פסקי דין על מחמוד עודה

5388-01/11 פח     11/09/2011




פח 5388-01/11 מדינת ישראל נ' מחמוד עודה





לפני כב' השופטת רות לורך
, אב"ד
כב' השופט צבי דותן

כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ
המאשימה
מדינת ישראל
נגד

הנאשם
מחמוד עודה
(עציר)

<#4#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד גב' ליאת פלג

ב"כ הנאשם עו"ד גיא עין-צבי

הנאשם הובא באמצעות שב"ס

גזר-דין

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של אינוס לפי סעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
על פי עובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום, התגוררה המתלוננת בדירה בעיר פתח תקווה. הנאשם שהה אותה עת באחת הדירות הסמוכות לדירתה.
ביום 8.1.09 בשעה 23:00 לערך, כשהגיעה המתלוננת לדירתה, הבחינה כי הנורה בדירה שרופה. המתלוננת פנתה אל הנאשם, שעבר באותה עת במסדרון מחוץ לדירתה, וביקשה ממנו להחליף את הנורה. הנאשם, שהיה שרוי אותה עת בגילופין, נכנס לדירתה והתיישב על המיטה בסמוך למתלוננת.
בהמשך, נישק הנאשם את המתלוננת, הרים את חולצתה ונגע מעל בגדיה, בחזה ובבטנה, בניגוד לרצונה, תוך שהיא מבקשת ממנו לחדול ממעשיו. בשלב זה, הגיעו אל המקום אחרים שזהותם אינה ידועה, דחפו את הדלת וניסו להיכנס אל תוך הדירה. המתלוננת ניסתה לצאת מהדירה, אולם הנאשם סגר את הדלת. בהמשך, דחף הנאשם את המתלוננת על הרצפה ונשכב מעליה, הרים את חולצתה וחזייתה, החל לנשק את פטמותיה וליטף את רגליה מעל המכנסיים, תוך שהיא צועקת ומנסה להדפו מעליה.
בשלב זה הרים הנאשם את המתלוננת, הניח אותה על המיטה, הפשיט אותה מבגדיה, תוך שהיא צועקת, דוחפת אותו, מזיזה את ידיה ורגליה, מכה אותו בראשו עם מכשיר טלפון סלולארי שהחזיקה בידה ונושכת אותו בשפתו.
הנאשם הוריד את מכנסיו, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, במשך מספר פעמים עד שהגיע לפורקן מחוץ לגופה, בסמוך לחזה. בכל אותה עת צעקה המתלוננת וביקשה מהנאשם לחדול ממעשיו. לאחר מכן, התלבש הנאשם ויצא מהדירה.

2. במסגרת הטיעונים לעונש הוגשו:

א. הצהרת נפגעת העבירה (ע/1) ממנה עולה, כי מאז אירוע האונס פוחדת המתלוננת לחיות לבד, להסתובב בחוץ ובחושך וכן להתקרב לגברים. היא קיבלה טיפולים פסיכולוגיים ועברה לגור יחד עם חברה טובה שתמכה בה, והיתה עימה משום שפחדה להישאר לבד.

ב. תסקיר שירות המבחן ממנו עולה, כי הנאשם, בן 21, נישא לצעירה כבת 19, כשלושה חודשים לפני מעצרו, אותה הכיר בהיותה כבת 16 והיא התאסלמה על מנת להינשא לו. אשת הנאשם מתגוררת היום בבית הוריו ומצויה בחודשי ההריון הראשונים.
שירות המבחן התרשם, כי רעייתו של הנאשם כנועה וחלשה, ונמצאת בשלבי הסתגלות למגורים עם בני משפחתו. לצד כעס שמבטאת ביחס להתנהגותו של הנאשם, היא מגויסת לתמוך בו.
הנאשם נעדר עבר פלילי, הוא סיים 11 שנות לימוד, החל לעבוד לפרנסתו במהלך לימודיו ומאז עובד באופן יציב עד למעצרו.
הנאשם הכחיש את העובדות והאחריות למעשים המיוחסים לו וציין כי יצר קשר מיני חד פעמי ובהסכמתה של המתלוננת. הסביר כי ערב ביצוע העבירה, צרך אלכוהול ואף השתמש בסמים, לאחר שחבריו הביאו אותו לכך בעורמה, וכי להיותו בגילופין יתכן והיתה השפעה המפחיתה מיכולתו לשלוט בדחפיו.

ירות המבחן התרשם, כי הנאשם נוטה להפחית ממידת המודעות למעשיו באמצעות התייחסותו לשימוש בחומרים פסיכו אקטיביים.
בפני
שירות המבחן, שלל הנאשם שימוש בכוח בנסיבות העבירה. בלטה מינימליזציה באשר להשלכות מעשיו על המתלוננת, עיוותי חשיבה בכל הנוגע להתנהלות המתלוננת, אשר לתפיסתו, יזמה את הקשר המיני והסכימה לו. הנאשם התרכז בצרכיו ומצוקותיו בכלא ולא ביטא אמפטיה לקורבן ולנזק שנגרם לה.
לאור השילוב של גילו הצעיר, השימוש בכוח ובאלימות במהלך ביצוע העבירה, עיוותי חשיבה באשר לנסיבות האירוע, שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים והכחשתו את ביצוע העבירה, הנזק שגרם למתלוננת ושלילתו את הצורך בטיפול - סבר שירות המבחן, כי לא ניתן לשלול רמת סיכון להישנות מעשים דומים, ונמנע מהמלצה בעניינו של הנאשם.

3. התביעה עותרת לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל משמעותי כמתחייב על פי מדיניות הענישה המקובלת תוך הפניה לפסיקה בה נגזרו 10 שנים ו-16 שנים מאסר בפועל. בנוסף, עותרת להטיל מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננת וקנס שיכול ויהיה סמלי.
ב"כ המאשימה ציינה כי מעשה העבירה מצוי ברף החמור של העבירה והיפנתה להעדר היכרות בין השניים, לביצוע האונס בבית הקורבן, להתנגדות הממשית והשימוש בכח.
עוד ציינה ב"כ המאשימה כי האמור בתסקיר והעדר אמפטיה לקורבן מהווים שיקול לחומרה כמו גם היות הנאשם בגילופין כשחבריו נמצאים בסמוך. בנוסף, נטען, אין בעניינו של הנאשם נסיבות אישיות חריגות המצדיקות ענישה מקלה.

4. ההגנה עותרת לעונש שלא יעלה על 3 שנות מאסר, כפי שנפסק בפסיקה שהוצגה מטעם ההגנה.
ב"כ הנאשם היפנה לגילו הצעיר של הנאשם שהיה כבן 18 וארבעה חודשים, ולחלוף הזמן מאז. הנאשם נעצר בחלוף כשנתיים, כאשר dna שנלקח מהמתלוננת בעקבות תלונתה, תאם ל- dna של הנאשם שנמצא במאגר, בעקבות תיק סמים שנפתח נגדו מאוחר יותר. נטען כי מאז ביצוע העבירה חל שינוי בחיי הנאשם, הוא התחתן ועומד להפוך לאב.
ב"כ הנאשם ציין כי כבר בחקירתו במשטרה הודה הנאשם בביצוע המעשה, הודה בכך בעימות מול המתלוננת ובכה. בבית המשפט הסביר את הכחשתו בפני
שירות המבחן בבושה שחש בשיחה עם קצינת המבחן ועמד על הודאתו וחרטתו.
עוד ציין ב"כ הנאשם כי הנאשם לא הפעיל כח נגד המתלוננת ולא נגרמה לה כל חבלה.
וכן כי הנאשם היה בגילופין, ולכן לא היה במלוא חושיו. הנאשם הודה והצטער על מעשיו וחסך את עדותה של המתלוננת.
עוד נטען כי אין המדובר במי שהתפרץ לדירת המתלוננת או ב"אונס שיחים", אלא במי שהזמינה את הנאשם לחדרה, אם כי למטרה שונה.

5. הנאשם, בתגובה לנאמר בתסקיר שירות המבחן, ציין כי הוא מודה במיוחס לו ומצטער. האירוע לא היה בהסכמה והמתלוננת אפילו התנגדה. ביחס לעונש, אמר כי הוא התחיל בחיים חדשים ואינו רוצה לפגוע בחייו.

6. לחומרה שקלנו לנאשם:
א. העבירה בה הורשע הנאשם הינה חמורה, כשהעונש המירבי הקבוע לצידה הינו 16 שנים מאסר בפועל. מעשיו של הנאשם שבוצעו חרף העדר הסכמה והתנגדות מפורשת של המתלוננת, הינם בזויים, פוגעים בביטחונה הגופני והנפשי של המתלוננת, מבזים ומשפילים את כבודה תוך הפרה בוטה של האוטונומיה שלה על גופה ורצונה.

ב. על הערך המוגן בעבירות המין ומדיניות הענישה בעבירות אלה הכוללת החמרה בדין לאור שיקולי הגמול וההרתעה, נקבע בע"פ 9994/07 פלוני נ' מ"י (ניתן ביום 11.8.08):
"על חומרתם הרבה של מעשי מין המתבצעים בזולת בהעדר הסכמה מרצון אין צורך להכביר מילים. הפסיקה השיפוטית ביחס לעבריינות הפלילית בתחום זה מוליכה מזה שנים קו בולט של החמרה בדין הן בהיבט הגמול והן בהיבט ההרתעה. הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה".

וכן ר' בע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מ"י (ניתן ביום 25.1.07) על הענישה בעבירות אינוס:

"מעשה אינוס כלפי אישה בלא הסכמתה מהווה הפרה גסה וקשה של האוטונומיה שלה על גופה. במיוחד כך, כאשר ישנם פערי כוח משמעותיים בין הגבר לאישה, אשר מנוצלים לרעה, כדי להכניע את רצונה החופשי של האישה, ולדכא את יכולתה להתגונן מפני פגיעה בגופה ובנפשה. המערער ניצל פערי כוחות אלה כאשר הכניע את התנגדותה של המתלוננת, וניצל את הימצאותו בביתה כשהיא לבדה כדי לבצע בה מעשה מיני שהיא לא רצתה בו. המסר בענישה בעבירות אונס צריך להבהיר באורח חד-משמעי לציבור ולפרט כאחד, כי אמצעים קשים וממשיים יינקטו כלפי עברייני מין כאמצעי להילחם בתופעות עבירות המין, ובמיוחד כך בעבירות אינוס, שהן החמורות שבהן, וכי ניצול חולשת הזולת למטרת סיפוק יצרי מין בלא הסכמתו יגרור אחריו ענישה משמעותית".

ג. אף המחוקק הביע את דעתו בדבר הצורך להחמיר בענישת עברייני מין כאשר קבע בסעיף 355 לחוק העונשין עונש מזערי של רבע העונש המירבי הקבוע לעבירה. העונש בגין עבירת אינוס משקף שיקולים של גמול והרתעה ויש בו הבעת סלידה והוקעה של החברה ממעשי העבריין.

ד. נסיבות מעשה האינוס דנן, ממקמות את העבירה ברף גבוה למדי. שכן, מדובר במעשה אינוס בביתה, מבצרה של המתלוננת, עמה אין לנאשם היכרות מוקדמת, שכל חטאה היה שביקשה את עזרת הנאשם בהחלפת נורה, ובכך התירה לו להיכנס לביתה.

זאת ועוד, הנאשם ביצע את העבירה חרף התנגדות ממשית ומפורשת של המתלוננת: היא ביקשה ממנו לחדול ממעשיו; היא ניסתה לצאת מהדירה והנאשם מנע זאת ממנה; היא צעקה וניסתה להדוף את הנאשם מעליה; היא צעקה, דחפה את הנאשם, הזיזה את ידיה ורגליה, הכתה את הנאשם בראשו עם מכשיר הטלפון ונשכה אותו בשפתו.
כל אלו לא הועילו למתלוננת. הנאשם חדל ממעשיו רק לאחר שהגיע לפורקן.

ה. בפני
שירות המבחן לא גילה הנאשם אמפטיה כלפי המתלוננת ואף עלו עיוותי חשיבה כשייחס למתלוננת את היוזמה לקשר המיני והסכמתה לו. אם כי, בפני
נו חזר הנאשם על הודאתו בביצוע המעשים בניגוד לרצון המתלוננת.
בסופו של יום שירות המבחן לא בא בהמלצה למרות גילו הצעיר של הנאשם.
7. לקולה שקלנו לנאשם:

א. הנאשם הודה בביצוע העבירה בטרם החלה שמיעת הראיות, למעשה עשה כן כבר בחקירתו במשטרה ובעימות עם המתלוננת. בהודאתו, חסך הנאשם זמן שיפוטי ובעיקר את עדות המתלוננת.

ב. מבלי לגרוע מחומרת העבירה, אין המדובר במעשה פרי תכנון מוקדם בו עקב הנאשם אחר המתלוננת או התפרץ לביתה על מנת לאנוס אותה. הנאשם נכנס לבית המתלוננת בהיתר ועל פי הזמנתה, למטרה אחרת, ורק אז ניצל את המקום והמעמד וביצע את המעשים המיניים במתלוננת, תוך שהוא בגילופין.

ג. הנאשם הינו צעיר ובעת האירוע היה כבן 18 ו- 4 חודשים בלבד.
לנאשם אין הרשעות קודמות וזהו מאסרו הראשון. עם זאת יש לציין כי עבירות מן הסוג הזה מבוצעות לעיתים גם בקרב מי שאינם עבריינים על פי הליכותיהם הידועות, ועל כן לעברו הנקי של אדם הנמצא אשם בביצוען לא יכול להיות משקל רב (ר' ע"פ 1339/94 מ"י נ' פלוני, ניתן ביום 26.5.94).

ד. בחלוף הזמן הרב מאז האירוע ועד מעצרו, כשנתיים, שינה הנאשם את מעמדו. הנאשם נישא ואשתו מצויה בחודשי הריונה הראשונים, הוא גילה יציבות בתחום התעסוקתי.
עם זאת, חלוף הזמן לא רובץ לחובת המאשימה, אלא נבע מכך שהנאשם לא אותר והדבר הסתייע רק בעקבות תפיסתו כחשוד בעבירת סמים, והתאמת ה-dna שלו שהוכנס למאגר, לזה שהופק מגופה של המתלוננת בסמוך להגשת תלונתה.
8. רף הענישה בעבירות אינוס מצוי בתוך טווח רחב ביותר של עונשי מאסר בפועל. לא בכדי הציגו הצדדים פסיקה כה שונה ביחס למבצעי עבירות דומות. התביעה הציגה פסיקה בה נגזרו 10 ו- 16 שנים מאסר בפועל, ואילו ההגנה הציגה פסיקה בה נגזרו 3 שנים מאסר בפועל.
ברי כי כל מקרה נכון לנסיבותיו, לאופי המדויק של המעשים, למיהות הנאשם, הקורבן והקשר ביניהם. גזר הדין הינו תוצר של איזון בין השיקולים השונים ואין לטעמינו מקרה שהוצג ע"י מי מהצדדים שיש להקיש ממנו על העונש הראוי בענייננו.

כך, ביחס לפסיקה שהציגה התביעה, מדובר במי שהורשע לאחר שמיעת ראיות, אין המדובר בנאשמים צעירים כנאשם דנן ובשניים מפסקי הדין מדובר גם בעבירות שבוצעו תוך ניצול מצב מיוחד של המתלוננת, כמי שנרדפת ע"י בני משפחתה (ע"פ 8233/05 פלוני נ' מ"י), או כמי שסובלת מליקוי שכלי ונפשי (תפ"ח(חיפה) 23471-12-09 מ"י נ' אהרון מושאשוילי).

ביחס לפסיקה שהוגשה ע"י ההגנה, בתפ"ח (חיפה) 12689-07-09 מ"י נ' פלוני, דובר במי שהורשע בניסיון לאינוס ולא בעבירה המושלמת כבענייננו. בע"פ 5763/10 מתן תורג'מן נ' מ"י, נקבע במפורש שמעשה האינוס, שלא כלל בעילה אלא החדרת אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת, לא מצוי ברמה הגבוהה של חומרה; המערער שם עבר הליך טיפולי, אף שהופסק; היתה היכרות בין הנאשם והמתלוננת; חלפו כשנתיים וחצי מאז ביצוע העבירות, שנעברו ע"י הנאשם בהיותו חייל, כשסיפור חייו קשה.

9. לאחר ששקלנו את השיקולים השונים שוכנענו שמשקלם המצטבר של השיקולים לחומרה, שיקולי הגמול, ההרתעה והצורך להוקיע את התנהגות הנאשם - מחייבים הטלת מאסר בפועל לתקופה העולה על זו לה עותרת ההגנה, וכי אין מקום לסטות מהעונש המזערי הקבוע לצד עבירה זו.
עם זאת, יש בשיקולים לקולה ובעיקר הודאתו, גילו הצעיר של הנאשם, היות המאסר ראשון עבורו, העדר תכנון מוקדם, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ותיפקודו עד כה - כדי למתן את תקופת המאסר בפועל.
עוד שוכנענו כי יש לחייב את הנאשם בפיצוי המתלוננת שיהיה בו משום הכרה חברתית בסבלה ונזקיה כתוצאה ממעשה האינוס.

10. לאור המפורט לעיל אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 6 שנים ו-6 חודשים מאסר בפועל שתחילתו מיום 11/5/11. כמו כן ינוכו ימי מעצרו מיום 26/12/10 ועד 8/2/11 .

ב. 18 חודשים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין.

ג. פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪ שיופקד תוך 90 יום.
הפיצוי יועבר למתלוננת שפרטיה ימסרו למזכירות ע"י המאשימה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

<#3#>
ניתן והודע היום י"ב אלול תשע"א, 11/09/2011 במעמד הנוכחים.
רות לורך
, שופטת
אב"ד
צבי דותן
, שופט
עירית וינברג-נוטוביץ
, שופטת
בית המשפט המחוזי מרכז
תפ"ח 5388-01-11 מדינת ישראל
נ' עודה(עציר)
11 ספטמבר 2011
14
14









פח בית משפט מחוזי 5388-01/11 מדינת ישראל נ' מחמוד עודה (פורסם ב-ֽ 11/09/2011)