פסקי דין על עטיה שלום | פסקי דין על בראנץ יוסף | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח | פסקי דין על קדר סוכנות לביטוח (1996) | פסקי דין על גיורא קדר |

26451-10/10 עא     20/09/2011




עא 26451-10/10 עטיה שלום, בראנץ יוסף נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, קדר סוכנות לביטוח (1996) בע"מ, גיורא קדר








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 26451-10-10 עטיה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ
-ת"א ואח'


בפני

כב' השופט
שנלר
– אב"ד
כב' השופט
ד"ר ורדי
כב' השופטת
לבהר-שרון




המערערים:

1
.
עטיה שלום

2
.
בראנץ יוסף

ע"י ב"כ עו"ד קפלנסקי ועו"ד חסון


נגד




המשיבים:

1.מנורה חברה לביטוח בע"מ
2.קדר סוכנות לביטוח (1996) בע"מ
3.גיורא קדר
ע"י ב"כ עו"ד צחורי




פסק דין


השופט, ד"ר קובי ורדי

1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט, ירון בשן) מיום 21.7.10 (ת.א. 19932-08) אשר דחה את תביעתם של המערערים לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו ליאכטה שהייתה בבעלותם וטבעה בים.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.
המערערים הינם בעלי יאכטה אותה הם בנו בעצמם (להלן: "היאכטה"). המערערים ביטחו את היאכטה אצל המשיבה 1 (להלן: "המבטחת" או "מנורה") וזאת באמצעות סוכנות הביטוח של המבטחת- היא המשיבה 2, סוכנות שהינה בבעלותו של המשיב 3 (להלן: "קדר").



ביום 29.4.07 נמצאה היאכטה טבועה בלב ים, לאחר שלטענת המערערים נגנבה ממקום עגינתה במרינה בהרצליה (להלן: "האירוע").
כתוצאה מהאירוע פנו המערערים למבטחת בבקשה לתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, אך המבטחת דחתה את בקשתם של המערערים וטענה כי המערערים לא שיתפו פעולה עם החוקר מטעמה וכי האירוע בויים על-ידי המערערים.
בעקבות כך, הגישו המערערים תביעה כנגד המשיבים בבית משפט קמא על-סך של 378,505 ₪ לתשלום תגמולי הביטוח בגין הנזקים שנגרמו ליאכטה ושתוקנו על-חשבונם.
המשיבים טענו בכתב הגנתם כי נסיבות טביעתה של היאכטה היו מחשידות, כי המערערים לא שיתפו פעולה עם החוקרים מטעם המבטחת וסירבו לבצע בדיקת פוליגרף, ומשכך טענו המשיבים כי הנטל הוא על המערערים להוכיח כי היאכטה נגנבה על-ידי זרים. לחילופין, טענו המשיבים כי מדובר בהטבעה מכוונת על-ידי המערערים, שאינה מכוסה על-ידי הפוליסה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.
בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), המבטחת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח למערערים משהוכחה מרמה מצד המשיבים בתביעת התגמולים. כן קבע בית משפט קמא כי השתכנע בנסיבות העניין שהמערערים היו מעורבים בקרות מקרה הביטוח.

בית משפט קמא ביסס קביעתו זו על מספר ראיות נסיבתיות עליהן ביקשו המשיבים לבסס את טענתם לפיה האירוע בויים על-ידי המערערים:
ראשית, לאחר סיום בניית היאכטה בנובמבר 2006, התגלו ביאכטה ותוקנו 3 דליפות מים והוחלף המנוע המקורי של היאכטה במנוע גדול יותר, כאשר ימים אחדים לפני האירוע, המערער 1 פירק את המתנע של המנוע, והיאכטה שטה בעזרת מנוע חיצון.

שנית, ההשקעה הכספית בבניית היאכטה הייתה גבוהה משוויה של היאכטה והיא בוטחה בערך מופרז של 100,000 דולר.

שלישית, לפני הטבעת היאכטה, פורק הציוד מהיאכטה, כאשר הפירוק, כולל המנוע החיצוני, לא נעשה בחופזה ובפראות אלא בצורה מסודרת.
רביעית, היאכטה הושטה כ-5 ק"מ מהחוף ואז הוטבעה בעומק 30 מטר, על-ידי חיתוך צינור כניסת מי הים.

חמישית, המערערים פנו לקבל ייעוץ משפטי כבר ביום האירוע, אבל האישור שבידם על הגשת התלונה במשטרה ניתן 81 יום לאחר האירוע.
מלבד הראיות הנסיבתיות הנ"ל, קבע בית משפט קמא כי עדותו של טכנאי עבודות ימיות בשם יעקב לינדנר (להלן: "ינקי") אליו פנו המערערים בהמלצת שמאי המבטחת על-מנת לקבל יעוץ מקצועי לשיקום היאכטה וטיפול במנוע שלה, סיבכה את המערערים במישרין, שכן ינקי העיד כי הוא הזהיר את המערערים שהשארת המנוע ללא הנעתו תהרוס את המנוע, אך המערערים סירבו לשלם לו עבור עבודה זו וכתוצאה מכך המנוע נהרס. כן העיד ינקי בבית משפט קמא, כי בניגוד למכתבו מיום 7.6.07, בעת פירוק המנוע לא היו נזקים פנימיים במנוע ומכתב זה נכתב על-ידו לבקשת המערערים "בשביל הביטוח".
לאור האמור, בהתבסס על הראיות הנסיבתיות הנ"ל ועדותו של ינקי, קבע בית משפט קמא כי הוא השתכנע שהמערערים גרמו נזק מכוון למנוע וכי הם ניסו לגבות תגמולי ביטוח באמצעות ביום הגניבה והטבעת היאכטה.
עיקר טענות בעלי הדין בערעור


4.
לטענת המערערים שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה דין תביעתם לקבלת תגמולי ביטוח להידחות מכוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא משדחה את
תביעתם על-בסיס עדותו של ינקי, שכן המשיבים כלל לא טענו בכתב הגנתם או בסיכומיהם בבית משפט קמא, כי המערערים ביקשו ל"החמיר" את הנזק שנגרם ליאכטה ולהונות את הביטוח ב"סיועו" של ינקי, וטענתם הסתכמה בביום האירוע על-ידי המערערים בלבד. כן טוענים המערערים לעניין זה, כי השמאי מטעם מנורה, מר יצחק תלמור שקישר בין המערערים לבין ינקי, היה מעורה ומעורב בזמן אמת בתיקון הנזק על-ידי המערערים בהתאם להמלצותיו של ינקי, כאשר מעדות השמאי של מנורה ומעדותו של ינקי עולה שהמערערים כן ביצעו פעולות "מנע" ושימור של המנוע.
מוסיפים המערערים וטוענים, כי טענתם של המשיבים לפיה האירוע בויים על-ידי המערערים כלל לא הוכחה בבית משפט קמא, ומשכך שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה דין התביעה להידחות.
עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה היאכטה בוטחה בערך מופרז, שכן קדר העיד בבית משפט קמא שסכום הביטוח נקבע על-ידו.
כן טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה פירוקה של היאכטה טרם הטבעתה לא נעשתה בפראות, שכן טענה זו כלל לא הוכחה.
מוסיפים המערערים וטוענים כי העובדה שפנו לקבלת ייעוץ משפטי כבר ביום האירוע אינה מעידה כלל על ביום האירוע על-ידם.
לטענת המערערים, בית משפט קמא התעלם בפסק דינו מכך שהמשיבים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם למעורבות המערערים באירוע, כאשר הנטל להוכחת הביום היה מוטל על המשיבים.
עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס בפסק דינו לעובדה שחוקר הביטוח נמנע מלהתייצב לעדות על-אף שהוגש תצהיר מטעמו, ומשלא ניתן משקל כלשהו לעובדה זו בפסק הדין.
לבסוף, טוענים המערערים כי יש לקבל את ערעורם ולקבוע את נזקם בסך של 146,773 בצירוף מע"מ, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שמונה בהסכמת הצדדים.

מנגד, טוענים המשיבים כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק של בית משפט קמא. לטענת המשיבים קביעתו של בית משפט קמא התבססה על קביעות עובדתיות ותשתית רחבה של ראיות נסיבתיות ואין להתערב בקביעות אלה.
המשיבים מפרטים בעיקרי טיעוניהם את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר לנסיבות טביעת היאכטה: היאכטה הוצאה בהפלגה מהמרינה והורחקה ממנה עד 5 ק"מ שם היא הוטבעה על-ידי חיתוך צינור כניסת מי ים בעומק של 30 מטר בלבד, כאשר באירוע היה מעורב עוד כלי שיט שתפקידו היה להחזיר את משיטי היאכטה לאחר הטבעתה. לטענת המשיבים, העובדה שהיאכטה הוטבעה בעומק נמוך יחסית מלמדת כי מטביע היאכטה רצה לחזור אל היאכטה לכשיחפוץ.

כן טוענים המשיבים כי הוכח שמנועה של היאכטה לא היה תקין קודם לאירוע והיאכטה הושטה על-ידי מנוע חיצון, שנגנב במהלך האירוע. כן טוענים המשיבים כי הוכח בבית משפט קמא כי פירוקה של היאכטה מהציוד נעשה בנחת, ככל הנראה במרינה ולא בים הפתוח, וכן הוכח כי קודם להטבעת היאכטה נעשה ניסיון לטשטוש מספר הרישוי על חרטום היאכטה, כאשר קביעות אלה מלמדות על מעורבותם של המערערים באירוע.
מוסיפים המשיבים וטוענים כי הוכח כי אירוע של גניבת ספינה והטבעתה בים בידי זרים הינו אירוע נדיר.
כן טוענים המשיבים כי העובדה שהמערערים הדירו רגליהם מהתהליך של משיית היאכטה מהים, הגישו תלונה רק 3 חודשים לאחר האירוע, העמידו דרישות אבסורדיות לבדיקת פוליגרף, ביטחו את היאכטה יותר מערכה בשוק, וכן העובדה שהיאכטה לא הייתה תקינה מרגע השקתה, והמערערים לא היו מרוצים מביצועי המנוע, ואף פנו ליעוץ משפטי ביום האירוע, כל אלה מלמדים לטענת המשיבים על מעורבותם של המשיבים באירוע.
מוסיפים המשיבים וטוענים, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המערערים ביקשו מינקי לכתוב מסמך שיקרי בגין הנזק שנגרם למנוע על-מנת להונות את הביטוח ולקבל את שווי החלפת המנוע במרמה, וכן צדק בקביעתו לפיה המערערים לא נענו להמלצתו של ינקי שיש להקפיד ולהניע את המנוע על-מנת שלא יהרס.
עוד טוענים המשיבים כי מאחר ועסקינן בביטוח ימי, נטל השכנוע להוכיח כי המבוטח לא היה מעורב בקרות מקרה הביטוח מוטל על המבוטח בהתאם לע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח, פ"ד מז(1) 837 (1993) (להלן: "פס"ד וייסנר"), וכי אף אם יקבע כי הנטל היה מונח על המבטחת, הרי שנטל ראשוני זה הורם על-ידה והנטל הועבר למערערים להוכיח את אי מעורבותם, כאשר המערערים לא הרימו נטל זה משלא הביאו ראיות מטעמם וכן לא העידו עדים שיחזקו את גרסתם לאי מעורבותם באירוע.
עוד טוענים המשיבים כי די היה בראיות הנסיבתיות כפי שנקבעו על-ידי בית משפט קמא כדי לקבוע כי המערערים היו מעורבים בהטבעת היאכטה.
לבסוף, מתייחסים המשיבים בעיקרי טיעוניהם לטענות המערערים בעיקרי טיעוניהם וטוענים כי פסק דינו של בית משפט קמא לא התבסס על עדותו של ינקי בלבד, ועדותו באשר להתנהלות המערערים התווספה לראיות הנסיבתיות שהוכחו והם שהובילו למסקנה של כוונת מרמה מצד המערערים ולמעורבותם בהטבעת היאכטה.
כן טוענים המשיבים כי בית משפט קמא רשאי היה לעשות שימוש בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על-אף שחל על הפוליסה הדין האנגלי, שכן הדין הזר בעניין שלילת תגמולי ביטוח עקב מרמה לא הוכח, ובית משפט קמא רשאי היה לעשות שימוש בחזקת שוויון הדינים.
עוד טוענים המשיבים, כי בניגוד לטענת המערערים הם טענו בסיכומיהם כי המערערים עשו נסיון לקבל דבר במרמה מהביטוח בכל הנוגע למנוע של היאכטה, ומשכך בית משפט קמא היה מוסמך לדחות את תביעת המערערים בשל כוונת מרמה.

דיון והכרעה

5.
לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא אני סבור כי דין הערעור להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן.

התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים

6.
אכן, ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעה עובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, 14.5.08). יחד עם זאת, כלל זה סוייג למקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין או במקרים בהם אין הדברים מבוססים על פניהם או אינם מתקבלים על הדעת (ע"א 2417/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות (לא פורסם, 8.12.05).

כן נפסק כי שלא כממצאי עובדה, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, המסקנה המוסקת מן העובדות עומדת לביקורתה של ערכאת הערעור (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (לא פורסם, 15.9.10), וכן רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002)).

בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי התערבות ערכאת הערעור מותרת ואף הכרחית, וכי שגה בית משפט קמא במסקנתו לפיה הוכח על-פי הראיות שהונחו לפניו כי המערערים היו מעורבים בביום אירוע גניבת היאכטה וציודה, הכל כפי שיפורט להלן.

נטל השכנוע ונטל ההוכחה הוא על המבטחת הטוענת כי מקרה הביטוח נגרם בכוונה

7.
בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות (לא פורסם, 5.10.06) (להלן: "פס"ד גרשון") נקבעה ההלכה לפיה נטל השכנוע להוכיח את קיומו של החריג הקבוע בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח לפיו ידו של המבוטח הייתה במעל, דהיינו שהמבוטח גרם במתכוון למקרה הביטוח, מוטל על המבטחת בכל סוגי הביטוח (כולל ביטוח מפני סיכונים ימיים, כפי שיפורט בהמשך).
קביעה זו, הכריעה למעשה במחלוקת שהייתה קיימת עד אותה עת בפסיקה באשר לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע בדבר גרימה מכוונת של נזק (מחלוקת שבאה לידי ביטוי בפס"ד וייסנר וכן בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מז(5)661 (1993) (להלן: "פס"ד סיני")), כאשר כפי שפירטה כבוד השופטת ארבל בפס"ד גרשון, הובעו שלוש גישות שונות בפסיקה בעניין זה:

הגישה הראשונה, אשר מצאה ביטוייה בחוות דעתו של כבוד השופט גולדברג בפס"ד וייסנר הינה כי בכל סוגי הביטוח, על המבוטח להוכיח את היסוד השלילי של קרות מקרה הביטוח, דהיינו שהנטל הוא על המבוטח להוכיח שידו לא הייתה במעל (עמוד 865 לפס"ד וייסנר):
" גישה זו מביאה אותי למסקנה, כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון, כי מעשה זדוני מצד המבוטח אינו נכלל בגדר האירוע הביטוחי. לפיכך מסכים אני לדברי חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו (המבטאים הלכה מושרשת באנגליה, ואף משתמעים מע"א 475/81
[1]), כי גניבה, שוד ופריצה אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאובדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו.
" [הדגשה שלי –ק.ו.].
הגישה השנייה, מצאה ביטוייה בחוות דעתה של כבוד השופטת נתניהו הן בפס"ד וייסנר והן בפס"ד סיני, שם קבעה השופטת נתניהו כי יש להבחין בין סוגי הביטוח השונים, כאשר בביטוח אש נדרש המבוטח להוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מאש ואין הוא נדרש להוכיח שלא הוא הצית את האש, ואילו בביטוח מפני פריצה, גניבה או סיכוני הים – הנטל הוא על המבוטח להוכיח שלא הוא גרם לנזק.

הגישה השלישית, מצאה ביטוייה בחוות דעתו של כבוד הנשיא שמגר בפס"ד סיני לפיה בכל סוגי הביטוח המבוטח אינו צריך להוכיח שלא הוא גרם להתרחשות מקרה הביטוח, והנטל הוא על המבטחת להוכיח את קיומו של החריג הקבוע בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

8.
בפסק דינה של כבוד השופטת ארבל בפס"ד גרשון פירטה השופטת בהרחבה רבה את נימוקיה מדוע מצאה לנכון לאמץ את גישתו של כבוד הנשיא שמגר לפיה כאמור, נטל השכנוע לעניין היסוד השלילי לפיו המבוטח לא היה מעורב במתכוון בקרות מקרה הביטוח מוטל על המבטחת בכל סוגי הביטוח.

ראשית, ציינה השופטת ארבל כי אין לקבל את האבחנה בין סוגי הביטוח השונים כך שבעוד שבביטוח מפני אש המבוטח לא ישא בנטל השכנוע לאי מעורבתו בשריפה, בביטוח מפני פריצות או גניבות המבוטח ישא בנטל להוכיח כי הוא לא היה מעורב בקרות מקרה הביטוח, שכן תנאי הכרחי בכל סוגי הביטוח הוא האופי התאונתי של המקרה, ופרשנות תכליתית מובילה למסקנה לפיה במסגרת דיני הביטוח הן גניבה והן שריפה אינן מתיישבות באותה המידה עם אירוע מכוון, ובלשונה של כבוד השופטת ארבל בפס"ד גרשון:
"פרשנות תכליתית תביא אותנו למסקנה כי במסגרת דיני הביטוח, הן גניבה והן שריפה אינן מתיישבות באותה מידה עם אירוע מכוון. בשני המקרים משגרם המבוטח במכוון לאירוע הביטוחי נעדר מן האירוע אופיו התאונתי, ועל כן אין חשיבות לכך שאדם אינו יכול לגנוב מעצמו מבחינה לשונית, אולם כן יכול לשרוף את רכושו. כמו כן, מבחינת שיקולי מדיניות, אין הצדקה שלמבוטח הטוען שרכושו נשרף יהיה נטל הוכחה מופחת לעומת מבוטח הטוען שרכושו נגנב. ביחס לשניהם יש הצדקות דומות לדרוש הוכחה שידם לא הייתה במעל, או להימנע מלדרוש זאת. גם מבחינת השוויון בין המבוטחים השונים, אין הצדקה להטיל נטל הוכחה מוגבר על מבוטח שרכושו נגנב לעומת מבוטח שרכושו נשרף.
"


אוסיף לעניין זה כי מדבריה הנ"ל של כבוד השופטת ארבל בפס"ד גרשון עולה, על אף שהדברים לא נאמרו במפורש, כי אף אין מקום לקביעת דין שונה כאשר מדובר בביטוח ימי, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל, שכן כאמור יש לקבוע דין אחיד לכל סוגי הביטוח ואין חשיבות לכך שסיכוני הים אינם מתיישבים עם מעשה עצמי של המבוטח (כפי שקבעה כבוד השופטת נתניהו בפס"ד סיני עמוד 685).

מעבר לכך, אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה פס"ד גרשון אינו חל על ביטוח ימי, שכן כאמור פס"ד גרשון קבע קביעה עקרונית החלה גם על ביטוחים ימיים כבענייננו, לפיה תמיד, בכל סוגי הביטוח, נטל השכנוע להוכיח כי ידו של המבוטח הייתה במעל, מוטל על המבטחת.
לעניין טענה זו של המשיבים לכך שיש להחיל דין שונה ומחמיר יותר על מבוטח בביטוח ימי ולהעברת הנטל למבוטח בביטוח ימי להוכיח שלא הייתה מרמה, הרי יש לציין כי טענה זו לא נטענה על-ידי המשיבים בכתב הגנתם, וטענה זו עלתה לראשונה בסיכומי המשיבים בבית משפט קמא, כאשר יצויין גם שהמשיבים לא הוכיחו באמצעות חוות דעתה של ד"ר רחל רימון מומחית לדין האנגלי מטעמם, מה מורה הדין האנגלי לגבי נטל השכנוע בביטוח ימי.


שנית, הוסיפה כבוד השופטת ארבל וקבעה כי בהינתן הצורך לקבוע דין אחיד בעניין נטל השכנוע לכל סוגי הביטוח, הרי שהיא מאמצת כאמור את גישתו של כבוד הנשיא שמגר לפיה נטל השכנוע יוטל על המבטחת להוכיח כי המבוטח היה מעורב בקרות מקרה הביטוח, וזאת מהטעמים שפורטו בחוות דעתו של הנשיא שמגר בעניין פס"ד סיני, ועיקרם הם שחזקת החפות קיימת גם במישור האזרחי וכי ניתן להניח שרוב המבוטחים שומרי חוק ואינם מעורבים במרמות ביטוח, ולכן אין להטיל עליהם את הנטל להוכיח שלא היו מעורבים במעשים פליליים רק בשל טענה סתמית של המבטחת כי ידו של המבוטח היתה במעל.
בנוסף, שיקולי צדק כגון עדיפותה של המבטחת בפיזור הנזק, ציפיותיו הסבירות של המבוטח ש"ביום פקודה" יהיה יכול להיפרע מחברת הביטוח מבלי להידרש להוכיח שלא היה מעורב בקרות מקרה הביטוח, החשש שמא המבטחת תנצל את היתרון הדיוני הטמון בכך שנטל השכנוע מוטל על המבוטח על-מנת ללחוץ עליו להתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט (שכן המעמסה הכספית שנושא המבוטח בניהול ההליך המשפטי היא רבה מאוד), וכן הקושי בהוכחת יסוד שלילי ואופיו הצרכני של חוק חוזה הביטוח, כל אלה מצדיקים על-פי פס"ד גרשון קביעה לפיה נטל השכנוע יוטל על המבטחת ולא על המבוטח (ראו בהרחבה לעניין הנימוקים המצדיקים את הקביעה לפיה הנטל להוכחת כוונה בגרימת מקרה הביטוח:
פס"ד גרשון פסקאות 32-39, וכן פס"ד סיני 676-683).

9.
הנה כי כן, ההלכה היא כי נטל השכנוע להוכיח את מעורבתו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח מוטל על המבטחת. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי עדיין מוטל הנטל על המבוטח להוכיח את היסודות החיוביים של תביעתו, ועליו לשכנע את בית המשפט כי הייתה לכאורה גניבה או פריצה, וכפי שציין כבוד הנשיא שמגר בפס"ד סיני:
"כדי לצאת ידי חובתו אין די, כמובן, שהמבוטח יאמר כי אירע מקרה ביטוח, אלא עליו להציג ראיות על כך. כאשר מדובר על נזק כתוצאה ממעשה עבירה, מקובלת, בדרך כלל, הצגת מסמך משטרתי או אף תיק המשטרה..."

[עמוד 676 לפסק הדין]
"במילים אחרות, וכדי להסיר ספקות שיכולים היו לנבוע מדברי חבריי הנכבדים, מקובל עליי שהמבוטח אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענה סתמית כי אירעה פריצה או כי בוצע שוד. דרושים נתונים עובדתיים המבססים את טענתו, וזוהי התשתית לתביעה. אולם משהניח את היסוד, כמו במקרה דנן, במראה עיניים ובחקירה משטרתית, אין הוא חייב ואין הוא יכול להתמודד עם הטענה הסתמית "אתה בעצמך פרצת"."



[עמודים 679-680 לפסק הדין]
עתה, ובהתאם למסגרת הנורמטיבית שהותוותה לעיל, נבחן תחילה האם בנסיבות המקרה דנן, המערערים הוכיחו את היסודות החיוביים של תביעתם, ובמידה והתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, נבחן האם המבטחת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה את טענתה כי המערערים ביימו את קרות מקרה הביטוח ולמעשה היו מעורבים בפריצה ליאכטה, גניבת הציוד והטבעתה של היאכטה בים.

המערערים הוכיחו את קרות מקרה הביטוח

10.

למעשה נראה כי כלל לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קרות מקרה הביטוח והמחלוקת התמקדה בטענת המבטחת שהמערערים ביימו את גניבת הציוד מהיאכטה והטבעתה.

יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אציין כי עיון בראיות שהיו מונחות בפני
בית משפט קמא, מעלה כי המערערים הביאו ראיות אובייקטיביות המאששות את גרסתם בדבר קרות מקרה הביטוח (המנותק ממידת מעורבותם בו).


כך, היאכטה נמצאה טבועה בים על-ידי השיטור הימי, ונמשתה מהים, כפי שציין המומחה מטעם המבטחת, מר תלמור (מוצג 8 למוצגי המערערים). לאחר בדיקת היאכטה התברר כי היאכטה הוטבעה על-ידי חיתוך מכוון של צינור כניסת המים ליאכטה, כפי שצויין בחוות דעת המומחה מטעם המבטחת – מר תלמור (סעיף 9.1 לחוות הדעת) וכפי שהעיד מר קדר (פרוטוקול מיום 4.3.10 עמוד 171 שורות 3-4). כן התברר כי נגרמו נזקים שונים ליאכטה וכי נגנב ציוד מהיאכטה, כפי שפורט ברשימת הנזקים מיום 13.5.07, שנערכה על-ידי מר תלמור והמערער 1 ושצורפה לחוות דעתו של מר תלמור, וכפי שעולה מהתמונות שצורפו לחוות דעתו של מר תלמור המתארות את כל הנזקים שנגרמו ליאכטה כתוצאה מהטבעתה וגניבת הרכוש.

בנוסף, המערערים הגישו תלונה במשטרה בגין גניבת היאכטה (מוצג 10 למוצגי המערערים) (משמעות העובדה שהתלונה הוגשה כמעט שלושה חודשים לאחר האירוע, תידון בהמשך).

לאור האמור, אני סבור כי המערערים הניחו תשתית עובדתית להוכחת טענתם כי אירע מקרה הביטוח, ומשהוכחו היסודות החיוביים של תביעתם, הרי שהנטל היה מוטל על המבטחת להוכיח את טענתה כי המערערים היו מעורבים בקרות מקרה הביטוח.

בנסיבות העניין, ולאחר עיון בראיות שהונחו בפני
בית משפט קמא אני סבור כי המבטחת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה כי המערערים גרמו בכוונה לקרות מקרה הביטוח, הכל מהטעמים שיפורטו להלן.


המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המערערים גרמו בכוונה לקרות מקרה הביטוח


11.

אכן, מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטחת להוכיח את טענתה כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, בהתאם לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הינה המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות. יחד עם זאת, מאחר ועסקינן בטענה חמורה המייחסת למבוטח ביצוע של עבירה פלילית, הרי שעוצמת הראיות הנדרשת הינה גבוהה יותר, כפי שמציין ירון אליאס בספרו, דיני ביטוח, כרך ב' עמוד 963 (2009):


"מבטח הטוען להתגבשות החריג הקבוע בסעיף 26 לחוק מטיח למעשה במבוטח, במרבית המקרים, האשמה בדבר ביצועו של מעשה פלילי (מרמה). מידת ההוכחה הנדרשת ממבטח הטוען טענה כאמור היא המידה הרגילה של נטיית מאזן ההסתברות. הפסיקה קבעה כי אין מקום ליצור מידת הוכחה שלישית... ברם, משקלן של הראיות הנדרשות הוא פועל יוצא של חומרת הטענות. מבטח הטוען כי המבוטח ביצע מעשה פלילי, נדרש אפוא לתמוך טענה זו בראיות בעלות משקל ניכר."

בהמשך, מצטט אליאס מספרו של יעקב קדמי, ראיות, חלק שלישי עמוד 1320 (תשנ"ט):
"... משקלן הסגולי ('כמותן' או 'רצינותן') של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ורצינותו של העניין הטעון הוכחה".

יפים לעניין זה גם דבריו של כבוד השופט ריבלין ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח (לא פורסם, 12.4.11) (להלן: "פס"ד פלדמן"). הדברים מתייחסים אומנם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח אך הם יפים גם לעניינו במהותם:
"מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה."



בענייננו, אני סבור כי המבטחת לא הרימה את הנטל ולא הביאה די ראיות התומכות בטענתה החמורה לפיה המערערים גרמו לקרות מקרה הביטוח בכוונה.

12.

עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי בית משפט ביסס את קביעתו לפיה השתכנע כי המערערים ביימו את קרות מקרה הביטוח על מספר ראיות נסיבתיות וכן ראיה "מסבכת" נוספת שעל-פי בית משפט קמא סיבכה את המערערים במישרין.

הראיות הנסיבתיות עליהן ביסס בית משפט קמא את פסק דינו מתחלקות למעשה לשני סוגים: הסוג הראשון, ראיות המעידות לכאורה על מניע כלכלי מצד המערערים – מאז השקתה של היאכטה שנבנתה באופן עצמאי על-ידי המערערים התגלו ביאכטה תקלות שונות שהצריכו תיקונים, ובנוסף שווי היאכטה לצורך הביטוח היה גבוה יותר מערכה הריאלי.

הסוג השני, ראיות המעידות על נסיבות משונות ובלתי מוסברות של קרות מקרה הביטוח – ראשית, הציוד שפורק מן היאכטה פורק בצורה מסודרת, לא בחופזה ובפראות. שנית, היאכטה נלקחה מהמרינה והוטבעה בים לאחר שנעשה ניסיון ל"מחיקת הזהות" של היאכטה על-ידי טישטוש מספר הרישוי של היאכטה, כאשר לכאורה די היה בגניבת הציוד שעל היאכטה, ולא ברור מדוע העבריין טרח והשקיע מאמץ בהטבעת היאכטה בים. שלישית, המערערים פנו לייעוץ משפטי כבר ביום האירוע אך הגישו את התלונה במשטרה רק כשלושה חודשים לאחר האירוע.


הראיה המסבכת באופן ישיר את המערערים בקרות מקרה הביטוח על-פי פסק דינו של בית משפט קמא, הינה עדותו של ינקי לפיה המערערים לא פעלו על-פי המלצתו להקטנת הנזק וביקשו ממנו שלא יטפל במנוע ויניח לו לעמוד ללא טיפול. וכן עדותו של ינקי, לפיה המכתב שכתב למערער 2 מיום 7.6.07 המפרט את הנזק שנגרם למנוע היאכטה לא שיקף את המציאות, ונכתב על-ידו לבקשת המערערים "בשביל הביטוח" (מוצג 15 בתיק המוצגים מטעם המשיבים).


13.

כעיקרון, וכפי שטוענים המשיבים לפנינו, יתכן כי הצטברותן של ראיות נסיבתיות מחשידות יעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח להפריך את הטענות נגדו ואת מעורבותו בקרות מקרה הביטוח. יחד עם זאת, אני סבור כי בענייננו הראיות הנסיבתיות שהובאו על-ידי המשיבים בבית משפט קמא להוכיח את מעורבות המערערים בקרות מקרה הביטוח אינן מספיקות, ולא היה בהן די בנסיבות המקרה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי המערערים ולא כל שכן, לא היה בהן די, כדי להוביל למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה המערערים גרמו בכוונה לקרות מקרה הביטוח, וזאת מהטעמים הבאים:

14.
ראשית, וזה העיקר בענייננו, החוקר שמינתה המבטחת לחקור את נסיבות קרות מקרה הביטוח ומידת מעורבותם של המערערים בהתרחשותו, לא הצליח למעשה לאסוף אף ראיה המסבכת את המערערים בקרות מקרה הביטוח, כפי שהודו המשיבים בסיכומיהם בבית משפט ובעיקרי טיעוניהם כאן, כאשר המשיבים אף חזרו בהם מטענתם שהמערערים לא שיתפו פעולה עם החוקר - מר דוד מארק, וזאת לאחר שמר מארק לא התייצב להמשך חקירתו הנגדית בבית משפט קמא

(פרוטוקול מיום 4.3.10 עמוד 217 שורות 19-22), והמשיבים ביקשו למשוך את תצהירו.
וכך ציינו המשיבים בסיכומיהם בבית משפט קמא
(פסקה 25) וכן בעיקרי הטיעון לפנינו (פסקה 26):
"החוקר מסר תצהיר עדות ראשית, ממנו עלה כי כל אשר התכוונו הנתבעים להפיק מעדותו היא העובדה כי התובעים הקשו על עבודתו ככל שיכלו, תוך מראית עין של שיתוף פעולה. הוכחת עובדה זו נפגמה עקב הפסקת עדותו והנתבעים מודיעים כי הם חוזרים בהם מהטענות הקשורות באי-שיתוף פעולה עם החוקר. הנתבעים מצהירים גם כי החוקר לא הצליח לאסוף אף ראיה המסבכת את התובעים בהטבעה..."
[הדגשה שלי – ק.ו.].
הנה כי כן, המערערים שיתפו פעולה עם החוקר מטעם המבטחת, העבירו לידיו על-פי בקשתו את המידע והמסמכים שביקש, בין היתר, פלטי שיחות הפלאפון והטלפון שהיו ברשותם אותה עת, אך החקירה לא העלתה כל ממצא המוכיח מעורבות של המערערים בקרות מקרה הביטוח, והמשיבים הודו בכך בפה מלא ובריש גלי, ואף משכו את תצהירו של החוקר שלא השלים את חקירתו בבית משפט קמא.

15.

שנית, אין בידי לקבל את מסקנתו של בית משפט קמא לפיה העובדה שהמערערים פנו לייעוץ משפטי כבר ביום האירוע, מהווה נסיבה מחשידה בנסיבות העניין, שכן פנייה ליעוץ משפטי ביום קרות מקרה הביטוח הינה פעולה סבירה ולגיטימית, ואין בה כדי להחשיד במידה כלשהי את המבוטח, בפרט כאשר מדובר בנסיבות העניין בפני
יה לעו"ד שהינו חבר קרוב, כפי שהעידו המערערים בבית משפט קמא (פרוטוקול מיום 11.10.08 עמוד 21 שורות 25-27, וכן עמוד 80 לפרוטוקול שורה 15) וכפי שהצהיר עו"ד קפלנסקי בעצמו לפרוטוקול (פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 22 שורות 15-27).

16.

שלישית, גם אין בידי לקבל בנסיבות העניין את קביעתו של בית משפט קמא לפיה העובדה שהתלונה הרשמית במשטרה הוגשה על-ידי המערערים רק כשלושה חודשים מהווה אף היא נסיבה מחשידה, שכן בענייננו, הוכח שהמערערים היו סבורים כי המשטרה מעורבת בחקירת האירוע מיום קרות מקרה הביטוח, שכן המערער 2 העיד שביום האירוע קיבל טלפון מהמשטרה שהיאכטה נמצאה טבועה בים. כמו כן, העיד המערער 2 כי הוא היה כל העת בקשר טלפוני עם שוטר בשם "רוני" אליו פנה ביום האירוע לאחר שנפגש איתו בתחנת המשטרה הימית שנמצאת במרינה, אלא שבדיעבד בעקבות בקשתו של החוקר מטעם המבטחת להמציא אישור על הגשת תלונה במשטרה, התברר למערער 2, לאחר ששוחח עם השוטר "רוני", שהעניין הועבר לטיפול משטרת גלילות וכי ככל הנראה היה עליו להגיש תלונה רשמית בתחנת גלילות, וכפי שהעיד המערער 2 בבית משפט קמא, עדות שלא נסתרה:
"... התקשר אליי בחור בשם רוני מהמשטרה, אם אני זוכר נכון... והוא מנהל השיטור הימי ואמר לי שהסירה טבעה שאני אבוא לפה..."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 72 שורות 14-16)
ובהמשך:
"תשמע, מתי שביקש ממני החוקר הזה? הוא ביקש ממני כמה דברים להביא לו ... ובין השאר הוא ביקש ממני את הזה של המשטרה, אז אני הלכתי לרוני הזה שהגשתי אצלו תלונה והוא אמר לי: תשמע, כל התיק עבר למשטרת גלילות, לך למשטרת גלילות ותוציא משם את הדוח. זה מה שהוא אמר וזה מה שעשיתי."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 75 שורות 20-26).
בנוסף, כאשר נשאל המערער 2 בעדותו היכן הגיש את התלונה, השיב המערער 2 כי הגיש את התלונה במשטרת המרינה:
"עו"ד קפלנסקי: תשיב לו... היכן הגשת תלונה? ...
ת. במשטרת המרינה.
...
ת. נוסעים לת"א להגיש תלונה? הרי במנהלת המרינה יש שם משטרה, אתה מגיש שם."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 77-78).

זאת ועוד, אף השמאי מטעם המבטחת העיד, כפי שהעיד המערער 2, כי במשרדים של המרינה ישנה תחנת משטרה (פרוטוקול מיום 4.3.10 עמוד 117 שורות 4-5).

אומנם, מר תלמור העיד כי משטרה זו הינה משטרת הגבולות, אך יש בעדות זו כדי לתמוך בעדותו של המערער 2 כי הוא פגש שוטר בשם "רוני" במשטרה הנמצאת בבניין המשרדים של המרינה, וכי הוא סבר לתומו כי די בשיחותיו עם אותו שוטר כדי ליידע את המשטרה באירוע שהתרחש, והוא לא היה מודע לכך כי משטרה זו אינה משטרה "כחולה" שרק אצלה ניתן להגיש תלונה לחקירת האירוע.
בנסיבות אלה, כפי שפורטו לעיל, אני סבור כי אין לזקוף לחובתם של המערערים את הגשת התלונה באיחור, שכן הם סברו שדי היה בהגשת התלונה במשטרה שהייתה במרינה (אצל השוטר "רוני"), כדי להביא לחקירת האירוע, ורק בדיעבד בעקבות בקשתו של החוקר מטעם המבטחת לאישור על הגשת תלונה, פנו המערערים למשטרת גלילות והגישו תלונה רשמית (מוצג 10 למוצגי המערערים).
למעלה מן הצורך אוסיף, כי בנסיבות העניין אף תמוה מדוע המבטחת בעצמה לא הגישה תלונה במשטרה בגין האירוע, לאור חשד? במעורבות המערערים בקיומו.

17.
רביעית, אין בידי גם להצטרף למסקנתו של בית משפט קמא לפיה הוכח שלמערערים היה אינטרס כלכלי בהטבעתה של היאכטה.

אומנם היאכטה בוטחה בסכום גבוה יותר מערכה בשוק כפי שקבע בית משפט קמא, אך יחד עם זאת, המערערים השקיעו סכום גבוה יותר מסכום הביטוח בבניית היאכטה, כפי שהעיד המערער 2 בבית משפט קמא:
"... הוא הסתכל על הסירה
[מר גיורא קידר- הערה שלי ק.ו], הוא שאל אותנו, הוא העריך את הסירה ב-100 אלך דולר... אני אמרתי לו שאני שילמתי מכספי סביב ה-120, 130 אלף דולר על הסירה." (פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 71 שורות 3-7).

ואף לאחר קרות מקרה הביטוח השקיעו המערערים מהונם ומרצם לשיקום והשמשת היאכטה מחדש, כאשר נראה כי השיקול הכלכלי לא היה לנגד עיניהם כי אם אהבתם לשייט ובניית היאכטה, כפי שהעיד המערער 2 בבית משפט קמא:
"הוא
[עו"ד קפלנסקי- הערה שלי ק.ו.] הנחה אותי לא לתקן אותה בכלל, ואני לא רציתי את זה, כי זה התחביב שלנו ואנחנו נהנים מזה, אז הלכתי לתקן אותה מכספי."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 81 שורות 11-13).

ובהמשך:
"ש: עכשיו תגיד לי, אתם אחרי האירוע, חשבתם על למכור את הסירה כמו שהיא?
ת: לא חשבנו למכור אותה אף פעם, אנחנו נהנים מזה, זה התחביב שלנו, אנחנו אוהבים את זה."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 84 שורות 20-23).

בלשון אחרת, אם המערערים לא היו משפצים את היאכטה, ניחא. אולם מעת שהוציאו בגין שיפוצה סכומים ניכרים, אין ממש בטענה זאת.
לאור האמור, לא השתכנעתי כי בנסיבות העניין היה למערערים אינטרס כלכלי בקרות מקרה הביטוח.

18.
לבסוף, אוסיף כי אכן אומנם נסיבות הגניבה והטבעתה של היאכטה היו "מוזרות" ובלתי מובנות, יחד עם זאת וכפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, קורבן העבירה אינו נדרש להסביר את מניעי העבריין ומעשיו, ואין די בראיה נסיבתית זו כדי להרים את הנטל להוכיח שהמערערים היו מעורבים בקרות מקרה הביטוח.

לסיכום, אני סבור כי כל אחת מהנסיבות הראייתיות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא כ"מחשידות", הן ראיות חלשות מאוד שאין בהן כדי להטות את הכף לחובת המערערים בנסיבות העניין, וזאת הן בבואי לבחון כל ראיה נסיבתית כשלעצמה והן בבואי לבחון את הצטברותן יחד, וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה דנן כפי שפורטו לעיל, ובהתחשב בחומרת הטענה של המבטחת כלפי המערערים.
עוד אוסיף, כי אין בידי להצטרף למסקנתו של בית משפט קמא לפיה עדותו של ינקי "סיבכה" את המערערים במישרין בקרות מקרה הביטוח, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

עדותו של ינקי


19.
ינקי הינו מכונאי ימי אליו הופנו המערערים על-ידי מר תלמור (השמאי מטעם המשיבים) על-מנת שיבצע פעולות שימור למניעת נזקים נוספים ליאכטה.
דהיינו, לא מדובר בעד או מומחה מטעם המערערעים אלא באיש מקצוע שהמשיבים הפנו את המערערים אליו.

במכתבו של ינקי מיום 7.6.07 ציין ינקי כי:
"לאחר פרוק המנוע נמצא כי צריך לשפץ את המנוע ולפי דעתי רצוי להחליף את המנוע היות ויש נזקים פנימיים בתוך המנוע לאחר מגע המנוע במים מלוחים..."

[
הדגשה שלי- ק.ו.]


את עלות שיפוץ המנוע העריך ינקי על-פי מכתבו הנ"ל בסכום של 18,300 ₪ (מוצג 15 בתיק המוצגים מטעם המשיבים).

בהצהרה מאוחרת יותר מיום 2.4.08 שנגבתה מינקי על-ידי מר תלמור, הצהיר ינקי כי לאחר טביעתה של היאכטה הוא נתן טיפול מונע למנוע של היאכטה והחזיר את המנוע לכשירות עבודה אך מאחר והיאכטה הועבדה מהמרינה למקום אחר לצורך ביצוע עבודות אחרות, לא התקין ינקי את המנוע על היאכטה. לאחר חזרתה של היאכטה למרינה, הצהיר ינקי כי הוא הציע למערער 1 להחליף מנוע על-מנת לשפר את ביצועי היאכטה ועבור התקנת המנוע החדש שרכשו המערערים קיבל ינקי סך של כ-12,000 ₪ (מוצג 14 בתיק המוצגים מטעם המשיבים).

בעדותו בבית משפט קמא, העיד ינקי כי האמור במכתבו מיום 7.6.07 אינו נכון, שכן בשלב זה לא הבחין בכך שיש נזקים פנימיים במנוע והוא כתב זאת לבקשת המערערים, וכך העיד ינקי בבית משפט קמא:
"ש: כלומר, אם אני מתייחס למסמך מה-7.6, כשאתה אומר: "לאחר פירוק המנוע נמצא כי צריך לשפץ את המנוע", זה בעצם לא נכון?
ת: לא, זה לא נכון.
ש: אוקי, זה לא נכון מכיוון שבעצם בזמן הפירוק אתה לא ראית את כל הדברים האלה,
ת: לא היו את הנזקים באותו רגע, לא היו שום נזקים."

(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 40 שורות 12-18)
ובהמשך:

"ש: ... אבל המכתב הזה בעצם הם ביקשו ממך את הנוסח הזה פחות או יותר.
ת: כן.
ש: והם אמרו לך שזה בשביל הביטוח.
ת: בדיוק."


(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמודים 42-43)

בהתבסס על עדות זו קבע בית משפט קמא כי המערערים ניסו לבסס את תביעתם על מכתב כוזב שהוכן על-מנת לקבל תגמולי ביטוח שלא מגיעים להם, ולפיכך ובהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח המבטחת פטורה מחבותה לשלם תגמולי ביטוח. כן קבע בית משפט קמא כי עדותו של ינקי מוכיחה כי המערערים גרמו נזק למנוע של היאכטה על דרך ההזנחה המודעת, ולכן ניתן לייחס להם גרימת נזק מכוון לרכוש עצמם ומעשה הונאה, כאשר מעשה זה שאירע לאחר טביעתה של היאכטה חובר לראיות הנסיבתיות המחשידות שפירט בית משפט קמא בפסק דינו, דבר שהוביל את בית משפט קמא למסקנה כי המערערים ניסו לגבות תגמולי ביטוח באמצעות ביום הגניבה וההטבעה של היאכטה.
20.
כאמור, אין בידי להצטרף למסקנתו של בית משפט קמא באשר למשמעות עדותו של ינקי בנסיבות המקרה.

הטעם הראשון לכך הוא שבית משפט קמא נמנע מלפרט בפסק דינו מדוע בחר להעדיף את עדותו של ינקי על-פני עדותו של המערער 2 שהעיד כי ינקי אמר לו שלאחר שהמנוע טבע במים לאחר חצי שנה הוא לא יתפקד יותר ולכן כדאי לקנות מנוע חדש:
"אני באתי לינקי ואמרתי לו: תתקן לי את הסירה, תחזיר לי אותה כמו שהיא היתה. אז הוא אמר לי: המנוע הזה, אחרי שהוא טבע במים, אחרי חצי שנה הוא הולך לעזאזל. אני לא אתן לך היכנס
[כך במקור- ק.ו.] לתוך המים ולהפליג באמצע הים ואתה תיתקע עם המנוע בפני
ם..." (פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 85 שורות 13-17).

ובהמשך העיד המערער 2:

"ש: אומר ינקי שברגע שהחלטתם להחליף מנוע למנוע יותר גדול, אז ביקשתם ממנו להוציא את המכתב הזה לצורך חברת הביטוח, מה אתה אומר על זה?

ת: אני ביקשתי ממנו שיכתוב כל דבר שהוא אומר, לא אמרתי לו מה לכתוב. כל מה שהוא אומר, כל מה שהוא חושב – תכתוב, כי אני ידעתי שאני אגיע אתכם למשפט, כי לשלם לא רציתם..."

(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 86 שורות 6-11).
בנוסף, בית משפט קמא לא נימק בפסק דינו מדוע עדותו המאוחרת של ינקי בבית המשפט עדיפה על-פני מכתבו הנ"ל מיום 7.6.07 וכן עדיפה על הצהרתו מיום 2.4.08, בה מודה ינקי כי הוא שהמליץ למערערים לקנות מנוע חדש ליאכטה לאחר שפעל להכשרת המנוע הקודם: "לאחר תקופה ארוכה מאוד הוחזרה הספינה למספנת המרינה. במהלך הזמן הזה דיברתי עם עטיה מספר פעמים והצעתי לו על מנת לשפר את ביצועי הסירה להחליף מנוע. מר עטיה קיבל את הצעתי וקנה מנוע חדש ימי...".
כך גם, בית משפט קמא לא התמודד בפסק דינו עם הסתירות בעדותו של ינקי שהעיד כי יתכנו מקרים בהם מנוע שטבע בים והופעל אחר-כך, יתקלקל למרות זאת תוך חצי שנה עד שנה, וכן מעדותו של ינקי שהוא המליץ למערערים לקנות מנוע חדש:

"ת: ... מניסיון שיש לי בים, אם מנוע היום הוצאתי אותו מהמים, הדלקתי אותו, והתחיל לעבוד באופן רצוף, הוא עוד יחזיק מעמד. מנוע שהדלקתי אותו ונתתי לו לעמוד מפני שיש לחות בתוך המנוע, לפעמים נוצר מצב שהוא נתפס, או הלחות מתייבשת ונשארים מלחים בתוך בית המנוע, ואז הוא עלול ללכת תוך תקופה של חצי שנה, שנה.
ש: למרות שהוא כאילו יעבוד, אבל אחרי זה הוא כבר לא יעבוד.
ת: כן, והוא יילך. הצעתי ליוסי, אמרתי לו: תשמע, הכי טוב לעשות אוברול ולהשקיע את מה שנתתי בהצעה השנייה
ש
: ה-18,300?
ת: כן. או בדיעבד, בדיוק אז חיל הים הוציא למכירה מנועים חדשים לגמרי בארגז, אז הפניתי אותו לאדם שב-30 אלף שקל נדמה לי פלוס מינוס, קנה אצלו מנוע חדש ברנד-ניו בקרטון."
(פרוטוקול מיום 11.10.09 עמוד 34
שורות 12-25).
לאור האמור, לא השתכנעתי כי יש בעדותו של ינקי כדי להוכיח שהמערערים הזניחו את המנוע במודע, וביקשו לקנות מנוע חדש על חשבון המבטחת, תוך הונאה ורמייה על-ידי כך שביקשו מינקי לכתוב להם "המלצה מקצועית" לצורכי הביטוח, שלא שיקפה את המציאות.

לדעתי, המסקנה העולה מהעדויות שנשמעו בבית משפט קמא והראיות שהונחו בפני
ו הינה שהמערערים פעלו בהתאם להמלצתו של ינקי שהיה מכונאי ימי אליו הופנו המערערים על-ידי המבטחת עצמה, ולא הוכח שהיה בכוונתם להונות את הביטוח.

21.
כאן המקום לציין, כי אין בידי גם להצטרף למסקנתו של בית משפט קמא לפיה הוכח בנסיבות העניין קיומו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

יסודותיו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח פורטו בפס"ד פלדמן (פסקה 7), ובענייננו, אף אם נאמר כי מתקיים היסוד הראשון להוכחת כוונת מרמה - שהמערערים מסרו עובדות בלתי נכונות למבטחת באמצעות מכתבו של ינקי מיום 7.6.07, הרי שלא הוכח קיומו של היסוד השני – לא הוכח שהמערערים היו מודעים לכך שהאמור במכתב אינו נכון (כפי שפורט לעיל).


יתכן, כי המלצתו של ינקי להחליף את המנוע לא הייתה הכרחית כפי שסבר השמאי מטעם המבטחת- מר תלמור, וכפי שגם סבר המומחה מטעם בית המשפט – מר שכטרמן, אך אין בכך כדי לקבוע כי הייתה כאן כוונה לרמות את המבטחת כנדרש על-פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שכן אף אם הוכח בדיעבד שלא היה צורך בהחלפת המנוע, הרי שלא הוכח שהמערערים היו מודעים לכך, שכן הם הסתמכו על המלצתו של המכונאי מטעם המבטחת – ינקי. לכן אני סבור כי לא הוכחו יסודותיו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בנסיבות העניין, ולכל היותר נכון היה להתחשב בסוגייה האם היה הכרח להחליף את המנוע אם לאו לצורך הערכת הנזק בלבד.
למעלה מן
הצורך, אציין לעניין זה כי המשיבים כלל לא טענו לקיומו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וטענתם לדחיית התביעה בכתב הגנתם התמצתה בביום קרות מקרה הביטוח על-ידי המערערים בלבד.
22.
הטעם השני לכך, שאין בידי להצטרף למסקנתו של בית משפט קמא באשר למשמעות עדותו של ינקי הינה שאף אם הייתי מאמץ את מסקנתו של בית משפט קמא לפיה המערערים ביקשו מינקי לכתוב את המכתב "בשביל הביטוח", איני סבור כי התנהגות זו מהווה ראיה המסבכת את המערערים באופן ישיר בביום קרות מקרה הביטוח, שכן אף אם נאמר שהמערערים "ניפחו" את הנזק שנגרם להם, הרי שאין בכך כדי להוכיח שהמערערים גרמו לנזק כולו במתכוון.

כמו כן, אף איני סבור כי יש בראיה זו בהצטבר עם הראיות הנסיבתיות עליהן הצביע בית משפט קמא כדי להרים את הנטל המוטל על המבטחת להוכיח שהמערערים גרמו בכוונה למקרה הביטוח, וזאת לאור קביעתי לפיה הראיות הנסיבתיות עליהן ביקש בית משפט קמא לבסס את מסקנתו היו ראיות מעטות וחלשות, כמפורט לעיל.
23.
לאור האמור לעיל, אני סבור כי המשיבים לא הרימו את הנטל ולא הביאו די ראיות, בהתחשב בחומרת הטענה שלהם כלפי המערערים, להוכיח שידיהם של המערערים הייתה במעל, וכי הם גרמו בכוונה לקרות מקרה הביטוח. כמו כן אני סבור כי אף לא היה די בראיות שהובאו על-ידי המשיבים כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל המערערים, ומשכך הרי שיש לקבל את תביעתם של המערערים כנגד המבטחת לתשלום תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם להם.


בהתאם להסכמת הצדדים בדיון לפנינו (פרוטוקול מיום 29.6.11 עמוד 4 שורות 18-20) לפיה הערכת השמאי המומחה שמונה מטעם בית משפט קמא מקובלת עליהם, הרי שעל המבטחת לשלם למערערים סך של 146,773 ₪, בהתאם לאמור בחוות דעת זו (מוצג 5 בתיק המוצגים מטעם המערערים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה – 11.3.08 ועד לתשלום בפועל.




סוף דבר

24.
התוצאה הינה כי דין הערעור להתקבל.

פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.
ההוצאות שנפסקו על-ידי בית משפט קמא לחובת המערערים מבוטלות ובמידה ושולמו יוחזרו למערערים על-ידי המשיבים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתשלומם למשיבים ועד להשבתם למערערים.

המשיבים ישלמו למערערים שכ"ט עו"ד בסך של
35,000 ₪.
הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר למערערים באמצעות בא-כוחם.

ד"ר קובי ורדי, שופט



השופט י' שנלר
אב"ד:

אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינו המקיף של חברי כב' השופט ד"ר ורדי
, הן לעניין הנורמטיבי בשאלת נטלי ההוכחה וגם בעניין הניתוח העובדתי.




ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד


השופטת ר' לבהר שרון:

אני מסכימה, ומצטרפת לחוות דעתו הראויה והמקיפה של חברי ד"ר קובי ורדי.
אוסיף, שהגיעה העת לקבוע דין אחיד בעניין נטל השכנוע לכל סוגי הביטוח, לרבות ביטוח ימי, כאשר נטל השכנוע יוטל על המבטחת להוכיח כי המבוטח היה מעורב בקרות מקרה הביטוח.


רות לב הר שרון, שופטת



הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
כ"א אלול תשע"א, 20 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.





ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

רות לב הר שרון, שופטת












עא בית משפט מחוזי 26451-10/10 עטיה שלום, בראנץ יוסף נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, קדר סוכנות לביטוח (1996) בע"מ, גיורא קדר (פורסם ב-ֽ 20/09/2011)