פסקי דין על רו"ח אלון לויטה | פסקי דין על לויטה ליפסקי ושות' – משרד רואי חשבון | פסקי דין על רו"ח יוסף ליפסקי | פסקי דין על עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל |

251/09 עע     15/09/2011




עע 251/09 רו"ח אלון לויטה נ' לויטה ליפסקי ושות' – משרד רואי חשבון, רו"ח יוסף ליפסקי, עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל




רו"ח אלון לויטה



st1\:*{behavior: }


רו"ח אלון לויטה

המערער בתיק ע"ע 251/09

-

1. לויטה ליפסקי ושות' – משרד רואי חשבון
2. רו"ח יוסף ליפסקי
3. עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל



המשיבים בתיק ע"ע 251/09

רו"ח יוסף ליפסקי

המערער בתיק ע"ע 257/09
-

1. רו"ח אלון לויטה
2. עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל
3. לויטה ליפסקי ושות' – משרד רואי חשבון



המשיבים בתיק ע"ע 257/09

בפני
: השופט עמירם רבינוביץ
,
השופטת רונית רוזנפלד
,
השופט אילן איטח
נציגת עובדים, גב' אסתר פרץ,
נציג מעבידים מר זאב רפואה

בשם רו"ח אלון לויטה
– עו"ד ליאור חריש

בשם רו"ח יוסף ליפסקי
– עו"ד פלורי ניסן
בשם עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל
– עו"ד גיא אשכנזי


פסק דין



השופט אילן איטח

1.
בפני
נו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 6588/06; השופט ד"ר יצחק לובוצקי) אשר מחד דחה את תביעת רו"ח אלון לויטה
(להלן – העובד) לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, הוצאות נסיעה ודמי חבר בלשכת רואי החשבון וקיבל את תביעתו לתשלום שכר עבודה ודמי הבראה; ומאידך דחה את התביעה שכנגד שביקשה לחייב את העובד להשיב את פיצויי הפיטורים שנצברו בביטוח המנהלים שלו ושוחררו לטובתו וכן לשלם פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

עובדות המסגרת
2.
ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לעניננו:

א.
רו"ח מנחם לויטה ז"ל (להלן – המנוח), אביו של העובד, ורו"ח יוסף ליפסקי
(להלן – ליפסקי) הקימו בשנת 1976, בשותפות רשומה, משרד רואי חשבון (להלן – השותפות). המנוח וליפסקי הקימו יחד עסקים נוספים בתחום ראיית החשבון.

ב.
לימים הוכשר העובד כרו"ח וביום 30.7.1995 החל לעבוד כעובד השותפות.

ג.
בשנת 2000 לערך חלה המנוח במחלה קשה ובצד ההתמודדות עם המחלה צומצמה עבודתו בשותפות. אין חולק כי מחלתו של המנוח פגעה בהכנסות השותפות וביכולתה לפרוע את חובותיה.

העובד טען כי בשל הקשיים הכלכליים אף הולן שכרו ולא שולם כסדרו. ליפסקי הכחיש את הטענה. עיון בכרטיס הנהלת החשבונות שניהלה השותפות בגין העובד מעלה כי שכרו אמנם לא שולם תמיד במועדים הקבועים לכך בחוק, אך בית הדין האזורי לא הכריע האם הדבר נבע מקשיים כלכליים או מטעמים אחרים.

העובד טען בנוסף כי קשיים אלה הובילו אף לכך שהשותפות חדלה להפריש לביטוח המנהלים שלו ושל עובדים אחרים עבור פיצויי פיטורים. ליפסקי מצידו מכחיש את הטענה וטוען כי הפסקת ההפרשה כאמור לא קשורה לקשיים כלכליים אלא להחלטת השותפות (ולהסכמת העובדים) לבצע את ההפרשה לקופת פיצויים מרכזית (להלן – קופת הפיצויים). מחלוקת עובדתית זו לא הוכרעה, ולא נדרש לה משאינה נחוצה להכרעה.

כך או כך, אין חולק כי עם הזמן ביקש המנוח למכור את חלקו בשותפות לגורם שלישי.

ד.
בסוף חודש יולי 2005 – תחילת חודש אוגוסט 2005 ניגש העובד לראיון עבודה אצל מעסיקו החדש. תשובה סופית למעביד החדש נתן העובד בסוף חודש אוגוסט 2005. ביום 31.8.05 סיים העובד את עבודתו בשותפות. אין חולק כי העובד התפטר מהעבודה בשותפות לצורך מעבר למעסיק החדש. על הנסיבות שהביאו לכך חלוקים הצדדים ולכך נתייחס בהמשך.

ה.
ביום 16.10.05 נחתם בין המנוח, ליפסקי ורו"ח תמיר מיליקובסקי הסכם להקמת שותפות חדשה החל מיום 1.11.05 (להלן – השותפות החדשה).

ו.
ביום 27.10.05 תבע העובד את השותפות ואת השותפים בה – ליפסקי והמנוח, ועתר לחייב אותם לשלם לו: פיצויי פיטורים בניכוי כספי צבירת פיצויי הפיטורים בביטוח המנהלים, שכר עבודה והוצאות נסיעה שלא שולמו בגין החודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2000, יתרת שכר עבודה של 777 ₪ בגין שנת 2004, דמי הבראה לשנתיים האחרונות וכן דמי חבר בלשכת רואי החשבון. ביום 30.11.05 מחק העובד את התובענה, לטענתו בשל לחץ שהופעל מצד ליפסקי על המנוח.

ז.
השותפות החדשה אשר החלה לפעול ביום 1.11.05, הסתיימה בחודש 3/06. תחת זאת הגיעו רו"ח מיליקובסקי והמנוח להסכם על תשלום לאחרון תמורת הטיפול בלקוחותיו.

ח.
למרבה הצער, ביום 12.4.06 נפטר המנוח. בהמשך מונה מנהל לעזבונו של המנוח (להלן – העזבון).

3.
ביום 22.6.06 שב העובד והגיש את תביעתו אך הפעם כנגד השותפות וליפסקי בלבד. ליפסקי הגיש כתב הגנה מטעמו וכן תביעה שכנגד ובה עתר לחייב את העובד להשיב לשותפות את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו בביטוח המנהלים בטענה ששחרורם היה כתוצאה של קנוניה שבין המנוח לבין העובד. כמו כן, עתר לחייב את העובד בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. על פי בקשת ליפסקי והעזבון ונוכח חילוקי הדיעות שביניהם שמנעו הגשת כתב הגנה מטעם השותפות התיר בית הדין לליפסקי ולעזבון להגיש כתב הגנה מטעמם באופן שכתבי ההגנה מטעם כל אחד מהשותפים יבואו תחת כתב ההגנה של השותפות. עוד נציין כי ליפסקי הגיש הודעת צד ג' כנגד העזבון.

4.
בפתח דיון ההוכחות הסכימו הצדדים כי העזבון יווסף כנתבע נוסף. לאחר מכן המשיכו הצדדים ובית הדין להתייחס לעזבון גם כאל צד שלישי. אף על פי כן בפסק הדין של בית הדין האזורי העזבון מופיע כנתבע 3 ולא נדונה כלל ההודעה לצד ג'.

5.
בקליפת אגוז נציין כי בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד לתשלום שכרו לחודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2005 ולתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות. בית הדין האזורי חייב את ליפסקי והעזבון, ביחד ולחוד, לשלם לעובד את הסכומים שנפסקו. יתר תביעות העובד נדחו. נדחתה גם התביעה שכנגד. כמו כן חוייבו כל אחד מהשותפים – ליפסקי והעזבון, לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ.

6.
על הרקע הנ"ל נתייחס לסוגיות השונות שהתעוררו בערעורים שבפני
נו.

התביעה לשכר עבודה
7.
תחילה נתייחס לסוגיית השכר בגין שנת 2005[1]
: העובד טען כי שכרו לחודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2005 לא נפרע ולפיכך תבע את תשלום שכר היסוד בגין כל אחד מאותם חודשים – 15,156 ₪ לחודש ובסה"כ 45,468 ₪.

יצויין כי בגין אותם חודשים נתבעו גם הוצאות נסיעה בסך כולל של 1,572 ₪. בית הדין האזורי דחה רכיב תביעה זה, ועל כך אין ערעור בפני
נו. לפיכך, לא נדרש לרכיב זה.

8.
לא היתה מחלוקת כי העובד קיבל המחאה של השותפות, נושאת תאריך 31.5.05, בגין שכר חודש 4/05. על ההמחאה חתם המנוח בצירוף חותמת השותפות. אין מחלוקת כי אותה המחאה לא הוגשה על ידי העובד לפרעון ולא נפרעה. בשלב זה אין לנו צורך להדרש למחלוקת בקשר לאותה המחאה, ודי בכך שאין מחלוקת על כך שהיא לא נפרעה.

עוד לא היתה מחלוקת כי השותפות לא פרעה לידי העובד את השכר בגין החודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2005, חרף שהוצאו תלושי שכר בגין חודשים אלה. לענין זה העלה ליפסקי שתי טענות: האחת נוגעת לעצם פרעון חוב השכר, והשניה נוגעת לשיעור חוב השכר בגין חודש אוגוסט 2005.

9.
לענין עצם פרעון החוב טען ליפסקי שחוב השותפות בגין השכר האמור לעובד הוסדר בינו לבין המנוח כאשר סוכם ביניהם שכל אחד ישא במחצית ממנו. לפיכך, שילם ליפסקי למנוח ביום 24.7.05 – באמצעות המחאה של ביתו – סכום של 20,000 ₪, וזאת משטרם הוברר לליפסקי ולמנוח הסכום המדוייק של חוב השכר לעובד. לטענת ליפסקי בהמשך החזיר לו המנוח את 'ההפרש' בין הסכום ששולם לו באותה המחאה לבין הסכום (הנמוך יותר) בו היה אמור ליפסקי לשאת בפועל. לטענת ליפסקי המנוח פרע את השכר לעובד, ולראיה הפנה ליפסקי לכרטיסי הנהלת החשבונות של השותפות: מחד, בכרטיס של העובד נרשמה ביום 30.12.05 פעולה של "תשלום חוב" ש'איפסה' את כרטיסו של העובד; ומאידך, בכרטיסיהם של המנוח ושל ליפסקי נרשמה ביום 30.12.05 פעולה של

"תשלום חוב לאלון לויטה"
.

בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח שהעובד קיבל את חוב השכר. עוד נקבע כי אין כל הוכחה לכך שההמחאה של הבת של ליפסקי יועדה לתשלום מחצית חוב השכר. לענין זה הפנה בית הדין האזורי לכך שלא ניתן כל הסבר לפער הזמן בין מועד ההמחאה (24.7.05) לבין מועד רישום הפעולה בכרטיסי הנהלת החשבונות (30.12.05) – פער זמן ש
"מעלה חשש שהכרטסת "עודכנה" עקב התביעה, ותו לא"
. כך או כך קבע בית הדין האזורי, צורת תשלום השכר לעובד 'באמצעות אביו' בכל מקרה אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 6(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, לפיו:
"שכר עבודה ישולם לעובד במישרין, אך מותר שישולם לו, על פי הוראתו בכתב, באמצעות בן זוגו, הוריו ילדיו...."
. ולא זאת אף זאת, כלל לא הוכח שהעובד הסכים לדרך תשלום זו שהיתה חריגה לדרך התשלום במשך כל השנים בהן עבד העובד עבור השותפות.

גם על קביעה זו של בית הדין האזורי אין ערעור בפני
נו והבאנו אותה לשם שלמות התמונה ומאחר והדברים רלוונטיים למחלוקת בקשר לפיצויי הפיטורים.

10.
לענין שיעור חוב השכר בגין חודש אוגוסט 2005 טוען ליפסקי כי משכרו של העובד יש להפחית סך של 6,723 ₪ בגין

"העדרויות"
(כפי שצויין בתלוש השכר שהוצא בזמנו בגין חודש זה), זאת משהעובד נעדר ללא רשות מהעבודה ימים רבים.

בית הדין האזורי דחה את טענת ליפסקי באשר לקיזוז 'היעדרויות' משכר אוגוסט 2005 מאחר וטענות אלה
"נטענו לראשונה בסיכומיו"
. בערעור ליפסקי אינו מתמודד עם הנמקת בית הדין האזורי, והוא שב וטוען כי היה על בית הדין האזורי לקזז את ההעדרויות. העובד תומך בהנמקת בית הדין האזורי ומוסיף שכך או כך הטענה לא הוכחה.

גם אם נניח שנושא ההיעדרויות לא נטען לראשונה בסיכומים וכי נושא זה קיבל את ביטויו כבר בכתב ההגנה של ליפסקי - לפחות בכל הקשור לכנס רואי החשבון באילת (להלן - הכנס) ולזכאות לקבל שכר בגין ימים אלה (ס' 26 לכתב ההגנה), דין הטענה להדחות משזו לא הוכחה.

ניכוי ההיעדרויות בגין שכר חודש אוגוסט 2005 מוסבר על ידי ליפסקי אך ורק בהיעדרותו של העובד בשל הכנס (רא' ס' 63 לסיכומים של ליפסקי בערעור שהגיש). לא נסתרה טענת העובד כי הכנס נערך בימים 3 – 7 לחודש 7/05, וכך גם עולה מדו"ח השעות השבועי הרלוונטי של העובד. אם כך, ממילא ההשתתפות בכנס אינה רלוונטית לשכר חודש אוגוסט 2005. מה גם שעיון בתלוש השכר של העובד לחודש 7/05 מעלה שבגין חודש זה אף נוכה משכרו של העובד סך של
2,119 ₪ בגין
"העדרויות"
. ניכוי זה אינו רלוונטי לסוגיית הפרשי השכר שכן לא נתבע שכר בגין חודש יולי 2005. אך הוא מראה כי ענין הכנס כבר נוכה בחודש 7/05 ולכן ממילא לא היה מקום לנכותו בחודש 8/05. זאת ועוד, סכום הניכוי (6,723 ₪) ממילא אינו תואם היעדרות של 5 ימי עבודה ממשכורת חודשית של 15,156 ₪. ולבסוף, ליפסקי העיד כי לענין הכנס הוא לא נתן הוראת ניכוי אלא רק ציין כי זה צריך לרדת מחשבון החופשה מאחר והעובד לא נשלח לכנס ע"י השותפות. משכך, כלל לא הוכח כי הניכוי בגין היעדרויות בחודש 8/05 מקורו בכנס. היעדרויות אחרות לא הוכחו, ולכן דין טענת ליפסקי בענין זה להדחות.

11.
משנדחו טענות ליפסקי לגבי השכר קבע בית הדין האזורי כי העובד זכאי לשכר החודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2005 בסך של 45,468 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה. בית הדין האזורי לא מצא לנכון לפסוק פיצויי הלנת שכר, וערעור על כך לא הוגש. אנו מאשרים את פסיקתו של בית הדין האזורי בנושא השכר האמור.

נציין, עוד כי בית הדין האזורי קבע כי העובד זכאי לפדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות בסך של 4,317 ₪. על קביעה זו לא הוגש ערעור ולפיכך אין אנו נדרשים אליה.

12.
מר ליפסקי עורר את שאלת היות סכום השכר הנ"ל במונחי 'ברוטו' או 'נטו'. ברור הוא שהסכום שנפסק הוא במונחי ברוטו. שהרי אפילו העובד עצמו, כעולה מתשובתו לערעור של מר ליפסקי, לא תבע את השכר הנ"ל נטו. עוד עורר ליפסקי את שאלת הניכויים שלטענתו כבר שילמה השותפות לרשויות המס בהתאם לתלושי השכר שהופקו בגין החודשים הנ"ל עוד בשנת 2005. צודק העובד כי מדובר בסוגיה עובדתית שלא התבררה ואין להעלותה במסגרת הערעור. יחד עם זאת ולגופו של ענין נראה כי אין כל ממש בטענה, שכן ממילא סוגיית הניכויים היא ענין להסדר בין השותפות לבין רשויות המס, וכן סוגיה זו עשויה להיות רלוונטית, אם בכלל, ככל שיתעוררו חילוקי דיעות בקשר לטענת 'פרעתי' של רכיב תביעה זה.

התביעה לפיצויי פיטורים
13.
בכתב התביעה טען העובד כי החל מחודש מרץ 2005 חדלה השותפות לשלם את שכרו, וכי הוא פנה "לנתבעים" קרי – לשותפות ולליפסקי, בדרישה לשלם את הכספים המגיעים לו שאם לא כן יאלץ להתפטר. לטענת העובד מחלת המנוח והירידה בתרומתו להכנסות השותפות היו לצנינים בעיני ליפסקי והובילו לערעור מערכת היחסים שבין ליפסקי לבין המנוח והעובד. עוד נטען כי בשל התערערות מערכת היחסים החל ליפסקי להתנכל לעובד למשל בדרך אפלייתו לעומת עובדים אחרים, באי חתימה על המחאות לתשלום שכרו, בהעדר אישור לתשלום בגין הכנס ובמתן הוראות שונות לניכוי משכרו של העובד. לטענת העובד נוכח המצב שנוצר הוא יזם שיחה עם ליפסקי ביום 11.8.05. נטען כי עד מהרה גלשה השיחה להשתלחות חסרת רסן מצד ליפסקי אשר הודיע כי מבחינתו - העובד אינו עובד של השותפות אלא של המנוח בלבד, ולכן אין בכוונת ליפסקי לשלם לעובד את הכספים המגיעים לו. לטענת העובד, נוכח אלה הוא הודיע ביום 21.8.05 על התפטרותו מהשותפות 'בדין מפוטר'.

לטענת העובד, משלא שולמו לו הכספים המגיעים לו חרף ההתפטרות הוא התריע על פניה לערכאות, ונוכח התראה זו
"סוכם בין הצדדים כי תערך התחשבנות של הכספים המגיעים"
לו ותשלומם יוסדר. לטענת העובד, בהתאם להסכמה ערכה מנהלת החשבונות של השותפות – הגב' רונית כזום (להלן – כזום), ביום 28.8.05, חישוב של יתרת הכספים המגיעים לעובד ובכלל זה שכר החודשים אפריל, יוני ואוגוסט 2005, דמי ההבראה בגין השנתיים האחרונות ופיצויי הפיטורים (להלן – התחשיב), ואף מילאה טופס 161 והוכן מכתב שחרור לביטוח המנהלים והוראה לקופת הפיצויים. לטענת העובד מסמכים אלה מלמדים על "הודאה" בזכאותו.

14.
ליפסקי מצידו מכחיש את הנטען. לטענתו, כל ההתנהלות בקשר לעזיבת העובד היתה חלק מקנוניה של המנוח להוציא שלא כדין מהשותפות כספים שלא מגיעים לעובד. לטענתו עם היוודע דבר מחלתו של המנוח הוא ובני משפחתו עשו כל אשר לאל ידם כדי לסייע למנוח, בין היתר, בדרך של העמדת הלוואות לשותפות ולגופיים המשפטיים שהוא והמנוח החזיקו במשותף, וזאת במטרה לאפשר למנוח למשוך את הכספים להם היה זקוק. לטענתו העובד מעולם לא התריע על פגיעה בזכויותיו, שכרו גם לאחר חודש מרץ 2005 שולם, בכלל עוד קודם להתפטרותו של העובד. ליפסקי הכחיש כי התנכל לעובד. לטענתו העובד הוא אשר התנהל כאילו ליפסקי אינו מעסיקו, כך למשל נסע לכנס ללא קבלת כל אישור לכך. לטענת ליפסקי הוא לא היה צריך לחתום על המחאות שכר לעובד, שכן לפי זכויות החתימה בשותפות די היה בחתימת מי מהשותפים. ליפסקי הכחיש את השיחה מיום 11.8.05.

ליפסקי טען כי התחשיב הוכן על ידי כזום לפי הוראת המנוח וללא ידיעתו. לטענת ליפסקי רק ביום 28.8.05 נודע לו על התפטרות העובד עת כזום שאלה אותו - נוכח 'חשדה' כי המהלך אינו ידוע לליפסקי - האם הוא (ליפסקי) יודע על התפטרות העובד. לענין זה הפנה ליפסקי לעובדה כי טופס 161 הראשון היה אמור להחתם על ידו ועל ידי המנוח גם יחד (חרף זכויות החתימה כאמור) זאת נוכח הנוהג של חתימת שני השותפים על מסמכים בהם יש נגיעה אישית לאחד השותפים בלבד. אלא שלפי דרישת המנוח מכזום הוכן טופס 161 חדש עם חתימתו של המנוח בלבד. ליפסקי טען כי נוכח הגילוי הצליח לעצור משיכת הפיצויים מקופת הפיצויים אך לא את משיכתם מביטוח המנהלים.

15.
ביום 2.10.05 שלח העובד לשותפות 'מכתב דרישה'
המתייחס לשכר שטרם שולם, לדמי ההבראה ולפיצויי הפיטורים. ליפסקי כתב על גבי המכתב

"נא להעביר ללויטה
[המנוח – א.א] ! לטיפולו !"
. ביום 16.10.05 שלח ב"כ העובד 'מכתב דרישה' המתייחס לרכיבים הנ"ל וכן לאי תשלום דמי חבר ללשכת רואי החשבון לשנת 2005. גם על גבי מכתב זה כתב ליפסקי
"נא להעביר למנחם
[המנוח – א.א] לטיפולו"
. משדרישות העובד לא מולאו הוגשה כאמור התביעה הראשונה ובהמשך התביעה השניה.

16.
בתצהירו חזר העובד על גרסתו, וכך גם ליפסקי. ליפסקי תמך גרסתו בתצהירה של כזום. שלושת הנ"ל נחקרו בבית הדין.

העובד בחקירתו הנגדית טען כי ההודעה מיום 21.8.05 נמסרה הן למנוח והן לליפסקי, אם כי לא באותו מעמד. עוד טען העובד כי הלנות השכר התחילו בסוף שנת 2004 וכבר אז אמר כי בכוונתו לעזוב. לטענתו ההמחאה בגין חודש 4/05 לא הופקדה מאחר וליפסקי לא חתם עליה. לטענתו טרונייתו בקשר לשכרו הובאה בפני
המנוח, והלה השיב כי אין ביכולתו לתקן את הענין כי ליפסקי אינו מוכן לחתום על ההמחאות. בקשר לטענתו כאילו לאחר ההתפטרות 'סוכם' על תשלום הזכויות ובכלל זה פיצויי הפיטורים טען העובד כי זה
"הוסכם ביני לבין אבי"
כאשר הודיע על ההתפטרות. העובד העיד שכאשר לא קיבל את המשכורת בזמן הודיע שיתפטר. לגבי משכורת חודש 8/05 טען כי ידע שהיא לא תשולם לו, במיוחד לאחר השיחה עם ליפסקי.

בחקירתה טענה כזום כי היא 'משערת' שמרכיב הפיצויים בביטוח המנהלים שוחרר לעובדים שהתפטרו ולא מעבר לכך
"אבל זו החלטה של השותפים"
.

ליפסקי חזר בחקירתו על עיקרי תצהירו. לענין דמי החבר טען כי מדי פעם השותפות היתה משלמת את דמי החבר. לענין זכויות החתימה טען כי לא היה שינוי לעומת הכללים שחלו כל השנים – די בחתימת אחד מהשותפים, למעט במקרה של בני משפחה לגביהם הוסכם בעל פה כי שני השותפים יחתמו. לפי עדותו, המנוח טיפל בנושא של העובדים, שכר וניהול פנים והוא עסק יותר בשיווק וקשרי לקוחות.

17.
בית הדין האזורי דחה את התביעה לפיצויי פיטורים שהתבססה על הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצוי פיטורים, תשכ"ג – 1963, וקבע כי בעיניו עדיפה גרסת ליפסקי

"לפיה הסיבה האמיתית בגינה התובע התפטר מעבודתו ב"שותפות" נבעה מכך שאביו עמד לצאת ממנה. כתוצאה מכך התובע החל לחפש מקום עבודה חלופי בשעה שהוא עובד עדיין ב"שותפות""
. הוסיף בית הדין האזורי וקבע ש
"אין הוכחה כי התובע לא יכול היה להמשיך את עבודתו, חרף יציאת אביו מהשותפות"
. עוד נימק בית הדין האזורי את עמדתו הדוחה את גרסת העובד כי התפטר בשל אי תשלום המשכורות, כך:

"הנה כי כן, מעדות התובע עולה שהוא חיפש עבודה חדשה, כבר בחודש יולי 2005, עוד לפני שהוא ידע שהמשכורת של חודש זה ושל החודש שלאחריו (חודש אוגוסט), לא ישולמו
לו בזמן. דבר זה מצביע לטעמי על כך שהתובע תכנן את התפטרותו מבעוד מועד, ועל כן בנסיבות העניין תביעתו לפיצוי פיטורים תידחה."
(הדגשה הוספה – א.א.)

18.
בערעור של העובד נטען כי פיגור חוזר ונשנה בתשלום שכר מהווה נסיבה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. לטענתו במועד ההתפטרות לא שולמו לו חודשיים שכר – משכורות חודש אפריל ומשכורת חודש יוני. לטענת העובד, בית הדין האזורי דחה את גרסתו תוך שהוא סבור בטעות כי השכר שלא שולם היה שכר חודש יולי שבמועד ההתפטרות טרם הגיע המועד לתשלומו, בעוד שהשכר שלא שולם היה שכר חודש יוני שבמועד ההתפטרות נחשב כמולן. לטענת העובד, העובדה כי חיפש עבודה תוך כדי עבודתו וטרם ההתפטרות אינה יכולה לשלול את טענתו כי התפטר בשל נסיבות בהן לא ניתן לצפות ממנו להמשיך ולעבוד בהן.

לחלופין טען העובד שגם על יסוד הקביעה העובדתית של בית הדין לפיה הוא התפטר מאחר ואביו – המנוח, עמד לצאת מן השותפות הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לטענתו, גם אם לא היתה הוכחה שהוא אינו יכול להמשיך בעבודתו ברור מנסיבות הענין כי האפשרות של המשך עבודתו היתה תיאורטית בלבד.

מוסיף העובד וטוען כי ממילא לו המשיך להיות מועסק עד להקמת השותפות החדשה היתה קמה לו הזכאות לפיצויי פיטורים נוכח חילופי המעבידים.

19.
ליפסקי טען כי דין הערעור בענין זה להדחות. לטענתו, העובד כלל לא הוכיח כי התלונן על ההרעה בתנאי עבודתו או על נסיבות אחרות, ובכך לא נתן לשותפות את האפשרות לתקן את הטעון תיקון. ליפסקי מציין שבמועד שהתובע חיפש עבודה הוא כלל לא ידע כי יעשה ניכוי משכרו בחודש 7/05 ו/או כי שכרו לחודש 8/05 לא ישולם. זאת ועוד, נטען כי באותו מועד אחז התובע בהמחאה בגין שכר חודש 4/05 – המחאה שהוא לא הגיש לפרעון מטעמיו הוא. מוסיף ליפסקי וטוען שהעובדה ששכר חודש מאי וחודש יולי 2005 שולם מלמדות כי לכל היותר היה לשותפות קושי זמני בתשלום השכר – קושי שלא עלה כדי הרעה מוחשית.

באשר לטעות של בית הדין האזורי ביחס לשכר חודש 7/05, טוען ליפסקי שככל הנראה בית הדין האזורי כיוון לכך שהעובד טרם ידע על הניכוי משכר זה – ולכן, הדבר שומט את הבסיס מתחת לטענת העובד כי התפטר גם בשל הניכויים בשכר. לחיזוק עמדתו מראה ליפסקי כי במקומות אחרים בפסק הדין האזורי מצויין שם כי לא שולם שכר חודש 6/05 ואילו שכר 7/05 שולם.

ליפסקי מסכים כי העובדה שהעובד חיפש עבודה לפני ההתפטרות אינה שוללת בהכרח את הטענה כי התפטר בשל 'הרעה בתנאים'. אך במקרה זה, בית הדין לא שוכנע לקבל את גרסת העובד לגבי נסיבות ההתפטרות ומשמדובר בקביעה עובדתית אין ערכאת הערעור צריכה להתערב בה.

לענין טענתו החלופית של העובד, טוען ליפסקי כי בית הדין קבע שלא הוכחה מניעה מלהמשיך ולעבוד, ולראיה שגם המנוח עבר לעבוד עם השותפות החדשה ובכלל זה עם ליפסקי עצמו.

20.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין ערעור העובד כנגד דחיית גרסתו העובדתית על ידי בית הדין האזורי להדחות, ואלה טעמינו:

א.

סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים"
. סעיף זה מקים
"שתי עילות המזכות עובד מתפטר בפיצויי פיטורים: האחת – "הרעה מוחשית בתנאי עבודה" והשניה – "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". מדובר בשתי
עילות שונות, העומדות זו בצד זו ואין בהכרח חפיפה ביניהן"
[2]
. הנטל להוכיח את הזכאות לפי סעיף זה מוטל על העובד הטוען לזכאות.

ב.
העובד תולה את ההרעה בהתנכלויות מצד ליפסקי ובהלנות שכר מתמשכות. באשר להתנכלויות – העובד לא שכנע את בית הדין האזורי בקיומן. מדובר בעדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בראיות ממשיות, ולנו אין בנמצא יסוד להתערב בקביעתו זו של בית הדין האזורי.

ג.
ואכן עיקר ההתמקדות היתה בסוגיית הלנת השכר. אלא שגם לגביה לא שוכנע בית הדין האזורי לקבל את גרסת העובד. אמנם עיון בכרטסת הנהלת החשבונות מראה כי שכרו של העובד לא שולם כסדרו (באיחורים כאלה ואחרים) מספר שנים טרם ההתפטרות. לטענתו של העובד, במועד בו החליט להתפטר לא שולמו לו שתי משכורות – אפריל ויוני 2005. אכן, גרסת העובד לגבי משכורת חודש אפריל מוקשית. מחד, לא ברור מדוע ימנע העובד מלפרוע את ההמחאה. מאידך, הנימוק שנתן העובד לאי פרעון ההמחאה - העדר חתימה של ליפסקי, לא הוכח. להיפך, מההסכם בין השותפים ומאישור עו"ד שניתן בזמנו עולה כי די היה בחתימה של אחד השותפים. לפיכך, לכאורה במועד ההתפטרות הלנת שכר ממש היתה בנוגע לשכר חודש 6/05.

טוען ליפסקי כי נוכח בחירתו של העובד שלא לפרוע את שכר חודש 4/05, הרי שבמועד בו החליט העובד לעזוב וניגש לראיון רק משכורת אחת היתה בפיגור. אכן, כבר נפסק כי ככלל פיגור חד פעמי בתשלום השכר לא יבסס בהכרח 'הרעה מוחשית', ואילו פיגור חוזר ונשנה – כן[3]
. בשים לב לכך שבמשך תקופה לא מבוטלת לא שולם השכר כסדרו, נהיה מוכנים להניח כי ההשפעה המצטברת של אי תשלום שכר 6/05 ושל הפיגורים הקודמים בשל קשיים כלכליים, אפילו נקבל את טענת ליפסקי כי אין להתייחס לשכר חודש 4/05, יכול ותקים עילה להתפטר לפי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים.

ד.
אולם גם אם הפיגור בשכר כאמור יכול היה להקים עילה להתפטרות בדין מפוטר, אין בכך די. שכן, צריך שהעובד יוכיח כי בעת שהתפטר הפיגור בשכר היה הסיבה שפעלה למעשה וגרמה להתפטרות[4]
. בית הדין האזורי לא השתכנע מגרסת העובד. מדובר בקביעה עובדתית שאין הצדקה להתערב בה גם נוכח הטעות של בית הדין האזורי בנוגע לחודש בגינו השכר לא שולם. יש לזכור שהנטל להוכיח מוטל על העובד ועדותו היחידה של העובד לא שכנעה את בית הדין האזורי. לכך נוסיף אנו, את הנסיבות הבאות: טענתו של העובד לפיה מחודש 3/05 חדלה השותפות לשלם שכרו לא היתה מדוייקת; הטענה כאילו שכרם של העובדים האחרים שולם בזמן ואילו רק שלו לא שולם בזמן, לא הוכחה; הטענה על ניכויים שונים מהשכר יכולה היתה להתברר רק בסמוך לתחילת חודש 8/05, עת הופק התלוש בגין חודש 7/05;
הטענה לפיה ביום 11.8.05 התקיימה שיחה בה השתלח ליפסקי בעובד לא הוכחה ובכל מקרה היתה מאוחרת לראיון העבודה ולכן לכאורה אינה קשורה סיבתית להחלטה להתפטר; טענת העובד כאילו הודיע לליפסקי על ההתפטרות כבר ביום 21.8.05 לא הוכחה, ולמעשה נטענה במפורש לראשונה רק בחקירתו הנגדית של העובד. עד אז טען העובד שהודיע על ההתפטרות, מבלי לפרט למי; טענת העובד לפיה כל המהלכים של ההתראות וההודעות השונות נעשו בעל פה מאחר ולא חשב שמישהו יתכחש לכך, מעוררת תהיה – ודאי נוכח טענת העובד בכל הנוגע לתוכנה של השיחה בינו לבין ליפסקי ביום 11.8.05.

21.
הגם שנדחתה גרסת העובד לגבי נסיבות ההתפטרות, הרי שנוכח קביעת בית הדין לגבי הסיבה בפועל להתפטרות מתקיימת לטעמינו החלופה השניה של סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים – נסיבות אחרות ביחסי עבודה ש

"לגבי אותו העובד"

אין לדרוש ממנו כי ימשיך בהן בעבודתו. ואלה טעמינו:

א.
כבר נפסק כי מצב של 'חילופי מעבידים' (במובנו במשפט העבודה, וגם אם לא חל שינוי באישיות המשפטית של המעביד) יכול וייחשב 'נסיבה אחרת ביחסי עבודה' שבעטיה עובד מתפטר יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. אמנם, הדבר תלוי בנסיבות האובייקטיביות שאופפות את 'חילופי המעבידים'[5]
, אך לטעמינו נסיבות אלה מתקיימות במקרה זה.

ב.
תחילה יש להדרש לשאלת הצפיות של 'חילופי המעבידים'. אמנם כבר נקבע כי חשש בעלמא מפני שינויים עתידיים שאפשר שלא יתקיימו

"אינם בבחינת "נסיבות" המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים"
[6]
. במקרה הנוכחי, לא היתה מחלוקת כי המנוח עמד לצאת מן השותפות וכי המנוח ביקש למכור את חלקו בה.

ג.
עצם כוונת המנוח לצאת מן השותפות אינה עולה כדי 'נסיבה אחרת' המצדיקה התפטרות בדין מפוטר. בית הדין האזורי היה ער לכך ונימק את דחיית התביעה לפיצויי פיטורים בטעם ש

"אין הוכחה כי התובע לא יכול היה להמשיך את עבודתו, חרף יציאת אביו מהשותפות"
. אלא שלטעמינו בית הדין האזורי לא נתן משקל מספיק לעובדה שקבע כבר בפתח פסק דינו, ועליה לא היה ערעור, ולפיה
"מכתבי הטענות של הצדדים מצטיירת תמונה קשה של יחסים עכורים בין שני השותפים בשותפות, עובר לפטירתו של המנוח. כתוצאה ממערכת יחסים זו החליטו מר ליפסקי והמנוח לפרק את השותפות ביניהם"
. לטעמינו נוכח קביעה עובדתית זו – שמתחזקת נוכח טענותיו של ליפסקי על המנוח ועל הקנוניות שכביכול רקח כדי להוציא שלא כדין כספים מן השותפות, קמה חזקה כי העובד לא יכול היה להמשיך ולעבוד עם מי שמצוי ביחסים עכורים עם אביו, והטוען אחרת עליו היה הנטל להוכיח. לענין זה, אין כל צורך לקבוע האם היה בהאשמות ממש, ודי בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי לגבי היחסים העכורים.

ד.
ליפסקי מפנה לכך שבסופו של יום השותפות החדשה כללה הן אותו והן את המנוח. לטעמו זו ראיה לכך שלא היתה מניעה להמשך עבודתו של העובד בשותפות החדשה. אין בידינו להסכים לכך. דבר אחד הוא ה'אילוץ' של המנוח להמשיך את עסקו הכלכלי במטרה למקסם את רווחיו ממנו, ודבר אחר הוא שאלת ה'אילוץ' של העובד להמשיך ולעבוד בכפיפות לליפסקי.

ה.
ממשיך ליפסקי וטוען כי ממילא העובד לא התריע על כוונתו להתפטר מהשותפות, ובכך מנע את האפשרות לפעול לתיקון המצב.
אמנם הכלל הוא שבמקרים של התפטרות עקב הרעת תנאים מוחשית על העובד העומד להתפטר להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהיה לו הזדמנות לסילוק הסיבה. זהו כלל שנגזר מחובת תום הלב. אולם, מקום בו

"ברור, כי המעסיק אינו יכול לשנות את הנסיבות אשר גרמו להחלטת העובד להתפטר אין חובת התרעה מוטלת על העובד"
[7]
, והעלתה של טענה זו אינה מתיישבת עם תום הלב מצד המעסיק.

22.
לאור האמור אנו קובעים כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים. למעשה לא היתה מחלוקת לגבי התחשיב, אשר קיבל ביטוי בטופס 161 שערכה כזום, ולפיו סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי העובד הוא 152,899 ₪. מסכום זה יש להפחית את מה שנצבר בביטוח המנהלים והעובד פדה – 46,252 ₪[8]
. לפיכך, העובד זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 106,647 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.05 ועד למועד התשלום בפועל. כמו בקשר לשכר העבודה, לא מצאנו הצדקה לפסוק פיצויי הלנה.

התביעה שכנגד
23.
כאמור בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד. באשר לרכיב שענינו רכיב פיצויי הפיטורים שנצבר בביטוח המנהלים של העובד, הרי שממילא נוכח התוצאה לגבי פיצויי הפיטורים, דין הערעור של ליפסקי להדחות, מבלי שנדרש לטענות של ליפסקי בקשר להנמקת בית הדין האזורי. כל שנותר הוא לדון בדחיית התביעה לחיוב העובד בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

24.
חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001, קובע את חובתו של המעביד ושל העובד ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. החריג לחובה זו הוא מקום בו העובד מפוטר בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים או מקום בו העובד מתפטר

"בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת"
.

25.
בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות הענין - משלא שולם לעובד שכר החודשים אפריל ויוני 2005, לא היה ניתן לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, ולכן נדחתה התביעה לחיוב העובד בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

26.
לטעמינו דין ערעור ליפסקי להתקבל בסוגיה זו. ראשית, משקבע בית הדין האזורי כי הסיבה להתפטרות לא היתה אי תשלום השכר, הרי שממילא לא היה מקום על בסיס זה לפטור את העובד ממתן ההודעה המוקדמת, ודאי משלא הוכח כי העובד התריע על כוונתו להתפטר על רקע זה וממילא לא איפשר את תיקון המצב. שנית, משקבע בית הדין כי הסיבה להתפטרות היתה כוונת המנוח לצאת מן השותפות נוכח היחסים העכורים עם ליפסקי, הרי ששאלת הפטור מהחובה ליתן הודעה מוקדמת צריכה היתה להבחן על הרקע הזה. לטעמינו – חרף שהיחסים העכורים הצדיקו התפטרות בדין מפוטר, לא ניתן היה לקבוע כי הדברים הגיעו עד כדי כך שלא ניתן היה לדרוש מהעובד לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. אין בהכרח חפיפה בין תנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים לבין תנאי הפטור מהחובה המוטלת על עובד מלתן הודעה מוקדמת, והנסיבות צריכות להבחן בהתייחס לעצם העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת.

27.
לאור האמור, אנו מקבלים את ערעור ליפסקי בענין זה וקובעים כי העובד צריך לפצות את השותפות בגין אי מתן ההודעה המוקדמת. משלא היתה מחלוקת כי ליפסקי ידע על ההתפטרות ביום 28.8.05 וכי העובד עבד עד ליום 31.8.05, הרי שהוא חב בהודעה מוקדמת בת 27 ימים. בשים לב לשכרו – 15,156 ₪, הפיצוי הוא בגובה של 13,640 ₪ (27

x
15,156/30), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.05 ועד למועד התשלום בפועל.

חיוב השותפות
28.
משנקבעו הזכויות והחובות הכספיות של העובד עולה השאלה את מי צריך לחייב בתשלומם. בית הדין האזורי חייב את ליפסקי ואת העזבון בתשלום הזכויות הכספיות. העזבון לא הגיש על כך ערעור. הערעור שמונח בפני
נו בענין זה הוא ערעורו של העובד אשר טוען כי שגה בית הדין האזורי כאשר לא חייב את השותפות עצמה בתשלום הסכומים להם הוא זכאי. העזבון תומך בעמדת העובד בענין זה. ב"כ העזבון טען בהגינותו שלפי הדין החל

"אין כל מנוס מהקביעה כי השותפות והשותפים בה חייבים במלוא סכום החוב הפסוק, ביחד ולחוד"
.

29.
לטענת ליפסקי אין לחייב את השותפות בחיובים הכספיים. זאת בשים לב לנסיבות הענין בהן המנוח והעובד עשו יד אחת כנגד ליפסקי.

30.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין ערעור העובד להתקבל גם בסוגיה זו. ראשית, אין חולק כי השותפות היתה המעביד ולכן היא צריכה לשאת בחיובים הכספיים כלפי העובד. שנית, מכח פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975, כל פעולת השותף במסגרת 'עסקי השותפות' מחייבת את השותפות ואת יתר השותפים – ביחד ולחוד, וכל חיובי השותפות חלים ומחייבים גם את יתר השותפים, ביחד ולחוד. שלישית, החלטתו של העובד שלא לתבוע את העזבון אין בה כדי להצדיק את קבלת עמדת ליפסקי, שכן ממילא העובד תבע את השותפות ודרכה ממילא מושתים החיובים על העזבון.

31.
לאור האמור אנו קובעים שגם השותפות (ביחד ולחוד עם השותפים) תשא בחיובים הכספיים כלפי העובד.

הודעת צד ג' וחלוקת החיובים בין 'השותפים'
32.

כאמור בית הדין האזורי לא הכריע בגדרה של הודעת צד ג'. ככל הנראה משבית הדין האזורי סבר כי ההסכמה בדיון על צירוף העזבון של המנוח כנתבע נוסף לצורך 'הפשטות' מייתרת את ההכרעה בהודעת צד ג'.

33.
כך או כך, אפילו הודעת צד ג' נותרה על הפרק דינה להדחות מחוסר סמכות ענינית. אנו ערים להחלטה של בית הדין האזורי במותב אחר (שדחה בקשה לסילוק על הסף של הודעת צד ג', בין היתר בעילה של חוסר סמכות) לפיה קיימת סמכות ענינית לדון בהודעת צד ג', אך לטעמינו החלטה זו יסודה בשגגה. העובדה כי קיימת עילת תביעה בין הצדדים להודעת צד ג', אינה אומרת בהכרח כי עילת תביעה זו מצויה בסמכותו הענינית של בית הדין לעבודה. לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, מוסמך בית הדין האזורי לעבודה לדון בתביעה בין עובד למעביד - אך לא בכל תביעה ביניהם, אלא רק תביעה שעילתה ביחסי עובד מעביד ושעילתה אינה בפקודת הנזיקין. דהיינו, כדי שתקום לבית האזורי לעבודה הסמכות לדון בתובענה צריך שיתקיימו מה שנהוג לכנות כ'מבחן הצדדים' ו'מבחן העילה'. במסגרתה של הודעת צד ג' הנוכחית לא מתקיים – לא זה ולא זה. הודעת צד ג' הנוכחית אינה בין 'עובד' ל'מעביד' אלא בין שותפים; ואין יסודה בעילה מתחום יחסי העבודה אלא בעילה מתחום יחסי השותפים.

34.
ככלל הדרך הנכונה במקרה כגון זה היא לנהוג כפי שנהג בית הדין האזורי במקרה זה, דהיינו צרוף הצד השלישי כנתבע נוסף וזאת על מנת שההכרעות בהליך יחייבו גם אותו בבחינת 'השתק פלוגתא', ועל מנת לקבוע ככל הניתן את חלוקת החיובים. במקרה הנוכחי נקבעו החיובים 'ביחד ולחוד'. אין דרך במסגרת הליך זה לקבל את עמדת ליפסקי לפיה כל שותף חב במחצית בלבד. שאלת היחסים בין השותפים (ענין החזרה במקרה שהעובד יגבה מצד אחד יותר ממחצית החוב) צריכה להיות מוכרעת בהליך ביניהם. בהקשר זה אין אלא להצטער על כך שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמות ברוח המלצות בית הדין, המלצות שהיה בהן לכאורה כדי 'לפתור' את הקושי שעלול להתעורר בכל הנוגע לחלוקת הנטל בפרעון החיובים לעובד.

ערעור העובד על הוצאות המשפט
35.
כאמור, בית הדין האזורי חייב כל אחד מהשותפים - את ליפסקי ואת העזבון, לשלם לעובד שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. מתוכן הודעת הערעור של העובד עולה כי הוא סבור שהחיוב בסכום של 3,500 ₪ הושת ביחד ולחוד. כך או כך, איננו סבורים כי יש מקום להתערב בהוצאות המשפט שנפסקו. ככלל ערכאת ערעור לא תמהר להתערב בהם, ולא מצאנו טעם לעשות זאת כעת, מה גם שבעת פסיקת ההוצאות בהליך זה אנו מביאים בחשבון את ההליכים בבית הדין האזורי בקשר לרכיבים בהם מתקבל הערעור.

סוף דבר
36.
ערעור העובד לענין הזכאות לפיצויי פיטורים (כאמור בסעיף 21 לעיל) ולענין חיוב השותפות (כאמור בסעיף 30 לעיל) מתקבל. ערעורו לענין שיעור ההוצאות שהושת בבית הדין האזורי נדחה. ערעור ליפסקי לענין חיוב העובד בחלף הודעה מוקדמת (כאמור בסעיף 26 לעיל) מתקבל. יתר רכיבי ערעורו נדחים.

37.
לאור התוצאה אנו מחייבים את ליפסקי לשלם לעובד שכ"ט עו"ד בסך של
5,000 ₪. בין יתר הצדדים אין צו להוצאות. באי חיוב ליפסקי לשלם לעזבון הוצאות משפט אנו מביאים בחשבון את האיחור שלו בהגשת סיכומיו.




ניתן היום,
ט"ז אלול תשע"א (15 ספטמבר 2011), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.






עמירם רבינוביץ
,
שופט, אב"ד

רונית רוזנפלד
,
שופטת

אילן איטח
,
שופט

נציגת העובדים,
גברת אסתר פרץ


נציג המעבידים,
מר זאב רפואה


[1]


נתבעו הפרשי שכר עבודה בסך של 777 ₪ בגין שנת 2004. ענין זה לא נדון ולא הוכרע בפסק הדין האזורי וגם לא הוגש לגביו ערעור, לפיכך אף אנו לא נדרש אליו.
[2]


ע"ע (ארצי) 563/05 אלי אסיסקוביץ – עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט, (2006).
[3]

דב"ע (ארצי) נג/3-210 אהרון רביוב – נאקו שיווק בע"מ ואח', פ''ד כז 514 (1994); דב"ע (ארצי) נו/3-299 אריה לוי – גונזגה לא פורסם, (1997).
[4]





דיון (ארצי) 3-123/לו מדינת ישראל נ' שלום לבבי , ח 261, (1977).
[5]


ע"ע (ארצי) 1271/00
אמ"י מתו"ם - אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ – חיים אברהם
, פ''ד לט 587, (2004) (להלן – אמ"י מתו"ם) והאסמכתאות שם.
[6]




רא' עמדת השופט צור בענין אמ"י מתו"ם, עמ' 608 ליד האות ז'.
[7]


אמ"י מתו"ם; דב"ע נו/228 – 3 רשת מעונות מרגלית – עליזה כהן, לא פורסם (1996).
[8]


בכתב התביעה העובד הודה בקבלת סך של 45,783 ₪. אך ממוצג נ/8 עולה כי קיבל סך של 46,252 ₪.







עע בית הדין הארצי לעבודה 251/09 רו"ח אלון לויטה נ' לויטה ליפסקי ושות' – משרד רואי חשבון, רו"ח יוסף ליפסקי, עזבון המנוח מנחם לויטה ז"ל (פורסם ב-ֽ 15/09/2011)