פסקי דין על גלעד לבני ו-73 אח' | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אלי ישי | פסקי דין על משרד הפנים ואח' |

6525/04 א     12/09/2011




א 6525/04 גלעד לבני ו-73 אח' נ' מדינת ישראל, אלי ישי, משרד הפנים ואח'








st1\:*{behavior: }

בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כב' השופט רפאל יעקובי



12 בספטמבר 2011


ת"א 6525-04 לבני נ' מדינת ישראל
ואח'





התובעים:

גלעד לבני ו-73 אח'
כולם ע"י באי כוחם עוה"ד א' שרגא
, ה' מזרחי
, י' ליבצ'יק



נגד


הנתבעים:

1. מדינת ישראל
2. אלי ישי
, לשעבר שר הפנים
3. משרד הפנים
4. הרצל גדז', לשעבר מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים
5. בתיה כרמון, לשעבר הממונה על מחלקת אשרות במשרד הפנים
6. שלמה בניזרי, לשעבר שר העבודה
7. רענן כהן, לשעבר שר העבודה
8. משרד התעשיה המסחר והתעסוקה
9. שירות התעסוקה
10. חיים אורון, לשעבר שר החקלאות
11. שלום שמחון, לשעבר שר החקלאות
12. משרד החקלאות
13. הרשות לפיתוח הנגב
כולם ע"י ב"כ עו"ד ר' צביאלי
(פ"מ י-ם, אזרחי)



פסק דין



א. התביעה, רקעה וההליכים שבעקבותיה
1.
עניינו של

פסק דין
זה בתביעה של בעלי משקים וחקלאים בערבה התיכונה לפיצויים מן המדינה ומן הפועלים מטעמה. זאת בגין נזקים שלטענת התובעים נגרמו להם בשל התנהלות הנתבעים, שמנעה מהם העסקת עובדים זרים במספר שהיה דרוש להם בעונת 2001-2000.

2.
התביעה הוגשה בתחילה (לקראת סוף שנת 2004) ע"י 60 תובעים והועמדה על סכום כולל של 10,953,350 ש"ח. בהמשך (בשלהי שנת 2005) התווספו לתביעה 14 תובעים נוספים וסכומה הכולל הוגדל, באופן שעתה מדובר בתביעתם של 74 תובעים העותרים לפיצויים בסכום כולל של 14,155,858 ש"ח.

3.
התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל
ונגד 12 אישים וגורמים הפועלים מטעמה. בתחילה הוגשו מספר כתבי הגנה נפרדים, אך בהמשך הוסכם לראות את כל הנתבעים כמתגוננים יחדיו (ראו פרוטוקול מ-9.10.05).

4.
התובעים מבססים את תביעתם על העילות הבאות המיוחסות למדינה ולפועלים מטעמה: הפרת הבטחה שלטונית, מצגי שווא רשלניים ורשלנות בכלל, הפרת חובה חקוקה וחוסר תום לב. הנתבעים כופרים בכל אלה, וטוענים כי אין בסיס לחייבם בפיצוי לתובעים.

5.
ההליכים התנהלו בתחילה לפני שופט אחר, אשר הקדיש מאמצים מרובים לפתרון הסכסוך בדרכי פשרה. בתחילת הדרך אכן הייתה נכונות לבחון אפשרות כזו. בכלל זה במשך שנתיים (מאז קדם המשפט שהתקיים ב-9.10.05 ועד קדם המשפט שהתקיים ב-9.9.07) הוקדש זמן רב לבחינת הסכמה הדדית לפנות לגישור, ולאחר מכן – פרק זמן משמעותי להליך גישור. דא עקא שהליך הגישור לא הניב פשרה, ולכן לא היה מנוס מהמשך ההליכים המשפטיים.

6.
התיק הועבר לטיפולי במחצית השניה של שנת 2008.

7.
בשלב שבו הועבר התיק לטיפולי כבר הייתה בתיק בית המשפט חוות דעת שמאית מטעם התובעים, בעוד שהנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאית מטעמם. עמדה על הפרק הצעה של המותב הקודם שהייתה עשויה לייתר הצורך בכך (ראו פרוטוקול 3.7.08, ע' 21 ואילך), אך בהמשך הדרך התברר כי אין הסכמה הדדית בעניין זה.

8.
מאז קדם המשפט הראשון שהתנהל לפניי (ב-19.1.09) הוסדרה השלמת ההליכים המקדמיים, ומאוחר יותר גם הוגשו תצהירי עדות ראשית. התובעים הגישו

(ב-19.7.10) שני תצהירים: של התובע 1, שהוא בעל משק ממושב צופר אשר בתקופה הרלבנטית ניהל את החברה הכלכלית של המועצה האזורית, ושל התובע 3, שהוא בעל משק ממושב חצבה, אשר בתקופה הרלבנטית שימש יו"ר הוועדה החקלאית שמונתה מטעם המועצה האזורית הערבה התיכונה. הנתבעים הגישו (ב-1.2.11) תצהיר של יעקב ניזרי, שכיהן בתקופה הרלבנטית כסמנכ"ל שירות התעסוקה.

9.
לכל אורך הדרך ניתנו לנתבעים ארכות לצורך הגשת חוות דעת שמאית. בשלב מסוים (בקדם המשפט מ-26.10.10) הוסכם "שחוות הדעת השמאית מטעם הנתבעים תוגש עד 15.12.10 כמועד אחרון וסופי לכך". באותו קדם משפט גם נקבעו מועדים להוכחות ולסיכומים במתווה השמיעה הרצופה, הנוהג בבית המשפט המחוזי בירושלים (נקבעו דיוני הוכחות ל-2.5.11, ל-5.5.11 ול-11.5.11 ודיון לסיכומים
ל-11.7.11).

חרף מה שצוין לעיל, הגישו הנתבעים ב-14.4.11, כשבועיים לפני דיון ההוכחות הראשון, בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת". לנוכח מכלול השתלשלות העניינים, ובהינתן מתווה הדיון, נדחתה אותה בקשה (פרוטוקול 2.5.11, ע' 4).

10.
בכל הקשור להעלאת בקשות באיחור, גם התובעים לא נותרו חייבים. מבחינת התובעים היה מדובר בבקשה להגשת מפת שטחים, אשר עלתה ונדחתה בדיון
מ-5.5.11 (פרוטוקול, ע' 23, ש' 21 - ע' 24, ש' 4). הבקשה חזרה ונשנתה בדיון
מ-11.5.11, ואז נראה היה שאולי תהיה הסכמה בקשר לכך (פרוטוקול, ע' 53, ש' 3 - ע' 54, ש' 5). משלא הושגה הסכמה כנ"ל, הוגשו בקשות נוספות בעניין זה, אשר נדחו (ראו החלטות מ-25.5.11 ומ-13.6.11).

11.
בדיוני ההוכחות, שהתקיימו במועדיהם, נחקרו המצהירים הנ"ל על תצהיריהם, ונחקר גם השמאי גידי גלבוע על חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם התובעים.

12.
בדיון שהתקיים ב-11.7.11 הוגשו סיכומים כתובים, ונשמעה השלמת טיעון על פה.

13.
משנדמה היה כי הוכשרה הקרקע להכרעה, התברר כי הנתבעים טוענים כי אין מקום לכך בטרם יסדירו התובעים תשלום מלוא האגרה שעליהם להשלים. עניין זה הוסדר בשלהי יולי 2011, ובעקבותיו הוחלט (ב-31.7.11) כי "יימשך הטיפול בתיק". הגיעה אפוא שעת ההכרעה במה שעל הפרק.


ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז
14.
לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי יש לקבל התביעה באופן חלקי, כך שהתובעים יפוצו בשעור מעוגל של 57% מתביעתם.

15.
אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל. אקדים ואציין כי התוצאה מורכבת משני נדבכים: הראשון – עניינו בכך שיש בהתנהלות מסוימת של המדינה כדי להביא לכך שתחוב בפיצוי מסוים לתובעים. השני – שהתובעים התנהלו ופעלו באופן שיש בו להצדיק כי הם עצמם יספגו את שייקבע מתוך מכלול הנזקים שיש להכיר בהם.

ג. הערבה התיכונה, בעיותיה וההתמודדות עמן
16.
אזור הערבה התיכונה (להלן: האזור) הוא חבל ארץ ייחודי במדינת ישראל
. זאת בעיקר בשל הריחוק הגדול שלו ממרכזי אוכלוסיה. להדגמת העניין יצוין כי הערים הקרובות ביותר אליו – באר שבע ואילת – מצויות במרחק כ-120 ק"מ ממנו. האזור מתאפיין גם בתנאי אקלים מדבריים, שאינם פשוטים, והוא גם אינו מחובר לרשת המים הארצית. למרות כל האמור מצויים אנשים חיוביים ואמיצים, ובתוכם התובעים דנן, המאכלסים חבל ארץ זה, ומצליחים לפתח בו גידולים חקלאיים, אשר מהם עיקר פרנסתם.

17.
עונת חקלאות באזור מתחילה בחודשים יוני-יולי, שאז מתחילים לעבד את הקרקע ולהזמין שתילים וזרעים, והיא נמשכת עד חודש מאי של השנה שלאחר מכן. שיא העונה הוא בתקופה שמחודש דצמבר עד חודש מאי שאחריו, שאז מבוצע קטיף היבול, ונדרשות הכי הרבה ידיים עובדות (עדות התובע 3, פרוטוקול 2.5.11, ע' 8, ש' 29 - ע' 9, ש' 5; שם,
ע' 10, ש' 29 - ע' 11, ש' 3).

18.
הנתונים המיוחדים של האזור, ובעיקר הריחוק כנ"ל, מביאים לתלות מוחלטת של החקלאים בו בהעסקת עובדים זרים. מספרם הקטן של החקלאים באזור לא מאפשר להם להשתלט בעצמם על כל העבודה, והריחוק מונע מהם העסקת פועלים ישראלים, תושבי הרש"פ או תושבים ירדנים. בהקשר זה יצוין, כי בשנות ה-90' של המאה ה-20 ניסתה המדינה ליישם מדיניות של העסקת פועלים ישראלים באזור. באותו שלב הכין שירות התעסוקה תכניות להעסקת מובטלים שם על בסיס יומי. התברר שתכניות אלה אינן בנות מימוש (ראו המצוין בסעיפים 23-18 של סיכומי התובעים).

19.
בהמשך למה שצוין עד כה, נקודת המוצא של רשויות המדינה הייתה כי יש לפתור את הבעיות שעל הפרק באמצעות העסקת עובדים זרים.

20.
בפועל, כבר משנת 1986 העסיקו התובעים במשקיהם פועלים זרים מתאילנד, שמספרם הסתכם בכ-2000, דהיינו כשני עובדים זרים בממוצע למשק. עובדים אלה קיבלו אשרה שסומנה ב-4, ואיפשרה להם שהייה של מספר חודשים, שניתן להאריכה עד 6 חודשים לכל היותר. במהלך שנת 1991 הוחלט ע"י המינהל לניהול אוכלוסין לשנות את מעמד העובדים הזרים, באופן שתידרש עבורם אשרה מסוג ב-1, המקנה להם רשיון עבודה לתקופה של שנה עם אפשרות הארכה לשנה נוספת.

21.
החקלאים באזור, ובכללם התובעים, טענו במשך השנים כי הם זקוקים ליותר עובדים זרים משהוקצו להם. כך, למשל, לגבי עונת 2001-2000 הם טענו כי הם זקוקים לכעשרה עובדים זרים בממוצע למשק.

22.
שאלת הפתרונות לאזור עלתה גם כחלק מן ההקשר הכללי של העסקת עובדים זרים בכלל ובחקלאות בפרט, וגם מתוך העלאה ספציפית של עניינים הקשורים באזור.

23.
במשך השנים הוקמו ועדות שונות שבחנו עניינים שונים הקשורים בהעסקתם של עובדים זרים, ובכלל זה מה שקשור לאזור. בשנת 1991 הייתה זו ועדה בינמשרדית (בהשתתפות משרד הפנים, משרד העבודה, שירות התעסוקה ותנועת המושבים), בשנת 1997 מינה שר החקלאות ועדה לעובדים זרים, ובשנת 1998 קמה ועדה נוספת מטעם שירות התעסוקה שתכליתה לקבוע קריטריונים מדוייקים לגבי מה שקשור בהעסקת עובדים זרים בחקלאות.

24.
בשנים 1999-1998 גובשי שני מסמכי קריטריונים כנ"ל. הראשון נעשה בעקבות עבודה משותפת של משרד החקלאות והרשות לתכנון חקלאי (נספח י"ב לכתב התביעה). היה זה מסמך עקרוני במהותו. השני הוכן ע"י שירות התעסוקה וקבע "מפתח הקצאה בסיסי" וגם "מקדם הקצאה", שיתחשבו בנתונים הספציפיים של המשקים החקלאיים, ובכלל זה במיקומם הגאוגרפי. בחודש אוקטובר 2000 הוציא שירות התעסוקה מסמך קריטריונים שלישי, הזהה בתוכנו למסמך הקריטריונים השני.

25.
בשנת 2000 הקימה הכנסת ועדה מיוחדת לבחינת בעיית העובדים הזרים. גם שם עלה ייחודו של האזור שבו עסקינן (ראו המובא בסעיפים 87-82 של סיכומי התובעים).

26.
ב-26.3.01 מינה שר העבודה והרווחה ועדה לבחינת היקף העסקת זרים במשק הישראלי בראשות יעקב בוכריס, וועדה זו הגישה דוח מטעמה בחודש יולי 2001. גם שם דובר על הבעייה בכללותה, והייתה התייחסות ספציפית לייחודו של האזור.
27.
בנוסף להתייחסות כוללת כנ"ל, זכה האזור דנן גם לכך שעניינו יעלה באופן נפרד וספציפי לפני רשויות שונות. זאת בשל פניות של חקלאים מן האזור אשר טענו כי המדינה אינה פועלת כלפיהם באופן הראוי, ובכלל זה אינה מיישמת את ההמלצות הרלבנטיות. להלן תובאנה הדוגמאות הבולטות לפניות ספציפיות מסוג זה.

28.
בשנת 1994, בעקבות פנייה של מזכיר תנועת המושבים אל מנכ"ל שירות התעסוקה (נספח ה' לכתב התביעה), הוגדלה המכסה, באופן שלכל משק הוקצו בממוצע שלושה פועלים זרים.

29.
בפתח העונה שבה עסקינן פנו התובעים אל הנתבע 4 (להלן: גדז'), שהיה אז מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. בעקבות פגישה שהתקיימה אתו ב-3.5.00 רשם גדז' בכתב ידו על גבי מכתב מודפס מ-10.2.00 שכותרתו "עדכון סיכום ישיבה עם תנועת הקיבוצים מיום 10.2.00" את המילים הבאות: "נוהל זה תקף גם לגבי מתנדבים לערבה תיכונה". התובעים טוענים כי בנוסף למה שקיבל ביטוי בכתב כנ"ל, נאמר להם בעל פה ע"י גדז' כי מדובר בתוספת של 2000 פועלים זרים. לטענתם, בפועל נתאפשרה להם העסקת 160 עובדים זרים בלבד, שכן לאחר מכן נפסק מתן האישורים הנחוצים. טענות אלה לא נסתרו (באמצעות עדות נוגדת, בחקירת העדים מטעם התובעים או בכל דרך אחרת).

30.
בשלב מסוים (ב-20.6.01) גם הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4873/01), שהתובעים דנן נמנו על העותרים בה. עתירה נוספת במתכונת דומה הוגשה בשנה שלאחר מכן (בג"ץ 1010/02, עתירה שהוגשה ב-31.1.02). בעתירות אלה ניתנו לבסוף צווים מוחלטים לזכות העותרים.


ד. הנגזר מן האמור לעיל לעניין התביעה דנן
31.
נקודת מוצא שאינה שנויה במחלוקת היא כי אין לתובעים זכות קנויה להבאת עובדים זרים לישראל, וכי למדינה זכות לקבוע מדיניות בכל הקשור בהעסקת עובדים זרים. במסגרת זו רשאית המדינה להתחשב, בין היתר, בשאיפה לצמצם את מספר העובדים הזרים שיועסקו בישראל (ראו למשל בג"ץ 7332/03 יריב נ' ממשלת ישראל, 25.9.03; בג"ץ 9722/04 פולגת נ' ממשלת ישראל, 7.12.06, והאסמכתאות שם ועוד).

32.
התובעים לא יוכלו להיוושע מרוב רובה של השתלשלות העניינים שנסקרה לעיל.

33.
לגבי מקצת ההשתלשלות המדובר בעניינים המאוחרים למועדים הרלבנטיים לתביעה דנן. כך הוא לגבי מה שקשור בדוח בוכריס ובעתירות לבג"ץ, שמועדיהם מלמדים זאת בבירור (ראו סעיפים 17, 26 ו-30 דלעיל). בעניינים אלה ניתן לכל היותר להסתייע כדי ללמוד על האווירה הכללית ועל התמונה בכללותה, אך לגבי אלה מגיעים לאותן מסקנות גם בלעדיהם.

34.
בכל הנוגע לעניינים נוספים, התובעים לא יוכלו להיבנות מהם שכן ניתן לראות כי המדינה והפועלים מטעמה דווקא פעלו לכל אורך הדרך במגמה לבחון את הנחוץ ולמצוא פתרונות לבעיות שעל הפרק. הוקמו ועדות אשר המליצו מה שהמליצו, וההמלצות הועברו לגופים הרלבנטיים. בהקשר זה יש לזכור, בין היתר, כי מדובר בעניינים מורכבים וסבוכים, אשר דורשים גם הבאה בחשבון של שיקולים מתחומים שונים וכן תיאום בין משרדי ממשלה שונים. במצב העניינים האמור, ולאחר שאותן המלצות לא הפכו לחלק ממדיניות הממשלה, והתובעים ידעו זאת (ראו למשל דברי התובע 3 בחקירתו, פרוטוקול 2.5.11, ע' 10, ש' 15-1), התובעים לא יכולים להיאחז בהן כ"הבטחה שלטונית" או כמצג שהוצג להם. גם אין מקום לטענתם הכוללנית כי היו רשלנות, או הפרת חובה חקוקה, או חוסר תום לב כלפיהם. התמונה המתקבלת מן המכלול שונה לחלוטין. גם מאלה לא יוכלו התובעים להיוושע.

35.
העניין היחיד ממנו יכולים התובעים להיבנות קשור במה שעלה מפגישתם עם גדז', שתואר לעיל בסעיף 29. לדעתי יש לראות במה שעלה באותה פגישה משום "הבטחה שלטונית" מחייבת כלפי התובעים. לכל הפחות יש בו מצג מטעם המדינה שהתובעים יכלו להתבסס עליו בכלכול צעדיהם, באופן שאם לאחר מכן פעלה המדינה באורח שונה, עשויות לקום לתובעים זכויות כלפיה.

36.
מה שעלה באותה פגישה ממלא לדעתי את כל הדרישות שנקבעו בפסיקה (ראו בעיקר בג"ץ 594/78 אומן נ' שר התעשיה המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469(1978)) לקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת.
לגדז' סמכות ליתן הבטחה כזו – זאת מכח הגדרת תפקידו, ומן האופן שבו פעל מול תנועת הקיבוצים שלושה חודשים קודם לכן. יעקב ניזרי – שהעיד מטעם המדינה, ושטיפל בתקופה הרלבנטית בסוגיית העובדים הזרים במשרד העבודה והרווחה (פרוטוקול 11.5.11, ע' 28, ש' 9-7) – העיד כי גדז' היה האחראי למדיניות מינהל האוכלוסין בתקופה הרלבנטית (שם, ע' 26, ש' 25-23), וכי גדז' "כממונה על מינהל האוכלוסין זה תפקיד בכיר אם הובטח לתת למתנדבים להיכנס בוודאי שהייתי סומך על זה, למה לא" (שם, ע' 48, ש' 13-9). בהמשך הדברים סייג ניזרי את דבריו בכך שמבחינת מימוש ההיתר באותה תקופה הסמכות ליתן היתר לעובד זר הייתה של שירות התעסוקה. עם זאת, אין בכך לשלול את המסקנה הברורה כי לגדז' הייתה סמכות להבטיח לתובעים את יישום הנוהל הנ"ל גם לעניינם.
כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי מחייב – די בדברים שנכתבו בכתב ידו של גדז' על נייר רשמי של מדינת ישראל
כדי להראות שאין מדובר בדברים בעלמא, וכי לגדז' הייתה כוונה ליתן תוקף משפטי להחלת נוהל הקיבוצים גם לטובת התובעים.
נותן ההבטחה בעל יכולת למלא אחריה – ברי שמעצם תפקידו הבכיר של גדז' כמנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, הממונה בין היתר על שערי הכניסה לישראל, היה ביכולתו של גדז' למלא אחר הבטחתו ליישום נוהל הקיבוצים גם על התובעים. יתר על כן, יישום הנוהל הוחל בפועל ואף הובאו מכוחו 160 עובדים זרים, עד שהנתבעת 5 סרבה לאשר מתן היתרים נוספים (פרוטוקול 2.5.11, ע' 8, ש' 28-7).
אין הצדק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה – התובעים הניחו תשתית רחבה להכרת המדינה במעמדה הייחודי של הערבה ולצרכים הנגזרים ממעמד זה. גם ניזרי שהעיד מטעם המדינה חיזק דברים אלה, והעיד כי איזור הערבה הוחרג ונחשב כאזור מיוחד שזכאי להקצאה עודפת (פרוטוקול 11.5.11, ע' 32, ש' 23-21; שם,
ע' 35, ש' 25-23; שם, ע' 46, ש' 28-21). במצב דברים זה ומשהמדינה לא הניחה כלל תשתית שיש בה לבסס הצדק חוקי לשינוי או לביטול ההבטחה הרי שיש לקבל את עמדת התובעים כי לא קיים הצדק כזה.

37.
בהמשך למה שנאמר לעיל ובכלל, אין בטענות המדינה שבסעיפים 53-51 לסיכומיה כדי לשלול את עצם קיומה של ההבטחה ואת תוקפה המחייב. על מה שנאמר כבר, אוסיף גם את שייאמר להלן.
ראשית – המסמך המבסס את ההבטחה הוא בכתב הכתוב בכתב ידו של נותן ההבטחה על נייר רשמי של מדינת ישראל
. ההבטחה מתייחסת אל הערבה התיכונה, והיא ניתנה במהלך פגישה עם אנשי הערבה התיכונה. כך, ברור שיש נמען להבטחה ושאין עסקינן בנמען ערטילאי.
שנית – אין בכך שנוהל הקיבוצים לא נוקב במספר מוגדר של עובדים שמותר להביאם לארץ ובהמשך לכך שלא ננקב מספר כזה במסמך המתייחס להפעלת הנוהל לטובת התובעים כדי לשלול קיומה של הבטחה שלטונית כנטען. היעדרו של מספר נקוב בכתב עשוי היה אף לאפשר לתובעים לטעון כי הובטח להם יותר ממה שהם טוענים כי הובטח להם. בהמשך לכך ובכלל, משהתובעים טוענים כי בנוסף למה שנכתב, נאמר להם בעל פה ע"י גדז' כי מדובר בתוספת של 2,000 עובדים, וטענה זו לא נסתרה בדרך כלשהי, יש לקבל את עמדת התובעים כי מדובר בהבטחה שלטונית שהפן העקרוני שלה הועלה על הכתב, ופרט הקשור ליישום ההבטחה הושלם בעל פה באותו מעמד.
שלישית – גם אין בכך שהפסקת יישום ההבטחה לא נתקפה בבג"ץ על ידי התובעים להוות תשתית לכך שאין לראות בדברים שכתב גדז' הבטחה שלטונית או כי התובעים לא ראו בה כזו. בעניין זה גם מקובלות עליי טענות התובעים לצורך במיצוי ההליכים בטרם עתירה לבג"ץ (פרוטוקול 11.7.11, ע' 57, ש' 22-11), וכמו כן רצונם של התובעים לתקוף בבג"ץ את המכלול, לאחר שמוצו פניותיהם לאותם גופים שקובעים את הקריטריונים להעסקת עובדים זרים קבועים (פרוטוקול 2.5.11, ע' 10, ש' 22-18).
רביעית – איני מקבל את טענת המדינה לפיה רק היתר אישי בפועל מהווה הבטחה שלטונית, ומכיוון שלתובעים לא ניתנו היתרים כאלה הרי שלא הופרה הבטחה שלטונית כלשהי. בעניין זה מקובלת עליי טענת התובעים כי יש לראות גם בהבטחה לקבלת היתר הבטחה שלטונית (פרוטוקול 11.7.11, ע' 55, ש' 20 - ע' 56, ש' 4). ההיתר הפרטני מהווה רק קצה סופו של תהליך שראשיתו במתן אישור ליבוא עובד זר. ההיתר שניתן בפועל לכל עובד ועובד לא מהווה את האישור הבסיסי להביא עובד זר כזה או אחר, אלא הוא תוצאה של בחינה פרטנית לגבי עצם הכניסה לישראל על בסיס קריטריונים שונים מאלה שנבחנים במתן אישור העסקה של עובד זר.
חמישית – יש לזקוף לחובת המדינה את אי העדתו של גדז' לעניין זה. גדז' הוא זה שנתן את ההבטחה השלטונית לכאורה, הוא ידע מה הייתה כוונתו כשהחיל את נוהל הקיבוצים על ישובי הערבה, והוא יכול היה לשפוך אור על מלוא המהלכים שהובלו לכך, ובכלל זה גם על דברים שסוכמו בעל פה באותה פגישה מ-3.5.00, דוגמת המכסה הכוללת של עובדים שהתיר.
שישית – איני מוצא כי אין בתצהירים שהגישו התובעים לספק הנחוץ לביסוס הטענה להבטחה שלטונית כלפי התובעים כולם. המדובר בתצהירים מטעם בעלי תפקיד שייצגו את התובעים במהלכים השונים מול הרשויות השונות והיוו את הצינור המקשר בין התובעים לרשויות אלה.
שביעית – אין מקום לטענת הנתבעים שהועלתה לראשונה בסיכומים כי אין לקבל את טענת התובעים במה שקשור לפגישה עם גדז' בשל שינוי חזית. זאת בשל מכלול השתשלות העניינים בקשר לכך, ובשל מה שייאמר להלן. המסמך שבו מדובר צורף כבר לכתב התביעה (כנספח כ"א). בהמשך הדרך הוא נזכר בתצהירים מטעם התובעים (ראו סעיפים 85 ואילך לתצהיר התובע 3, שנכח בפגישה). בהמשך הדרך הוא נזכר, תוך תוספת פרטים, בחקירה הנגדית של התובע 3 (פרוטוקול 2.5.11, ע' 9-8). בכל אותם שלבים לא עלתה טענה שעניינה שינוי חזית. במצב עניינים כזה יש
לראות את הנתבעים כמקבלים מה שעלה בהקשר זה כחלק מחזית המחלוקת, וכמאפשר לתובעים לטעון בסיכומיהם כל שימצאו לנכון לגבי המסקנות המשפטיות שיש להסיק מאותן עובדות.

38.
כפועל יוצא מן האמור עד כה זכאים התובעים לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בגין העדר האפשרות להעסיק 1,840 עובדים זרים (2000 שהובטחו בהפחתת 160 שנתאפשרה העסקתם). עם זאת, העדר האפשרות הנ"ל לא הסב את כלל הנזקים הנטענים. נתח נכבד מאותם נזקים יש לזקוף דווקא לחובת התובעים.
התובעים מוסרים כי הם תכננו את העונה שבה עסקינן מנקודת מוצא שיוכלו להעסיק בסך הכל 4,656 עובדים זרים, שהם 3224 עובדים זרים מעבר ל-1,432 עובדים זרים שעבדו אצלם עוד לפני כן, וזאת על יסוד מסמך הקריטריונים השני (ראו סעיפים 117.21-117.17 של סיכומיהם ונספח י"ד של כתב התביעה, אשר ברור כי מתייחס לתכנון מראש של העונה הנדונה, על אף התאריך המצוין בדף הראשון שלו). משנקבע כי לא היה מקום לכך, הרי שאת הנזקים הנוספים הנובעים מאותה התנהלות של התובעים יהיה על התובעים עצמם לספוג.

39.
טענתם המרכזית של התובעים היא כי בשל כך שבעת הקטיף לא היה להם מספר מספיק של פועלים זרים, ירדו לטמיון כמויות גדולות של היבול, ואלה נזקיהם. נבחן עתה איזה חלק של הנזקים יש לזקוף לחובת המדינה, ואיזה – לחובת התובעים.

40.
חישוב ארתמטי של האמור לעיל מביא לכך שהנתבעים יחובו בפיצוי התובעים על 57% מהנזקים שייקבע להלן כי הוכחו. זאת בשל כך שלפי תכנונם הבלתי מוצדק של התובעים הם תכננו את העונה מנקודת מוצא שיוקצו להם עוד 3,224 עובדים בעוד שמספר העובדים שהגיע להם ושלא הוקצה להם עומד על 1,840 בלבד. 1840 הם 57% מ-3,224. בשל כך, ב-57% מהנזקים יש לחייב את המדינה, בעוד שאת היתר על התובעים לספוג.

41.
בהמשך למה שנקבע עד כה, יש לקבוע עתה מהו היקף הנזק שהוכח, שכן המדינה חבה בפיצוי שהיקפו 57% מן ההיקף הכולל של הנזק.


ה. ההיקף הכולל של נזקי התובעים
42.
בהעדר חוות דעת שמאית מטעם הנתבעים ובכלל, יש מקום להעמיד את היקף הנזקים שנגרמו לתובעים על מה שנקבע בחוות הדעת השמאית מטעמם. בחוות הדעת ובחקירה הנגדית של השמאי מטעם התובעים הוסבר היטב מה עמד בבסיס חוות הדעת, והנתבעים לא הצליחו להצביע על ליקויים המצדיקים סטייה ממה שנקבע במסגרתה. בסופו של יום אין זה מן הנמנע כי חוות הדעת אכן נערכו על הצד הנמוך (כטענת השמאי בפרוטוקול 5.5.11, ע' 17, ש' 24-17). כאן המקום לציין כי לנוכח התמונה הכוללת ומכל מקום, אין בכך שהתובעים לא הגישו מפות (כנ"ל בסעיף 10) כדי להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה לעניין היקף הנזקים.

43.
בהמשך למה שנאמר בסעיף 42, אוסיף את שייאמר להלן בכל הקשור להוכחת נזקיהם.

44.
התובעים מבססים את טענותיהם העובדתיות על שני המצהירים הנ"ל אשר בתצהיריהם נטען כי הם מוגשים "בתמיכה לנזקיי ובתמיכה לטענות כלל התובעים אשר הועלו בכתב התביעה" ו"באופן מדגמי, עבורי ועבור כל התובעים בתיק דנן, כל שכן טענות התובעים הנן דומות... נגרם נזק פרטני לכל תובע, אשר מפורט בדוח השמאות אשר צורף לכתב התביעה". להוכחת נזקיהם הגישו התובעים חוות דעת שמאית של סגמן שמאים אשר התייחסה להערכת הנזקים הפרטניים של כל תובע ותובע.

45.
מתודולוגיית עריכת חוות הדעת הוסברה על ידי השמאי גלבוע בחקירתו בדיון
מ-5.5.11. שמאים ממשרדו יצאו למשקי התובעים וקיבלו מהם מידע ראשוני בכל הקשור לשטחי הגידול ולמספר העובדים בפועל. כדי לכמת את היקף הנזקים, קרי: כמות התוצרת שלא נקטפה ועלותה, נערכה השוואה לממוצע גידולים בשנה הקודמת (שם, ע' 17, ש' 9-5) ולטבלאות נורמטיביות של משרד החקלאות לגבי כל גידול בהתאמה לתקופה ולאזור (שם, ע' 19, ש' 4-1). כל זאת בהפחתת כמות התוצרת שכן נקטפה באותה שנה. נתוני כמויות התוצרת והעובדים אומתו בעזרת מידע מהוועדה החקלאית בערבה, מנתונים של רואי חשבון ובתי האריזה האמונים על שיווק התוצרת. גודל שטחי הגידול נבחן גם בשטח על ידי השמאים על פי המרחקים בין הערוגות ובעזרת מתקנים שונים שהיו בשטח (שם, ע' 16, ש' 28 - ע' 17, ש' 2; ע' 18, ש' 32-2). השמאי הדגיש כי ככל שלא היו די נתונים לאימות, בוצעה השומה על דרך ההמעטה על ידי קיזוז אחוז מסוים מסה"כ הכמות שחושבה (שם, ע' 17, ש' 24-17). התוצאה היא כי הנזק חושב על פי הערכת כמות התוצרת שלא נקטפה בניכוי הוצאות שלאחר הקטיף בגין התוצרת שנאספה ונמכרה (שם, ע' 18, ש' 26-16). בדיון נערכה בדיקה מדגמית למסמכים שבתשתית חוות הדעת (שסומנו נ/7), וב"כ התובעים הצהיר לפרוטוקול (ע' 20, ש' 22-20) כי "ב-6 מתוך 7 התיקים (להם נערכה בדיקה מדגמית – ר.י.) ישנם אישורי רו"ח ו/או אישורי שיווק, שהמשמעות של כך היא שב-87% מהתיקים המדגמיים יש מסמכים שמאשרים הן את גודל השטחים, הן את נתוני היצור והיצוא ואת הנזקים". ב"כ הנתבעים לא חלק חזיתית על דברים אלה, וציין: "ביקשתי להגיש את המסמכים כדי לבחון את דרך העבודה של משרד השמאים ואת דעתי לגבי תוכנם של המסמכים האלו אני אומר בסיכומים" (שם,
ש' 24-23)

46.
הנתבעים מעלים שלל טענות כנגד אופן הוכחת נזקי התובעים. בראשית הדברים נטען כי אין בשני התצהירים שהוגשו מטעם התובעים לבסס את נזקם של כל אחד מהתובעים האחרים. בהמשך לכך יוצאים הנתבעים חוצץ כנגד חוות הדעת השמאית שהגישו התובעים ותוקפים אותה בנקודות הבאות: אין בחוות הדעת השמאית לבסס את הנזק הנטען או את הגורמים לנזקים הנטענים ובפרט את גרימת הנזק בשל מחסור בכח אדם. לטענתם, לצורך הוכחתם נדרשת חוות דעת של מומחה בתחום החקלאות, ואין די בחוות דעת שמאית שעניינה הערכת נזקים ולא סיבתם; התשתית העובדתית שבבסיס חוות הדעת לא הוכחה ולפיכך גם לא הוכח שיעור הנזקים. זאת משתי סיבות עיקריות. הראשונה – השמאי שנחקר בחקירה נגדית אודות חוות הדעת לא היה בשטח אלא ריכז נתונים ודוחות של שמאים אחרים אשר אינם חתומים על חוות הדעת ושלא נחקרו בחקירה נגדית. השנייה – המסמכים שבבסיס חוות הדעת אינם קבילים בשל היותם עדות מפי השמועה שכן הם לא גובו בתצהירים של עורכיהם, שגם לא נחקרו בחקירה נגדית עליהם.



עוד טוענים הנתבעים כי בסיס חוות הדעת יוצא מתוך הנחה שגויה שלא הוכחה כדבעי לפיה חסרו לתובעים ידיים עובדות בעונה הרלבנטית. בהמשך לכך מלינים הנתבעים כנגד בסיס נתוני חוות הדעת בשלוש נקודות עיקריות:
הראשונה – מספר העובדים בפועל בעונה הרלבנטית ובשנים ששמשו להשוואה שננקב בחוות הדעת מבוסס על דברים שאמרו התובעים לשמאים בשטח, שלא גובו בתצהירי התובעים ואפילו לא בתצהירים של השמאים.
השנייה – חסר במצע עובדתי שיש בו לבסס את צרכי כח האדם של התובעים שהם נגזרת של גודל שטחי הגידול וסוג הגידול. זאת משום שחסרה תשתית ראייתית הולמת – שהיא מדידה של מודד מוסמך –
לגודל השטחים שעיבדו התובעים בשנה הנבדקת ושנים ששימשו להשוואה.
השלישית – נתוני התפוקה לעונה הרלבנטית ולשנים ששמשו להשוואה גם הם נתונים שלא גובו בתצהירים, לא ברור מה מקור המסמכים, מי ערך אותם ואין בהשוואת מספר נתונים שאינם קבילים כדי להכשיר נתונים אלה ראייתית או לאששם. על כן מסמכים אלה, ובכלל זה גם נ/7, הם בגדר עדות מפי השמועה שאין לקבלה.

47.
התובעים טוענים כי לא נפל כל פגם בחוות הדעת השמאית, ששומתה נערכה בזהירות ועל דרך ההמעטה, וכי הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם שיש בה לסתור את זו שלהם וזאת למרות הזדמנויות רבות שניתנו להם לשם כך.
באשר לכישורים המקצועיים הנדרשים לצורך הכנת חוות הדעת הם מפנים להשכלתו של השמאי גלבוע גם כאגרונום ולנסיונו הרב בתחום (פרוטוקול 11.7.11, ע' 58, ש' 15-14).
לעניין שטחי הגידול טוענים התובעים כי הנתבעים סירבו לאפשר להם הגשת מפות מדידה שתואמות את השטחים המוצהרים בחוות הדעת השמאית. גודל השטחים נבדק בשטח על ידי השמאים. לחוות הדעת גם צורפו לעניין זה אישורי רו"ח ושל בתי אריזה שלא נסתרו על ידי הנתבעים, ובבחינתם בבדיקה המדגמית נמצא שבלמעלה
מ-90% מהשומות נמצאה אינדיקציה לגבי השטחים המעובדים (פרוטוקול 11.7.11, ע' 58, ש' 27-19).
בכל הקשור למספרי העובדים הנזכרים בחוות הדעת טוענים התובעים (פרוטוקול 11.7.11, ע' 59, ש' 27 - ע' 60, ש' 9) כי הצהרות המגדלים, לא נסתרו וכי הן גובו בנתונים שמסרה הוועדה החקלאית (נספח י"ב לכתב התביעה).


לעניין אמיתות הנתונים טוענים התובעים כי הנתבעים לא ניצלו את האפשרות שהתובעים העמידו להם לחקור כל תובע ותובע אודות הצהרת המגדל שמצויה בכל שומה ושומה, כך גם הנתבעים לא עשו שימוש בזכותם לזמן ולחקור למצער מדגמית מי מרואי החשבון שמסמכיהם הוגשו במסגרת השומה. בכל הקשור למסמכי בית האריזה וחברות השיווק והנתונים העולים בהם טוענים התובעים כי מעבר לכך שמסמכים אלה לא נסתרו, הרי שיש לתת משמעות ומשקל לכך שאישור בית האריזה הינו אישור של חברה ממשלתית ולכך שמצויים בחוות הדעת מסמכי שיווק ממקורות רבים ומגוונים שיש בהם הצלבה ואישור למידע שנמסר בהם. מעבר לכך טוענים התובעים, כי לא יעלה על הדעת כי כל אותם מקורות המידע גם יחד מסרו מידע מסולף וככל שהנתבעים סברו כי כך הוא הרי לא נמנע מהם לזמן לחקירה את מוסרי המסמכים, ומשלא פעלו כך יש לראות את הנתונים כמוכחים (פרוטוקול 11.5.11, ע' 59, ש' 26-1).

48.
בראשית הדברים אדגיש כי השתכנעתי שנזקי התובעים לא נגרמו בשל פגעי טבע כאלה ואחרים אלא בשל כך שקצרה ידם של התובעים לקטוף את מלוא התוצרת (סעיף 9 לתצהירי התובעים; פרוטוקול 5.5.11, ע' 17, ש' 28-25, ושם, ע' 21, ש' 28-23).


49.
המדובר בתביעה שממילא הוכחת הנזקים בה סבוכה מפאת ריבוי התובעים, הזמן הקצר שניתן היה לבחון בו את הנזקים, השטחים הגדולים שנדרש לסקרם, והקושי בכימות מדויק של הנזקים (פרוטוקול 5.5.11, ע' 21 ש' 22-13).

50.
לדעתי אין ממש בטענות הנתבעים בכל הקשור להיעדר מקצועיות השמאי גלבוע. המדובר במומחה שבין יתר כישוריו הפורמאליים הוא גם אגרונום ובעל מומחיות ורקע בעריכת שומות דומות (פרוטוקול 5.5.11, ע' 21, ש' 8-2). בהמשך לכך גם איני מקבל את טענות הנתבעים בכל הקשור למעמדה הראייתי של עדות השמאי גלבוע כמי שהעיד על דברים שנודעו לו ממספר סוקרים שהיו בשטח ולא על כאלה שהם מכלי ראשון. נוכח הקשיים שפורטו לעיל לא היה זה סביר כי שמאי בודד יסקור את הנזקים שנגרמו לתובעים, ואך טבעי הוא שלצורך בחינת פגע בהיקף כזה דרושה עבודת צוות של מספר רב של שמאים שמכוונים ומנוהלים על ידי ראש צוות שקובע את סדרי עבודת השמאות ואת מכשירי הבקרה על איסוף הנתונים ועיבודים. בע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(4) 539 (1992) הכיר בית המשפט העליון באפשרות שראש צוות מומחים יעיד על המהלכים שבוצעו על ידי צוות הכפופים לו זאת בכפוף להתקיימות תנאים שביניהם קיומם של נהלים ומערך ביקורת מובנה (וראה גם עת"מ (ת"א) 19488-02-10 לשמן נ' מועצה מקומית סביון (8.11.10), בסעיף 57 לפסק הדין). אני סבור כי הנתבעים לא הצליחו לערער את יסודות שיטת העבודה ואמינותו של צוות השמאים, והוא הדין במהימנותה וברצינותה של חוות הדעת.

51.
בהמשך לכך אני סבור שאין ממש גם בטענת הנתבעים כי עדותו של השמאי גלבוע אינה קבילה בשל כך שחתימתו לא מתנוססת על חוות הדעת. כאמור לעיל השמאי גלבוע העיד כראש הצוות שאסף את הנתונים לצורך עריכת חוות הדעת ואין בהיעדר
חתימתו הפורמאלית על חוות הדעת לגרוע או למנוע אותו מלהעיד בכל הקשור אליה. אוסיף על כך כי בחלק לא מבוטל של חוות הדעת הפרטניות שהוגשו מצויה גם חתימתו של השמאי גלבוע לצד חתימתו של השמאי בר-שלום.

52.
אין לומר על הנתונים שביסוד חוות הדעת שאינם מבוססים. מדובר במסמכים ובנתונים מזמן אמת, ולא לצורך המשפט, שנערכו, בין היתר, ע"י חברה ממשלתית (אגרקסקו), העדים מטעם התובעים (שהם חקלאים ואנשים שפעלו כציגים מטעם כלל התובעים) אישרו עניינים הקשורים בהם, ולבסוף הם גם עברו את כור ההיתוך של המומחה השמאי. במצב עניינים זה ובהעדר חוות דעת נוגדת וסתירה של תוכן המסמכים בחקירת עדי התובעים או בהבאת עדים נוגדים, ובהינתן גם הבדיקה המדגמית המשותפת ותוצאותיה (כנ"ל בסעיף 45), אין לקבל את טענות הנתבעים כי נזקי התובעים לא הוכחו במידה הנדרשת. כך במיוחד בנתונים המיוחדים של התיק הנדון ובהתחשב בהיקפו הנרחב, המצדיקים גישה מקילה בהקשרים אלה, ככל שנותר צורך בכך.



ו. סוף דבר
53.
הסכום הכולל של התביעה הועמד על 14,155,858 ש"ח ליום הגשתה (15.12.04). בהתאם לכך גם בוצעה בהמשך השלמת תשלום האגרה מצד התובעים.

54.
57% מן הסכום הכולל הנ"ל מסתכמים ב-8,068,839 ש"ח.

על המדינה, לשלם לתובעים את הסך 8,068,839 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.
55.
בנוסף למה שנקבע לעיל, ובהתחשב במכלול השתלשלות ההליכים בקשר לתביעה דנן, תשלם המדינה לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד כדלקמן:
א.
אגרות המשפט ששולמו התובעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.
ב.
הסכום ששילמו התובעים עבור חוות הדעת השמאית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום.
ג.
שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 500,000 ש"ח.
ד.
כל סכום ששילמו הנתבעים לתובעים עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד במהלך ההליכים יופחת מן הסכום המצטבר ממה שנקבע לעיל בס"ק א-ג.

56.
החלוקה של הסכומים הנ"ל (בסעיפים 55-54) בין התובעים לבין עצמם תבוצע באופן שכל תובע יקבל את החלק היחסי בהתאם לחלק היחסי של תביעתו מתוך סכום התביעה הכולל הנ"ל.



ניתן בהעדר הצדדים היום, י"ג באלול תשע"א, 12 בספטמבר 2011.














א בית משפט מחוזי 6525/04 גלעד לבני ו-73 אח' נ' מדינת ישראל, אלי ישי, משרד הפנים ואח' (פורסם ב-ֽ 12/09/2011)