פסקי דין על ידידיה שרוני | פסקי דין על סמדר אהרוני

21940-10/09 א     19/09/2011




א 21940-10/09 ידידיה שרוני נ' סמדר אהרוני








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי מרכז

ת"א 21940-10-09
שרוני נ' אהרוני



19 ספטמבר 2011




לפני
כב' השופט
יעקב שינמן

התובע

ידידיה שרוני

ע"י ב"כ עוה"ד עדי שחר
ו/או עופר פרץ


נגד

הנתבעת



סמדר אהרוני
ע"י ב"כ עוה"ד אהרוני רהב
/או דב וייס



פסק-דין


1. מבוא

לפניי בקשה למתן פס"ד הצהרתי, המצהיר כי התובע מר ידידיה שרוני
, אשר הינו יורשו של סעדיה שרוני, על פי צו קיום צוואה מיום 20.5.08 (להלן: "התובע" או "מר שרוני"), הינו בעל הזכויות ב- 500/50775 חלקים מהמקרקעין הרשומים כחלקה 35 בגוש 3889 (להלן: "המקרקעין"), המצויים במזכרת בתיה, וכי לנתבעת, סמדר אהרוני
אשר הינה אשתו של יפת אהרוני ז"ל (להלן: "אהרוני"), שהיה מתווך (להלן: "הנתבעת" ו/או "הגב' אהרוני"), אין זכויות בזכויות התובע במקרקעין.
כמו כן מבוקש להורות על מחיקת הערת האזהרה, אשר נרשמה לזכותה בחוסר תו"ל מובהק, עפ"י שטר 023308/0001 מיום 24.5.09 על הבעלות של התובע. ולקבוע כי ההסכם אשר הוגש ע"י הנתבעת לצורך רישום הערת אזהרה ו/או ההסכם האחר שהוצג בפני
התובע חסרי כל תוקף.

2. רקע כללי:

לגרסת התובע,
המנוח שרוני היה הבעלים של המקרקעין משנת 2004, ומכוחו של צו קיום הצוואה נרשם התובע כבעל הזכויות במקרקעין ביום 23.2.09. לאחר מות המנוחים אהרוני
ושרוני, רשמה הנתבעת הערת אזהרה על זכויות התובע במקרקעין, תוך שהיא משתמשת בהסכם מפוברק ומזויף.
עו"ד רהב אהרוני, בנה של הנתבעת, (להלן: "עו"ד אהרוני"), פנה לב"כ התובע ביום 7.1.09, בטענה לפיה התחייב המנוח שרוני להעביר לאביו המנוח את זכויותיו במקרקעין. כבדרך אגב הוסיף עו"ד אהרוני כי בגין חלקה נוספת (3903/31) (להלן: "החלקה הנוספת"), התקבל פס"ד לטובת הנתבעת.
(
במאמר מוסגר מבקש התובע להדגיש, כי לאחר שהועברו כתב התביעה ופסק הדין שהתקבל במעמד צד אחד בקשר עם החלקה הנוספת, שהנתבעת תבעה את המנוח שרוני – לאחר שנפטר, בגין הסכם מכר שנכרת לכאורה בינה לבין המנוח שרוני בשנת 1997 הסתבר כי הנתבעת לא טרחה ליידע את ביהמ"ש, כי אותה חלקה נוספת נמכרה קודם לכן ע"י המנוח שרוני לצד ג' (מר רון ערגי), בתיווכו לכאורה של בעלה המנוח אהרוני. אותו צד ג' טען כל העת כי המכירה לנתבעת לא הייתה אלא פיקציה שנועדה למלט את המנוחים מחרב התביעה שהגיש נגדם, והוא הגיש בקשה לביטול פסה"ד בקשר לחלקה האחרת, תוך שהוא מצביע על התנהלות המרמה של המנוח אהרוני והנתבעת- פסה"ד בוטל וניתן צו מניעה האוסר על הנתבעת לבצע דיספוזיציה בחלקה הנוספת. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תשלם הנתבעת לתובע תמורת החלקה הנוספת סך של 47,500 ₪. עד היום מפרה הנתבעת את המוסכם בפסק הדין ותיק הוצל"פ נפתח כנגדה ).

עו"ד אהרוני המציא לתובע העתק של הסכם הנחזה להיות הסכם מכר בין המנוחים בקשר למקרקעין (להלן: "ההסכם הראשון"), לפיו מכר המנוח שרוני למנוח אהרוני 334 מ"ר מהמקרקעין.

נוכח העובדה שההסכם הראשון נראה מוזר- כתוב בשני כתבי יד ושני עטים, נעדר תאריך, לא מתאים לזכויותיו של המנוח במקרקעין ועם סכומים מוזרים ונוכח המידע שהיה ידוע לתובע על התנהלותם הנפתלת וחסרת תום הלב של המנוח אהרוני והנתבעת (כך לטענת התובע), התבקש עו"ד אהרוני להעביר נתונים ומסמכים בקשר לעסקה הנטענת, וזה טען כי עוה"ד שטיפל בעסקה - עו"ד יעקב טל (להלן: "עו"ד טל") לא ביצע דיווח לרשויות המס וכי אישורי התשלום רשומים בהסכם עצמו.

במרץ 2009 הגיע עו"ד אהרוני לפגישה במשרד ב"כ התובע וסיפר כי המנוח שרוני ומר בן עמי גלמן ז"ל (להלן: "מר גלמן"), קנו את המקרקעין ממר ארנברג בחלקים שווים, בתיווכו של אביו- המנוח אהרוני. וטען שבמקרקעין היו שותפים המנוח שרוני, מר גלמן ואביו המנוח- שתיווך בעסקה. לטענת עו"ד אהרוני סיכמו השלושה כי ברגע שיימכרו המקרקעין 2/3 מהתמורה תלך למנוח אהרוני ו- 1/3 לגלמן, ולשאלה לאן נעלם חלקו של המנוח שרוני לא הייתה תשובה לעו"ד אהרוני, והוסיף כי אצל עו"ד טל יש יפוי כוח לפיו כאשר יימכר הדונם יחולקו הרווחים כנ"ל. עו"ד אהרוני הציג אישור טאבו על רישום הערת אזהרה לטובת המנוח שרוני וגלמן על הבעלות של ארנברג, כאשר על אותו אישור הוסף בכתב יד "שותפים: שווה בשווה" גלמן המנוח שרוני והמנוח אהרוני, כמו כן הוספה הערה נוספת בכתב יד לפיה מכר המנוח שרוני את חלקו במקרקעין למנוח אהרוני וכן הציג בנוסף גם הסכם מכר מקרקעין מיום 6.2.96 לפיו מכר ארנברג למנוח שרוני ולגלמן את המקרקעין בחלקים שווים, כאשר על העמוד הראשון חתומים ארנברג וגלמן ועל העמוד השני חתומים ארנברג גלמן והמנוח שרוני, וגם בו הוספה הערה בכתב יד המפנה אל מעבר לאותו דף להסכם בין המנוחים וגלמן. בדף הנוסף נרשם בכתב יד כי השלושה "שותפים על המגרש הנ"ל שווה בשווה בהתאם לחוזה הנ"ל", דף נוסף הוצג ע"י עו"ד אהרוני- העמוד השני של אותו חוזה, כשהפעם נעדרת ממנו חתימת המנוח שרוני. דף נוסף הכיל כתב יד לפיו מאשר ארנברג, ככל הנראה קבלת סך של 5,000$, וכן כתב יד נוסף לפיו שותפים השלושה הנ"ל במגרש.


עו"ד אהרוני איים בחרב הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, והודיע כי אימו תהא מוכנה לוותר על הפיצוי המוסכם ועל תשלום מיסים שונים ובלבד שהמקרקעין יירשמו על שמה. המסמכים שהעביר עו"ד אהרוני הועברו לתובע, ותגובתו הייתה כי החתימה על הסכם המכר הנטען אינה נראית כחתימת אביו המנוח. בסוף 6/09, הופתע התובע לקבל מכתב ממשרד מיסוי מקרקעין רחובות- "הודעה על הצהרת מוכר", לפיו נקלטה הצהרת התובע כמי שמכר לכאורה את המקרקעין לנתבעת. התובע הודיע למס שבח כי מעולם לא מכר את המקרקעין לנתבעת ומימלא לא חתם על הצהרה לרשויות המס. רשות המיסים השיבה כי אכן התובע לא הצהיר על מכירת המגרש, וכי נעשתה שומה בהעדר הצהרת המוכר ללא אישור לטאבו, עד בירור קיום עסקה זו. לתובע הסתבר כי הנתבעת רשמה לזכותה הערת אזהרה על בעלותו במקרקעין, תוך שהפעם היא עושה שימוש בהסכם אחר שלכאורה נחתם עם המנוחים, ולפיו מכר לכאורה, המנוח שרוני למנוח אהרוני 670 מ"ר מהמקרקעין (להלן: "ההסכם השני"), אף הסכם זה זויף, חתימת המנוח שרוני על גביו נראית מזויפת.
ומכאן התובענה
.

3. טענות הצדדים-בתמצית

3.1. לטענת התובע
, יש לקבוע כי נטל השכנוע בנסיבות תיק זה מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה את תוקפו של ההסכם הראשון. בשקלול חוות הדעת הגרפולוגים, החתימה של שרוני המנוח על ההסכם השני הינה חתימה מזוייפת. ברור כי ההסכם מפוברק ונוצר למעשה לשם רישום הערת אזהרה בלבד.
עוד נטען כי אין עדים/ראיות לתשלום התמורה בגין המקרקעין ע"י הנתבעת או ע"י אהרוני.
רישום הערת האזהרה לטובת הנתבעת במועד בו נרשמה – 24.5.09, הינו שיהוי עצום בעמידת הנתבעת על זכויותיה הנטענות, שיהוי הגורם נזק ראייתי רב במיוחד כאשר מדובר בתביעה כנגד עזבון, כאשר הנוגעים בדבר הלכו לעולמם.

3.2. לטענת הנתבעת:
כלל הוא כי נטל הראיה הינו על התובע.

לעניין רישום המקרקעין
- תחילה נרשמו המקרקעין ע"ש אביו המנוח של התובע (ומחצית שניה על שם גלמן), עם זאת בפועל נרכשו ע"י 3 אנשים, כולל בעלה המנוח של הנתבעת, 1/3 לכל אחד, חלוקת בעלות זו מתועדת במספר מסמכים. התביעה דנן הינה בנוגע למחצית הקרקע שירש התובע מאביו, והרשומה על שם התובע. אין מחלוקת כי רשומה כיום הערת אזהרה על חלקו של התובע במקרקעין לטובת הנתבעת על זכויות התובע שנרשמו על שמו כדין. טענתו היחידה של התובע כנגד הרישום של הערת האזהרה היא כי מדובר ברישום המבוסס על הסכם מזוייף- אם אכן ההסכם מזוייף מדוע לא פנה התובע למפלג ההונאה במשטרה? משלא הוכיח התובע את זיוף ההסכם יש לדחות התביעה.
לעניין טענת השיהוי
- אהרוני, ולאחר פטירתו-והנתבעת, לא העלו על דעתם כי תתעורר התנגדות לרישום המקרקעין על שם אהרוני עפ"י החלק לו הוא זכאי. אי רישום הערת האזהרה "סיכן" את אהרוני והנתבעת מפני קונים עתידיים, ולכן אל לתובע, הרשום כבעלים של המקרקעין, להיבנות מהרישום המאוחר. שרוני הוא זה שהשתהה שהרי היה זכאי להירשם כבעלים עוד משנת 1996 והרישום בוצע רק בשנת 2004 שיהוי של כמעט 9 שנים, ולפיכך השתהותו של אהרוני ברורה תחילה עקב אי הרישום
ע"ש שרוני ואחר כך עקב מחלתו של אהרוני, היינו המדובר בשיהוי של כ- 4 שנים לכל היותר. טענת התובע כי ניתן היה לסיים העסקה ולרשום את זכויות אהרוני עוד טרם הרישום ע"ש שרוני אין לה בסיס שהרי איך יכול היה אהרוני לממש זכות מול שרוני, כאשר הזכות של שרוני אינה רשומה? נראה לנתבעת כי אף שמדובר בהשתהויות ארוכות, בעיקר של שרוני, הרי עקב הקשרים האישיים ביניהם, כל הצדדים היו משוכנעים כי לא יהיה קושי לסיים את העסקה ולכן לא מיהרו לבצע את הרישום.
אף אם תתקבל גרסת התובע לפיה לא ידע על המכירה שהוא עצמו מכר לאהרוני או לא ידע על טענות אהרוני בעניין, הרי העובדות סותרות הנחה זו, שרוני ידע על טענת אהרוני כי רכש ממנו שני מגרשים במזכרת בתיה, מתוך תגובה שהגישה הנתבעת ביום 20.6.2005 בתיק הוצל"פ שנפתח נגד שרוני, שרוני לא הכחיש טענות אלו בזמן אמת.
עוד נטען כי אין איזכור למגרש דנן בצוואת שרוני מיום 19.9.2006, ופחות משבועיים לאחר פטירת אהרוני, אץ רץ שרוני ביום 8.3.06 להגיש בקשה לתביעת פיצויים עפ"י חוק התכנון והבניה, בגין 2 חלקות לרבות החלקה דנן, אף בתביעה זו שהגיש שרוני לא טען הוא כי הוא הבעלים של המקרקעין אלא רק בעלים רשום. איך יסביר התובע את השכחה שנפלה על אביו המנוח בין 8.3.06 (תביעת הפיצויים) עד 19.9.06 (עריכת הצוואה)?

לעניין ההסכם הראשון
- טענת התובע כאילו העובדה שההסכם הראשון כתוב בשני כתבי יד ובשני עטים, נעדר תאריך, לא מתאים לזכויות שרוני במקרקעין ועם סכומים מוזרים, הופכת את ההסכם למוזר על פניו. לטענת הנתבעת בהתחשב בנפשות שפעלו וביחסים שבינהם אין בהסכם כל דבר מוזר, שרוני ואהרוני היו ידידים שרוני עבד במשרדו של אהרוני וסייע לו בעבודתו. לפיכך אין זה מוזר שהם רוכשים קרקע יחד עם שותף שלישי שהיה מוכר לשניהם, כאשר מטעמים שלהם ההסכם עם המוכר נערך רק ע"י שניים מתוך השלושה. עם זאת על מנת להבהיר את מהות הרכישה חותמים שלושת השותפים, סמוך למועד ההסכם על מספר מסמכים, ובין היתר גם על גב אותו מסמך עצמו, כי הקרקע היא של שלושתם בחלקים שווים. ההסכם הראשון עוסק בהעברת חלקו של אהרוני עפ"י הרכישה המקורית (לכל אחד מהשלושה- 1/3), בה שימשו שרוני וגלמן נאמנים לזכויות אהרוני. לפיכך לא הועברו בהסכם זה כל זכויות שרוני, ועדיין נותר לו חלק במקרקעין, אותו העביר לאהרוני עפ"י ההסכם השני. מה מוזר בכך שכל צד להסכם כותב את פרטיו האישיים בכתב ידו ובעט משלו? מדובר בהסכם שלא נעשה במשרד עו"ד אלא במשרדו של אהרוני, שם עבד גם שרוני, כך שהתנהגות זו רגילה לגמרי.

החתימות-
התובע ובא כוחו ראו את כל המסמכים כבר בינואר-מרץ 2009, להוציא ההסכם השני, יפוי הכח וכתב ההוראות אותם ראו ביוני 2009, אף אחד לא העלה מייד טענה של זיוף לגבי איזה מהמסמכים האלה. רק בכתב התביעה, שהוגש באוקטובר 2009, הועלתה טענה של זיוף דווקא לגבי ההסכם הראשון, לגביו קבע עו"ד יונתן נפתלי, שהינו הגרפולוג מטעם הנתבעת (להלן: "נפתלי"), כי קרוב לוודאי שהחתימות נחתמו ע"י שרוני. לגביי ההסכם השני, הנושא חתימות שונות, לגביו קבע נפתלי כי קיימת אפשרות שהחתימות נחתמו ע"י שרוני, טען התובע בהססנות: "נראה מפוברק ומזויף".

חוות הדעת של המומחית מטעם התובע קרן רווה
: (להלן: "רווה"),
הסתמכות התובע על חוות הדעת תמוהה ודינה להידחות, מסקנתה כי "החתימה מזוייפת", אינה מבוססת, היא מעולם לא ראתה את שרוני המנוח ואף אחד לא הציג בפני
ה את החתימה שלו. כל שהיו בפני
ה על פי חוות הדעת הם 4 מסמכים מתוך 20 מסמכים מקוריים. לו הייתה מנפיקה חוות דעת מקצועית בלבד, יכול שהייתה קובעת כי החתימה שבמחלוקת לא נחתמה ע"י זה שחתם את יתר החתימות. אך מאחר שלא הוכח כי החתימות האחרות היו של שרוני, ויש בברור מסמך אחד מתוך ה- 4, שידוע כי לא נכתב ולא נחתם ע"י שרוני, הרי שמבחינה מקצועית לא ניתן לקבל את חוות דעת רווה כלל.
נטען, כי לאור התעלמות רווה מכתב היד והחתימה בהסכם הראשון, לאור חוות דעתו של נפתלי ולאור המסמכים השונים בהם הצהירו הצדדים כי המקרקעין שייכים לשלושתם בשווה, מבוקש לקבוע כי השלושה היו שותפים בחלקים שווים במגרש ועוד טרם נחתם ההסכם השני היה חלקו של אהרוני במקרקעין 1/3.

המומחה נפתלי-
מסקנות בדיקתו העלו כי בכל המסמכים המתייחסים לחלוקה הראשונית של המגרש 1/3 לכל אחד מהשלושה, "קרוב לוודאי" שהחתימה היא של שרוני. רווה לא התייחסה כלל למסמכים אלה. מכאן שאין ספק כי אכן החלוקה הראשונית הייתה 1/3 לכל אחד מהשותפים.

מינוי מומחה מכריע מטעם ביהמ"ש-
התובע סירב להצעת הנתבעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אשר חוות דעתו תהיה המכרעת, ולהתנהלותו זו יש משמעות ראייתית.

נסיבות
- איך הגיעו 4 שטרי מכר מקוריים, על פיהם נרשמו המקרקעין ע"ש שרוני וגלמן, אל אהרוני? רק העובדה שאהרוני היה אחד הבעלים, ועקב העובדה כי שמו לא נזכר בשטרות אלה, היה צורך כי יהיו בידיו להמשך הטיפול והרישום על שמו, אותו לא הספיק לבצע.

תשלומים-
נטען ע"י התובע כי אף אם יקבע כי כל החתימות של שרוני ההסכמים ויתר המסמכים נחתמו כדין, הוכח כי אהרוני לא שילם את שהיה אמור לשלם על פי ההסכמים. לגבי ההסכם הראשון- לא נקבעו בהסכם מועדי תשלום ולא בכדי. כל המסמכים האחרים בהם הצהירו השלושה כי לאהרוני 1/3 במקרקעין לא התייחסו כלל לתשלום, שכן או שאהרוני שילם לשניים האחרים במזומן טרם חתמו על הצהרותיהם, או שנערכה התחשבנות ביניהם, ובמסגרת זו שילם אהרוני את סכום השתתפותו לרכישת ה 1/3 הראשון. יתר על כן, אהרוני ציין בכתב ידו ובחתימתו כי כל התמורה שולמה לשרוני, ובנוסף, ביפוי הכח ובכתב המחאה בלתי חוזרת הוסכם במפורש ע"י השלושה כי 2/3 מהתמורה יועברו לאהרוני, ומכאן שלא נותר שום חוב של אהרוני למי מהשניים האחרים.

לעניין ההסכם השני- נטען בין היתר, כי נכתב ע"י דוד הדר מפי אהרוני ואין ספק כי מר הדר לא כתב את שהוכתב לו בשורות המתאימות. ההסכם עם יעקב טל- בין עו"ד יעקב טל לבין אהרוני, נחתם ביום 6.9.2001 הסכם לפיו התחייב עו"ד טל לטפל בתיקים שונים של אהרוני, ובין היתר התחייב להשלים את רישום המקרקעין נשוא תיק זה ע"ש אהרוני. ההסכם מפרש בדיוק כי ע"ש אהרוני אמורים להיות רשומים 670 מ"ר, והיתרה של 330 מ"ר ע"ש בן עמי.
ההסכם עם עו"ד טל קבע מטלות רבות על עו"ד שלאחר ביצוען יהיה זכאי לשכ"ט הנקוב בהסכם. בפועל לא בוצעו המטלות ועל כן לא היה זכאי עו"ד טל לשכ"ט.

4. עדים ועדויות
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של מר ארנון גלמן- שהינו אחיו של מר בן עמי גלמן ז"ל, של מר זרח שעובי, שהינו חתנו של מר בן עמי גלמן ז"ל וחוות דעת המומחית קרן רווה, מיום 28.2.2010.
מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר רהב אהרוני, של הנתבעת הגב' סמדר אהרוני
וחוות דעתו של נפתלי, מיום 2.5.2010.
ביום 9.5.2010, נחקרו בחקירה נגדית עדי התביעה, המומחית רווה, עו"ד פרץ, ארנון גלמן, יעקב טל, דוד הדר, חיים לוי, ידידיה שרוני
, ועדת ההגנה הגב' סמדר אהרוני
.
ביום 13.9.2010, נחקרו בחקירה נגדית עדי ההגנה: המומחה נפתלי ורהב אהרוני.
כל הפנייה לפרוטוקול הדיון משמע לפרוטוקול הדיון ביום בו נחקרו העדים.

5. דיון והכרעה

לאחר בחינת חומר הראיות שהוגש והוצג ובחינת טענות הצדדים והסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להתקבל במלואה.

הלכה למעשה, הנתבעת מבקשת לשנות את הרישום שנעשה בלישכת רישום המקרקעין, בתחילה ע"ש המנוח שרוני סעדיה ז"ל ואח"כ ע"ש התובע.

הנטל היה מוטל על כתפי הנתבעת, להוכיח שהרישום מוטעה והיא כשלה ולא הצליחה להרים נטל זה.

שלל המסמכים והגירסאות שהציגה הנתבעת, הביאו אותי לכלל מסקנה, כי לא רק שהיא לא הוכיחה טענותיה, אלא שהוכח כי שלל המסמכים והגירסאות שהצגו על ידה, אין להם בסיס עובדתי או משפטי.

5.1. נטל הראיה

5.1.2
.
על פי גרסת התובע, שלא נסתרה, עולה כי שרוני סעדיה ז"ל (אבי התובע) הינו הבעלים הרשום של הקרקע משנת 2004. המנוח סעדיה שרוני הלך לעולמו ביום 11.12.07, ומכוחו של צו קיום צוואה (מיום 20.5.08), נרשם התובע כבעל הזכויות במקרקעין ביום 23.2.09.
כלומר התובע הינו הבעלים הרשום, והנתבעת, באמצעות רישום הערת אזהרה, מבקשת הלכה למעשה לגרום לשינוי הרישום ולראותה כבעלים של המקרקעין.

הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין; והשני – "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתה (כגון טענה כנגד או בסתירה
לרישום כדין, טענת "הודאה והדחה", טענת הצד התובע כי ההסכם עליו שמה הנתבעת יהבה מזויף, השיהוי והנזק הראייתי שגרמה לתובע בכך שלא עמדה על זכויתיה בזמן אמת וכד') .

כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו – בין טענה חיובית ובין שלילית – עליו הראיה. (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508).

5.1.3.
בענייננו סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו...".

אין חולק כי בענייננו נרשמה הערת אזהרה על שם הנתבעת, בגין המקרקעין, הערה שנרשמה, בשנת 2009, לאחר שנרשמה זכותו הקניינית של התובע בשנת 2004 והתובע טוען כי
הערת האזהרה נרשמה על סמך הסכם מזויף.

כידוע, הערת אזהרה הינה זכות למניעת עיסקה, ואינה זכות קניינית.
כאמור, זכותו של התובע הרשומה בגין המקרקעין, כזכות קניינית גוברת על זכות האובליגטורית של הנתבעת הרשומה כהערת אזהרה.
לפיכך, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, שכן הנתבעת הינה למעשה זו שמבקשת לשנות את הרישום.

אין מחלוקת כי המקרקעין רשומים ע"ש אבי התובע, מר סעדיה שרוני ז"ל, משנת 2004 ובזאת הרים התובע את הנטל הראשוני הרובץ עליו. כאמור, הנתבעת היא זו שחפצה להוציא מידיו את המקרקעין הרשומים ע"ש התובע ועוד הרבה קודם לכן על שם אביו, ולפיכך שומה עליה לשאת בנטל השכנוע להוכחת טענתה לבעלותה במקרקעין.

5.1.4.
ייתר על כן, הנתבעת מבקשת לעשות שימוש בהסכמים ומסמכים שהתובע טוען שהם מזוייפים, על מנת להוכיח את זכויותיה הנטענות במקרקעין.
משנועדו המסמכים להוכיח את זכויות הנתבעת במקרקעין, והצד שכנגד טוען כי הם מזויפים, חל עליה הנטל להוכיח כי המסמכים הינם אותנטיים.

5.1.5.
הנתבעת השתהתה בהפעלת זכויותיה הנטענות במשך כ- 11 שנים, שכן רשמה הערת אזהרה מכוחו של ההסכם השני רק במאי 2009, ובשל כך נאלץ התובע לנסות לאתר עדים וראיות מלפני שנים לאחר שכל הנוגעים בדבר הלכו לעולמם ולא היה באפשרותו להעיד מי מן המנוחים על מנת להוכיח את טענותיו (גם אם היה נקבע שהנטל מוטל עליו, ולא היא), לפיכך לאור דוקטרינת הנזק הראייתי יש לקבוע כי גם מכוחה של דוקטרינה זו, נטל השכנוע מוטל על הנתבעת.
טענות הנתבעת בסיכומיה, כי אהרוני והנתבעת לא העלו על דעתם כי תתעורר התנגדות לרישום המקרקעין ע"ש אהרוני, וכי השיהוי נבע היות ושרוני לא רשם את הזכויות על שמו ולפיכך לא יכלה לרשום הערת אזהרה, אינן מקובלות עליי.
אם גרסת הנתבעת הינה מתקבלת, עולות תמיהות רבות בקשר לשאלה מדוע לא דרש אהרוני
משרוני מעולם לרשום את הזכויות על שמו? מדוע לא פנה אליו בשום צורה ודרך על מנת להאיץ את העברת הזכויות במקרקעין, כגון הגשת תביעה כנגד שרוני בגין אי רישום הזכויות? ומדוע לא ביקש אהרוני לרשום הערת אזהרה על הזכויות של גלמן שהיו רשומות עוד ב 2001 בהתאם לרכישה "הסמויה"? מדוע אין כל אזכור טענותיו כנגד שרוני בתביעה שהגיש אהרוני כנגד מר גלמן בשנת 2005 ?

מעיון בחומר שלפניי עולה, כי אהרוני עצמו ערך מסמך מ- 15.1.99 (מוצג ת' 21) ובו חתם לכאורה גלמן על כל חובותיו לאהרוני – ובמסמך זה אין כל אזכור למחויבות כלשהי של גלמן בקשר למקרקעין.
ביום 25.4.04 (נספח ב' 3 לת' 21), כתב אהרוני מכתב לגלמן שכותרתו "גמר חשבון בינינו בהתאם להסכמים הקיימים", גם במסמך זה לא נזכרו כלל המקרקעין.
במכתב מיום 7.11.04 (נספח ב' 1 לת' 21) מפרט ב"כ אהרוני דאז, עו"ד ברמן, את טענות אהרוני כנגד גלמן ושוב מבלי להתייחס כלל למקרקעין.

היינו, אין ספק כי אהרוני ידע לעמוד על זכויותיו, אך בענייננו לא מצא לנכון לפנות לשרוני ו/או לגלמן בקשר עם המקרקעין, ורק לאחר מותו נזכרה הנתבעת לעמוד על "זכויותיה הנטענות".

ולפיכך, שאלת השאלות בענייננו, הינה מדוע לא רשמו אהרוני/הנתבעת הערת אזהרה למצער כבר בשנת 2004, שאז נרשמו הזכויות ע"ש אהרוני?

מתעוררת השאלה המתבקשת, מדוע רק לאחר שנפטרו כל הנוגעים בדבר, נזכרה לפתע הנתבעת כי קיימת לזכותה הקרקע?

אין ספק כי התנהלותה זו של הנתבעת מעוררת תמיהות וספקות לגבי מהימנות גרסתה, אך בכל מקרה ברור כי התנהלותה זו גרמה לנזק ראייתי עצום המקשה על בירור העובדות וגם בשל טעם זה, עבר נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת (בנוסף לטעמים האחרים מדוע הנטל היה מוטל על הנתבעת).


דוקטרינת ה"נזק הראייתי" התפתחה במקרים של רשלנות רפואית והתפרשה לתחומים רבים נוספים של המשפט (ע"א 361/00 עאזם דאהר נ' סרן יואב (פורסם בנבו)) (להלן: "פס"ד דאהר"), אך כאמור, גרימת "נזק ראייתי" יכולה להתקיים גם במקרים אשר אינם רשלנות רפואית.
כך למשל נכתב על ידי כבוד המשנה לנשיא, השופט מצא בפס"ד דאהר:
"בפסיקת בית משפט העליון יושמה ההלכה, עד כה, רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב התייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי, כי הרציונלים שביסודה חלים גם בתביעות מסוגים אחרים ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד" (ראו גם פסק דינו של כב' המשנה לנשיא אור בע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, דינים עליון סח 53 בפסקה 13 וכן דעת היחיד של כב' השופטת דורנר בע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' זהווה, דינים עליון סח 53).
כאשר נגרם "נזק ראייתי" ונטל השכנוע מועבר לצד שכנגד, יש לבחון מהו גודלו של הנטל המועבר ואם יש להעבירו בכללותו או שמא להעביר רק את החלק היחסי הנוגע לעובדות אשר אותן ניתן היה לברר אלמלא נגרם אותו נזק ראייתי (ראה: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, בנושא זה, כבוד השופט ריבלין, בעמ' 551):
"נראה לי כי הבחירה בעניין זה צריך שתיגזר בהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מיתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על-פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר". (ראו: ע"ש (חיפה) 641/03 חברה פלונית ואח' נ' מדינת ישראל – ממונה אזורי מע"מ עכו ) (לא פורסם) .

ברור, כי הנתבעת ידעה במשך שנים כי בעלה המנוח אינו בעל הקרקע
ולפחות מאז שנת 2006 ידעה כי שרוני אינו רואה באהרוני כבעל זכויות בקרקע. באותה השנה הגיש שרוני תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (בה דרש פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין שלו) ובכך גילה דעתו שאין לו כל מחוייבות כלפי אהרוני בגין המקרקעין, ועל אף ידיעת הנתבעת על תביעה זו, ישבה בחוסר מעש ולא עשתה דבר לדרישת זכויותיה, ולא פעלה כבר אז לרישום הערת אזהרה.

יש לדחות את גירסת הנתבעת כי רק בשנת 2009 נודע לבנה עו"ד אהרוני על התביעה לפי סעיף 197.
בעוד שלטענת הנתבעת בנה עו"ד אהרוני נשלח על ידה מיד לדבר עם שרוני כשנודע לה על התביעה, טוען עו"ד אהרוני כי רק בפברואר 2009 התגלה לו דבר התביעה על פי סעיף 197. אלא שתביעת שרוני לפיצויים (ת' 29) שצורפה ע"י הנתבעת, כמו גם השמאות שצורפה לה, הוגשה בגין שתי החלקות יחדיו, ואם ידעה הנתבעת על התביעה בגין חלקה אחת הרי שידעה גם על האחרת. לתביעה שהגישה הנתבעת בקשר לחלקה הנוספת ב- 4/08 אף צירפה הנתבעת אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" להעברת הזכויות אליה בחלקה הנוספת, כך שברור כי הייתה לה גישה לתיק. אף אם יש אמת בטיעונה, הרי שאם נודע לנתבעת על תביעת שרוני לפי סעיף 197 בקשר לחלקה הנוספת, שגם באשר אליה טענה הנתבעת לבעלות, היה עליה להקדים ולפעול לרישום הערת אזהרה במקרקעין מיד עת נודע לה על כך, והרי לשיטתה שרוני הגיש תביעה לפיצוי על מגרש שלה (החלקה הנוספת), ולפיכך מן הראוי שתקדים ותפעל לגבי החלקה כאן.

גם בנה של הנתבעת מודה כי ידע על תביעת הפיצוי ב 4/09 אך גם אז, הערת האזהרה נרשמה רק כשנה לאחר מכן.
בנוסף, לטענת הנתבעת ובנה, כאשר פנו בע"פ לשרוני אמר להם- כשעוד היה בחיים, כי יש לו עיקולים על נכסיו, אילו אכן היתה אמירה שכזו ע"י שרוני, על אחת כמה וכמה שהיה על הנתבעת לרשום בבהילות הערת אזהרה על מנת שלא יבוא מעקל וישים ידו על המקרקעין השייכים לה - אולם בפועל לא נעשה דבר אלא הרבה אחרי ששרוני נפטר והרבה אחרי שהקרקע נרשמה ע"ש בנו.
וכך מעיד על כך עו"ד אהרוני:
"ש. ידעת שבכל יום יכולים לעשות לו עיקולים ולקחת ממנו גם את הקרקע הזאת, אז אתה רואה שיעקב טל לא רושם. לך לא אכפת מהנכס
ת. פנינו ללשכת הואצה (צ.ל הוצאה י.ש) לפועל ואמרנו לגבי שתי הקרקעות שקנינו ממר שרוני 1,000 מטר.
ש. חוזר על השאלה
ת. כי זו היתה האחריות של יעקב טל
ש. מתי עו"ד יונגר נכנס לתמונה
ת. בתחילת שנת 2007
ש. עו"ד יונגר לא רושם הערת אזהרה. אתה לא עושה כלום
ת. לא שמתי לב לזה, וגם הוא התרשל. זה היה תפקידו. הוא היה צריך להגיש המרצת פתיחה על שני המגרשים והוא לא עשה זאת.
ש. למה לא הבאת אותו פה להעיד, אם הוא מכיר את החוזים וידע את הכול
ת. סמכנו על העו"ד.
ש. חוזר על השאלה
ת. העד לא משיב
(ראה עמוד 46 שורות 20-33 לפרוטוקול).

אי הבאתו של עו"ד יונגר לעדות מעוררת תמיהה וכידוע, אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות.
בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658 נקבע: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד".
בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי
פ"ד לה (1) 736, בעמוד 760 נאמר :"מעמידים בעל דין – בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."

לאור כל האמור ברור, כי השתהות הנתבעת במימוש זכויותיה (אפילו היה נקבע כי יש לה זכות שכזו) גרמה לתובע ללא כל ספק לנזק ראיתי וגם מטעם זה, הנטל היה מוטל על כתפי הנתבעת להוכיח כי הרישום אינו נכון, וזו האחרונה לא הצליחה להרימו.

5.1.6.
ייתר על כן, מהראיות שהוצגו לי עולה, כי אף הנתבעת עצמה סברה שהנטל מוטל עליה. במכתב ששלחה באמצעות ב"כ מספר ימים לאחר הגשת התביעה וטרם מסירתה לנתבעת, ציין בא כוחה כי באת כוחו הורתה לו לפנות לערכאות למימוש זכותה, ובמכתבו התריע כי הנתבעת תפעל למיצוי זכותה הנטענת לרישום המקרקעין על שמה, היינו התובעת סברה כי עומדת לה זכות התביעה, ובתור שכזאת ברי כי עליה נטל השכנוע.

אין כל בסיס משפטי לנטען
ע"י הנתבעת, כי רישום הערת אזהרה הוא ראיה חותכת לתוכנו ולכן יש לקבוע כי רישום הערת אזהרה יישאר בעינו,
הההפך הוא הנכון על הטוען כי הרישום של הזכות (ולא של הערת אזהרה) אינו נכון הנטל מוטל על כתפיו שכן חזקה היא שהרישום הוא הרישום הנכון המקנה זכויות במקרקעין ולא הערת האזהרה שמטרתה למנוע עיסקה.

מכל הטעמים האמורים ובעיקר בהתאם להוראות סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, על הנתבעת, הרוצה לסתור את הרישום הקנייני של התובע בגין המקרקעין, מוטל נטל ההוכחה.


6. קיומו של ההסכם השני- האמנם?

ביום 7.1.09, פנה עו"ד אהרוני לב"כ התובע בטענה לפיה התחייב שרוני להעביר לאביו המנוח את זכויותיו במקרקעין, ולמחרת הציג בפני
ו את ההסכם הראשון – כאמור, שהינו
הסכם מכר בין המנוחים בקשר למקרקעין לפיו מכר שרוני לאהרוני 334 מ"ר מהמקרקעין (ככל שהיה נקבע כי הוא אכן הסכם אותנטי ומוכח).

מעבר למסמך זה, לא הוצגה ע"י עו"ד אהרוני בשלב זה, כל ראיה וחצי ראיה נוספת בקשר לאותה עיסקה ובכלל זה לא הציג: דיווח רשויות המס על עיסקת מקרקעין, אישורי תשלום התמורה בגין העיסקה, מועד העסקה, רישום הערת אזהרה בגינה וכד' ובמענה לתמיהות אלו ההסבר היחיד שהיה בפיו, היה כי עו"ד טל אשר היה אמור לטפל בכל הקשור לעסקה, לא ביצע דיווח לרשויות המסומכות וכי אין צורך באישורי התשלום שכן שיעורם ומועדיהם רשומים בהסכם.

רק ביום 25.3.09, בפגישה שנערכה בין עו"ד אהרוני לעו"ד פרץ, סיפר עו"ד אהרוני על קיומו של חוזה נוסף לפיו המנוחים שרוני וגלמן קנו את המקרקעין מארנברג בחלקים שווים בתיווכו של אהרוני וששותפים ברכישתם היו שרוני, גלמן ואהרוני, ובפגישה זו הוצג אישור מלשכת רישום המקרקעין על רישום הערת אזהרה לטובת המנוחים שרוני וגלמן על הבעלות של ארנברג כאשר על האישור הוסף בכתב יד כי "שותפים : שווה בשווה" גלמן שרוני ואהרוני, והוספה הערה נוספת בכתב יד לפיה מכר שרוני את חלקו במקרקעין לאהרוני. עוד הוצג באותה הפגישה ע"י עו"ד אהרוני- הסכם מכר מקרקעין מיום 6.2.96, לפיו מכר ארנברג למנוחים שרוני וגלמן את המקרקעין בחלקים שווים, כאשר על העמוד הראשון חתומים ארנברג וגלמן ועל העמוד השני חתומים ארנברג גלמן ושרוני (בהמשך הוצג ע"י עו"ד אהרוני- העמוד השני של אותו חוזה, כשהפעם נעדרת ממנו חתימת שרוני), ובו הוספה הערה בכתב יד המפנה אל מעבר לאותו דף להסכמה בין המנוחים שרוני, אהרוני וגלמן. בדף נוסף נרשם בכתב יד כי השלושה "שותפים על המגרש הנ"ל שווה בשווה בהתאם לחוזה הנ"ל".

דף נוסף שהציג עו"ד אהרוני באותה פגישה, הכיל כתב יד לפיו מאשר ארנברג קבלת סך של 5,000$ וכן כתב יד נוסף לפיו שותפים השלושה הנ"ל במגרש.

בפגישה זו- שנערכה כאמור ביום 25.3.09, מודה עו"ד אהרוני כי לא הוא ולא אימו הציגו
את ההסכם השני (לפיו מכר לכאורה סעדיה שרוני ז"ל למר יפת אהרוני ז"ל 670 מ"ר מהמקרקעין ביום 24.3.98), את יפוי הכוח ואת כתב ההוראות (וכך גם העיד עו"ד פרץ שעדותו לא נסתרה).
כשנדרש עו"ד אהרוני לשאלה מדוע לא הציג את ההסכם השני כשפנה לב"כ התובע, הודה כי ההסכם השני לא הוצג על ידו והסברו היה:
ש. מדוע כאשר פנית למשרדי בינואר 2009, הצגת רק את ההסכם הראשון...?
ת. כי אימא שלי באותה תקופה עשתה סדר, וקנתה קלסרים חדשים ופיצלה לי את התיקים האלה. שני החוזים היו בתיק אחד, והיא עשתה מהם שני תיקים ואני לא ראיתי את החוזה השני
... " (ראה עמוד 44 שורות 30-32, עמ' 45 שורות 1-5 לפרוטוקול).
ובהמשך:
"ש. בינואר 2009 היית עו"ד
ת. כן
ש. צירפת ל-ת/7 את החוזה
ת. נכון
ש. אתה לא מזכיר במילה ובחצי מילה שיש עוד חוזה
ת. נכון. אני הייתי עו"ד לא מנוסה. הייתי אולי שנה וקצת עו"ד.
ש. יש חוזה ראשון שבו כתוב לכאורה שמגיע לאבא שלך 334 מטר, ויש חוזה שני שמדבר על זה שלכאורה מגיע לו 670 מטר, ואתה הולך ומנסה לרשום הערת אזהרה רק עם החוזה הראשון?
ת. הפכתי את כל העולם על מנת למצוא את החוזה השני, וזה שאמא שלי עשתה לי סדר מסוים משלה זה משהו אחר.
(ראה: עמ' 45 שורות 14-24 לפרוטוקול).
בסיכומיה לא חזרה הנתבעת על ההסבר שההסכם השני ויפוי הכח הוצגו לתובע ביוני 2009 ולא במרץ 2009 מהטעם של חוסר סדר אצל האם או שעו"ד אהרוני לא היה מנוסה כאמור לעיל, אלא על הטענה כי אף אחד מטעם התובע "לא העלה מייד טענה של זיוף לגבי איזה מהמסמכים האלה" וכי טענה זו הועלתה רק בכתב התביעה שהוגש באוקטובר 2009 עם הגשת התביעה (ס' 49 לסיכומי הנתבעת).
במקום ליתן הסבר להשתהות במימוש הזכויות (ככל שאלו היו קיימות) בוחרת הנתבעת לתקוף את התובע מדוע זה האחרון לא העלה טענת זיוף כשראה את המסמכים ביוני 2009.

באותו עניין יש להאיר כי הנתבעת שהגישה בקשה לביטול

פסק דין
בחודש אפריל 2009 (בתיק בגין החלקה הנוספת) לא ציינה גם בבקשה זו כי ההסכם השני קיים והיא התבססה רק על ההסכם הראשון.

מלבד היותו של עו"ד אהרוני עד מעוניין בתוצאות המשפט אשר לו נגיעה אישית בתוצאות ההליך דנא, ומלבד היות העדות הנ"ל גרסה הנטענת לראשונה שלא הוזכרה ע"י עו"ד אהרוני בעבר ומהווה כשלעצמה הרחבת חזית אסורה, עדותו של עו"ד אהרוני בעניין זה הייתה "עדות יחידה",
אשר לא נתמכה בראיות שהובאו או בגרסת עדים נוספים, וככזו - לא תוכל לעמוד במבחן סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעל-פיו נדרש בית-המשפט לנימוקים מיוחדים אם משית הוא פסק-דין על יסוד עדות כזו לבדה בלא כל סיוע של עדות נוספת.

לעניין זה רבה וענפה הפסיקה המנחה אשר נקבעה בסוגיה זו ( ראו למשל: ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, בעמ' 55: כן ראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, בעמ' 771שם נקבע: "פירושה של אותה 'אזהרה עצמית' אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או בטעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".

לא רק שעדות זו של עו"ד אהרוני עדות יחידה שאין לה סיוע, אלה כשנשאלה על כך אימו גם תשובתה ערערה את גרסת עו"ד אהרוני וכך אמרה:
"ש. פניתם במכתב...בנך ייצג אותך והוא צירף למכתב רק את ההסכם הראשון. למה אז הוא לא אמר כלום על ההסכם השני? למה לא טענתם שיש לכם עוד זכויות בקרקע
ת. באמת לא זכור לי מה היה, אין לי כל סיבה להסתיר את ההסכם השני ואין לי כל סיבה לשקר
" (ראו עמוד 36 שורות 27-29 לפרוטוקול).

עולה, כי גרסת הנתבעת מטילה דופי במהימנותו של עו"ד אהרוני, שנמצאה על ידי כעדות שלא ניתן על בסיס להתבסס ולהשתית את גירסת ההגנה.
הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה.
אני סבור, כי אילו היה קיים מסמך שכזה
"ההסכם השני", לא רק שהנתבעת ועו"ד אהרוני, היו ששים

ומספרים עליו לכל מאן דבעי הנקרא בפני
הם, אלא למצער היו מודיעים על קיומו בפני
עו"ד פרץ, כבר בפגישה מיום 25.3.09 ו/או בכל התכתבות אחרת עם התובע, ולא היו מגלים אותו רק לאחר רישום הערת האזהרה.
הנתבעת בסעיף 91 לסיכומיה מעלה טענות כלפי עו"ד פרץ, לפיהן "....העד "טוען בתצהירו כי חודשיים וחצי לאחר מכן "סיפר[לא טען-אלא סיפר] עו"ד אהרוני [שהוא בן הנתבעת] כי סעדיה שרוני ובן עמי גלמן קנו את המקרקעין נשוא התובענה בתיווכו של אביו", ורק בהמשך טען שהיו שותפים..." הנתבעת מלינה על כך כי עו"ד פרץ לא הציג תרשומת שיחה שערך עם עו"ד אהרוני.
ראשית, תיאור העובדות בתצהיר עו"ד פרץ שיקפו את מהלך הפגישה ולא נסתרו בחקירתו וכידוע, אין מקום לצרף תרשומת פנימית של עו"ד כאשר ניתן תצהיר תחת אזהרה ע"י אותו עו"ד לגביי אותן עובדות, לא רק שעדותו של עו"ד פרץ נמצאה עדות מהימנה שלא נסתרה, אלה שטענות הנתבעת כלפיו מהימנותו אין להן רגליים, ומוטב היו שלא מועלות כלל.
לאור כל האמור לעיל, לא רק שהגעתי למסקנה כי ההסכם השני "בא לעולם" לצורך רישום הערת האזהרה, אלא שגם ניתוח חוות דעת המומחים שהוצגו בפני
י, מעלה כי "חתימתו" של שרוני המנוח על גבי ההסכם השני – לא הוכחה ולכן המסקנה הינה כי
אינה שלו
והכל כפי שיפורט להלן:


תוקפו של ההסכם השני- חוות דעת המומחים

כאמור, הוצגו לפניי שתי חוות דעת. האחת מטם התובע של הגרפולוגית קרן נווה, שהינה גרפולוגית מוסמכת ומומחית לזיהוי כתבי יד וזיופים בעלת "יישומים גרפולוגיים", והשנייה מטעם הנתבעת של עו"ד יונתן נפתלי מהמכון לזיהוי כתב יד גרפולוגיה משפטית בע"מ מייסודו של ד"ר א.נפתלי ז"ל.


הגרפולוגית רווה, בבדיקתה המעשית לצורך השוואה של החתימות השנויות במחלוקת בהסכם המכר וכן ביפוי הכוח, לכתב ההוראות ולחתימות אחרות וודאיות של מר שרוני, השתמשה
במסמכים הבאים:
1. מסמך "מינוי מומחה" מתאריך 6.2.02. כתב ידו וחתימתו של שרוני בתחתית המסמך מצד שמאל.
2. מסמך של הלשכה להוצאה לפועל מתאריך 29.6.06, כתב ידו וחתימתו של שרוני במרכז העמוד.
3. מכתב בכתב יד מתאריך 15.9.98 מאת שרוני למר ערגי.
4. מכתב נוסף בכתב ידו של שרוני עבור מר ערגי מיום 2.3.98.
בהשוואתה מצאה בין היתר, כי בין החתימות השנויות במחלוקת ובין חתימותיו של שרוני, השוני בכיוונים, בצורה הכללית, באיכות ועובי קו, בזווית הכתיבה ובחיבוריות החתימה, בלט לעין וקבעה, כי לא יתכן ששרוני יכול היה לבצע חתימה זו.
מסקנתה הייתה חד משמעית:
"....לאור השוואת הפרמטרית והמאפיינים שתוארו לעיל, ניתן להסיק באופן ברור וחד משמעי את המסקנה הבאה לגבי השאלה שבמחלוקת מס' 2:
החתימה השנויה במחלוקת על גבי הסכם המכר המסומן ב', לא בוצעה על ידי שרוני סעדיה. החתימה על מסמך זה זוייפה...".



לעומת הקביעה החד משמעית של הגרפולוגית רווה, הוגשה כאמור חוות דעתו של הגרפולוג נפתלי, מטעם הנתבעת אשר גם היא הייתה חוות דעת מהימנה ומיומנת אלא שלא עלה בידו לקבוע ממצא חד משמעי, כי אכן חתם שרוני על ההסכם השני, וכך מעיד הוא לעניין זה בחקירתו:
"ש. מפנה לסעיף 12 לחוות הדעת. באותה מידה היה נכון אם היית כותב שקיימת אפשרות בחתימות המחלוקת....-לא נחתמו על ידי שרוני המנוח
ת. נכון מאוד. מצב זה של אפשרות זה מצב של שקילות".
(עמ' 40 שורות 10-12 לפרוטוקול ההדגשה בקו איננה במקור י.ש.).

היינו, לאור שתי חוות הדעת שהוצגו בפני
י, ולאור עדותו של המומחה נפתלי, אף אם הייתי מקבל (ואיני מקבל) את שלל טענות הנתבעת, באשר לשלילת חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה כי החתימה שעל גבי ההסכם השני, שייכת למר שרוני, שהרי על פי המומחה מטעמה המצב הוא שיש סבירות זהה כי החתימה אינה של שרוני.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי כי הסכם השני על פיו נרשמה הערת האזהרה,
אינו מסמך שהוכח לי כי נחתם ע"י מי שנחזה כחתום עליו ובכל מקרה לא הוכח כי הוא נכרת וכפועל יוצא מכך, אני מורה על מחיקת הערת האזהרה אשר נרשמה לטובת הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין על המקרקעין.
די היה בכך שהגעתי למסקנה כי ההסכם אינו אותנטי וכי לא הוכח לי כי הוא נחתם ונכרת על ידי מי שנחזה להיות חתום עליו, אלא שאני סבור כי דינו של ההסכם השני נגזר להתבטל גם מהטעם שלא הוכחה
העיסקה על בסיסה נערך לכאורה כטענת הנתבעת גם ההסכם הראשון (הרכישה הסמויה מארנברג).

הרכישה הסמויה- האם הוכיחה הנתבעת כי הרכישה הסמויה
משנת 1996 תקפה?

מגרסת התובע שלא נסתרה ע"י הנתבעת, עולה כי בפגישה שהתקיימה ביום 25.3.2009, הציגה הנתבעת לראשונה את גרסתה לפיה רכשו שרוני וגלמן את המקרקעין מארנברג, כאשר אהרוני רכש יחד עימם שווה בשווה את המקרקעין. לטענת הנתבעת רכישתו הנטענת של אהרוני לא באה לידי ביטוי בהסכם ארנברג, אלא בכתב יד על גבי המסמכים. הנתבעת
לא הביאה כלל עדויות להוכחת אותה רכישה סמויה.

עובר להצגת גרסת הנתבעת בפני
התובע, המנוח אהרוני תבע את גלמן בת.א 4638/05 בגין עמלות ודמי תיווך בעסקאות שונות, בין היתר נתבע גלמן ע"י אהרוני להחזר של 1,666$ מעסקת הביטול בחלקה הנוספת (ראה ס' 6 ת' 21). בבקשת רשות להגן שהגיש גלמן, הצהיר גלמן כי המדובר היה בעסקה שבה היו אמורים המנוחים שרוני אהרוני וגלמן לרכוש את החלקה בחלקים שווים, כאשר כל אחד מהרוכשים היה צריך לשלם 5,000$ לארנברג, אלא שאהרוני לא שילם את חלקו ובסופו של דבר רכשו שרוני וגלמן את המקרקעין בחלקים שווים. גלמן התייחס בתצהירו שם לחלקה דכאן, בו עמדו לרכוש את המקרקעין שלושת המנוחים, ומתצהירו עלה במפורש כי אהרוני לא שילם את חלקו והמגרש נרכש רק ע"י שרוני וגלמן ועיון בסעיף 22.4 לתצהיר גלמן- עליו יש תוספת בכתב יד מטעם הנתבעת, מלמד כי הנתבעת מאשרת שבסופו של דבר כי את החלקה רכשו שרוני וגלמן בלבד, בתיווכו של אהרוני ולא כשותף.

בנוסף, מאישור הטאבו (ת' 9) לרישום הערת אזהרה לשרוני וגלמן, עליו נכתב בכתב יד דבר השותפות של שלושת המנוחים, נכתב בסוגריים לידו שמו של אהרוני "(ענב)"- שהינו בנו של אהרוני ואשר העיד בתביעת אהרוני גלמן, כי בין גלמן לשרוני היה "הסכם שותפים" שאותו ראה במו עיניו- ההסכם לא הוצג בפני
י והנבעת נמנעה לזמנו לעדות
וכבר נפסק בעניין זה כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת את החשד כי ישנה סיבה למחדל זה וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658,)
וכי חזקה היא: שבעל דין אינו נמנע מלהביא לבימ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאתה אין לו הסבר מניח את הדעת,שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו ( בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה (1) 736, בעמוד 760).
הסבריה של הנתבעת לגבי שרבוב שמו של ענב למסמך ועל הסיבה לאי זימונו אין בהם כדי ליתן תשובה לתמיהה כיצד ומדוע שמו של ענב שורבב ומדוע לא זומן, אם "ענב לא היה מעורב כלל בעסקה... ולא ידע עליה מאומה" מדוע בכל זאת שמו מופיע בת/9 ואין די בטענות "מה פסול
מצא התובע בהוספת שמו של ענב?"( ס' 22-23 לסיכומי הנתבעת).
טענת הנתבעת בסיכומיה ביחס לעדותו של ארנון גלמן (אשר העיד בין היתר כי החתימות על גבי ההסכם דומות לחתימות אחיו המנוח), כי הייתה "מבולבלת ומזגזגת שאינה אמת" שכן, נטען על ידה בין היתר כי הנימוק שנותן העד לרכישה ע"י שרוני וגלמן בלבד, היא שאהרוני לא שילם את חלקו – ולפיכך איך ידעו שרוני וגלמן ביום 6.2.96 עת חתמו על החוזה, כי אהרוני לא ישלם את חלקו עד 30.4.96? מדוע לאחר 5 ימים הצהירו שלושתם בחתימתם כי הקרקע נרכשה ע"י שלושתם שווה בשווה ובחקירה הנגדית מודה העד כי המגרש נרכש מלכתחילה ע"י השלושה. עוד נטען כי האמור בסעיף 3 לתצהירו מתייחס למגרש אחר, ואילו סעיף 4 מתייחס למגרש דנן, בסעיף 10 לתצהירו מסביר העד כי אמנם התביעה כנגד גלמן הייתה בגלל מגרש אחר, אך "אחי ושרוני המנוחים התייחסו למעשה למגרש במזכרת בתיה..."- איך יודע העד היום כי בשנת 2004, הייתה תביעה בעניין אחד אך הפגישה הייתה בעניין אחר?

בהקשר זה, אין אלא לקבל את טענת התובע כי כל הספקות, אשר העלתה לעיל בעדותו של ארנון גלמן, אינם אלא פרי השתהותה רבת השנים שגרמה לנזק ראייתי ובחוסר היכולת לשאול את הנפשות הפועלות עצמן, יתר על כן, בניגוד לטענת הנתבעת, לא העיד גלמן כי שרוני וגלמן ידעו במועד חתימת ההסכם עם ארנברג כי אהרוני לא ישלם, אלא כי בסופו של דבר אהרוני לא שילם ושרוני וגלמן שילמו בעצמם את מלוא תמורת החלקה. עדותו של גלמן לא רק שלא נסתרה אלא נמצאה עדות מאוד מהימנה
והתיישבה היטב עם המסמכים שהוצגו ועם העדויות האחרות.

מכאן שהנתבעת כשלה מלהוכיח את הרכישה הסמוייה שהייתה בשנת 1996 על בסיסה לכאורה נערך ההסכם ההסכם הראשון וגם השני.

ההסכם הראשון- האם הוכיחה הנתבעת את תוקפו של ההסכם הראשון?

לטענת הנתבעת, ההסכם הראשון נתן ביטוי להסכמה הראשונית, היינו לרכישה הסמויה, כך שהקרקע תחולק לשלושת המנוחים באופן שווה. לטענת הנתבעת להסכם זה "חשיבות מירבית" (ס' 27 לסיכומי הנתבעת).
טענה זו של הנתבעת עומדת בסתירה להסכם הרכישה עם ארנברג, שם מפורט מחיר הרכישה ע"ס 15,000$, היינו, על כל אחד משלושת הרוכשים (ככל שהיו שלושה) היה לשלם 5,000$ אך בהסכם מצויינת תמורה של 7,500$ (מאחר והיו שני רוכשים).
בחקירתה לעניין זה נתנה הנתבעת הסבר המעורר תמיהות לכשעצמו ובוודאי אינו מסביר את הסתירה שבין גירסתה לבין האמור בהסכם הראשון לפיו לבעלה לא היה בו כל חלק:
ש. "שאת מדברת על ההסכם הראשון הזה את אומרת שהוא בא לתת ביטוי להסכמה הראשונית שהייתה לטענתכם בין בן עמי גלמן, סעדיה שרוני ובעלך המנוחים, שהקרקע תתחלק בין שלושתם באופן שווה. שליש שליש שליש"
ת. קודם כל שליש שליש שליש
ש. ההסכם הראשון נתן ביטוי לכך
ת.הם קבעו את זה ולא אני
ש.אם באמת ההסכם הראשון נועד להבטיח שליש שליש שליש, הרי הם שילמו לארנברג 15,000$. אם מחלקים את זה לשלישים. זה כל חלק 5,000$.
ת. "היו כל מיני חשבונות ביניהם
" (ראה עמ' 36 ש' 12-20 לפרוטוקול).

הנתבעת לא מפרטת בעדותה מהם החשבונות האחרים ולא הציגה כל ראיה אחרת לעניין זה ולפיכך אין מנוס מהמסקנה, כי גם בעניין זה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה זו כי ההסכם הראשון משקף את הסכמת הצדדים ברכישה הסמויה.

עיון בהסכם הראשון מעלה
שהוא מעורר לא מעט תמיהות אשר לא הוסברו באופן המניח את הדעת ע"י הנתבעת:

1.
התמורה המצוינת בהסכם הראשון הינה 7,500$, לכאורה בעוד שהפיצוי המוסכם שנקבע הינו 10,000$. כלומר הפיצוי המוסכם עולה על התמורה במלואה. עצם קביעת פיצוי מוסכם בשיעור העולה על סכום ההסכם מעלה חשד כי אין המדובר בהסכם אמיתי ו/או הסכם שמי מהצדדים לו. חשב על קיומו.

2.
בהסכם הראשון אין מועד חתימה.

3.

ההסכם הראשון כתוב בשני עטים שונים ובכתבי יד שונים.

4.

החלק בכותרת בו מפורטים פרטיו של שרוני כתוב בעט מסוים ובכתב יד מסוים בעוד שיתר הכיתוב הידני בהסכם הראשון כתוב בעט אחר ובכתב יד אחר, כמו גם חתימות הצדדים.

5.
המומחה מטעם הנתבעת לא קבע באופן חד משמעי כי החתימה של המנוח שרוני היא אמיתית.
המומחה מטעם הנתבעת קבע, כי "קרוב לוודאי" שמדובר בחתימת שרוני על המסמך (ראו: סעיף 7 לחוות דעתו) ממצאיו אינם החלטיים, שכן "קרוב לוודאי" הינה הגדרה השניה מתוך ארבע אפשרויות, כאשר רק דרגה אחת מתחתיה ("קיימת אפשרות סבירה") היא הדרגה הקרובה ביותר למצב של שקילות בין שונות לזהות, היינו היא הדרגה הנמוכה ביותר של זהות. בחקירתו העריך מומחה הנתבעת דרגה זו כמעל 60%. מעליה יש דרגה של "קרוב מאוד לוודאי" ודרגה נוספת של זהות "קיימת זהות".

על פי הפסיקה, כאשר מתגלעת מחלוקת באשר לאמיתות החתימות במסמך, הרי שאין די במסמך עצמו כדי ללמד ולו לכאורה מי חתם על המסמך, והצד אשר עליו מוטל השכנוע חייב להניח תשתית ראייתית חיצונית למסמך על מנת להרים את נטל השכנוע (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240,261-262).

הנתבעת, הטוענת לאמיתות ההסכם הראשון העומד בסתירה לרישום בלישכת רישום המקרקעין, עליה מוטל הנטל להוכחת קיומו בהבאת ראיות נוספות מעבר להסכם עצמו, לא עשתה כן כאמור ולא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומו בוודאות מספקת, אפילו ע"י המומחה מטעמה.
6.
אף אם הנתבעת היתה מוכיחה כי הסכם זה נחתם, לא הוכיחה הנתבעת כי הסכם זה קוים ע"י הצדדים והוא תקף שהריי:
א. אין דיווח לשלטונות המס ע"י מי מהצדדים.
ב. אין שטרי מכר.
ג. אין יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בהתאם להסכם המכר.
ד. בשנת 2006 הגיש שרוני תביעה לפיצויים בגין החלקה- דבר המלמד כי שרוני התייחס למקרקעין כשלו.
ה. אין עדים/ראיות לתשלום התמורה והנתבעת לא נותנת הסבר מניח ומספק מדוע אין בידה ראיות ממשיות לעניין התשלומים שבוצעו ככל שבוצעו (ס' 82 לסיכומי הנתבעת).
ו. לא ניתן לדעת מתי נחתם ההסכם ומתי מולאו הפרטים המופיעים בו.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה גם להוכחת תוקפו של ההסכם הראשון.

ייפוי הכוח וכתב ההוראות

לעניין זה נטען ע"י התובע, כי מסמכים אלו הוצגו
רק בעת הגשת כתב ההגנה, ולפיכך יש בכך ללמד על אמיתותם.

"יפוי הכוח" הבלתי חוזר כלל אינו יפויי כוח, שהרי יפוי כוח לביצוע עסקאות במקרקעין חייב להיות מאושר באישור נוטריוני בהתאם לסעיף 20 לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 הקובע כי:
"יפוי-כוח כללי ויפוי-כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה."
כאשר יפוי הכח לביצוע עיסקה במקרקעין ניתן לעו"ד, אין צורך באישור נטריוני, כשזה האחרון מאשר בחתימתו את חתימת הלקוח על יפוי הכוח בהתאם לסעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין,תשכ"א-1961 הקובע:
"יפוי-כוח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין."


בענייננו אין אישור נוטריון ליפוי הכוח והוא לא נחתם בפני
עורך דין שאישר את חתימתו ולפיכך ברור שאין מדובר ביפוי כח כדין גם אם היה מסתבר כי החתום עליו אכן חתם.

הגרפולוגית רווה קבעה כי חתימתו של שרוני ביפוי כוח מזויפת (עמ' 4 לחוות הדעת) ואישרה זאת בחקירתה שלא נסתרה (עמוד 9 שורות 22-25 לפרוטוקול). הגרפולוג נפתלי, הגיע למסקנה כי האפשרות ששרוני חתם על יפוי הכוח שקולה לאפשרות שלא חתם, היינו אף המומחה מטעם הנתבעת אינו מאשר כי המדובר בחתימה אוטנטית של שרוני.

עדותה של רווה נמצאה כעדות שניתן לסמוך עליה ומאידך עמדה עדותו של נפתלי, שהגם שנמצאה כעדות שניתן לסמוך עליה, קביעתו כאן אינה ודאית ואינה החלטית ולכן אני בעניין זה מעדיף את חוות דעתה של רווה.

לאור ממצאי המומחים, ומשלא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה אני קובע כי חתימת שרוני על יפוי הכוח לא הוכחה ולכן המסקנה הינה כי
היא אינה שלו.

לעניין כתב ההוראות, נטען, כי בניגוד לטענת הנתבעת כתב ההוראות לא נחתם בפני
עו"ד טל, אלא לכל היותר אושר על ידו כהעתק נאמן למקור שהוצג בפני
ו.

אין בכתב ההוראות וההמחאה ציון מס' ת.ז של שרוני וגלמן, הוא עוסק בחלוקת תמורה בעת מכירת המקרקעין בעתיד ואין בו כדי לחזק את טענת הנתבעת לזכות בבעלות, אלא להיפך- אם הבעלות היתה של אהרוני, מדוע הוא צריך המחאת זכות לגבי זכות שאינה קיימת?

שני המומחים מטעם הצדדים לא יכלו לקבוע כי גם המדובר בזיוף באופן פוזיטיבי, ולפיכך גם לעניין כתב ההוראות לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה ועל כן אני קובע כי המדובר במסמך שלא הוכח ולכן אין לו כל תוקף.

באשר לייתר הטענות אשר מעלה הנתבעת בסעיפים 123 -98 לסיכומיה בקשר לעדי התביעה: יעקב טל, דוד הדר וחיים לוי: לא רק שלא מצאתי כי יש בטענות שהועלו כנגדם כדי לשנות מההחלטתי, אלה שעדויותיהם תמכו בגרסת התובע, ולפיכך נדחות כל הטענות אשר הועלו כנגד עדויותיהם.


סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ואני מצהיר כי התובע הינו בעל הזכויות ב-500/50775 חלקים מהמקרקעין הידועיים כגוש 3889 חלקה 35 שבמזכרת בתיה.

ההסכם אשר הוגש ע"י הנתבעת לצורך רישום הערת האזהרה חסר תוקף ולפיכך על רשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובת התובעת עפ"י שטר 023308/0001 מיום 24.5.09 על הבעלות
של התובע.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 36,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים
.

ניתן היום,
כ' אלול תשע"א, 19 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 21940-10/09 ידידיה שרוני נ' סמדר אהרוני (פורסם ב-ֽ 19/09/2011)