פסקי דין על תמר ליכט | פסקי דין על עו"ד אייל בר לב

1409/05 א     13/09/2011




א 1409/05 תמר ליכט נ' עו"ד אייל בר לב








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 1409/05 ליכט נ' בר לב

ה"פ 988/03 ליכט נ' בר לב






בפני
:
כב' השופטת
ד"ר דפנה אבניאלי


התובעת:

תמר ליכט
ע"י ב"כ עוה"ד ברמי


נגד


הנתבע:

אייל בר לב
עו"ד - בעצמו



פסק- דין

זוהי תביעה אחת מיני רבות המתנהלות בין הצדדים, וככל הנראה היא לא תהא האחרונה שבהן. עניינה - הדירה ברחוב טרומפלדור 34 בפתח תקוה (להלן : "הדירה").

התובעת והנתבע הינם קרובי משפחה. אחותו של הנתבע נשואה לאחיה של אם התובעת. במסגרת הקשרים המשפחתיים נרקמו בין קרובי המשפחה גם יחסים עסקיים, שמצאו את ביטויים בשותפות בחברה שהוקמה על ידי התובעת והנתבע. היחסים העסקיים עלו על שרטון והביאו למסכת סכסוכים משפטיים ארוכה ופתלתלה, שתביעה זו היא רק חוליה אחת הימנה.

התביעה הוגשה תחילה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 988/03). משהועמד ב"כ התובעת על העובדה, שהסכסוך אינו מתאים להידון בדרך של המרצת פתיחה, הוסכם על הצדדים שהתביעה תתברר בדרך של תובענה רגילה, כפי שנקבע בהחלטת כב' השופטת אחיטוב מיום 15/3/05. התובעת ויתרה על זכותה להגיש כתב תביעה ולכן התביעה התבררה על פי הנטען בהמרצת הפתיחה ובכתב התשובה להמרצת הפתיחה.

טענות התובעת
במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה הייתה התובעת בחורה צעירה והתעניינה ברכישת דירה. לצורך כך קיבלה התובעת כספים רבים מסבה וסבתה. המשא ומתן מול מוכרת הדירה, הגב' הניה כהן, נוהל על ידי הוריה והוסכם, כי הדירה תימכר בסכום של 180,000$. עוד הוסכם, כי התובעת תשלם סך של 200,00 ₪ מהונה העצמי ויתרת התמורה תשולם באמצעות משכנתא.

לטענת התובעת, לאור גילה הצעיר, לא היה באפשרותה לקבל משכנתא. או אז, בעצת הוריה ובשל הקירבה המשפחתית ומקצועו של הנתבע כעורך דין, היא פנתה לנתבע, בהצעה שירכוש את הדירה כנאמן עבורה. במסגרת הנאמנות על הנתבע היה לפנות לבנק לקבלת
משכנתא, כאשר התשלומים החודשיים ישולמו לו על ידי התובעת, לשם העברתם לבנק המלווה – בנק אדנים. עוד הוסכם, כי לאחר שהתובעת תסלק את הלוואת המשכנתא במלואה, יעביר הנתבע את הזכויות בדירה על שמה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 31/10/02, אישר הנתבע את דבר נאמנותו לטובת התובעת וביום 31/12/02, נחתם ההסכם לרכישת הדירה בין הגב' כהן לנתבע, כנאמן של התובעת.

התובעת טוענת, כי בהתאם להסכם המכר סך של 150,000 ₪ הועבר לידי הנתבע בשיק בנקאי, שנמשך מחשבונה של סבתה של התובעת והוסב לטובתו של הנתבע. עוד נטען, כי תשלומים נוספים מההון העצמי שלה הועברו ישירות למוכרת, באמצעות שלושה שיקים אישיים שנמשכו על ידה בסך 12,500 ₪ כל אחד.

לטענת התובעת, עקב פרוץ הסכסוך העסקי עם הנתבע והטענה שהוא משך כספים שלא כדין מהחברה המשותפת, לא יכולה הייתה התובעת להעביר את תשלומי המשכנתא כסדרם. עוד נטען, כי הנתבע איים שימכור את הדירה וייקח את התמורה לכיסו וכך יעשה גם בכל תשלומי המשכנתא שיועברו לידיו.

לאור הנטען לעיל עתרה התובעת למתן הסעדים כדלקמן:
א.
להורות לנתבע למלא אחר הוראות הסכם הנאמנות ולדאוג להעברת תשלומי השמכנתא כסדרם לבנק הממשכן.
ב.
להצהיר, כי הדירה היא בבעלותה של התובעת ולהורות לנתבע לרשום הערת אזהרה בדבר נאמנותו ולהימנע מביצוע כל דיספוזיציה בדירה.
ג.
להורות, כי הסכם הנאמנות בין הצדדים הינו תקף ובר אכיפה ולחייב את הנתבע להעביר את הזכויות בדירה על שמה של התובעת מיד לאחר סילוק הלוואת המשכנתא.

זה המקום לציין, כי בסיכומיה טענה התובעת שיש לתקן את התובענה ולהוסיף לשורת הסעדים סעד נוסף, שעניינו הוראה על הפסקת נאמנותו של הנתבע וכן, כי בכוונתה להגיש בקשה מתאימה. מיותר לציין, כי סיכומים אינם הפלטפורמה המתאימה או העיתוי הנכון לבקש לתקן את התובענה. עוד מיותר לציין, כי חרף כוונתה בעניין זה, התובעת לא טרחה להגיש בקשה מתאימה.

טענות הנתבע
בכתב תשובתו להמרצת הפתיחה דוחה הנתבע מכל וכל את טענת התובעת, לפיה שימש נאמן מטעמה לשם רכישת הדירה. לדבריו, מדובר בטענה שקרית ומסולפת.

לגרסתו של הנתבע, זיקתו לדירה יסודה בהסכם הלוואה שנכרת בינו ובין אבי התובעת, מר עמוס ליכט (להלן : "עמוס"). בהסכם זה נקבע, כי הדירה תשמש כבטוחה להבטחת סילוק חובו של עמוס לנתבע עד לסך של 200,000 ₪. נטען, כי לשם מימוש הבטוחה הוסכם שהדירה תירשם על שמו של הנתבע, ולאחר סילוק חובו של עמוס כלפיו, תועברנה הזכויות בדירה לעמוס או למי מטעמו.

לטענת הנתבע, באותה עת עמוס התגורר עם בני משפחתו בדירה שכורה וראה בדמי השכירות ששולמו על ידו ככספים היורדים לטימיון. עמוס ביקש לרכוש דירה, שרוב המשאבים לרכישתה יבואו מהלוואת משכנתא, חלף תשלום דמי השכירות החודשיים. עמוס, מטעמיו שלו, לא היה מעוניין שהדירה תירשם על שמו ולכן הציע שהזכויות בדירה תירשמנה על שם הנתבע, אשר גם ייטול את הלוואת המשכנתא, ואילו עמוס יישא בתשלומים החודשיים, כאשר הדירה
תשמש גם כבטוחה להחזר חובותיו לנתבע. הנתבע מציין שנעתר להצעה זו.

עוד נטען, כי אם תוכר נאמנותו של הנתבע ביחס לדירה, הרי שנאמנות זו היא לטובתו של עמוס ולא לטובתה של התובעת, אשר שימשה כאשת קש של אביה.

דיון והכרעה
כל כולה של התביעה, המבוססת על טענה לקיומם של יחסי נאמנות בין הצדדים, מושתת על מכתב קצר ולאקוני, בן שתי שורות, מיום כ"ה חשוון תשס"ג (31/10/02), אשר נכתב על נייר מכתבים רשמי של משרדו של הנתבע וזו לשונו (נספח א' להמרצת הפתיחה):

"לכבוד
תמר ליכט

ג.נ.


הנידון: דירה ברחוב טרומפלדור 36 פתח-תקוה

בכפוף לתשלום הסך של 200,000 ₪, וסילוק המשכנתא במלואה,
תועברנה הזכויות למי מטעמך.


בכבוד רב,


איל בר-לב, עו"ד"

התובעת טוענת, כי במכתב זה אישר הנתבע וקיבל על עצמו להיות נאמן לטובתה, לשם רכישת הדירה. הנתבע, כאמור, מכחיש טענה זו מכל וכל וטוען, כי כל שאישר במכתב הוא שבכפוף למילוי התחייבויותיו של עמוס כלפיו, קרי סילוק ההלוואות בסך 200,000 ₪ וסילוק המשכנתא, הוא יעביר את הזכויות בדירה לפי רצונו של עמוס או לפי רצונה של התובעת, כשלוחתו של עמוס.

במהלך שמיעת עדויות התביעה נשמעה עדותם של התובעת, אביה עמוס וסבה, מר חיים ליכט.
עדי ההגנה היו הנתבע בעצמו, רעייתו עו"ד איילת בר לב, וגב' הניה כהן (מוכרת הדירה) ועו"ד יצחק ברוורמן, אשר שימש באותה עת כבא כוחה לביצוע העסקה.

ייאמר מיד – חרף מספרם הרב של העדים בתיק, אשר עדויותיהם משתרעות על פני כ-130 עמודי פרוטוקול, עדיין רב הנסתר על הנגלה במערכת היחסים הסבוכה והמורכבת שבין הצדדים בתיק זה. יתירה מכך, הצדדים לא בחלו בהטחת האשמות וחרפות איש כלפי רעהו, אשר היקשו על בירור התביעה וגרמו להתמשכות ההליך שלא לצורך.

עיון בסעדים המבוקשים בהמרצת הפתיחה מעלה, כי חלקם כבר אינם רלוונטיים ואילו חלקם מוקדמים מדי.

כך, שניים מן הסעדים הם סעדים הצהרתיים, לפיהם מתבקש בית המשפט להצהיר, כי הסכם הנאמנות בין התובעת והנתבע הינו הסכם בר תוקף ובר אכיפה, ועל הנתבע לפעול על פיו ולדאוג להעברת תשלומי המשכנתא לבנק הממשכן – בנק אדנים (סעיפים א', ג' להמרצת הפתיחה).

אלא שבניגוד לכך, בסיכומיה (סעיף 15), נזנחו דרישות אלו ותחתן ביקשה התובעת להורות על הפסקת הנאמנות ועל שחרור הנתבע מתפקידו. זאת ביקשה משתי סיבות: ראשית,
חוסר האמון והטענות ההדדיות הקשות בין הצדדים, שגרמו לתובעת להחליט כי רצונה להתנתק מקשריה עם הנתבע. שנית, לעניין הבקשה להורות לנתבע להמשיך ולהעביר את תשלומי המשכנתא לבנק הממשכן, הרי שנושא בא על פתרונו בכך שהתובעת משלמת את תשלומי המשכנתא ישירות לבנק, ללא מעורבותו של הנתבע (ראה לעניין זה החלטת כב' השופטת גרסטל בבש"א 17557/03 מיום 1/8/04; עדות התובעת בעמ' 75 שורות 15-17 לפרוט' מיום 25/1/10; עדות עמוס בעמ' 48 שורות 1-5; החלטתי בעמ' 43 לפרוטוקול מיום 2/12/09 והראיות שצורפו בעקבותיה; מוצג נ/1 – דוח תנועות פיגורים, ממנו עולה, כי נכון ליום 11/1/10, קיים פיגור של 28,566 ₪ בלבד בהחזרי תשלומי המשכנתא).

הנה כי כן, משחזרה בה התובעת מבקשתה וזנחה את תביעתה לסעד הצהרתי בדבר קיומה של נאמנות, ומשבחרה להעביר את תשלומי המשכנתא ישירות לבנק הממשכן ולא באמצעות הנתבע, למעשה נותר רק סעד אחד לתביעה והוא הסעד ההצהרתי, לפיו הדירה הינה בבעלות התובעת.

כאמור, בסעיף ב' להמרצת הפתיחה עתרה התובעת להצהיר, כי הדירה היא בבעלותה ובחזקתה. עתירה זו נסמכת על נספח א' הנ"ל. התובעת ובא כוחה ערים לכך, כי התחייבות הנתבע להעביר את הדירה על שמה של התובעת או על שמו של מי מטעמה, מותנית בשני תנאים מצטברים: התנאי הראשון עניינו תשלום בסך 200,000 ₪. התנאי השני עניינו סילוק המשכנתא במלואה.

הוכח כי אכן, כטענת התובעת, היא שילמה סך של כ- 200,000 ₪ למוכרת בעבור רכישת הדירה ובכך התמלא התנאי הראשון בנספח א'. לעניין זה ניתן להפנות לעדותה של המוכרת, אשר לא ידעה לציין בוודאות את הסכומים ששולמו לה, אך אישרה, כי מכרה את הדירה ולא עניין אותה מה שמו של הקונה וכן, כי לאחר שמסרה את החזקה בדירה ביום 1/4, על סמך הבטחה של הנתבע שכל הכסף ישולם לה "אני רדפתי אחרי עמוס בטלפונים, בסקנדלים ..." (עמ' 114 שורה 21).

המוכרת העידה, כי עמוס בא ולקח ממנה את מפתח הדירה וכן כי קיבלה לידיה שלושה שיקים של התובעת על סך 12,500 ₪ כל אחד ועוד 20,000 ₪ במזומן (עמ' 115). עוד אישרה המוכרת, כי אחרי שקיבלה תשלום בסך 160,000 $ הועברו לידיה תשלומים נוספים מהבנק למשכנתאות ובסופו של דבר, כאשר היתרה הייתה 2738$, עמוס "אחרי סקנדלים גדולים, אחרי ארבעה ימים הביא את היתרה 2,734 [דולר] וזהו" (עמ' 117 שורה 13). בעדותה סיפרה המוכרת, כי שניהם (עמוס והנתבע – ד.א.) שילמו לה כסף, אבל לא עלה בידה לפרט מהו הסכום ששולם לה על ידי הנתבע, אם בכלל. עדותה של המוכרת, אשר הוזמנה כעדת הגנה, תומכת דווקא בגרסתה של התובעת ומלמדת, כי מרבית הסך של 200,000 ₪ שהיה על התובעת לשלם במזומן, אכן שולם לה על ידה או על ידי עמוס.

אך בזאת לא די.

אין חולק ואחרת לא נטען, כי המשכנתא הרובצת על הדירה טרם סולקה. כבר בדיון ההוכחות הראשון בתיק העמדתי את התובעת ובא כוחה על הבעייתיות של עובדה זו, אשר פתרונה עשוי היה לבוא בבקשה לתיקון כתב התביעה (עמ' 26 שורות 13-14, עמ' 27 שורות 23-28 לפרוט' מיום 2/12/09). אפשרות אחרת היתה בסילוק המשכנתא במלואה על ידי התובעת, אך גם דבר זה לא נעשה, וקיים פיגור בהחזרי תשלומי המשכנתא.

בנקודת הזמן הנוכחית שבה התובעת מבקשת להצהיר כי היא הבעלים של הדירה בפ"ת, כאשר המסמך עליו היא מבקשת לבסס את זכותה קובע תנאי, שטרם התמלא - אין מקום להעניק את הסעד המבוקש על ידה.

מסתבר, כי התובעת הזדרזה בהגשת התביעה, חרף העובדה שהתנאים בנספח א', עליו מושתתת עילתה, לא קוימו במלואם על ידה.

לאור המבואר לעיל, קרי, זניחת חלק מהסעדים ואי בשלותם של יתר הסעדים, אין מנוס מדחיית התביעה, במתכונתה הנוכחית, שכן לא ניתן להצהיר כי מלאו תנאי נספח א במלואם והזכויות בדירה
תועברנה לתובעת או מי מטעמה.

סוף דבר
אני דוחה את התביעה.

שקלתי רבות בשאלת ההוצאות. בהחלטה זו שמתי לנגד עיני, כשיקול מרכזי, את התנהלותם של שני הצדדים, אשר עשו כל שלאל ידם כדי לסבך את ההליך ולהאריכו שלא לצורך.

לפיכך, החלטתי הינה שכל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו.



ניתן היום,
י"ד אלול תשע"א, 13 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 1409/05 תמר ליכט נ' עו"ד אייל בר לב (פורסם ב-ֽ 13/09/2011)