פסקי דין על בנימין בוגנים | פסקי דין על מוסך ניר גבעון - שרותי רכב | פסקי דין על ניר גבעון |

2077/00 עב     16/06/2004




עב 2077/00 בנימין בוגנים נ' מוסך ניר גבעון - שרותי רכב בע"מ,ניר גבעון




1


בתי הדין לעבודה
בית-הדין האזורי לעבודה
ב ב א ר - ש ב ע

עב 002077/00


בפני
:
כבוד השופט אילן סופר


20/06/2004


בעניין:
בנימין בוגנים



ע"י ב"כ
עו"ד חיים טלמור

ה ת ו ב ע


נ ג ד



1. מוסך ניר גבעון
- שרותי רכב בע"מ

2. ניר גבעון




ע"י ב"כ
עו"ד ניסים נברו

ה נ ת ב ע י ם

פסק דין


מ ב ו א

1. במרכזה של התביעה שבפני
נו עומדת השאלה האם מעביד של עובד, אשר סיים לעבוד אצלו, גרם לכך שלא יתקבל אצל מעביד אחר.

2. התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לתשלום הפסד השתכרות במשך אחד-עשר חודשים, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין לשון הרע ועוגמת נפש.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ובה תבעה החזר שכר עבודה, תשלום חוב בגין קורס ופיצוי בגין לשון הרע.

3. הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה מוסך לתיקוני רכב מסוג "דייהטסו" ו"דייהו" וזאת על פי הסמכה כמוסך מורשה מטעם היבואן "טלקאר בע"מ ( להלן:"טלקאר").

4. התובע עבד אצל הנתבעת כמנהל עבודה מ 15.6.94 ועד 15.2.99.

5. עם תחילת עבודתו חתם התובע על הסכם עבודה (נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).
6. בתאריך 1.2.99 הודיעה הנתבעת לתובע על הפסקת עבודתו החל מיום 15.2.99 (העתק המכתב מיום 2.2.99 צורף כנספח ב' לתיק המוצגים של הנתבעת).

7. בתאריך 26.2.99 חתם התובע על מסמך המצהיר כי קיבל את כל המגיע לו מהנתבעת בקשר לתקופת עבודתו אצלה ( נספח ה' לתיק המוצגים של הנתבעת).

8. לאחר סיום עבודתו בנתבעת פנה התובע למוסך כפיר בבעלותו של מר רפאל איפראימוב והציע לעבוד כמנהל המוסך.

9. מר איפראימוב הסכים להעסיק את התובע, אך ביקש לקבל לפני כן את הסכמת הנתבעת.

10. מנהל הנתבעת סירב לתת את הסכמתו להעסקת התובע אצל מר איפראימוב.

11. התובע ומר איפראימוב נסעו למשרדי טלקאר בת"א, ושם התברר, כי מקובלת תקופת צינון בת 6 חודשים, במעבר ממוסך למוסך, אלא אם המוסך בו הפסיק לעבוד העובד, מסכים למעבר המיידי.

12. מר איפראימוב פנה שוב למנהל הנתבעת, ולאחר שזה עמד בסירובו להתיר את העסקת התובע, הודיע מר איפראימוב לתובע, כי לא יוכל לקבלו לעבודה .

13. האם הנתבעת גרמה לכך שהתובע לא יועסק אצל מר איפראימוב?

את התשתית העובדתית הראשונית לאי העסקת התובע אצל מר איפראימוב,הביא התובע במכתבו למנכ"ל טלקאר מיום 6.1.00 (נספח י"א לתיק המוצגים של הנתבעת).

"בתאריך 01/02/99 ללא שום הכנה מוקדמת, או סיבה הנראית לעין קרא לי מר גבעון למשרדו וביקש ממני "אל תבוא ממחר לעבודה" הופתעתי מאוד שכן תרמתי מאוד לחב' טלקאר ולמוסך המייצג אותה.
ממיטב שעותי והבנתי המקצועית והדבר נראה לי תמוה.
מאחר שהתמקצעתי ברכבי דייהו ודייהטסו חשבתי להשאר בתחום המומחיות שלי ופניתי אל מוסך "כפיר". מר רפי אפרימוב בעליו של המוסך הסכים לקבל אותי מיד לעבודה מאחר ולא היה לו מנהל עבודה מקצועי וכן מנהל מוסך, וקבענו כי אתחיל לעבוד ביום שלמחרת.

לא עברו שעות בודדות והטלפון במשרדו של מר אפרימוב מצלצל ומעברו השני של הקו מר משה בלובשטיין מנהל מח' השרות. הנ"ל הודיע למר אפרימוב כי "בני אינו יכול לעבוד במוסך כפיר מאחר ויש הסכם בחברת טלקאר על תקופת "צינון" וכי מר גבעון התקשר וביקש להחיל זאת לגביי מייד".
מאחר, ולא נחתם עימי כל חוזה כתוב המחייב אותי לתקופת "צינון" והדבר אף לא הובא לידיעתי בע"פ נראה דבר זה כבילתי מתקבל על הדעת.

לא ויתרתי, והגעתי יחד עם מר אפרימוב לפגישה עם מר בלובשטיין, הנ"ל הסביר נחרצות את פשר ה"רעיון". וביחד עם זאת מר אפרימוב העלה בפני
מר בלובשטיין את מצוקותיו בעניין כ"א ואת הדרישה לעובדים מקצועיים, אך לשווא, והשאלה האם אין כאן פגיעה בחוק חופש העיסוק נשארת עדיין פתוחה לגביי...".

לטעמנו, עדות זו של התובע מקבלת חיזוק בעדותו של מר איפראימוב, מנהל מוסך כפיר, אשר עשתה על בית הדין רושם מהימן.

מר איפראימוב הצטייר כאדם האומר את אשר על ליבו ללא כחל ושרק וללא פניות ועל כן אנו נוטים לתת לה את המשקל המכריע. נציין, כי מר אפראימוב מנהל מוסך, שנותן שירות גם הוא למכוניות מסוג "דייהטסו" ו"דייהו", והוא גם מוסך מורשה של טלקאר, אך הוא מוסך יותר קטן מהמוסך של הנתבעת.

כך סיפר מר איפראימוב בעדותו –

"התובע בא אלי ואמר לי שמר גבעון פיטר אותו והוא רוצה לעבוד.
אמרתי לו אני מכיר את ניר אני לא יכול לקבל אותך , אני צריך לשאול אותו.
התקשרתי אליו אמרתי לו התובע רוצה לעבוד אצלי הוא אמר בשום פנים ואופן אתה לא יכול להחזיק אותו כי אם תקבל אותו בלי שאני אסכים, אני אדווח לחברה ויעשו לך בעיות. אמרתי לו זה זכותך. הסברתי לתובע מה שניר אמר, בני כל כך היה לא מרגיש טוב, היה עצוב, ואמר המצב בבית לא טוב, אמרתי לו בוא ניסע לחברה. עד לפני שהוא פיטר לא הכרתי את התובע רק מהמוסך שמעתי אחד בני עבד אצלו. אז נסענו לחברה לבלושטיין וגם אותו לא הכרתי כל כך טוב גבעון לפני עובד עם החברה. הגעתי לשם סיפרתי לו את הסיפור, הוא אמר לי יש מדיניות בחברה שלנו, בין כל המוסכים בארץ צריך חצי שנה, אחרי חצי שנה אתה יכול לקבל אותו. אח"כ שאלתי אותו בן אדם רוצה לעבוד והוא מתאים לי, אז הוא אמר לי אם ניר יסכים לנו זה לא מפריע אבל בתנאי שניר יסכים, תסגרו ביניכם כך הוא אמר. פניתי לניר עוד פעם פעמיים שתינו קפה יחד, בינינו אין שום בעיה, ישבנו שתינו ודיברנו ואמרתי לו באמת הבן אדם רוצה לעבוד או שתקבל אותו אתה או שאני אקבל אותו. הוא אמר שהוא עובד אצלי 5 שנים, יודע כל כך הרבה סודות של המוסך ואתה לא יכול להחזיק אותו. אמרתי לו אז אולי אתה תקבל אותו הוא רוצה לעבוד הוא אמר לי לא. מאז לא שמעתי מהם דבר.

ניר יודע הרבה עובדים הוא פיטר ושעזבו אותו תמיד כשעובד שלו בא לעבוד אצלי, תמיד שאלתי אותו. אף עובד הוא לא רצה שאקבל אותו. יש לו טבע כזה. לי זה לא מפריע. אם אני מפטר עובד לא אכפת לי איפוא הוא יעבוד.

ש. לולא ההתנגדות של ניר כפי שסיפרת מה היית עושה עם הפניה של התובע אליך
ת. הייתי מקבל אותו.

(עמ' 21 שורות 3-24).

ש. אתה אמרת לתובע שאתה מוכן לקבל אותו לעבודה
ת. כן. בתנאי שניר מסכים.

(עמ' 23 שורות 13-14).

ש. ז"א שטלקאר יכלו לומר לך תעסיק אותו והיית מעסיק אותו
ת. הלכתי לטלקאר לשאול אותם אם אפשר להחזיק את הבן אדם. אמרו יש מדיניות חצי שנה, אבל אם ניר מסכים אז אנחנו לא אכפת לנו.

(עמ' 25 שורות 9-11).

ש. ניר אמר לך אל תעסיק את בני ואז אמרת לבני בוא ניסע לטלקאר אני אשאל, ואם הם יגידו לי בסדר אז לא מעניין אותי
ת. הם אמרו יש מדיניות חצי שנה. תסתדרו ביניכם, כך אמרו.

(עמ' 26 שורות 11-13).

ש. אתה החלטת לנסוע לת"א אחרי שידעת שהעמדה של ניר זה נגד
ת. כן.

ש. נסעת לדבר עם בלושטיין כדי לקבל ממנו הסכמה להעסיק את התובע
ת. כן. אם היו אומרים לי כן הייתי מעסיק אותו.

ש. ז"א שאם בטלקאר בלושטיין היה אומר לך זה בסדר תעסיק אותו – שניר יקפוץ עד השמיים אתה תעסיק אותו
ת. כן, הם מפרנסים אותי לא ניר.

(עמ' 26 שורות 21-30).

ש. ז"א שלעמדה של ניר לא היתה חשיבות כמו העמדה של טלקאר
ת. הם אמרו יש מדיניות אבל אם ניר לא יתנגד תיקח אותו.

ש. מה זה לא יתנגד, אתה אומר למעשה הם אמרו תביא הסכמה מניר
ת. הם לא אמרו ככה. אמרו יש מדיניות לך תדבר עם ניר אם ניר לא יתנגד תקח אותו. הם אמרו או שתחכה חצי שנה.

ש. האם הם הראו לך מכתב התנגדות של הנתבעת, איזה שהוא מסמך
ת. לא. גם לא ביקשתי בכלל. בלושטין אמר אם ניר לא מתנגד תעסיק אותו. "

(עמ' 27 שורות 1-6, 18-20).

לא לחינם הבאנו קטעים נרחבים מעדותו של מר איפראימוב. הנתבעת טוענת, כי אם יש לתובע טרוניה כלשהי עליה להפנותה לטלקאר, שמנעו את העסקת התובע ולא הנתבעת.

14. אין בידינו לקבל טענה זו מאחר ולאורך כל עדותו של מר איפראימוב עולה ברורות, כי הגורם המכריע לאי העסקת התובע, הוא מר גבעון מנהל הנתבעת ולא טלקאר. טלקאר היתה מוכנה למעבר של התובע למוסך כפיר, אך התנגדות מר גבעון עצרה זאת.

15. מר גבעון בעדותו עשה הכל כדי להציג עצמו כמי שלא התנגד להעסקת התובע במוסך כפיר. נציין כבר עכשיו, כי איננו מאמינים למר גבעון, אשר התחמק בכל דרך אפשרית מלהשיב באופן ישיר לשאלות . מר גבעון טרח לציין, כי המדיניות לפיה תקופת הצינון של 6 חודשים היא מדיניות של טלקאר שהוא לא יודע מה עומד מאחוריה (עמ' 30 שורות 22-27).

בהמשך –

"ש. היה נגרם לך נזק אם הוא היה עובד
ת. בהחלט.

ש. אז למה אתה התנגדת להעסקתו של התובע
ת. אני לא התנגדתי להעסקתו. אני לא שמחתי שיעסיקו אותו במוסך מתחרה. אין לי אפשרות להתנגד. לא באתי עם אקדח לא לאפראימוב ולא לחברת טלקאר. אין לי אפשרות לאכוף את ההתנגדות שלי. אמרתי שאני לא שמח משיקולים עסקיים מקצועיים.

ת. המדיניות היא של טלקאר. אני לא שמחתי שהמהלך יקרה. לא שמחתי. לי אין את האפשרות לא להתנגד ולא להכתיב שום מהלך . ..

ת. אני חוזר ואומר שאני לא שמחתי שמהלך יקרה. לא אני זה שיכול למנוע את המהלך. זה כוח שלא נמצא בידי. "

(עמ' 30 שורות 29, עמ' 31 שורות 1, 6-9, 23-24, 29-30).

16. מר גבעון הכחיש כמובן את מה שאמר מר איפראימוב בעדותו בכל הנוגע לשיחה ביניהם:

"ש. האם זה נכון שכאשר אמר אפראימוב שאמרת לו בשיחה לא להעסיק את התובע וטלקאר אמרו לו שאם אתה לא מתנגד אין להם התנגדות שמר אפראימוב יעסיק את התובע האם זה נכון
ת. לא נכון.

ש. כלומר אפראימוב שיקר
ת. לא אמרתי את זה. לפי דעתי זה תרגומים. אני לא נתתי את ברכתי שהמהלך יקרה.

ש. מאז ולפני שאפראימוב רצה להעסיק את התובע לא שוחחת עם בלושטיין או עם מישהו בטלקאר בעניין התובע
ת. שוחחתי עם בלושטיין בשיחה שאני יזמתי ואני מאמין ששוחחתי אולי פעם אחת או פעמיים עם המפקח שירות שמבקר את המוסכים פעמיים בחודש. שוחחתי בעניין המקרה.

ש. והסרת את ההתנגדות שלך
ת. לא התנגדתי, אני לא שמחתי למהלך. אם אתה מפרש את זה כהתנגדות זו התשובה שלי מעכשיו. אני מתנגד למשהו שאני יכול לגרום שתהיה התנגדות."

17. מר גבעון ניסה להצטייר כאילו היה ניטראלי ולא גרם בסופו של דבר לאי העסקת התובע. אך בין להסכים לבין התנגד, אין חולק כי התנהגותו של מר גבעון לפחות לפי תשובותיו הפתלתלות, קרובה יותר להתנגדות, מאשר להסכמה.

18. יש לזכור, שהנתבעת אף טענה, כי היא מחזיקה בהקלטה של שיחה שנערכה בין מר גבעון למר איפראימוב, שלו היתה כה טובה לנתבעת היתה מוגשת, אך בסופו של דבר לא הוגשה.

19. היוצא מכל אלו, כי הוכח להנחת דעתנו, כי מר גבעון התנגד להעסקת התובע אצל מר אפראימוב. התנגדותו של מר גבעון היתה הסיבה המכרעת וכנראה היחידה לאי העסקת התובע. מר איפראימוב הודה, כי רצה להעסיק את התובע ולולא התנגדותו של מר גבעון, היה עובד אצלו.

20. הפיצוי המגיע לתובע

משקבענו, כי הנתבעת אכן גרמה לכך כי התובע לא יועסק במוסך כפיר, אצל מר איפראימוב, עלינו לקבוע מהו הפיצוי המגיע לתובע.
אין חולק, כי התובע לא עבד לאחר שסיים לעבוד אצל הנתבעת במשך 11 חודשים, אך הוא קיבל דמי אבטלה (עמ' 8 שורות 22-23). כלומר, לתובע נגרם הפסד ממון מוכח.

21. התובע מבסס את העילה לפיצוי המגיע לו מכוח דיני החוזים ומכוח חופש העיסוק.

22. על פי סעיף 24 (1 ב) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969, מוסמך בית הדין לדון בתובענה שעילתה גרם הפרת חוזה רק בקשר לסכסוך עבודה.
אך למונח "סכסוך עבודה" כאמור בסעיף זה לחוק, ניתנה פרשנות מרחיבה על ידי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, הכוללת גם את סכסוך היחיד ולא רק סכסוך עבודה כמשמעותו בחוק ישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957.

ראה: ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז (4) 16.
דב"ע נא/156-3 סימס יעקב – בנימין יוחננוף, פד"ע כד, 19.

עוד נקבע, כי לבית הדין סמכות דיון, גם לאחר שנסתיימו יחסי עובד מעביד, אם נושאה הוא ביחסי עבודה.

23. העוולה של גרם הפרת חוזה מופיעה בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש ] בסעיף 62 (א):

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל ע"י כך נזק ממון."

24. העוולה מונה ארבעה יסודות אשר בהצטברותם מקימים עילה מכוחה יכול הניזוק להיפרע מהמזיק.

היסודות הם –

"א. קיומו של חוזה.
ב. גרם להפרת חוזה.
ג. ביודעין.
ד. ללא צידוק מספיק."

25. לדעתנו היסוד הראשוני של העוולה אשר הוא קיומו של חוזה לא התקיים כאן. חוזה העבודה שבין התובע למר איפראימוב מעולם לא יצא לפועל. אכן היתה לתובע ציפיה סבירה והגיונית, כי יחתם ההסכם זאת בהתחשב בהסכמתו של מר איפראימוב להעסיקו. מר איפראימוב הסביר היטב בעדותו, כי לאחר ששוחח עם מר גבעון, הבין שכל עוד הוא מתנגד לא יוכל להעסיקו.
גם התובע הודה, כי בסופו של דבר איפראימוב לא קיבלו לעבודה (עמ' 12 שורות 25-29).

26. על כן לא ניתן לפצות התובע על פי העוולה של גרם הפרת חוזה.

27. נותר לנו לדון בעילה נוספת אותה מציין התובע בסעיף 9 לתצהירו. התובע טוען, כי מעשי הנתבעת מהווים פגיעה בעיקרון היסוד של חופש העיסוק בהתאם לחוק יסוד; חופש העיסוק, אשר קובע בסעיף 3, כי: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד".

בעניין זה נפסק לאחרונה בבג"ץ בעניין התעשייה האוירית:

"לעובדים הזכות לבחור את זהות המתקשר, שהוא הצד לחוזה עמם. זכות זו היא זכות יסוד חוקתית (ראו: דנ"א 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג (1) 441 פסקה 26) והיא מעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות יסוד זו כוללת בחובה גם את חירות העובד לבחור את מעסיקו. האופי המיוחד של השירות האישי אותו מעניק העובד למעביד מצריך הגנה יתרה על האוטונומיה של העובד ועל זכותו לבחור, בחירה אמיתית, עם מי יתקשר בחוזה, לרבות בחוזה עבודה, ועם מי לאו...

הזכות לבחור את מעבידם מוקנית לעובדים גם בחוק יסוד: חופש העיסוק. הזכות לחופש עיסוק מאפשרת לאדם לבחור היכן ישקיע את הונו האנושי. בחירה זו מושפעת משיקולים מגוונים וביניהם גם זהות המעביד."

ראה: בג"ץ 8111/96, 922/97 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, פס"ד מיום 2.6.04.


28. בבואנו לדון באיזון שיש לעשות בין הזכויות של העובד, המעביד וטובת הציבור עלינו לשקול את השיקולים הבאים: בין האינטרסים של העובד נמנים זכותו לעבוד בכל מקצוע שיבחר; רצונו להגשמה עצמית, עניין והתפתחות אישית בעבודתו; רצונו שעבודתו תפרנס אותו ואת משפחתו בכבוד; זכותו לעשות בזמנו החופשי ככל העולה על רוחו; זכותו לעסוק בעיסוקים נוספים ככל שאין בהם כדי לפגוע באיכות עבודתו; זכותו שאם תוגבל עבודתו יהא זה מתוך מניעים ענייניים בלבד ; זכותו יסוד קניינית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על משאביו האישיים ויכולותיו; וזכותו לחירות אישית כך שמעבידו לא יהיה מעורב בפני
ם אחרים של חייו, למעט עבודתו אצל מעבידו.

29. בין האינטרסים של המעביד נמנים זכותו להגן על המקום אותו הוא מנהל; זכותו לתחרות הוגנת מול יריביו במסגרת השוק החופשי; רצונו למנוע התחרות בו ע"י עובדיו; זכותו לפררוגטיבה ניהולית במידה זו או אחרת; וציפייה לגיטימית שעובדיו יהיו נאמנים לו ולא יעבדו אצל מתחריו בד בבד עם עבודתם אצלו.

30. טובת הציבור דורשת, כי כל אדם יוכל לעסוק במלאכתו בלי הגבלה. יש לציבור עניין בתחרות חופשית בשוק העבודה והמסחר, בניידות של עובדים וזרימה של רעיונות. תחרות כזו מעודדת ייעול ושיפור השירות לאזרח וגורמת להתפתחות המשק.
איזון בין כל השלושה יביא למסקנה, כי ניתן יהיה להגביל את חופש העיסוק של העובד על ידי תניית אי תחרות כאשר מדובר באינטרס לגיטימי של המעביד כמו שימוש פסול בסודות מסחריים.

ראה: ע"א 164/99 פרומר ואח' – רדגארד בע"מ, פד"ע 264.
ע"ע 292/99 עמיחי ואח' – יוסי גולדהמר בע"מ ואח', פד"ע לה 204.
ע"א 6601/96 aes ואח' נ' סעד ואח', נ"ד (3) 850.

31. מחומר הראיות שהובאו בפני
בית הדין עולה, כי קיים נוהג של תקופת צינון במעבר של עובדים ממוסך למוסך,ככל שמדובר במוסכים מורשים של טלקאר. אין מחלוקת, כי התובע לא חתם על הסכם המגביל את עיסוקיו לאחר סיום עבודתו, וודאי שתניה כזו לא היתה קיימת במסגרת תנאי עבודתו.
לחילופין, גם אם היתה קיימת תניה שכזו, לא הוצג בפני
נו כל סוד מסחרי עסקי. גם אם היו סודות עסקיים בידיעתו של התובע, הקשורים למוסך של הנתבעת, כפי שמר איפראימוב סיפר בעדותו בקשר לשיחתו עם מר גבעון, אין בהם כשלעצמה עילה להגבלת העיסוק, לא על מי שבידיעתו אותם סודות ולא על אלה שבשרותם או איתם היה העובד מתפטר, על מנת לעבור לעבוד במקום אחר. במקרה שלנו, התובע פוטר, ומכאן עולה חומרת מעשיו של מנהל הנתבעת.
לא רק שמנהל הנתבעת קטע את מטה לחמו של התובע, גם מנע ממנו ללא כל צידוק, לעבוד במקום אחר.

32. כאמור, בתיק זה לא נטען על ידי הנתבעת, כי קיים סוד מסחרי, אלא רק טענתו העירומה של מר גבעון, לפיה עבודתו של התובע במוסך כפיר היתה גורמת לו נזק.

33. על כן בבואנו לקבוע מהו הפיצוי המגיע לתובע, לקחנו בחשבון כי התובע לא עבד במשך אחד-עשר חודשים וכי נגרמה לו עוגמת נפש בשל אובדן מקום עבודה שהיה יכול להיות קבוע, וכי קיבל דמי אבטלה וכי שכרו הקובע היה – 15,000 ₪ ( 13,204 בתוספת פרמיה של כ 1700 ₪) ובהתחשב כך כי מר איפראימוב הסכים לשלם לתובע את השכר שקיבל מהנתבעת (עמ' 21 שורה 26-27) וכי לא הוכח בפני
נו עד כמה פעל להקטין את נזקיו לאחר שסיים לקבל דמי אבטלה, תוך מתן משקל לאופי המרתיע שצריך להיות לפיצוי שכזה על מעבידים אשר ימנעו ללא כל סיבה מוצדקת להפריע להעסקת עובד במקום אחר, מוצאים אנו, כי הפיצוי שיש לחייב את הנתבעת ההוא בגובה של כ- 4 משכורות מלאות דהיינו – 60000 ₪ אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.00 (מועד חלוף 11 החודשים) ועד התשלום בפועל.

34. איננו מוצאים לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, מאחר ומוצאים אנו, כי לקחנו זאת בחשבון במסגרת הפיצוי שנפסק.





35. הפרשי הודעה מוקדמת

התובע טוען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. אלא שאין חולק, כי התובע קיבל הודעה מוקדמת של שבועיים כאמור במכתב שקיבל התובע ב- 2.2.99 (נספח ב' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

36. הנתבעת טוענת, כי התובע קיבל שכר עבור שבועיים כעולה מתלוש המשכורת של חודש 2/99 (נספח ד' לתיק המוצגים של הנתבעת) וזאת על פי הסכם העבודה שהיה בין הצדדים (נספח א' לתיק המוצגים של הנתבעת) בו נקבע, כי ההודעה המוקדמת תעמוד על 15 ימים. לבד מכך, הנתבעת טוענת כי התובע הפסיק להתייצב לעבודה כבר ב 2.2.99.

37. מדוח הנוכחות של עובדי המוסך לחודש 2/99 (נספח ג' לתיק המוצגים של הנתבעת) עולה כי נרשם בימים 2/2/99 עד 12/2/99 כי התובע היה בחופשה ולמרות שבתלוש השכר לא נזקפו ימי החופשה על חשבון ההודעה המוקדמת.
מאחר והרישום בדוח הנוכחות המדבר על חופשה סותר את טענת הנתבעת, לפיה התובע נעדר ללא רשות, איננו מקבלים את טענת הנתבעת בנקודה זו.

38. ההסכם עליו חתם התובע, המדבר על הודעה המוקדמת בת שבועיים עומד בסתירה לצו ההרחבה, שנהג באותה תקופה בכל הקשור להודעה מוקדמת ואשר קבע, כי עובד שעבד למעלה משנה, זכאי להודעה מוקדמת בת חודש. ההסכם עם התובע אינו יכול לגרוע מזכות, המוקנית לו גם בצו הרחבה.

39. על כן מששולמו לתובע 7120 ₪ ושכרו הקובע עמד על 13,204 ₪ בתוספת פרמיה של כ- 1700 ₪, זכאי להפרש בגין חלף הודעה מוקדמת בסך 7774 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.99 ועד התשלום בפועל.

40. התביעה שכנגד

הנתבעת טוענת, כי שילמה לתובע שכר בגין תקופה בת 60 ימים בה נעדר מעבודתו באופן מלא (החל מיום 19.11.96 ועד 19.1.97).
הנתבעת טוענת, כי התובע נפגע בתאונת דרכים ועל כן ציפתה, כי התובע ישיב לה את הכספים שיקבל מחברת הביטוח ומהביטוח הלאומי, אך לא עשה כן.

41. מעדותו של התובע מתברר, כי היתה לו תאונה בעבודה קודמת, שבעטיה נאלץ לעבור ניתוח. בשל הניתוח נעדר במשך 60 ימים (עמ' 3 שורות 15-19). יצויין, כי באישורי המחלה שהנתבעת צרפה (נספח ו' לתיק המוצגים של הנתבעת) אכן עולה כי מ 19.11.96 עד 10.12.96 ניתן לתובע אישור מחלה בגין כאבי גב, החל מ 11.12.96 ועד 31.12.96 ניתן אישור מחלה בגין כאב גב לאחר ניתוח והאישור מ- 6.1.97 ועד 19.1.97 הוא בגין כאב ודיסקוטמיה ב- l5-s1 .
התובע הכחיש, כי נפגע בתאונת דרכים ב 18.11.96 (עמ' 9 שורות 17-19). ייתכן והיא היתה לפני תחילת עבודתו הנתבעת. מכל מקום לא ברור אם התביעה שהגיש התובע כנגד חברת הביטוח קשורה לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

42. דווקא האישור מהמוסד לביטוח לאומי מיום 17.1.97 (נספח ט' לתיק המוצגים של הנתבעת) מלמד כי היתה לתובע תאונת עבודה ביום 6.1.97 וכי דמי הפגיעה שולמו עבור 9 ימים בסך – 1839 ₪. בקשר לסכום זה הודה מר גבעון, כי הוא קוזז ממשכורתו - 1780 ₪ (עמ' 36 שורות 10-12).
מכאן עולה, כי הנתבעת לא הוכיחה שלתובע ארעה תאונה בעבודה או תאונת דרכים, שמכוחה לא היתה חייבת לשלם לו דמי מחלה.

43. בנסיבות אלו בהן לא הוכח, כי התובע לא היה זכאי לתשלום שכר בגין תקופת שהותו בתקופת המחלה, למעט התקופה בה קיבל דמי פגיעה, אשר קוזזה משכרו, אין הנתבעת זכאית לקבלת תשלום השכר בגין 60 ימים חזרה.

44. עוד עותרת הנתבעת, להשיב לה את עלות קורס מנהלי מוסכים אשר מימנה לתובע. בהתאם להתחייבות התובע (נספח י' לתיק המוצגים של הנתבעת) יהיה עליו להשיב את עלות הקורס, בהתאם למשך התקופה בה ימשיך ויעבוד במוסך לאחר הקורס, ובמידה ויחדול לעבוד במוסך עד שלוש שנים לאחר תום הקורס.

45. מאחר והקורס הסתיים באמצע שנת 1998, הרי שלפי סעיף 1 להתחייבות על התובע להחזיר את מלוא עלות הקורס בסך 2100 $.

46. התובע טוען, כי מאחר ופוטר מעבודתו באופן שרירותי, אין לכלול זאת במסגרת הפרשנות המרחיבה שמבקשת הנתבעת לתת למילים "מכל סיבה שהיא" המופיעה בהתחייבות.

47. מנגד טוענת הנתבעת, כי פיטרה את התובע בשל הירידה בכושר לעסוק במקצועו כפי שאישר זאת התובע בעדותו שמאז הניתוח הוא אינו יכול לעסוק במקצוע (עמ' 4 שורות 13-14). על כן מדובר כאן בפיטורים הנובעים ותלויים בתובע ועל כן יש לקיים את ההתחייבות ולהשיב לנתבעת את הסכומים.

48. הנתבעת ניסתה להראות בסיכומיה כי הסיבה לפיטורים היא אי יכולתו של התובע להמשיך ולתפקד כמנהל מוסך. אלא שהדברים לא נאמרו כלל על ידי הנתבעת החל ממכתב הפיטורים ובו לא פרטה כלל את הסיבה לפיטורי התובע ועד תצהירו של מר גבעון ועדותו בפני
בית הדין.
הנתבעת דולה את הסיבה לפיטורים דווקא מעדותו של התובע ועל כך היא מנסה להסתמך.
התובע מודה בעדותו, כי בעקבות הניתוח לא יכול היה לחזור לעבודה כמנהל מוסך (עמ' 6 שורות 22-23).
אם כך הוא הדבר, לא ברור מדוע הנתבעת המשיכה להעסיק את התובע במשך שנתיים לאחר הניתוח.
דווקא מעדותו של התובע עולה, כי מר גבעון לא הסביר כלל לתובע מדוע הוא מפטר אותו והוא אינו יודע את הסיבה עד היום (עמ' 6 – 7).

49. איננו סבורים שמעביד המסתיר את העילה לפיטורי עובד, צריך שתתקבל גרסתו על פי שברי משפטים שאומר העובד, מה עוד שלא ניתן ללמוד מכך את הסיבה האמיתית.
מכל מקום, פיטורים ללא כל סיבה נראית לעין שהם פיטורים שרירותיים אינם יכולים להיכלל במונח הגורף "מכל סיבה שהיא". ההגיון שעומד מאחורי התחייבות של עובד להחזיר עלות של קורס למעביד, הוא שרק במקרים בהם סיום העבודה נעשה על ידו של העובד, או בקשר לנסיבות התלויות בו, עליו להחזיר את עלות הקורס. שכן, בחישובי הכדאיות של המעביד הובא בחשבון שהעובד ימשיך ויעבוד אצלו לפחות עוד שלוש שנים ואם העובד מרצונו מפסיק לעבוד טרם עת, עליו לעמוד בהתחייבות ולהחזיר ההשקעה.

ראה: דיון ל"א 21-3 רון ארנולד נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ, פד"ע ג', 126.
דיון ל"ג 10-3 תבא תעשיות בקרה אלקטרונית בע"מ נ' מרדכי פרל,פד"ע ד' 239.

כאן הוכח כי הפיטורים נעשו מיוזמת הנתבעת וללא קשר למצבו של התובע.

על כן, התביעה להחזר עלות הקורס נדחית.

50. סוף דבר

התביעה שכנגד נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין פגיעה בחופש העיסוק שלו בסך – 60,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.00 ועד התשלום בפועל.
עוד תשלם הנתבעת הפרשי חלף הודעה מוקדמת בסך – 7774 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.99 ועד התשלום בפועל.

הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע בסך – 5000 ₪, בתוספת מע"מ אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ז בסיון, תשס"ד (16 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

______________
אילן סופר
- שופט



002077/00עב 734דקלה








עב בית דין אזורי לעבודה 2077/00 בנימין בוגנים נ' מוסך ניר גבעון - שרותי רכב בע"מ,ניר גבעון (פורסם ב-ֽ 16/06/2004)