פסקי דין על חנה וולסטר | פסקי דין על סופר פארם קרית שמונה-חברת דוד צרויה | פסקי דין על אריה חברה לביטוח באמצעות כלל חב' לביטוח |

3517-03/08 א     08/09/2011




א 3517-03/08 חנה וולסטר נ' סופר פארם קרית שמונה-חברת דוד צרויה בע"מ, אריה חברה לביטוח בע"מ באמצעות כלל חב' לביטוח בע"מ





בפני
כב' השופטת ברכה סמסון
התובעת

חנה וולסטר
נגד

הנתבעות
1. סופר פארם קרית שמונה-
חברת דוד צרויה בע"מ

2. אריה חברה לביטוח בע"מ
באמצעות כלל חב' לביטוח בע"מ
פסק דין
1. בפני
תביעה לפיצוי על נזק גוף שנגרם לתובעת לטענתה בשתי תאונות במקום עבודתה אצל נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ביום 14/7/00 וביום 3/9/00. הנתבעות כופרות בנסיבות ארוע התאונות ובאחריותן להן. אין כפירה בכיסוי הביטוחי.

נסיבות ארוע התאונות
2. בכתב התביעה מתוארת התאונה הראשונה ביום 14/7/00 כך:
"בתאריך 14/7/00, בשעה 09:30 ו/או בסמוך לכך, במהלך עבודתה של התובעת אצל הנתבעת מס' 1 נפגעה היא בראשה מסולם ברזל גבוה וכבד שנפל עליה וזאת כאשר עובדת אחרת יצאה מהמחסן וכאשר דחפה את דלת הכנפיים של המחסן, פגעה בסולם הברזל והפילה אותו כאמור על התובעת".

התאונה השנייה מתוארת בכתב התביעה באופן הבא:
"בתאריך 3/9/00, בשעה 08:30 ו/או בסמוך לכך, בהיותה במחסן הנתבעת מס' 1, עת הגיעה לעבודה, נפגעה התובעת בשנית בעת שעובדת אחרת הפילה סולם ברזל כבד על פניה של התובעת ועקב כך נגרמה לה חבלת ראש קשה ופגיעה בשיניים".

3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית (ת/1). עפ"י התצהיר, בעת התאונה הראשונה שימשה אחראית מחלקת תינוקות וקופאית אצל הנתבעת. בשעת בוקר, בשעה 09:30 לערך, הוציאה סחורה מהמחסן והניחה אותה בחנות. לאחר מכן, אספה את האריזות, קרטונים, והתכוונה להכניס אותם מהמחלקה לתוך המחסן ואז, עובדת אחרת בשם נועה, יצאה מהמחסן לתוך המחלקה וכאשר פתחה את דלת הכנפיים אשר הפרידה בין המחסן למחלקה, פגעה באמצעות הדלת בסולם שהושען בסמוך לדלת, הסולם נפל ופגע בה. הסולם היה בגובה של כ-2 מטרים, סולם כבד מברזל אשר הושען בהיותו סגור. בתאונה נחבלה בראש...

בעדותה סיפרה, כי לא השתמשה בסולמות הגבוהים של 2 מ', אלה היו מיועדים לטיטולים והיא לא התעסקה בזה. היה זה תפקידו של המחסנאי. היו סולמות קטנים בהם השתמשה כדי לסדר את המדפים. היתה דלת כנפיים שהפרידה בין המחסן לחנות. הסולם עמד בצד של המחסן, בתוך המחסן, קרוב לדלת, לכנפיים. הסולם נשען בסמוך לדלת מכיוון המחסן. אילו הסולם לא היה במחסן, היתה רואה אותו. בעת שהתכופפה והרימה את הראש, קיבלה את הסולם בראשה. אחד הקרטונים שהחזיקה נפל, היא התכופפה כדי להרים אותו ובאותו רגע נפתחה הדלת ע"י עובדת בשם נועה שהיתה עם סחורה והסולם נפל עליה. דלת הכנפיים נפתחת לשני הכיוונים. בעת שהסולם נפל עליה היתה במצב של התכופפות. היא התכוונה להחזיר את הקרטונים הריקים למחסן. בעת שנכנסה מהחנות למחסן הסולם לא היה מושען. מי שראתה את הארוע היתה נועה ומיכל בדלר. היא לא בררה מי השעין את הסולם ליד הדלת או על הדלת. לחדר המיון פנתה 3 ימים לאחר הארוע, כי חשבה שזה יעבור. המקרה ארע ביום שישי והיא היתה בבית במשך שבוע וחצי ואח"כ חזרה לעבודה באותו תפקיד.

4. באשר לתאונה השנייה, מסרה התובעת ב-ת/1 כי ביום 3/9/00 הגיעה לעבודה אצל הנתבעת והתכוונה להוציא את חלוק עבודה מתוך שקית שהונחה על הרצפה במחסן. בעת שהתרוממה ממצב של כיפוף, עובדת אחרת בשם אביבית אשר הובילה ארגז משקה בידיה, פגעה בסולם אשר הושען על גבי ארגזים והסולם נפל עליה ופגע בה. הסולם, גובהו כ-2 מטרים עשוי ברזל וכבד הושען על ארגזי המשקה בהיותו סגור. עקב כך נגרמה לה חבלת ראש קשה ופגיעה בשיניים...

בעדותה אמרה בענין זה כי, הארוע השני ארע במחסן. בכל יום שישי נהגה לקחת את חלוק העבודה כדי לכבס אותו ולהחזירו ביום ראשון. החלוק היה בתוך שקית אותה הביאה מביתה והיה מונח על רצפת המחסן. הסולם היה במרחק של כ-3 מטרים מהמקום שהיתה השקית, אולי קצת פחות. היו 5 עובדים במחסן בעת שהרימה את החלוק והתרוממה, הסולם נפל על פניה. אביבית הובילה ארגז משקה. היו לה ביד בקבוקי שתיה והיא אמורה היתה להכניס אותם למחלקה ולסדר אותם במקרר שבחנות. היא אינה יודעת מי הניח את הסולם באופן בו הונח בתוך המחסן. היו עדים לתאונה, ג'ודי המנהלת המסחרית, אינה ומלכה ראו את התאונה השנייה. אחרי התאונות הותקנו מתקנים לקיבוע הסולמות.

5. התובעת הציגה בין היתר, הודעה על פגיעה בעבודה ביחס לכל אחת מהתאונות. בהודעתה מיום 30/7/00 תארה את הפגיעה כך: "הסולם מברזל גובה 2 מטר היה מונח בחנות בזמן שעברתי ליד הסולם עובדת פתחה את הדלת והסולם נפל לי על הראש". בנוסף ציינה בהודעתה, כי עדים לתאונה היו שניים: שירלי מלול ומיכל בדלר. שתיהן חברותיה לעבודה של התובעת. על ההודעה חתומה התובעת וכן הנתבעת – חברת דוד צרויה (סופר פארם קרית שמונה).

בהודעה השנייה ציינה: "בשעה שנכנסתי לעבודה נפל עליי סולם על הפנים". גם בהודעה זו צויינו העדים לתאונה: אנדרוסוב אינה, אביבית חזן וג'ודי רבינר. עדות אלה, צויינו כחברותיה של התובעת לעבודה.

6. עדותה של התובעת היתה באופן כללי, אמינה עלי. אכן, קיימת סתירה בין האמור בהודעה על פגיעה בעבודה ובתצהיר התובעת, לבין עדותה בבית המשפט ביחס לתאונה הראשונה. על פי הודעתה ותצהירה, הסולם עמד בתוך החנות בסמוך לדלת המפרידה בין החנות למחסן, ובעדותה אמרה, כי הסולם עמד בתוך המחסן בסמוך לדלת. נראה לי, כי השינוי בגירסה נבע מרצונה להדוף טענה בדבר רשלנות תורמת מצידה, בכך שיכלה לראות את הסולם השעון באופן מסוכן ולמנוע את התאונה. אך אין בסתירה זו, כדי להפריך את גירסתה, לפיה סולם גדול וכבד עשוי מתכת בגובה 2 מטר נפל עליה, בעת שהיה שעון על הקיר בסמוך לדלת המפרידה בין החנות לבין המחסן, וכי הסולם נפל כתוצאה מפתיחת הדלת ע"י עובדת שיצאה מהמחסן לכיוון החנות.

על ההודעה חתום מנהל הנתבעת. התובעת ציינה בהודעתה כי שתי עובדות ראו את התאונה. היתכן שמנהל החברה החותם על ההודעה, לא יברר את העובדות, עם שתי עובדות שהיו נוכחות בארוע? אילו היו מתבררות עובדות, שיש בהן כדי להטיל האחריות לתאונה על התובעת, ולהסירה מהנתבעת, האם היתה הנתבעת נמנעת מלהביא ראיות על כך לבית המשפט?

ניתן להבין את הקושי של התובעת, הכרוך בזימון עדות שהן עובדות של הנתבעת, אך לא ניתן להבין, מדוע בחרה הנתבעת שלא לזמן עדות אלה לבית המשפט. במקרה זה, הימנעות הנתבעת מלהעיד אותן פועלת לחובתה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בעובדת אשר היתה מעורבת אישית בתאונה (נועה).

הגם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, במקרה זה יש לקבל גירסתה, כאמור בתצהירה ובהודעתה על פגיעה בעבודה. הנתבעת יכלה בקלות להפריך את גירסתה באמצעות עדי הראייה, אם אכן, הנסיבות היו שונות, מאלה המתוארות בתצהיר ובהודעה.

לפיכך אני קובעת, כי התאונה ארעה כאשר התובעת היתה בדרכה מהחנות למחסן ובידיה קרטונים ריקים של סחורה, אחד הקרטונים נפל מידיה, היא התכופפה להרימו ואז נפל עליה הסולם המתואר, כתוצאה מפתיחת הדלת המפרידה בין המחסן לחנות לכיוון התובעת, ע"י עובדת של הנתבעת שיצאה מהמחסן אל החנות. הסולם היה שעון ככל הנראה, חלקו על הקיר וחלקו על הדלת, כאשר הוא במצב סגור.

7. גם לתאונה השנייה היו עדות לא פחות משלוש עובדות של הנתבעת. גם במקרה זה, הנתבעת לא זימנה אותן כדי להפריך את גירסת התובעת. עדותה היתה עקבית ואמינה ולא נסתרה.

הסתירה עליה מצביע ב"כ הנתבעות, אינה סתירה. גירסת התובעת בהודעה הינה כללית ואינה מפורטת כפי זו שהועלתה בתצהיריה ובעדותה, אך אינה סותרת את גירסתה בתצהיר ובעדות. כל שנאמר בה הינו, כי בעת כניסתה לעבודה, נפל עליה סולם על הפנים.

התיזה אותה מעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לפיה התובעת הפילה עצמה על הסולם, אינה נסמכת על חומר הראיות בתיק ולא נראית לי סבירה. בניגוד לנטען, התובעת לא העידה שהניחה את השקית בסמוך לסולם, אלא במרחק 3 מטרים ממנו.

אני מקבלת כאמינה את גירסת התובעת, לפיה היתה במרחק מספר מטרים מהסולם, ובעת שהתכופפה כדי להרים שקית מהרצפה, הסולם נפל עליה, בשל היתקלות עובדת אחרת, שהחזיקה בידיה ארגז משקה, בסולם.
שאלת האחריות
8. בתצהירה (ת/1) מסרה התובעת, כי הסולמות לא היו מקובעים ולאחר שתי התאונות הורה מנהל הנתבעת, דוד צרויה לקבע את הסולמות בתוך המחסן לבל יפלו, ודאג ליצירת מתקן לקיבוע הסולמות באמצעות שרשראות.

עדותה זו לא נסתרה בחקירתה הנגדית ולא בראיות מטעם הנתבעת נמנעה מלזמן את דוד צרויה או נציג אחר של הנתבעת כדי להפריך את גירסת התובעת. עובדה זו מלמדת, שהנתבעת לאחר מעשה, הפיקה את הלקחים המתבקשים והסירה את המפגע שגרם לתאונות, אחרי התאונות.

הצבת סולמות מתכת בגובה 2 מטרים בחנות ו/או במחסן כשאינם מקובעים, מהווה התרשלות מצד הנתבעת. זו היתה צריכה לצפות שבמצב זה, ובעיקר כאשר הסולם במצב סגור, שעובדים החולפים על פני הסולם, עלולים להתקל בו ולהפילו. במיוחד נכון הדבר, נוכח העובדה, שהעבודה חייבה את העובדים לפרוק סחורה מהמחסן ולהעבירה לחנות, סחורה אותה הובילו גם בידיהם. כך למשל, התובעת העידה כי בתאונה השנייה, עובדת בשם אביבית, הובילה בידיה ארגז משקה ופגעה בסולם.

האמצעי בו נקטה הנתבעת לאחר התאונות, קיבוע הסולם ומניעת נפילתם באמצעות שרשראות, הינו אמצעי פשוט, בו יכלה לנקוט כדי למנוע את חשיפת העובדים בכלל והתובעת בפרט, לסיכון של נפילת הסולמות תוך כדי עבודה. זהו סיכון שניתן היה למונעו באמצעים סבירים. הצבת הסולם במקום אקראי, לא מעוגן וכשהוא סגור, במקום בו עוברים העובדים ובידיהם סחורה, גרמה לסיכון בלתי רגיל שהיה על הנתבעת למנוע ויכלה לעשות כן, כפי שעשתה בפועל, לאחר קרות שתי התאונות.

העובדה שהנתבעת הפיקה את הלקחים המתבקשים רק לאחר קרות שתי התאונות, מהווה מחדל נוסף והתרשלות מצידה, שהרי נחשפה לסיכון בקרות התאונה הראשונה, ונותרה אדישה לאפשרות שתאונה דומה תתרחש בעתיד שוב, כפי שארע בפועל.

יש אפוא להטיל על הנתבעת האחריות לקרות שתי התאונות.
רשלנות תורמת
9. התובעת מילאה תפקיד של אחראית מחלקת תינוקות וקופאית אצל הנתבעת. תפקידה היה להוציא סחורה מהמחסן, להניח אותה על המדפים, להוציא את האריזות הריקות (קרטונים) מהחנות אל המחסן ולהזמין סחורה. כמו כן, עבדה כקופאית. אין המדובר בתפקיד ניהולי. היא לא היתה אחראית על עובדים אחרים. על פי עדותה, לא השתמשה כלל בסולמות הגבוהים (בגובה 2 מטר), אלא עשתה שימוש בסולמות קטנים יותר, בעזרתם הניחה את המוצרים על המדפים. בסולמות הגבוהים השתמש המחסנאי, כדי להגיע למדפים הגבוהים בחנות.

בנסיבות אלה, אין לומר, כי לתובעת היתה מעורבות בתאונות, שהיתה בה כדי לתרום להתרחשות התאונות, או כי היתה לה אחריות, מתוקף תפקידה, למנוע קיומם של מפגעים בחנות ו/או במחסן. אין גם לומר, כי נהגה בחוסר זהירות באופן בו מילאה את תפקידה, החזרת הקרטונים הריקים למחסן במקרה הראשון, והרמת שקית ובה חלוק עבודה, שהיה מונח מספר מטרים מהמקום בו הוצב הסולם.

לפיכך, אין מקום להטיל על התובעת רשלנות לקרות התאונות.

הנכות הרפואית
10. פרופ' אהוד קליין מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי. בחוות דעתו, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30%, תוך שהוא מייחס 5% למצבה הנפשי של התובעת עובר לתאונה. הנכות עקב התאונות נקבעו על ידו בשיעור 25%.

עפ"י חוות הדעת, התובעת סובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית (ptsd) ומתסמינים של דכאון וחרדה שהם בעלי אופי מתמשך ללא הפוגות במשך מספר שנים ומתאימים להגדרה של מצב דיכאוני מסוג dysthymia.

באשר למצבה הנפשי והתפקודי לפני התאונות, עד שנתיים לפני התאונה התנהלו חייה של התובעת באופן נורמטיבי לחלוטין, היא עבדה והתפרנסה לאורך השנים, נישאה והקימה משפחה, ילדה שלושה ילדים ואין מידע על משברים נפשיים או טיפולים נפשיים שנזקקה להם. כשנתיים לפני התאונה, סבלה במשך מספר חודשים מתסמינים של חרדה וירידה במצב הרוח אשר לוו בקשיים בתפקוד. עברה שורה של בדיקות, אשר לא גילו ממצאים חולניים והמצב חלף לדבריה כעבור מספר חודשים ללא טיפול. יתכן, ששרידי אותו משבר קודם, יצרו אצלה פגיעות ורגישות יתר אשר העצימו והחמירו את תגובתה הנפשי לתאונות. אפילו אם מצבה הנפשי לא היה תקין לחלוטין לפני התאונות, הרי בעקבות התאונות חלה היתדרדרות ניכרת במצבה הנפשי הנמשכת וגורמת להפרעה ניכרת בתפקודה החברתי, המשפחתי, הבינאישי והתעסוקתי.

בעקבות שתי התאונות הנדונות במקום עבודתה, פיתחה התובעת תסמינים מתמשכים של מצוקה נפשית, הגורמת לה לנכות נפשית קבועה ומתמשכת.

המומחה השיב לשאלות הבהרה שהופנו אליו ע"י ב"כ הנתבעות מהן עולה, כי על פי תיקה הרפואי, במהלך שנת 99 אובחנו אצלה סימני דיכאון קלים והתובעת ירדה במשקל 6 ק"ג, סבלה מהפרעות בשינה והומלץ על טיפול בכדורי "מודל". בהמשך, בתחילת שנת 2000 הומלץ על טיפול ב"פרוזק".

התובעת טענה בפני
המומחה, כי לא נטלה את הטיפול התרופתי המומלץ. לדבריו, modal אינה תרופה נוגדת דיכאון ואין להסיק ממצבה זה, כי סבלה מהפרעה דיכאונית משמעותית.

11. הצדדים חלוקים בדבר הנכות הנפשית שיש לקבוע לתובעת. לטענת התובעת, לא היה מקום לייחס 5% נכות בגין מצב נפשי קודם לתאונות. נטען, כי האמור בחוות הדעת בדבר "פגיעות ורגישות יתר", אשר העצימו והחמירו את תגובתה הנפשית לתאונה, אינם מהווים נכות. התובעת תיפקדה באופן מלא עד לשתי התאונות נשוא התביעה.

הנתבעות טוענות, כי פרופ' קליין הגזים בקביעת הנכות בשיעור 30% וניכה נכות נמוכה מידי, 5% בגין מצבה של התובעת עובר לתאונה. התובעת סבלה עובר לתאונה מתסמונת דיכאונית קלה וקיבלה עפ"י קביעת הועדה הרפואית במל"ל – תרופות מודל נגד דיכאון. נטען, כי מצבה הנפשי חייב נטילת תרופות ודי בכך, כדי לייחס אחוז גבוה יותר של נכות נפשית לעברה הנפשי של התובעת עובר לתאונות.

כמו כן, טוענות הנתבעות כי מצבה הנפשי של התובעת הלך והשתפר עם השנים, ונראה כי לאחר בדיקתו של המומחה מצבה של התובעת המשיך והשתפר באופן משמעותי, שכן בשנתיים לאחר הבדיקה החלה לעבוד.

המומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו ולא שוכנעתי כי יש לסטות מחוות דעתו ככל שמדובר בנכות הרפואית, והייחוס של 5% לעברה הנפשי. במכלול הנסיבות, חוות הדעת נראית לי סבירה ומקובלת עלי.

הפסדי השתכרות בעבר
12. בהתאם לאישור המל"ל, שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד ע"ס 4,252 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום ועומד ע"ס – 5,435 ₪. אין בסיס לטענה, כי יש לקבוע את שכרה עפ"י השכר הממוצע במשק.

13. לתובעת נקבעה תקופת אי כושר כוללת של 10 חודשים. לפיכך, יש לפסוק לתובעת הפסד השתכרות מלא בתקופה זו:
10 x 5,435 ₪ = 54,350 ₪.

14. לטענת התובעת, יש לקבוע אי כושר מלא עד ליום 11/5/08, המועד בו החלה לעבוד במשביר לצרכן.

מחוות דעת המומחה, פרופ' קליין עולה, כי מהפגיעה בתאונה השנייה נשברו שיניה הקדמיות של התובעת והרופאים נאלצו לעקור 4 משיניה. בהמשך היה צורך לעקור 3 שיניים נוספות. התובעת עברה טיפולי שיניים קשים וממושכים והיתה זמן רב ללא שיניים. תהליך השיקום לאחר הפציעה נמשך כשנתיים.

התובעת חזרה לעבודה אצל הנתבעת לאחר תקופת אי הכושר עד ליום 11/3/01. במועד זה פונתה ממקום העבודה לחדר מיון שם נבדקה והומלץ על טיפול נפשי.

במהלך השנים 2001-2003, היתה מאושפזת פסקי זמן משמעותיים עקב היתדרדרות במצבה הנפשי. מאז 11/3/01 לא שבה לעבוד עד ליום 11/5/08, למעט מספר פעמים בהם עבדה במשק בית. לדבריה, היה לה קושי לעבוד במקום הומה אדם, היא היתה זקוקה לשקט. היא לא ניסתה בצורה אינטנסיבית לחפש עבודה. באותה תקופה ניהלה מאבק במל"ל בתביעתה להכרה בנכותה. את העבודה במשביר לצרכן השיגה באקראי, בעת שפגשה סוכנת של חברת "אנדריאה", אשר הציעה לה לעבוד במקום עבודתה הנוכחי.

על התובעת חלה חובת הקטנת הנזק. לא שוכנעתי, שלא היתה יכולה לחזור לעבודה במועד מוקדם יותר ממועד חזרתה בפועל, ולו במשרה חלקית. לא נעשה מצידה מאמץ של ממש למצוא עבודה המתאימה למצבה. גם את עבודתה הנוכחית לא מצאה אלא באקראי, ללא השקעת מאמץ כלשהו מצידה.

בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין התקופה לאחר תום תקופת אי הכושר ועד ליום 11/5/08 בסך 150,000 ₪.

15. מאז 11/5/08 התובעת עובדת במשרה חלקית של 4 שעות כדיילת של חברת חברת קוסמטיקה – "אנדריאה". לדבריה, העבודה כרוכה במאמץ והיא אינה מסוגלת לעבוד בהיקף גדול יותר. לא נעשה על ידה נסיון כלשהו לעבוד בהיקף גדול יותר. לדבריה, היא זקוקה למנוחה, עליה ליטול כדורים ואין לה סבלנות לדבר עם אנשים. למרות זאת העידה, כי במקום עבודתה מרוצים ממנה. בנותיה גדלו ואינן גרות בבית.

נראה לי שהתובעת אינה עושה די להקטנת נזקיה ולא שוכנעתי שאינה מסוגלת לעבוד בהיקף גדול מ-4 שעות. עפ"י עדותה של הגב' נטלי כהן, לולא היתה ממלאה תפקידה כראוי, לא היו מעסיקים אותה. לדבריה, התובעת אמרה לה שהיא באה לעבוד "בשביל בריאות הנפש" ולא למען הכסף. אמירה זו מצביעה על העדר מוטיבציה לעבוד ולהשתכר יותר, ולא על העדר יכולת לעבוד במשרד מלאה.

בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות מיום 11/5/08 ועד היום בסך 52,000 ₪ על בסיס שיעור נכותה הרפואית והשתכרותה עובר לתאונה.

הפסד השתכרות בעתיד
16. התובעת עותרת לפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק בניכוי השתכרותה בפועל בסך 1,000 ₪. לטענתה, זהו הסכום הנותר בידה ממשכורתה בניכוי הוצאות נסיעה.

הנתבעת טוענת, כי נכותה התיפקודית אינה עולה על 7.5% ויש לחשב את ההפסד על בסיס השתכרותה עובר לתאונה.

17. התובעת נפגעה בתאונות בהיותה בגיל 42. עד למועד זה עבדה במקומות שונים. עד שנת 1992 עבדה בשקם בנהריה ובקרית שמונה, אח"כ עבדה בלול במשק בו גרה עם בעלה דאז, בשנת 1997 עבדה בהיפר נטו בקרית שמונה ואח"כ שמרה מספר חודשים על תינוק, כ-5.5 שעות ביום. לאחר מכן החלה בעבודתה אצל הנתבעת שם עבדה כשנה וחצי עד לתאונה השנייה ב-9/00.

בנסיבות אלה, אין ממש בטענה, כי ניתן היה לצפות לקידום משמעותי במקום עבודתה עד לשכר הממוצע במשק. לא מצאתי לכך ביסוס בראיות שהוצגו. התובעת הינה בעלת השכלה של 12 שנות לימוד, ללא בגרות.

לפיכך, יש לקבוע כבסיס להפסד השתכרות בעתיד, שכרה עובר לתאונה, משוערך להיום.

18. שוכנעתי, כי לתובעת יכולת השתכרות גבוהה מהשתכרותה בפועל. התובעת מבצעת את עבודתה היטב, בעבודה מרוצים ממנה ולא הובאו ראיות התומכות בעדותה של התובעת, כי אינה מסוגלת לעבוד יותר מ-4 שעות ביום. התובעת עובדת מול קהל לקוחות, בעבודת מכירות מוצרי איפור וטיפוח במשביר לצרכן, עבודה הדורשת יכולת ורבלית טובה ואינטראקציה עם לקוחות. בעדותה בפני
התרשמתי, מאשה אינטלגנטית בעלת יכולת ביטוי למעלה מהממוצע ולא ניכר בה, שהיא סובלת מבעיה נפשית. אין בכך כמובן, כדי להמעיט מנכותה הנפשית הצמיתה, כפי שנקבעה ע"י המומחה, אך לא ניתן לדעתי לשלול הטבה בתפקודה ובכושר השתכרותה בחלוף השנים, לאחר בדיקתה אצל המומחה.

לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 175,000 ₪.

הפסדי פנסיה
19. התובעת לא הציגה ראיות, לפיהן בשלב כלשהו, אצל מעסיק כלשהו, בוצעה הפרשה לקופת פנסיה, לא לפני התאונה ולא לאחריה ולפיכך, אינה זכאית לפיצוי בראש נזק זה.

עזרת צד ג' בעבר
20. התובעת לא העסיקה כל עובד בשכר אך נעזרה בבנותיה. בסיכומיה נטען, כי מפאת מצבה הכלכלי לא היתה מסוגלת להעסיק עזרה בשכר, אך אין בראיות שהוצגו דבר על כך מלבד עדותה. עדותן של בנותיה, או מי מהן לא הובאה. יחד עם זאת, ניתן להניח, כי בני משפחתה סייעו לה בעבודות הבית, בתקופות בהן היתה באי כושר, תקופה כוללת של כ-10 חודשים, אשר כוללת אישפוזים לפרקי זמן ממושכים.

נסיבות אלה מצדיקות פיצוי גלובלי בסך 7,500 ₪.

עזרת צד ג' בעתיד
21. התובעת חזרה לעבוד מחוץ לביתה ואינה מעסיקה עוזרת בית. בנותיה חיות מחוץ לביתה. יחד עם זאת, בהתחשב בשעור נכותה בתחום הנפשי, סביר שתזקק בעתיד בעזרת צד ג'. לפיכך אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 25,000 ₪.

כאב וסבל
22. בהתחשב בסבל המתמשך של התובעת, כפי שהוא משתקף בחוות דעת המומחה, מהתיעוד הרפואי הן בתחום הנפשי והן בתחום השיניים, משך תקופות האישפוז – 8 חודשים במצטבר, אני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך 300,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות עבר/עתיד
23. התובעת לא הציגה ראיות להוכחת הוצאותיה הנטענות, אשר מכוסות ע"י המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה. בעדותה אישרה, כי קיבלה החזר מלא עבור הוצאותיה הרפואיות, לרבות בתחום השיניים. בהעדר פירוט כלשהו וראיות בדבר הוצאות אלה, אין התובעת זכאית לפיצוי.

ניכויים
24. אין מחלוקת כי מהפיצוי יש לנכות סכום של 95,060 ₪ (קרן), אותו קיבלה התובעת מענף נפגעי עבודה בגין שתי התאונות.

לטענת הנתבעת, יש לנכות בנוסף, סכומים אותם מקבלת התובעת מענף נכות כללית במל"ל.

התובעת תבעה נכות כללית ונקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 50% בשל מצבה הנפשי. מאז שנת 2003 התובעת מקבלת סך 3,000 ₪ לחודש גמלת נכות כללית. נטען, כי יש לנכות את תגמולי הנכות הכללית מהפיצוי, לפי היחס שבין נכותה הכללית לנכות כתוצאה מהתאונה.

הקושי במקרה זה מתעורר נוכח העובדה, שהמומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות בשיעור 30% בתחום הנפשי ובמל"ל נקבעה נכותה בשיעור 50%. המומחה ייחס 25% לתאונות ו-5% ממצבה עובר לתאונות. במל"ל, מטבע הדברים, אין פירוט של הנכות כתוצאה מהתאונות, לעומת הנכות שלא כתוצאה מהן.

השאלה היא אפוא, מהו השיעור שיש לנכות בגין תגמולי המל"ל, ענף נכות כללית, אותם קיבלה, מקבלת ותקבל התובעת.

התובעת טוענת, כי לא הוכח הקשר הסיבתי הרפואי בין הנכות הכללית שנקבעה לתובעת במל"ל לבין התאונות, ולפיכך אין לנכות את תגמולי המל"ל המתקבלים בענף נכות כללית.
25. העיקרון שעל פיו מנכים את תגמולי המ"ל נקבע בפסק הדין בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350,362, 2003) בזו הלשון:
"כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק (צ"ל הניזוק) על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על יד המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים."
עיקרון זה יש ליישם במקרה שלפנינו באופן הבא:
שיעור הנכות בגין מעשה העוולה שנקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט עומד על-25% והנכות הכללית נקבעה בשיעור 30%. קביעת המל"ל עפ"י האיבחון הרפואי מיום 20.8.03, בה נקבע שעור נכות כללית בתחום הנפשי של 50%, עמדה לנגד עיני המומחה, החולק על קביעה זו בחוות דעתו מיום 21.1.06. לא מן הנמנע, כי חל שיפור במצבה הרפואי של התובעת מאז קביעת המל"ל ועד לבדיקתה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. התובעת חזרה לעבוד, ולא ניכר קושי מפאת מצבה הנפשי, במילוי תפקידה בעבודתה באופן משביע רצון. מכל מקום, הצדדים לא בקשו לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו וכאמור, לא מצאתי לנכון לסטות מקביעתו.
לאור מסקנתי זו, יש לנכות מסכום הפיצוי לתובעת 25/30, שהוא היחס בין הנכות מהתאונה לבין שעור נכותה הכללית של התובעת בתחום הנפשי.
26. בהתאם לחוות הדעת של האקטואר שי ספיר, יש לנכות 5/6 מסך 682,190 ₪ = 568,492 ₪, משוערך להיום (הפרשי הצמדה) – 599,700 ₪. כמו כן יש לנכות 95,060 ₪ בגין תגמולי המל"ל בענף נפגעי עבודה בגין שתי התאונות, משוערך להיום (מאמצע התקופה) – 110,136 ₪ ובס"ה – 709,836 ₪ .

27. לאור כל האמור אני פוסקת לתובעת פיצויים כדלקמן:
- הפסד השתכרות בעבר 256,350 ₪
- הפסד השתכרות בעתיד 175,000 ₪
- עזרת צד ג' בעבר 7,500 ₪
- עזרת צד ג' בעתיד 25,000 ₪
- כאב וסבל 300,000 ₪
ס"ה 763,850 ₪
- בניכוי תגמולי מל"ל 709,836 ₪
ס"ה 54,014 ₪

אני מחייבת את הנתבעים יחדיו ולחוד לשלם לתובעת סך 54,014 ₪ בצירוף הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 10,803 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' אלול תשע"א, 08 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

קלדנית: יפה ברמי

בית משפט השלום בקריית שמונה
ת"א 3517-03-08 וולסטר נ' חברת דוד צרויה ואח'

08 ספטמבר 2011
1 מתוך 13








א בית משפט שלום 3517-03/08 חנה וולסטר נ' סופר פארם קרית שמונה-חברת דוד צרויה בע"מ, אריה חברה לביטוח בע"מ באמצעות כלל חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/09/2011)