פסקי דין על שי ביטון | פסקי דין על ימית ביטון | פסקי דין על חיים שאול | פסקי דין על יפה שאול |

32418-10/10 תק     12/09/2011




תק 32418-10/10 שי ביטון, ימית ביטון נ' חיים שאול, יפה שאול








בית משפט לתביעות קטנות בקריית שמונה



ת"ק 32418-10-10 ביטון ואח' נ' שאול ואח'




בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג

התובעים
שי ביטון
ימית ביטון


נגד

הנתבעים
1.חיים שאול
2.יפה שאול



פסק דין



1.
בפני
תביעה כספית על סך 30,000 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בגין טענה לנזקים שנגרמו להם, כתוצאה מהפרת חוזה שכירות שנכרת בינם- כשוכרים, לבין הנתבעים- המשכירים. הנתבעים אף הם הגישו תביעה שכנגד נגד התובעים.
לטענת התובעים, שכרו את המושכר (להלן גם "הדירה") לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.6.09 ועד יום 1.6.10 בתמורה לדמי שכירות חודשיים ע"ס 2,800 ₪. בחודש 2/10 הוארך חוזה השכירות לשנה נוספת החל מ-1/6/10 ועד 1/6/11.
התובעים טענו כי בהתאם להסכמי השכירות ניתנה להם זכות להשכיר את הדירה לשוכרי משנה לתקופות מסוימות, זאת לאור עבודתו של התובע
בגינה נאלץ לנסוע לתקופות מסוימות לחו"ל.
התובעים טענו כי ב-2/10 ועקב נסיעתם לחו"ל, חתמו עם שוכרי משנה על הסכם שכירות משנה לתקופה של חצי שנה בה שהו בחו"ל.
לטענת התובעים, הנתבע סילק את שוכרי המשנה מהמושכר, תוך ששילם להם 4,650 ₪ ודרש מהתובעים להשיב לו סכום זה.
התובעים טענו כי על מנת לשמור על הסכם השכירות, השיגו לנתבעים שוכרים חלופיים מהם גבו הנתבעים סכום של 2,600 ₪ לחודש, כשעבור חודש 5/10 גבו הנתבעים דמי שכירות
כפולים גם מהתובעים.
התובעים טענו כי חזרו לארץ ביום 6/8/10 ואולם הנתבעים סירבו לבקשתם לשוב לדירה ולפיכך נאלצו לאחסן את מיטלטליהם במכולה וכן לשכור חדר בבית מלון. התובעים צירפו קבלות בגין תשלום למלון וכן אישור על אחסון המיטלטלין במכולה.
התובעים הוסיפו כי הנתבע העביר את הריהוט והמיטלטלין השייכים
להם ושהיו
מאוחסנים בחדר בדירה, אל מחסן, זאת לאחר שדרש מהם לפנותם.

2.
הנתבעים הכחישו את התביעה ואף הגישו כאמור תביעה שכנגד. לטענת הנתבעים, הסכמתם להשכרה לשוכרי משנה הייתה במצב בו התובעים יעזבו את הדירה ולא באופן זמני ולתקופות מוגבלות. כן נטען כי ההסכמה הותנתה בכך ששוכרי המשנה יערכו חוזה שכירות עם הנתבעים עצמם ובאישורם.

הנתבעים טענו כי לתובעים לא הייתה זכות לנהוג בדירה מנהג בעלים ולהשכירה לדיירי משנה, ללא אישור הנתבעים.

לטענת הנתבעים, דיירי המשנה להם השכירו התובעים את הדירה גרמו לרעש ולנזקים לדירה. לפיכך ולאור תלונות השכנים, נאלצו להגיע עם שוכרי המשנה להסכמה בדבר פינוי הדירה תוך פיצויים בסכום של 4,680 ₪ בתוספת ארנונה
בסכום של 703 ₪ (בתביעה שכנגד, נטען לסכום ארנונה של 680 ₪). הנתבעים הוסיפו כי בסילוק שוכרי המשנה
רק הטיבו עם התובעים שכן השוכרים החלופיים שילמו שכ"ד בסכום של 2,600 ₪, בעוד ששוכרי המשנה המקוריים שילמו סכום של 2,000 ₪ בלבד.


הנתבעים טענו כי מלבד המחאה אחת לא השתמשו בהמחאות שהפקידו התובעים קודם (ושהיו מוכנים להשיבם לתובעים, בכפוף לתשלום נזקיהם), ואף העבירו לתובעים את דמי השכירות שקיבלו מהשוכרים בסכום של 2,600 ₪ לאותו חודש בו נפרעה המחאת התובעים.


לטענת הנתבעים, ביום 10/5/11, הודיעה התובעת לנתבעים כי הסכם השכירות ביניהם מבוטל ואף הורתה לבטל את הוראת הקבע שהייתה ע"ש התובעים בעיריה.


הנתבעים טענו כי לאור ביטול ההסכם ע"י התובעת, הושכרה הדירה ולא ניתן היה עוד להשכירה לתובעים כשחזרו לארץ והם נדרשו לפנות לפיכך, את חפציהם מהדירה. הנתבעים טענו כי אף הציעו לתובעים מחסן לאחסון החפצים.
הנתבעים תבעו נזקים כדלקמן:
בגין השכרת הדירה בזמן שהתובעים שהו בחו"ל ולאחר מכן, בסכום של 2,500 ₪ בלבד, במקום בסכום של 2,800 ₪ וכן הפסד בסכום של 200 ₪ לחודש, בגין החדר בו אחסנו התובעים חפציהם. כן נתבעו: נזקים שנגרמו לדירה ע"י שוכרי המשנה בסכום של 13,108 ₪ על פי חוות דעת שצרפו, דמי אחסנה לחפצי התובעים בסכום של 4,000 ₪, עלות העברת חפצי התובעים למחסן בסכום של 1,200 ₪. הסכום ששילמו הנתבעים לדיירי המשנה על מנת שייצאו מהדירה וכן הוצאות בגין שכ"ט עו"ד ופיצויים בגין עגמת נפש.


בתאריך 20/2/2011 העידו בפני
התובע והנתבע. בתאריך 11.9.11 העידו העדים דביר דרי- שוכר המשנה מטעם התובעים וכן ערן אוחיון -מי ששכר ושוכר את הדירה מהנתבע.


דיון
:

3.

השכרה לשוכרי משנה – עיון בסעיף 3 להסכם השכירות מעלה כי לא נקבעה בו זכות לתובעים להשכיר את הדירה בשכירות משנה לתקופות מוגבלות. המדובר בחובה (ולא בזכות), אשר התייחסה למצב בו יעזבו התובעים את הדירה טרם הזמן ובמקרה כזה יהיו מחויבים למצוא שוכרים חלופייים: "במידה והשוכר מחליט לעזוב טרם הזמן שנקבע, מחויב למצוא דייר מחליף" .



גם מיקום סעיף זה, בהמשך סעיף 3, המתייחס לחובת התובעים לשלם דמי שכירות במקרה של פינוי מוקדם ולא בהמשך סעיף 7 להסכם, מצביע על כך שכוונת הצדדים לא הייתה להשכרה לשוכרי משנה, אלא למציאת שוכרים חלופיים במקרה של עזיבה מוקדמת על ידי התובעים (וראה סעיף 7 בהסכם בו נאסרה במפורש השכרת הדירה בשכירות משנה וכן ראה סעיף 24 לחוק השכירות והשאילה הקובע, כי שוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר).

4.
יחד עם זאת סבורני, כי למרות שמראש לא הסכימו הצדדים להשכרת הדירה בשכירות משנה, הרי שהנתבעים לא התנגדו להשכרה זו ובהתנהגותם הסכימו לה ושינו את הקבוע בהסכם כאילו השכרת משנה אסורה. ראה בעניין זה בספרו של קדמי "על הראיות" חלק ג' עמ' 1524:

בע"א (ת"א)260/42... הסיק בית המשפט מהתנהגות התובע שעל אף האיסור בכתב להשכיר לדייר משנה, הסכים התובע במקרה מסוים להשכרת משנה. יתכן שבמשפט זה אף הרחיקו לכת בכך שהרשו לתובע להביא עדים זרים להוכחת הסכמתו. אין צורך לטפל כאן בבעיה זו, מאחר שבמקרה שלפנינו מסקנתו של השופט מבוססת בעיקר על עדותו של המערער עצמו (קדמי, שם, בעמ' 1524).


גם במקרה דנן, הודה הנתבע בחקירתו כי התובע הודיע לו כי הוא יוצא לשליחות של חצי שנה בלבד בחו"ל ובכוונתו להביא דייר מחליף. מחקירת הנתבע עלה, כי לא התנגד להשכרת הדירה לאותה חצי שנה בשכירות משנה, אלא, לטענתו, ביקש לאשר את דירי המשנה. גם עיון במכתבו של עו"ד הנתבעים מיום 13.9.10- נספח ו' לכתב התביעה, מעלה, כי הנתבעים מודים למעשה כי הסכימו להשכרת המשנה: "אמנם הייתה הסכמה כי מרשייך יהיו רשאים להשכיר את הדירה בשכירות משנה" . אכן הנתבעים טענו בהמשך המכתב כי לא הסכימו להשכרה לדיירי משנה המתנהגים כפי שהתנהגו אותם דיירים. אולם, בכך יש כדי לתמוך במסקנה
שהנתבעים הסכימו להשכרה לדיירי המשנה ורק לאחר שהסתבר להם כי המדובר בדיירים בעייתיים המרעישים ומפריעים לשכנים, התחרטו על ההסכמה להשכרת משנה זו.
אם הייתה נכונה טענת הנתבעים כי התנו הסכמתם בחתימת חוזה עימם, הרי שמייד עם עזיבת התובעים לחו"ל (ומשהתברר להם כי הדירה הושכרה לדיירים שלא אושרו על ידם ושלא חתמו עימם על חוזה), היו אמורים הנתבעים להודיע לתובעים על העדר הסכמתם להשכרה, או להתריע על הפרה זו של החוזה. משלא הוצגה כל פניה בעניין מטעם הנתבעים וכשהנתבעים עצמם מודים במכתב בא כוחם, כי הסכימו להשכרת המשנה וטענותיהם נולדו, רק לאחר שנכחו בהתנהגות דיירי המשנה, אינני מקבלת את טענתם כי התובעים הפרו את ההסכם בהשכרת הדירה לדיירי משנה.


אציין, כי לא נעלמה מעיני העובדה שבהסכם עם דיירי המשנה, הציגו עצמם התובעים, שלא כדין, כבעלי הדירה. יחד עם זאת, לא מצאתי בכך משום הפרה של הסכם השכירות עם הנתבעים.

5.
טענת הנתבעים, כי ההסכם בוטל על ידי התובעים- מאחר שאין חולק כי הסכם השכירות בין הצדדים הוארך בכתב עד ליום 1.6.11, הרי שהנטל להוכיח את הטענה כי החוזה בוטל על
ידי התובעים, מוטל על הנתבעים. המדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית, משלא התקיימו החריגים המאפשרים סתירת המסמך בכתב (הסכם השכירות), לא ניתן לקבל טענת הנתבעים בעניין.
טענתם של הנתבעים התבססה כאמור על שיחה טלפונית שהתקיימה, לטענתם, עם התובעת ועל שינוי רישומי שם המחזיק בעיריה ובחברת המים. כאמור השיחה הטלפונית הוכחשה על ידי התובעת, והינה בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לעניין ההודעה לעיריה על שינוי שם המחזיק- התברר מחקירת הנתבע כי, בניגוד להכחשתו הראשונית, הרי שההודעה לעיריה (ת/1) נחתמה על ידי הנתבע עצמו ולא על ידי התובעים (ראה חקירת הנתבע מיום 20.2.11, עמ' 4 שורות 25,26). תמוהה בעיני העובדה שהודעה, אשר על פי תוכנה, אמורה הייתה להימסר על ידי המחזיק בדירה המבקש לשנות רישומו כמחזיק, נחתמה על ידי הנתבע עצמו ואף נמסרה באותו יום ממש בו לטענת הנתבע, נערכה אותה שיחת טלפונית. גם המסמך מהעיריה (מיום 20.3.11) אשר הגיש הנתבע במהלך הדיון ביום 11.9.11, אין בו כדי לתמוך בטענתו, כי התובעים דווקא הם אלו שהודיעו לעיריה על שינוי שם המחזיק. העובדה ששם המחזיק שונה באותו מועד אינה תומכת בטענת הנתבעים כי התובעים ביטלו את החוזה, שכן התברר כאמור כי על ההודעה לצורך שינוי השם, חתם דווקא הנתבע עצמו, ולכאורה הוא זה שביצע את השינוי. אמנם, באישור חברת המים (נ/2) נרשם כאילו על פי בקשת התובעת הועבר הנכס על שם הנתבעים. יחד עם זאת, עיון בחיובים המפורטים באותו אישור מעלה, כי השינוי והוצאת החיוב על שם הנתבעים, נעשה כבר ביום 2.4.10, מועד בו טרם התקיימה אותה שיחה טלפונית נטענת במהלכה הודיעה התובעת, לטענת הנתבעים, על ביטול ההסכם. לפיכך גם בשינוי זה אין כדי
לתמוך בגרסת הנתבעים כאילו ההסכם בוטל בעל פה ע"י התובעים.


לאור האמור, לא הוכיחו הנתבעים טענתם, העומדת בסתירה להסכם השכירות וכאילו הסכם זה בוטל בעל פה על ידי התובעים.

6.
לאור האמור ומשלא הוכח כי התובעים ביטלו את ההסכם, הייתה לתובעים הזכות, להמשיך לשכור את הדירה עם חזרתם ארצה ב- 8/10. מדובר בהפרת החוזה על ידי הנתבעים ,אשר מנעו המשך השכרת הדירה לתובעים. בפני
צד שהחוזה עימו הופר עומדים סעדים של אכיפה, השבה וכן פיצויים . התובעים לא עתרו לאכיפת ההסכם ולא עמדו על המשך השכרת הדירה. לעניין השבה, לא הוכח כי שולמו דמי שכירות על ידם לתקופה מעת שהופר החוזה. לעניין הנזקים הנטענים- לאחר שעיינתי במסמכים שבפני
הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו את הנזקים הנטענים כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעים ומניעת המשך ההשכרה:

הטענה לנזק כספי בגין אחסון המיטלטלין במכולה, לא הוכחה: התובעים צרפו אמנם אישור ממשרד הביטחון על אחסון החפצים במכולה. אולם, במסמך אין כל אסמכתא לעלות האחסון, או אפילו לעצם הטענה כאילו בגין האחסון נגבה מהתובעים תשלום כלשהו. בהעדר הוכחה לתשלום בגין האחסון או לסכום התשלום, לא הוכח הנזק הנטען.


הטענה לנזק כספי בגין תשלום לחדר במלון- התובעים צרפו אישור על שהייה במלון החל מ- 9.8 ועד 6.9 בעלות של 25,533 ₪. יחד עם זאת, המדובר בהוצאה מופרזת אשר לא הוכחה כל הצדקה להוצאתה והתובעים יכלו לשכור דירה חלופית תמורת דמי שכירות. על תובע מוטלת חובה לפעול להקטנת נזקיו ולא להאדרתם. התובעים לא הציגו כל עדות לכך שניסו ולא הצליחו לשכור דירה חלופית, או כאילו היה עיכוב, או מניעה להשכיר דירה חלופית בעלות דומה לדמי השכירות שהיו אמורים לשלם עבור המושכר (2,800 ₪ לחודש). התובעים בחרו לשהות במלון בסכום מופרז שאין להשיתו על הנתבעים. אין חולק
שהתובעים לא שילמו לנתבעים דמי שכירות עבור התקופה הנטענת ולפיכך ממילא וככל שהיו התובעים חוזרים לגור במושכר, היו אמורים לשלם את דמי השכירות בסכום של 2,800 ₪ לחודש. משלא הוכח כי לא צלחו ניסיונות לשכור דירה חלופית בסכום דומה ומשלא הוכח כי עלות שכירות דירה אחרת הייתה גבוה מהסכום של 2,800 ₪ אותו היו אמורים לשלם עבור חודש זה (ולא שילמו כאמור), לא הוכחו נזקים ממשיים בגין מניעת המשך השכירות בדירה.


במהלך חקירתו טען התובע גם לנזקים בגין הצורך לקנות ציוד חדש לילדיו הקטנים. לא רק שהטענה לא הועלתה בכתב התביעה, אלא שהיא גם לא נתמכה בכל אסמכתאות לקניית ציוד, או לעלותו ולפיכך גם טענה זו לא הוכחה.


לאור האמור, לא הוכיחו התובעים נזקים ממשיים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת הסכם השכירות ומניעת האפשרות להמשיך ולשכור את הדירה.

יצוין, כי עיון בהסכם השכירות מעלה כי הצדדים לא הסכימו על פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה. לפיכך, אין לפסוק לתובעים פיצוי אלא בגין עוגמת הנפש, בזבוז הזמן והטרדה שנגרמה להם כתוצאה מכך שלא יכלו להמשיך ולהתגורר במושכר. פיצויים אלה
אני מעריכה לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מטענותיהם ,בסכום של 3,000 ₪ בלבד.

7.
הנזקים הנתבעים על ידי הנתבעים בתביעה שכנגד- משקבעתי כי הנתבעים הסכימו להשכרת הדירה לדיירי המשנה ומשהסכמתם של הנתבעים לשלם לדיירי המשנה פיצוי לצורך עזיבתם את המושכר, לא הושגה בתיאום עם התובעים, או בהסכמתם, לא זכאים הנתבעים להחזר הסכום שבחרו לשלם לדיירי המשנה. יתכן ולו היו הנתבעים מערבים את התובעים במו"מ שהתנהל עם דיירי המשנה לצורך פינויים מהמושכר, לא היו מסכימים התובעים לשלם עבור עזיבת הדירה, אלא היו בוחרים לנקוט בהליכים משפטיים לפינוי דיירי המשנה. התובעים בחרו מרצונם לשלם לדיירי המשנה כספים על מנת שייצאו לאלתר מהמושכר וזאת במקום להתדיין עימם ולתבוע פינויים .אולם, הם אינם יכולים לאלץ את התובעים להשתתף בהוצאה זו, בה בחרו הנתבעים לשאת, ללא כל חובה שבדין.


גם לעניין הנזקים הנטענים במושכר, לא מצאתי לחייב את התובעים: טענת הנתבעים כפי שהועלתה הן בסעיף 4 לכתב הגנתם והן בסעיף 2 לכתב התביעה שכנגד, הינה כי את הנזקים הנטענים גרמו שוכרי המשנה. הנתבעים לא העלו בכתבי הטענות טענה כאילו המדובר בנזקים שגרמו התובעים עצמם עת שהו במושכר. לא ברור מדוע בחרו הנתבעים להשיב לשוכרי המשנה את שיק הפיקדון ולא לתבעם בגין נזקים אשר, לטענת הנתבעים, גרמו דיירי המשנה למושכר. מכל מקום, משקבעתי כי הנתבעים הסכימו להשכרת המושכר בשכירות משנה, הרי האחראים לנזקים הנטענים הם שוכרי המשנה, אשר לטענת הנתבעים גרמו את הנזקים והם אינם זכאים לפיצוי מהתובעים בגין נזקים אלו.


יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעים לחיוב התובעים בהפרש דמי השכירות ששולמו לנתבעים במשך 4 חודשי שכירות המשנה עד למועד הפרת ההסכם וסיומו ב- 8/10, בתקופת שכירות המשנה 2-8/10 ועוד בטרם הופר ההסכם והופסק על ידי הנתבעים, היו זכאים הנתבעים לקבל מהתובעים דמי שכירות בסכום של 2,800 ₪. בחודשים 2-3/10 שולמו דמי השכירות על
ידי התובעים, כן נפרעה המחאת נוספת של התובעים . יחד עם זאת, בגין חודשים 5-8/10 שולמו לנתבעים דמי שכירות בסכום של 2,600 ₪ בלבד במקום הסכום החודשי של 2,800 ₪ אותו היו אמורים לקבל מהתובעים. לפיכך זכאים הנתבעים לסכום של 800 ₪, הפרש דמי השכירות לתקופת שכירות המשנה.


משקבעתי כי הנתבעים זכאים להפרש דמי השכירות, מובן כי אינם זכאים לפיצוי נוסף, בגין סגירת החדר בו אוחסן ציוד התובעים.
גם לו היו התובעים עצמם מתגוררים בדירה באותם חודשים והחדר היה פתוח , לא היו הנתבעים זכאים לקבל סכום נוסף מעבר לסכום של 2,800 ₪. משלא הוכח מתי פונה הציוד מאותו חדר ומאחר שאי ההשכרה לתובעים בחודשים שלאחר 8/10 נבעה מהפרת ההסכם ע"י הנתבעים,הם אינם זכאים לפיצוי בגין דמי שכירות נמוכים יותר ששולמו להם מאז 8/10. כאמור, התובעים היו רשאים להמשיך לשכור את המושכר בתמורה לתשלום של 2,800 ₪, אילולא מנעו זאת הנתבעים.
בנוסף אציין כי מאחר שהנתבעים לא הוכיחו מועד פינוי הציוד למחסן,לא ניתן לקבוע כי דמי השכירות שנקבעו בהסכם עם השוכר ערן אוחיון נקבעו בגין החדר הסגור דווקא. מעיון בעדות אוחיון עולה כי נכנס לגור בדירה רק ב 1.9.10. אמנם ההסכם עימו נחתם ב 17.6.10 ואולם אז עוד לא ידעו הנתבעים כי הציוד לא יפונה ע"י התובעים מיד עם חזרתם לארץ. לפיכך, לא שוכנעתי כי דמי השכירות נקבעו ע"ס של 2,500 ש"ח דווקא בגין אותו חדר סגור.

עלות אחסון הציוד לא הוכחה. המדובר במחסן של הנתבעים ולא הומצאה כל אסמכתא לעלות, או למניעת רווח כתוצאה מהשימוש במחסן לאחסון חפצי התובעים.


עלות העברת החפצים למחסן- בעניין זה מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעים כי יש לחייב התובעת בעלות העברת הציוד. הנתבעים צרפו מסמך המצביע לכאורה, כי נדרשו לשלם לפועלים סכום של 1,200 ₪ בגין העברת הציוד. הפועלים אמנם לא הובאו להעיד ואולם המדובר בתביעה קטנה במסגרתה לא כבול בית המשפט לדיני הראיות. השוכר אשר מתגורר במושכר- מר אוחיון ערן, העיד בחקירתו, כי הנתבע פינה את החדר יחד עם בנו ופועלים ובעדותו תמיכה לטענה כי הנתבעים נדרשו לפועלים לצורך ביצוע ההעברה. משההוצאה הנטענת הינה סבירה, אני מקבלת טענת הנתבעים כי נאלצו לשלם סכום של 1,200 ₪ לצורך העברת חפצי הנתבעים מהחדר במושכר למחסן.

אוסיף, כי התובעים לא עתרו לאכיפת ההסכם ולא עמדו על המשך השכירות ,מייד כשהסתבר להם כי הנתבעים מסרבים לאפשר להם להוסיף ולשכור את המושכר. לאור האמור היה על התובעים לפנות את המיטלטלין אשר נותרו בדירה והם לא היו רשאים להתעלם מהם ולאלץ את הנתבעים לשאת בעלות פינויים.


לעניין הוצאות שכ"ט עו"ד- משקבעתי כי לא הוכח שהתובעים הם שביטלו את ההסכם, לא זכאים הנתבעים לפיצוי בגין הוצאותיהם, אשר הם עצמם אחראים לגרימתם כמפורט לעיל.


לאור כל האמור, משמצאתי לחייב את הנתבעים בסכום של 3,000 ₪ (עגמת הנפש שנגרמה לתובעים כתוצאה מהפרת ההסכם ומניעת המשך השכרת הדירה), ומאחר שמאידך, מצאתי לחייב את התובעים בסכום של 2,000 ₪ (הפרש דמי השכירות בתקופת שכירות המשנה עוד בטרם בוטל החוזה בין הצדדים + עלות פינוי ציוד התובעים מהדירה), הרי שלאחר קיזוז חיוב התובעים, אני פוסקת כי על הנתבעים לשלם לתובעים סכום של 1,000 ₪ בלבד.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בסכום של 400 ₪.


סכומים אלו ישולמו לתובעים תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,
י"ג אלול תשע"א, 12 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.











תק בית משפט לתביעות קטנות 32418-10/10 שי ביטון, ימית ביטון נ' חיים שאול, יפה שאול (פורסם ב-ֽ 12/09/2011)