פסקי דין על יורם אברהם | פסקי דין על פז חברת נפט | פסקי דין על אברהם שמואל | פסקי דין על גרשון קידר ואח' |

409/07 א     19/09/2011




א 409/07 יורם אברהם נ' פז חברת נפט בע"מ, אברהם שמואל, גרשון קידר ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 409-07 אברהם נ' פז חברת נפט בע"מ
ואח'




התובע
יורם אברהם
ע"י עו"ד יוסי אברהם

נגד

הנתבעים
1. פז חברת נפט בע"מ
2. אברהם שמואל
3. גרשון קידר
4. איתי כהן
5. מרדכי שחר
6. חנוך מרקוביץ
הנתבעים 6-1 ע"י ב"כ עו"הד מ. מילס
ול. סלומון
7. תחנת הדלק פז פלורנטין בע"מ - נמחקה
8. ש.ו דלקים בע"מ
9. המגן חברה לביטוח בע"מ
10. גד שפירא
11. מיכאל וינקלר
הנתבעים 11-8 ע"י ב"כ עו"ד גיא שחק
12. ח.ל.ד חברה להובלות דלק בע"מ
13. הראל חברה לבטוח בע"מ
הנתבעים 13-12 ע"י ב"כ עו"ד אהוד שטיין
הנתבעת 13 (במעמד לפי חוק הפלת"ד) –
ע"י ב"כ עו"ד אסף גרינבוים


פסק דין
חלקי
(בשאלת החבות)

כללי
יורם אברהם
, מנהל תחנת תידלוק, נפגע בדליקה שפרצה בתחנה של רשת "פז" (תחנת "פלורנטין" שברחוב הרצל 116 בת"א), ביום 11.6.2000, בשעות הצהריים. הארוע התרחש בעת שנציגי חב' "פז", יחד עם נהג מיכלית שנשלח ע"י חב' ההובלה "ח.ל.ד", עסקו בשאיבת דלק מהול ממיכלים תת-קרקעיים שבתחנה אל המיכלית. בהעדר פיקוח על כמות הדלק הזורמת לתוך המיכלית, פרץ דלק רב החוצה מפתח שבגג המיכלית, וגלש במורד המיכלית אל רצפת התחנה, ובשיפוע התחנה לכיוון רחוב סלמה. בתוך זמן קצר - וכפי שתיאר התובע - "נשמע פיצוץ עצום, כדור אש ענק מילא את חלל מתחם התחנה; אני נפצעתי, ראיתי את הנהג מתלקח, ניסיתי לעזור לו... הרגשתי שאני פצוע קשה, העובד שלי הכניס אותי לתוך מכונית והסיע אותי עצמאית לבי"ח וולפסון" (ס' 38 לתצהיר התובע).


התובע עתר לחייב את הנתבעים בנזקיו: הנתבעת 1 -- כבעלת הרשת וספקית הדלק, וכמי שלטענתו "ניהלה" את הטיפול בארוע המיהול. הנתבע 2 -- ראש צוות הטכנאים בפז, אשר שיגר לטיפול בארוע את הטכנאי מר מרדכי שחר (נתבע 5), ולאחריו את הטכנאי מר חנוך מרקוביץ (נתבע 6). הנתבע 3 שימש באותה עת כמנהל מחלקת הבטיחות בפז. הנתבע 4 היה מנהל מכירות אזורי בפז, ואיש הקשר עם תחנת התידלוק. הנתבעת 8 - הזכיינית להפעלת תחנת התידלוק ומחזיקת המקרקעין (ונתבעת 9 כמבטחת). נתבעים 10-11 הם בעלי המניות בחברה הזכיינית. הנתבעת 12 היא חברה להובלת דלק, ששלחה לתחנה את נהג המיכלית (מר יעקב אביטן ז"ל), (ומבטחתה היא הנתבעת 13). הנתבעת 7 נמחקה בהחלטה מיום 2.12.2007.


נתבעת 13 נתבעה גם בעילה לפי חוק הפלת"ד. יאמר מייד: הארוע אינו בבחינת "תאונת דרכים" כהגדרתו לפי חוק זה. מיכלית הדלק דממה בארוע, ומנועה לא פעל (ר' למשל עדותו של המומחה חן גרציאני רפאל - פ' ע' 134 ש' 8-7; עדותו של מר זיאד אבו שנדי - פ' ע' 230 ש' 23-21; עדותו של רשף יעקב מור - פ' ע' 99 ש' 23). משאבת המיכלית לא הופעלה לשאיבת הדלק המהול ובמקומה הופעלה משאבה חיצונית (ר' למשל ס' 11 לתצהיר חנוך מרקוביץ'; ס' 3.4 לחוו"ד חוקר השריפות דניאל לוין; ס' 3 לחוו"ד של מהנדס הרכב דוד נמרי; עדותו של מר מימון - פ' ע' 171 ש' 12; עדותו של מר חנוך מרקוביץ - פ' ע' 47 ש' 8-7; עדותו של המומחה חן גרציאני - פ' ע' 134 ש' 13-11; עדותו של רשף יעקב מור - פ' ע' 85 ש' 30 עד ע' 86 ש' 1). הדלק שניצת בארוע לא שימש לצורך נסיעת המיכלית. התובע גם לא היה בעליה או בירידה מן המיכלית, ולא בא עמה במגע כאשר ניזוק. אכן, המיכלית לא פעלה במקרה דנא כ"רכב מנועי", ולא שימשה למטרות תחבורתיות. ממילא אין תחולה לחוק הפלת"ד (השוו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009) בפסקה 8 לפסה"ד של כב' המשנה לנשיאה הש' א' ריבלין). על כן, התביעה כנגד הנתבעת 13 (בכובעה כמבטחת לפי חוק הפלת"ד) – נדחית.


מכח החלטה קודמת פוצל הדיון בין החבות לנזק. הצדדים הגישו ראיותיהם (בשאלת החבות): מטעם התובע הצהיר הוא עצמו (תצהיר ותצהיר משלים). התובע לא הגיש חוות דעת מומחית. מטעם נתבעים 6-1 הצהירו מר איתי כהן ומר חנוך מרקוביץ. כן הוגשו הודעותיו של מר גרשון קידר במשטרה כתצהיר עדות ראשית (ר' פ' ע' 153 ש' 25-18). בנוסף זימנו להעיד את הנתבע 10, מר גד שפירא, והוגשה הודעתו במשטרה (ר' פ' ע' 178 ש' 14-7 וכן החלטה בפ' ע' 184). הנתבעים 6-1 הגישו את חוות דעתו של חוקר השריפות מר דניאל לוין, וזימנו להעיד את רשף יעקב מור, שחקר את הארוע מטעם עירית ת"א. מטעם נתבעים 11-8 הוגשו תצהיריהם של מיכאל וינקלר והודעתו במשטרה, זיאד אבו שנדי והודעותיו במשטרה, וחוות דעתו של מהנדס החשמל אשר סלוצקי. מטעם נתבעות 13-12 הצהיר מר מימון דהן, מנכ"ל, והוגשה חוות דעת מומחית של מר חן גרציאני רפאל. נתבעות 13-12 זימנו לעדות את סנ"צ רן שלף, שחקר את נסיבות הדליקה כראש היחידה לחקירת הצתות במז"פ במשטרה. כן זימנו לעדות את מר רזי ספורי, שוטף מכוניות בתחנה, והוגשה הודעתו במשטרה. הנתבעת 13 הגישה את חוות דעתו של מהנדס הרכב דוד נמרי (בעילה לפי חוק הפלת"ד). כל העדים והמומחים נחקרו בפני
. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.


השאלה המרכזית בפן החבות נסבה על בירור נסיבות האירוע: מה גרם לפרוץ הדליקה? המומחים שחקרו את סיבת הדליקה תמימי דעים כי האדים שהיתמרו בצהרי היום משפך הדלק, ניצתו וגרמו לבעירה עזה. אף אין מחלוקת ביניהם, כי לא ניתן לקבוע בוודאות ובאופן חד-משמעי, מה מקורו של ה"ניצוץ" שהוביל להתלקחות אדי הדלק. יחד עם זאת, מן התשתית הראייתית שתנותח להלן עולה אפשרות סבירה כי מחולל השריפה הוא רובה הקיטור, אשר נמצא בזירת הארוע במרכז שפך הדלק. להלן אנתח את העדויות הרלבנטיות לקביעת הממצאים בשאלת נסיבות הדליקה. לאחר מכן אבחן את שאלת אחריותם של הגורמים המעורבים בפרשה.


מה גרם לדליקה?
מנהל מח' הבטיחות ב"פז", מר גרשון קידר, ערך תחקיר של הארוע, וסיכם את ממצאיו ב"דו"ח בדיקת ארוע דליקת מיכלית בתחנת פז פלורנטין 11.6.2000" (צורף בע' 73 בחוו"ד של רשף יעקב מור). תמצית הארוע, כמתואר בדו"ח, זכתה לגיבוי ראייתי בהליך זה בחלקיה העיקריים. היא מאפשרת להבין את רצף הארועים, כדלקמן (בע' 2-1 לדו"ח):


"מיכלית אחודה של חברת חל"ד (6341) הנהוגה בידי אביטן יעקב בנפח כולל של 25,000 ליטרים לתחנת פלורנטין אספקה כדלקמן...
תוך כדי פריקת המוצרים למיכלי התחנה התברר לנהג כי טעה והזרים סולר למיכל הבנזין 96 אוקטן.
כנהוג ועל פי הוראות החברה – דווחו על הארוע הגורמים המטפלים במקרי מיהול כגון הנ"ל. עם הגעת אנשי פז לתחנה, החלה פעולת שאיבת הבנזין המהול בסולר מתוך המיכל התת קרקעי היעודי לבנזין 96 חזרה למיכלית.
בשל תקלה, לא צלחה פעולת השאיבה ע"י המשאבה המורכבת באותה מיכלית. הוחלט ע"י טכנאי החברה בהתייעצות עם ראש צוות שרות ותחזוקה לבצע שינויי צנרת קלים במשאבת הדלק המותקנת במיכל שבו ארע המיהול ולנצל אמצעי שאיבה זה להעברת הדלק המהול חזרה למיכלית.
נשאבו כ- 8,000 ליטרים מתוך המיכל חזרה לתא מס' 4 של המיכלית בפיקוחו של נהג המיכלית שהשגיח על שלבי המילוי וקצבו תוך הקפדה שלא תתרחש גלישה של הדלק מתוך התא המתמלא.
במהלך שלב זה של השאיבה עלה וירד נהג המיכלית מספר פעמים לחלקה העליון של המיכלית ושלב מילוי התא הזה עבר ללא תקלות.
בעת השאיבה למילוי תא מס' 5 חזרה הפעילות הנ"ל על עצמה. אולם בשלב זה טעה נהג המיכלית בשיקול דעתו והערכתו לגבי יתרת הנפח הפנוי בתא המתמלא ולכן התרחשה בתא זה תופעה של מילוי יתר, שמשמעותה גלישה מפתח תא מס' 5. הגלישה הציפה את החלק העליון של המיכלית והמשיכה אל מחוץ למיכלית... לכשהבחינו בגלישה – הופסקה מיידית פעולת השאיבה ע"י הפסקת הזרם למשאבה הטבולה במיכל.
ננקטו מייד הצעדים הבאים:
·
טכנאי חב' פז רץ לכיוון רח' סלמה לעצור תנועת כלי רכב מחשש שהבנזין יגלוש עד הכביש.
·
נהג המיכלית טיפס על גבה לסגור את הברז למלוי ולסגור את מכסה התא הגולש.
·
מנהל התחנה – השתמש בגלגלון הכבוי לשטיפת הגלישה ומיהולה במים.
·
מנהל המכירות ניגש לקרב למקום השפיכה את מטפי כבוי.
תוך פרק זמן קצר ארעה הצתה של הבנזין והתקלחות כללית של כל שפך הבנזין בשטח המורד לרח' סלמה ועל גבי המיכלית.
אש אחזה בנהג ובבגדיו – והוא ירד בוער מן המיכלית ורץ לכיוון רח' סלמה.
מנהל התחנה רץ לטפל בו, לכבות את האש שאחזה בו ולהפשיט ממנו את בגדיו הבוערים. אספקת החשמל לתחנה הופסקה ע"י הפעלת לחצן מפסק החרום בחזית המבנה, פעולה שבוצעה ע"י איש התחזוקה שנוכח במקום. הוזעקו שירותי ההצלה, משטרה, מגן דוד אדום ומכבי אש".

לפי ממצאי התחקיר, "בעת פרוץ הדליקה היתה פעילות מלאה ושוטפת בתחנה". מר קידר פירט (ס' ז' בע' 3 בדו"ח):

"בעת פרוץ הדליקה היתה פעילות מלאה ושוטפת בתחנה:
·
תדלוק כלי רכב (להוציא בנזין 96 שהיה מושבת בשל המיהול).
·
רחיצת מכוניות במתקן הרחיצה.
·
טיפול במכוניות הרחוצות, יבוש ושאיבת אבק.
·
חניית כלי רכב במקומות שאושרו ע"י מנהל התחנה.
·
פעילות ותנועת לקוחות במרפסת המזנון.
·
תנועות עוברים ושבים (הולכי רגל) דרך התחנה".

מר קידר הודה בעדותו, כי ב"ארוע מיהול" אין נוהל של פז הדורש כי התחנה תפסיק לעבוד, וזאת למעט לגבי מכירתו של המוצר המהול (ר' עדותו בפ' ע' 170 ש' 23; ע' 176 ש' 27 עד ע' 177 ש' 4).

מר קידר לא הצביע על גורם וודאי להצתת הדלק. לדבריו, "יתכנו מספר גורמים שכל אחד מהם בסבירות זו או אחרת היו קיים במקום בעת הארוע". הוא פירט (בע' 3 לדו"ח):

"לא ניתן לקבוע, לעניות דעתנו, בצורה ברורה וחד משמעית את מקור ההצתה שגרם לדליקה. יתכנו מספר גורמים שכל אחד מהם בסבירות זו או אחרת היו קיימים במקום בעת הארוע:
1.
הצתה של אדי הדלק ע"י מכונית בעת הנעתה.
2.
מנוע חשמלי של מתקן רחיצת המכוניות הסמוך.
3.
מנוע חשמלי של מתקן שאיבת אבק.
4.
בדל סיגריה בוערת.
5.
גז מצינור פליטה של מכונית.
6.
נפילה של מכשיר או חפץ בשטח שהיה רווי אדי דלק או מכה בין שני גופים ליצירת ניצוץ.
7.
צלצול/חיוג/הפסקה של טלפון סלולרי.
8.
התפרקות מטענים סטטיים".

בעדותו סיכם את עמדתו בנקודה זו: "... גלישה של דלק כמעט בוודאות תגרום לדליקה. מקור ההצתה ימצא" (פ' ע' 173 ש' 16-15).


9.
נסיבות הארוע נחקרו ע"י מספר מומחים. כאמור, המומחים מאוחדים בדעה, כי אדי הדלק שהיתמרו מן השפך - ניצתו. מר דניאל לוין, חוקר שריפות והצתות, הצביע על "מספר אפשרויות לפרוץ דליקה זו": ארוע זדוני ומכוון; כשל חשמלי ברכב התידלוק, וכן שריפה שמקורה בגלישת תמהיל הדלק מרכב התידלוק (בס' 4 לחוות דעתו מיום 22.8.2002). המומחה ציין כי "לא נמצאו כל ממצאים או עדויות לכך שנעשו נסיונות מכל סוג לביצוע ארוע מהסוג הנדון בתחנת הדלק". אשר לכשל חשמלי – גם פה לא מצא את ההסבר לארוע. מר לוין העריך כי גורם הארוע הוא ב"ניצוץ או מקור חום מתאים אחר", אשר "נפגש"
עם אדי הדלק. מר לוין לא איתר את מקור ה"ניצוץ", וסיכם כדלקמן (ס' 5 בחוות דעתו):
"לאחר חקירת נסיבות פרוץ הדליקה, לאור העובדות, הממצאים, העדויות ועל סמך ניסיוני כחוקר שריפות, אני בדעה כי הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה אש שפרצה כתוצאה משפך הדלק אשר ניגר על הרצפה באזור התחנה ועד לרחוב הסמוך.
המדובר בחודש יוני בשעות הצהריים החמות. כמויות הדלק שנשפכו מרכב התדלוק התאדו במהירות גבוהה כתוצאה מתנאי הסביבה והחום במקום והפכו לאדם נפיצים. כל גורם הפולט חום או ניצוצות היה יכול להיות הגורם לפרוץ אש במקום".

10.
מר לוין אישר בעדותו כי אינו יודע "להגדיר בהגדרה חד משמעית מה היתה הסיבה" (פ' ע' 75 ש' 20). לדבריו, "יש יותר מאפשרות אחת". הוא תיאר גורמים פוטנציאליים שונים, כמו חשמל סטטי, צלצול פלאפון, או עישון סיגריה (פ' ע' 75 ש' 26 עד ע' 76 ש' 7). לדבריו, "כל אחד ממכשירים חשמליים שפעלו במקום עובר לגלישה יכול היה לגרום תיאורטית לשריפה. אחד המכשירים שמייצר ניצוצות. רדיו באוטו אינו מייצר ניצוצות אך המתנע של האוטו כן מייצר ניצוצות. גם רכב שפועל בדינמו או באלטרנטור גם נוצרים ניצוצות. המנוע של המזגן גם נותן ניצוצות" (פ' ע' 76 ש' 12-9). גם שואב אבק עלול לגרום ניצוצות (עדותו בפ' ע' 76 ש' 16-15).

המהנדס אשר סלוצקי חקר את הארוע בהיבט מערכת החשמל. הוא הסביר כי ביקש "לברר אם איזשהו כשל חשמלי יכול היה להצית אדי הדלק שנשפכו בתחנה" (פ' ע' 109 ש' 28-27; ע' 110 ש' 7-4). מר סלוצקי שלל קיומו של כשל חשמלי בלוח החשמל (ס' 1 בפרק "ממצאים", חוו"ד מיום 31.7.2000). כן שלל אפשרות לפיה הגורם לדליקה הוא שואב האבק, שכן "נמצא עם סימני חריכה חיצוניים בלבד... לא נמצאה כל עדות לכשל חשמלי או לארוע שריפה שפרצה ממנו" (ס' 3 בפרק "ממצאים"). מר סלוצקי סבר כי גם מכונת הקיטור אינה הגורם לדליקה, אף כי נפגעה כתוצאה מאש (שם, ס' 4). הוא ניתח בהרחבה אפשרות זו, על מסלוליה החלופיים. לדבריו, לא יתכן שאדי דלק חדרו למיכל הקיטור, שכן המיכל לא התבקע לחלוטין (ס' 5.1). מר סלוצקי ציין כי "מאקדח ההתזה יוצאים מים רותחים בטמפרטורה של לא יותר מ 97 מעלות צלסיוס – טמפרטורה כזו לא מסוגלת להצית אדי דלק" (ס' 5.2). הוא הדגיש, כי "מהאקדח לא יוצאת אש!!!" (שם). כך גם שלל אפשרות שאדי דלק חדרו למערכת החשמל של מכונת הקיטור, שכן פיוז ההגנה לא נשרף (ס' 5.3).


מר סלוצקי העלה אפשרות כי המקור נעוץ ב"חום סביבתי". הוא ציין כי "גלישת הדלק על גבי המיכלית הצבועה והמבודדת גורמת לטעינה סטטית של הדלק... קיימת סבירות גבוהה שעקב החום הסביבתי נוצרו אדי דלק באזור שבו התחוללה הגלישה ובעת פריקה של הדלק שנגע בקרקע נוצרה התפרקות מטען סטטי המלווה בניצוץ אשר גרם לשריפה הנדונה" (ס' 9-7 בפרק "דיון וחקירה"). יחד עם זאת: "קיימת גם סבירות רבה יותר שהשריפה החלה מסיבה שאיננה קשורה לפריקת מטען סטטי או ניצוץ חשמלי כלשהוא אלא מסיבות אחרות שיפורטו על ידי חוקר הדליקות" (שם, ס' 10). הוא סיכם בכך ש"אין כל סיכוי שהשריפה הנדונה נגרמה עקב כשל חשמלי" (ס' 1 בפרק "מסקנות"). בחקירתו אישר כי אינו יודע לאמר ממה נגרמה השריפה (פ' ע' 110 ש' 10-9).


דומה כי ניתן כבר עתה לשלול אפשרות לפיה זרימת הדלק במורד המיכלית, כשלעצמה, גרמה להתלקחות. גם לשיטתו של מר סלוצקי, קיימת "סבירות רבה יותר" שהשריפה החלה מסיבה שאיננה קשורה בכך (ס' 10 לחוות דעתו). המומחה גרציאני היה שותף לדעה זו, וציין כי גלישת דלק במורד המיכלית, היא עצמה, לא תיצור חשמל סטטי ברמת התלקחות (ר' עדותו בפ' ע' 129 ש' 26-23; ע' 130 ש' 16-11 וכן ש' 22).


המומחה חן גרציאני רפאל נכח במקום בעת כיבוי הדליקה ולאחריה, והעיד כי ראה "את כל מהלך הדליקה, שרידי הדליקה וסימני החריכה" (ס' 6 לחוות דעתו מיום 10.8.2000; כן ר' עדותו בפ' ע' 127 ש' 8-7). אומר מיד: חוות דעתו של המומחה גרציאני, כמו גם עדותו בבית המשפט, הותירו רושם אמין ורציני. חוות הדעת מפורטת ביותר ומלווה בצילומים שהמומחה עצמו צילם בזמן אמת (ס' 7 לחווה"ד; עדותו בפ' ע' 127 ש' 5-4).


מר גרציאני פירט את הממצאים שגילה בחקירה: בעת גלישת הדלק פעלו בקרבת מקום מספר מכשירים שכל אחד מהם היווה פוטנציאל לניצוץ ולהצתת הדלק (ס' 44): מנועי מכוניות שנכנסו ויצאו מהתחנה; מנהרת הרחיצה האוטומטית; שואב אבק חשמלי שעמד בקרבת בור הריקון ונשרף בחלקו; מכשיר קיטור לרחיצת מנועים. בענין מכשיר הקיטור ציין, כי מצא את מזנק ההפעלה שלו פרוש בזירה, במקום אליו גלש הדלק (ר' בע' 19-17 לחווה"ד). המומחה מצא כי המיכלית נשרפה בעיקר מאחור, וכי חלקה הקדמי נשרף פחות (ס' 46). כן נשרפו סככת הניקוי שלצידה עמדה המיכלית, מכונית הוולבו שחנתה מתחת לסככת הניקוי, מכשיר הקיטור ושואב האבק, כמו גם סככת בית הקפה, ומכוניות שהיו בתהליך רחיצה (בע' 22-21 לחווה"ד). שואב האבק נפגע מהחום, ומתקן הקיטור נפגע ונשרף כמעט כולו (בע' 23).


מר גרציאני צירף לחוות דעתו תמונות שצילם במהלך כיבוי האש ולאחריו. בתמונה 1 (ע' 8) רואים במבט-מעל את המיכלית השרופה, החונה בסמוך ובהטייה אחורית קלה לכיוון סככת הניקוי (הנראית בצד ימין). מתחת לסככת הניקוי "עמדה מכונית וולבו שרופה לחלוטין" (ס' 15 בע' 10). הסככה נראית שרופה באופן קשה (תמונה 3). ומה נמצא מתחת לסככה? "בדופן הקיר אליו היתה מחוברת הסככה ישנה נישה שבתוכה היו המתקנים הבאים: א. מכשיר קיטור לרחיצת מנועי מכוניות, ב. כיור וברז מים, ג. חומרי רחיצה... ד. מערכות צנרת מים..." (ס' 16, ע' 10). "את הנישה ניתן לסגור בתריס גלילה ממתכת; [אך] בזמן הדלקה תריס הגלילה היה פתוח, כל הציוד והאביזרים שהיו בנישה נשרפו ונפגעו" (ר' בס' 17, ע' 11 ותמונה 4). מר גרציאני ציין: "סככת הניקוי שבה היתה מכונית הוולבו, מתקן הקיטור ושואב האבק נשרפו ונהרסו כולם" (ס' 46ג').


מנהרת הרחיצה האוטומטית מצויה מול סככת הניקוי, ואף היא "נהרסה במהלך הדליקה", כתוצאה מפגיעת חום (ס' 21, ס' 46ה' לחווה"ד הנ"ל). בצמוד למנהרת הרחיצה חנו זו אחר זו שתי מכוניות, שנשרפו (ס' 22). בתמונה אווירית רואים את מנח המיכלית יחסית למתקני התחנה (ר' תמונה בע' 14 לחווה"ד): המיכלית שנדלקה עומדת בסמוך לסככת הניקוי (מימין); מתחת לסככת הרחיצה עומדת מכונית וולבו שרופה; חזית המיכלית מופנית לכיוון משאבות הדלק; חלקה האחורי של המיכלית קרוב לפתח ריקון הדלק; משמאל, במרחק-מה מהמיכלית, רואים שתי מכוניות שרופות, העומדות במקביל למנהרת הרחיצה (למבט-על ראו גם תמונה עליונה בע' 104 בחוות דעתו של רשף מור).


ב"ניתוח הארוע", מר גרציאני ציין כי "מרגע שבו קרתה הגלישה נוצרה למעשה תערובת נפיצה, כל ניצוץ והקטן ביותר עלול היה להציתה... כל מכשיר חשמלי ו/או אש גלויה ו/או סיגריה בוערת, עלולים היו להצית את התערובת הנפיצה שנוצרה באזור הגלישה וסביבה" (ס' 50-49). מר גרציאני העריך כי מקור הניצוץ במקרה דנא הוא במכשיר הקיטור (בס' 54-51 לחוות דעתו):


"על פי המידע שיש בידי, בעל התחנה כשראה את גלישת הבנזין לכיוון רח' סלמה הפעיל את מתקן הקיטור מתוך כוונה למהול את הבנזין ולהוריד את רמת הסיכון.

בעל התחנה לא ידע כנראה כי מים אינם מוהלים דלק, אלא להיפך גורמים לפיזור רב יותר של הדלק ולהגדלת אזור הסכנה.
יחד עם זאת, הפעלת מתקן הקיטור גרמה להפעלת מבער המכשיר והציתה את אדי הבנזין שהיו פזורים מעל כל האזור.

אישוש לניתוח זה ניתן על ידי עדויות של אנשים שהיו נוכחים במקום ועל ידי הממצאים שנמצאו:

א. בעל התחנה טען שהפעיל גלגלון – הגלגלון נמצא מגולגל ושרוף דהיינו לא השתמשו בו.

ב. צינור מתקן הקיטור נמצא פרוס ומזנקו נמצא במקום בו היתה גלישת הדלק.

ג. ראו את בעל התחנה מפעיל את מתקן הקיטור.

ד. ראו את האש עולה מלטה כלפי המיכלית".

מר גרציאני אישר כי הוא עצמו לא ראה את התובע מפעיל את מתקן הקיטור (פ' ע' 132 ש' 8-1). הוא לא פירט בחוות דעתו מי "ראה" את התובע מפעיל את מתקן הקיטור – וממילא לא ניתן לסמוך על כך ממצא עובדתי. יחד עם זאת, מר גרציאני העיד שמצא את צינור הקיטור "כשהוא פרוש" (פ' ע' 136 ש' 2). הוא תלה את האשם לדליקה במתקן הקיטור "בגלל הממצא שראיתי בשטח – הצינור של הקיטור פרוש" (פ' ע' 136 ש' 15-13). נתון זה חבר לעובדה לפיה מתקן הקיטור נשרף כמעט כולו (בע' 23 לחוות הדעת).


מר גרציאני אישר בחקירתו כי קיים מגוון רחב של סיבות שיכלו להצית את האש (פ' ע' 128 ש' 32-31). הוא הרחיב: "יש שפך ענק של דלק שאדים משתוללים בשטח, אדי דלק, בנזין, מסתובבים ונעים בתוך השטח. ברור לך שניצוץ הצית אותם. השאלה הנשאלת היא איזה ניצוץ. ... אנחנו נמצאים בתוך זירה שיש בה אפשרויות רבות מאוד לניצוצות... יכול להיות מנוע של רכב, שואב אבק, מנוע קיטור... חשמל סטטי (פ' ע' 129 ש' 14-6). מר גרציאני שלל את האפשרות להיווצרות חשמל סטטי מעצם נזילת הדלק על מעטפת המיכלית (פ' ע' 129 ש' 21 עד ע' 130 ש' 22). כן שלל אפשרות שמצבר המיכלית גרם לשריפה, שכן "המשאית לא היתה בפעולה או בתנועה" (פ' ע' 134 ש' 8-7). בנוסף נשללה אפשרות שמשאבת הריקון היא המקור לניצוץ, שכן היא עצמה "אטומה לחלוטין" ולא יכול להיווצר בה ניצוץ (פ' ע' 134 ש' 15-11). הוא הוסיף כי "לפי מצב המיכלית השרופה סביר שמשהו נדלק, לא התפוצץ, המיכלית עצמה לא התפוצצה" (פ' ע' 134 ש' 18-17).


רשף יעקב מור (ישעיהו)
– רשף מור חקר את הארוע כקצין חקירת דליקות במחלקה לכיבוי אש בעירית ת"א (חוו"ד מיום 5.7.2000; עדותו בפ' ע' 70 ש' 3-1, ע' 81 ש' 15-14). הוא הגיע לזירה בסמוך לאחר סיום פעולות הכיבוי (פ' ע' 84 ש' 10). בחוות דעתו רשם, כי "הדליקה פרצה כאמור לאחר שנשפך נוזל דליק (סולר המעורב בבנזין) מגג המיכלית אל רצפת תחנת הדלק והחל לזרום בשיפוע הכביש לכיוון רח' סלמה. כמות הנוזל הדליק שנשפכה לא ידועה אולם מיד עם התחלת השפך החל הדלק להתאדות ונוצר ענן גז דליק" (ס' 4). הוא ציין כי "כדי להצית את אדי הדלק מספיק ניצוץ קטן בטמפרטורה של כ-400 מעלות צלסיוס. בעת קרות השפך והתחלת הדליקה פעלו בקרבה מספר מכשירים או מתקנים אשר כל אחד מהם מסוגל לספק את הניצוץ בעל החום הדרוש להצתת אדי דלק" (ס' 6-5). בין הגורמים הפוטנציאליים מנה את מנועי מתקן המנהרה לרחיצת מכוניות, שואב האבק החשמלי, מכשיר הרחיצה בקיטור "הבנוי ממשאבה ומבער לחימום המים", ניצוץ מאגזוז מכונית, או מכשיר כלשהו במשרד, מקרר או מדחס אוויר, או התפרקות מטען חשמלי סטטי (ס' 6.8-6.1 לחווה"ד).

רשף מור ציין בחוות דעתו כי לפי תחקיר הארוע של פז, מנהל התחנה השתמש בגלגלון לשטיפת הגלישה (ס' 9). פעולה זו נוגדת, לדבריו, את הוראות העבודה לטיפול בשפך, מהסיבות הבאות: הנוזל הדליק אינו נמהל במים אלא צף ומתפזר על שטח גדול יותר;
כתוצאה מכך כמות ההתאדות גדלה, ענן הגז גדל, וגדל גם הסיכון לדליקה (ס' 9.2-9.1). רשף מור הוסיף ומצא כי "גלגלון הכיבוי נשרף כשהוא מגולגל במקומו אולם זרנוק ההפעלה של מכשיר השטיפה בקיטור נמצא פרוש לעבר מקום השפך ונראה כי את שטיפת הגלישה ומיהולה ניסו לבצע בעזרת מכשיר השטיפה בקיטור" (בע' 4). רשף מור תיאר כי מכשיר הקיטור מיועד לשטיפה במים "כמעט רותחים"; "המכשיר נכנס לפעולה בעת שלוחצים על ידית ההפעלה המותקנת על המזנק המתיז את הרותחין, מיד נכנסת לפעולה משאבת הלחץ המגבירה את הלחץ והמבער ניצת ומחמם את המים והמים החמים זורמים דרך המזנק" (ס' 10.3-10). מכאן הסיק: "מכשיר הקיטור שהופעל על ידי אחד מעובדי המקום לצורך שטיפת הגלישה ומיהולה מיד עם גילוי הגלישה גם פיזר את הנוזל הדליק לכיוון רחוב סלמה וגם הצית את האש" (בע' 4).


מסקנותיו של רשף מור היו כדלקמן: "סיבת הדליקה: תקלה בתהליך עבודה, שפך נוזל דליק מהמיכלית שיצר ענן אדים דליקים. ... הגורם המצית בעל הסבירות הגבוהה ביותר מתוך כלל המכשירים שפעלו וגם הקרוב למיכלית ולשפך הינו מכשיר השטיפה בקיטור הפולט חום רב ולהבת אש בשעת פעולתו המשלבת משאבה ללחץ מים גבוה ומבער להבה המחמם את המים בלהבת אש גלויה" (בע' 5).


רשף מור נשאל בחקירתו על צינור מים גומי ירוק שנראה בתמונות הזירה (ר' תמונה 9 בחוות דעתו וכן תמונה תחתונה בע' 104 לחווה"ד). צינור זה הוא לכאורה בעל חשיבות, שכן התובע העיד שעשה שימוש ב"צינור השקייה" לפיזור השפך (ס' 37 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 35 ש' 8-5). רשף מור אישר כי בתמונה 12 לחוות דעתו רואים צינור מים פרוס בשטח, המגיע אל מתחת לשואב אבק (עדותו בפ' ע' 91 ש' 18-2). תחילה סבר, כי קצהו של הצינור חוזר ומושחל לנקודת עמדה בקיר (עדותו בפ' ע' 91 ש' 31-17; ע' 92 ש' 16-3). ואולם, התבוננות קרובה בשתי התמונות (תמונה 9 לצד התמונה התחתונה בע' 104), מלמדת כי לא מדובר באותו צינור (ר' עדותו בפ' ע' 99 ש' 3-1). ואמנם, רשף מור אישר כי בעת חקירת הארוע "לא התייחסתי לצינור הירוק בזמנו. אני התייחסתי בתמונות האלה לגרנר [הקיטור], לצינור הגרנר, לוח החשמל. לא נתתי דעתי על הצינור הירוק" (פ' ע' 101 ש' 30-27).


רשף מור הדגיש בעדותו כי זיהוי מכשיר הקיטור כגורם ההצתה נסמך על מיקומה של ידית ההפעלה ועל מצבו של מתקן הקיטור (פ' ע' 99 ש' 19). הוא תיאר את מיקום ידית ההפעלה: "באמצע המקום של השפך שיכול להיות שהתגבר בהמשך הנזילה, שם היה מונח אותו ידית הפעלה של הגרנר" (פ' ע' 85 ש' 16-14). לדבריו, הוא הזיז את הידית עם הרגל, "כדי לוודא שהוא היה שם בזמן השריפה" (פ' ע' 85 ש' 2-1). לצד מיקום הידית, נתן דעתו לחריכת המתקן: "ראיתי אקדח של הקיטור בזירת השריפה וראיתי את הגרנר שהיה הכי שרוף מהכל וזה מעיד שהוא מוקד השריפה... הכי נשרף המכשיר עצמו... זה המכשיר שיוצר את לחץ המים והלהבה לצורך חימום המים. המכשיר הזה הוא שרוף הכי חזק מכל המכשירים שהיו בסביבה למרות שאמור להיות אמיד. בנוסף, הצינור שלו היה פרוש עד למרכז השפך ובער שם" (פ' ע' 88 ש' 16-4; ר' גם פ' ע' 90 ש' 20-19). רשף מור ציין כי המתקן היה מחובר לחשמל, ו"ברגע שהוא מחובר לחשמל ולוחצים על הידית, המכשיר מופעל אוטומטית" (פ' ע' 89 ש' 10-9; ר' גם פ' ע' 100 ש' 5-2).


ב"כ התובע טען שנעשה שינוי בזירה (ס' 213 לסיכומיו). אין למצוא אסמכתא לכך בחקירתו של רשף מור. להיפך: העד טען: "ממה שזכור לי וממה שציינתי אני יכול לציין שבתמונה בע' 90 ידית ההפעלה של מתקן הקיטור נמצאת במקומו כפי שצילמתי אותה" (פ' ע' 103 ש' 4-3). יחד עם זאת, אני מקבלת שאין מקום לסמוך ממצאים על התמונה שבע' 90 לחווה"ד (ר' גם נ/4). מדובר בחיבור של מספר תמונות, במבט מרוחק, ואין הן מלמדות בבירור על מיקום הקיטור.


סנ"צ רן שלף ביקר אף הוא בזירה ביום הארוע, כראש היחידה לחקירות והצתות במז"פ, והכין דו"ח ביקור (ר' חוות דעתו מיום 25.6.2000 שהוגשה בתיק מוצגי הנתבעות 13-12). בממצאיו תיאר: "המיכל גלש על גדותיו ודלק נשפך לעבר חלקה האחורי של המיכלית. התרחשות דליקה כתוצאה מניצוץ" (ס' 5ז'-ח' לחווה"ד); וכן: "הדליקה ארעה כתוצאה מגלישת תערובת בנזין וסולר מן המיכלית לעבר חלקה האחורי וניצוץ שהתרחש בעקבותיה" (ס' 6ח'). אשר לשאלה מה גרם ל"ניצוץ", סנ"צ שלף ציין: "יתכן שהניצוץ נוצר תוך שטיפת הדלק באמצעות קיטור בלחץ על ידי מנהל התחנה. מקורות אחרים אפשריים לניצוץ: ניצוץ משואב-אבק, חשמל סטטי, מכונה ליצור קיטור בלחץ, אחר" (ס' 6ח'2-3). אף הוא סבר שלא ניתן לקבוע בוודאות מהו הגורם לניצוץ שהדליק את השפך (ר' חקירתו בפ' ע' 119 ש' 32 עד ע' 120 ש' 13):

"...
לא היה עוררין על כך שחומר דלק נשפך ממיכלית ורואים את זה גם בתמונות שצילמתי בזירה, רואים את השפך כתם הדלק והיווצרותו של הניצוץ יכולה היתה להתרחש מהרבה מאוד סיבות... חשיבות העובדה שנשפך חומר דלק, כמות די גדולה מהמיכלית כלפי מטה לכיוון המדרון והשפך הזה של חומרי הדלק נדלק. ממה בדיוק מאיזה ניצוץ או מה גרם להדלקה של האירוע, כתבתי כל מיני אפשרויות אבל אנחנו חיים בעולם של ניצוצות, בעולם שכל דבר יכול להדליק תחנה.
ש. ז"א שאתה מראש אומר שאתה לא יכול לקבוע מה הדליק את השפך.
ת. חד משמעית – לא. לדעתי אף אחד לא יכול לקבוע. זה לא שיש איזושהי דרך מדעית לבוא ולהגיד בסדר היתה טעות, נשפך שפך של 50 ליטר או משהו כזה של תערובת בנזין וסולר והניצוץ שגרם מקורו במקום מסוים. באירוע הזה אני חושב שזה בלתי אפשרי לבוא ולומר שהניצוץ מקורו במקום מסוים ולכן אני גם כותב שיש מס' אפשרויות להיווצרותו של הניצוץ.

ור' עדות בפ' ע' 123 ש' 26-24: "ש. תאשר לי בשורה התחתונה שאתה לא יכול לדעת איזו סיבה חשמלית או אחרת גרמה לניצוץ שעשה את הבערה. ת. אני לא יכול".

סנ"צ שלף הצביע גם הוא על רובה הקיטור כמחולל הדליקה ברמת סבירות גבוהה יחסית. לענין אדי הדלק הסביר: "אני רוצה לענין זה להסביר שמה שקורה בארוע כזה ששפיכה של כמות כ"כ גדולה של בנזין בתערובת עם סולר, מה שנדלק זה האדים. הטמפרטורה גם בשעה 14:00 ביוני היא מספיק גבוהה שאדי הבנזין יתפזרו מיד. הם קודם כל הופכים לאדים כשהיו במצב ראשוני נוזל, ולמעשה מעל האספלט מצטבר איזשהו גל אדים שמתפזר בסביבה וכל ניצוץ שיהיה בסביבה של האדים האלה יכול לגרום להדלקתם" (פ' ע' 122 ש' 8-4). ומה מחשיד את מכשיר הקיטור? סנ"צ שלף הסביר: "מכונת קיטור היא מכונה שמייצרת ניצוצות ובמקום שהיא היתה ופעלה, היא יכולה להיות בסבירות גבוהה הגורם" (פ' ע' 124 ש' 11-10; ור' ס' 6ח'2 לחווה"ד, שם מוצג מתקן הקיטור כאפשרות סבירה ראשונה).


המיקום בו נמצאה ידית (או "רובה") הקיטור הטיל עליו חשד כבד. סנ"צ שלף הסביר כי בתמונה 7 בנ/5 "ניתן לראות את רובה השטיפה, זה מתקן לשטיפת מכוניות באמצעות קיטור. הוא מחובר לעמדה שנשרפה, ובתמונה 8 ורואים את המתקן המייצר קיטור. המיקום של הרובה לשטיפת הרכב נמצא במקום שהוא קרוב לאותו מקום שבו החלה הדלקה" (פ' ע' 121 ש' 24-21). ובהמשך: "במקום שבו אני חושב שהאש התחילה, מהחלק הצפוני שמתחת למיכלית ושם מצאתי וזה מצולם, את אותו מתקן לשטיפה ולכן אני מעלה אותו כאחת האפשרויות, לכך שהוא גרם לדליקה כי המתקן הזה הוא מתקן חשמלי. נגיעה בהדק וברגע שמפעילים את ההדק נוצר חשמל מן זיק חשמלי שעלול לגרום לארוע כזה. מאחר והמתקן היה קרוב לאותו מקום שחשבתי, אני חושב גם עכשיו, שבו פרצה הדליקה, ציינתי זאת כאחת האפשרויות אם כי לא היחידה" (פ' ע' 122 ש' 28 עד ע' 123 ש' 5).


בחוות הדעת נרשם כי סנ"צ שלף קיבל מידע מחוקר בשם דוד בירון (מטעם חב' ביטוח), ולפיו "שני פועלים ערבים שטפו מכוניות והשתמשו בשואב אבק ובקיטור בעת הגלישה של התערובת מן המיכלית... מנהל התחנה, יורם, שטף את הדלק שגלש מהמיכלית על ידי הקיטור" (בע' 3-2). בחקירתו אישר כי לא גבה עדויות מעדי ראיה, וכי אינו יודע "מי שטף עם הרובה קיטור בלחץ" (פ' ע' 121 ש' 21-15). יחד עם זאת - ואף שהסכים שנכון לשאול "אם בכלל שטפו עם רובה קיטור" (פ' ע' 121 ש' 21-20) - הערכתו היתה כי רובה הקיטור הוא הגורם המחולל (פ' ע' 121 ש' 24-20). לענין זה, לא נסמך על מידע שקיבל מגורם כזה או אחר, אלא על ממצאים עובדתיים שמצא הוא עצמו בשטח. ממצאים אלה מלמדים על קשר בין כיוון זרימת השפך לבין מיקום הימצאו של רובה הקיטור (פ' ע' 122 ש' 14-9):


"אני אפרט: זה נכון שאני לא יכול לומר במדויק היכן החלה הדליקה, אני יכול לומר את מיקום פרוץ הדליקה במורד המיכלית כלפי מטה מתחת למיכלית לכיוון צפון. אני אומר זאת על בסיס התמונות... המיכלית נפגעה בצורה קשה ביותר בחלקה האחורי, החלק שנוטה לכיוון צפון ובעצם שם החלה הדליקה.
ש. ז"א שהניצוץ שהדליק את האדים היה מאחורי המיכלית.
ת. כן".

מתוך ממצאיו של סנ"צ שלף עולה כי התקיים "מפגש" בין כיוון זרימת השפך, אזור הפגיעה העיקרי במיכלית, ומצב פרישתו של רובה הקיטור. כיוון זרימת השפך היה במורד המיכלית ומתחתיה, בשיפוע התחנה לכיוון רח' סלמה. אין חולק כי התחנה אמנם מוקמה בשיפוע (ס' 37 לתצהיר התובע). חלקה האחורי של המיכלית הוא המקום שנפגע בה ביותר (ור' גם תמונות 2-1 בחוות דעתו של רשף מור וס' 6 ו' לחוות דעתו). באזור זה של השפך - מאחורי המיכלית ובמורד התחנה - נמצא פיסית רובה הקיטור במצב פרוש על הרצפה. יושם אל לב, כי צינור הקיטור נמצא מתוח במרחק של כמה מטרים מסככת הניקוי - שם יושב מתקן הקיטור, ושם גם המתינה ממכונית הוולבו לניקוי בקיטור (ר' תמונה 7 ב-נ/5, שהוגשה ע"י סנ"צ שלף בחקירתו - פ' ע' 121 ש' 24-21; לענין המתנת הוולבו לניקוי בקיטור ר' למשל ס' 20 לתצהיר התובע וכן ס' 272 לסיכומיו). גם סנ"צ שלף שלל אפשרות כי הצינור הוזז בטווח הזמן שמפרוץ הדלקה ועד להגעתו (פ' ע' 123 ש' 10-6).


ממצאיו של סנ"צ שלף עולים בקנה אחד עם ממצאיו של רשף מור, שהצביע אף הוא על פרישת רובה הקיטור במרכז השפך, מאחורי המיכלית, ובמורד התחנה (ר' עדותו בפ' ע' 85 ש' 16-14). ראו לענין זה גם תמונה 14 בחוות דעתו של רשף מור, בה נראה רובה הדלק הפרוש, וכן הסבריו בענין כיוון הפרישה, בפ' ע' 98 ש', 12-7. לפי עדויותיהם של סנ"צ שלף ורשף מור והתמונות שהגישו, צינור הקיטור נמצא מתוח אל מחוץ לסככת הניקוי, מאחורי המיכלית ובמרכז שפך הדלק.




יש ליתן משקל נכבד לעדויותיהם של סנ"צ שלף ורשף מור, שבדקו את הזירה ביום הארוע. שני מומחים אלה פעלו כגורמים ממלכתיים נייטרלים וחסרי פניות. נתתי דעתי לניתוח שערך המהנדס סלוצקי בענין מכשיר הקיטור, ואולם יש לזכור כי מר סלוצקי לא ניסה לאתר את מקור הדליקה, אלא אך לבחון אם התרחש כשל חשמלי (ר' למשל עדותו בפ' ע' 113 ש' 2; ע' 123 ש' 2-1). זאת ועוד: המהנדס סלוצקי אישר, כי התזת מים צפויה להגדיל את שטח פרישתם של אדי הדלק בתחנה וכן את מהירות התפשטותם (עדותו בפ' ע' 114 ש' 8-5). הוא הסכים, כי חום רצפת התחנה צפוי "להרים" את אדי הדלק תוך שניות עד דקות (עדותו בפ' ע' 114 ש' 11-9). אף לשיטתו, "מפגש" בין הבזק חשמלי עם אדי הדלק – יוביל להתלקחות (עדותו בפע' ע' 113 ש' 21-20). מר סלוצקי לא בדק את מיקומה של מכונת הקיטור בזירה, כמכשיר שיכול ליצור הבזק כאמור (פ' ע' 113 ש' 32-31).


בענין מעורבותו של מתקן הקיטור, יש ליתן משקל לאופן פרישתו של צינור הקיטור בזירה. כאמור, צינור הקיטור נמצא פרוש מחוץ לסככת הניקוי, כשהוא מתוח לכיוון שפך הדלק (ר' תמונה עליונה בנ/5 שהציג סנ"צ שלף, ותמונה 14 בחוות דעתו של רשף מור). מדובר במתקן המשמש בעיקר לרחיצת מנועים (ר' למשל ס' 16א' בחוות דעתו של מר גרציאני). המתקן משמש "לניקוי קשה, כלומר כשמשהו מאוד מלוכלך או ספוג בשמנים מסויימים, כשיש צורך בשימוש במים חמים להמסת חומרים דביקים וכו'. גם לשטיפת מנועים" (עדותו של התובע פ' ע' 27 ש' 19-17). התובע הודה, כי ביום הארוע, בעת שהמיכלית הגיעה לתחנה, עובד בתחנה עבד עם הקיטור (ס' 20 לתצהירו; ס' 272 לסיכומיו). אך, לדבריו, "מיד כאשר הגיעה המיכלית הופסקו שאיבת האבק והקיטור" (ס' 20 סיפא לתצהירו).


טענת התובע כי עבודת הקיטור הופסקה עם הגעת המיכלית – לא זכתה לגיבוי ראייתי.
ביום הארוע, שני עובדים עבדו ברחיצת מכוניות: מר רזי ספורי (ר' עדותו בפ' ע' 189 ש' 28-19), ומר זיאד אבו-שנדי (עדותו בפ' ע' 221 ש' 18-17 ובע' 222 ש' 18-17). רחיצת מכוניות נעשתה במנהרת הרחיצה אוטומטית, וניקוי הפנים נעשה בסככת הניקוי שמולה, ואשר בה מוקמו שואב האבק ומתקן הקיטור (ר' למשל תמונה בע' 14 בחוו"ד של חן גרציאני). מתקן הקיטור הונח בארון ברזל שבנישה בקיר, וצינור הקיטור גולגל אף הוא בארון (עדות התובע, פ' ע' 42 ש' 17). מר ספורי העיד, כי זיאד נהג להוציא את צינור הקיטור בבקר אל מחוץ לארון: "ש. בבוקר השיטה היתה שזיאד מגיע ופותח את הארון, מוציא את השואב אבק, מוציא את הקיטור; ת. נכון. ש. הוא לוקח את הצינור של הקיטור ופורש אותו איפה שהעציצים, נכון? ת. כן. שם אותו בפינה שלו. לא משאירים את הצינור מגולגל בתוך הארון" (פ' ע' 190 ש' 28 עד ע' 191 ש' 3).




מר ספורי העיד שהוא עצמו לא עבד עם הקיטור: "אני לא הייתי מנקה עם האקדח. לא ראיתי שמשתמשים בו. לא ראיתי אקדח שמוציא לחץ גבוה" (פ' ע' 197 ש' 28-27). לדבריו, ביום הארוע, הוא וזיאד לא עבדו עם הקיטור (פ' ע' 191 ש' 32 עד ע' 192 ש'7). תשובותיו בענין העבודה עם הקיטור ביום הארוע היו מבולבלות: פעם אחת טען שכלל אינו זוכר אם היתה מכונת קיטור (!) (פ' ע' 196 ש' 13-12). הוא גם לא זיהה את אקדח הקיטור בתמונה שהוצגה לו (פ' ע' 197 ש' 6-5). למרות זאת "אישר" (במענה לשאלה מנחה): "ש. האם יורם אמר לך למשל להפסיק את פעולות השואב אבק או הקיטור במידה ותראה שנוזל דלק מאיפשהו בתחנה? ת. כן. הוא אמר שלא ייעשה קצר ותעשה את העבודה שלך, כרגיל" (פ' ע' 194 ש' 10-8). עבודה "כרגיל" אינה מתיישבת עם הפסקת העבודה. מיד בהמשך העיד, שיורם לא הנחה אותו מה לעשות כאשר הוא רואה דלק נשפך (פ' ע' 194 ש' 12-11).


זיאד אבו-שנדי סיפר כי בסככת הניקוי עובדים עם שואב האבק וכן עם מכונת קיטור לשטיפת מנועים (פ' ע' 225 ש' 18). לדבריו, רק הוא היה מפעיל את הקיטור (פ' ע' 222 ש' 10). גם הוא סיפר כי בבקר מוציאים את צינור הקיטור מהארון, ופורשים אותו "מסביב לסככה, איפה שהעציצים" (פ' ע' 224 ש' 15-14; וכן בע' 222 ש' 8-4 ובע' 226 ש' 30). ביום הארוע הגיע לתחנה בשעה 8:00 בבקר, ו"הוצאתי את כל הכלים החוצה, מפזר את הצינור של הקיטור החוצה, מניח אותו ומוציא שואב החוצה" (פ' ע' 225 ש' 14-10).


הוצאת צינור הקיטור אל מחוץ לארון מלמדת על היותו זמין לשימוש ביום הארוע. והנה, בזירת הארוע נמצא צינור הקיטור שלא בתחומי סככת הניקוי, אלא משוך מחוצה לה. בתמונה שהציג סנ"צ שלף רואים את צינור הקיטור (הצינור הדק, הקשיח) כשהוא משוך הרחק מעבר למכונית הוולבו השרופה, החונה מתחת לסככת הניקוי (ר' תמונה עליונה
ב-נ/5). צינור הקיטור ניבט גם בתמונה 7 בחוו"ד גרציאני, לצד שתי מכוניות החונות מצפון לסככת הניקוי, ואשר המתינו ככל הנראה לרחיצה במנהרה האוטומטית (ור' בענין זה עדותו של מר אבו-שנדי, פ' ע' 228 ש' 18-15). מתצלום תקריב של רובה הקיטור, המופיע בתמונה 14 בחוות דעתו של רשף מור, עולה כי כיוון פרישתו של הזרנוק הוא למרכז השפך. תמונות אלה מחזקות את הערכותיהם של המומחים מור, שלף וגרציאני, לפיהן רובה הקיטור הופעל בארוע השפך.


השאלה מי הפעיל את מתקן הקיטור נותרה ללא מענה. לא הוצגה עדות ראיה הקושרת את התובע להתזת מים באמצעות מכשיר הקיטור דווקא. התובע הודה כי התיז מים לפיזור שפך הדלק, ואולם לדבריו עשה כן באמצעות "צינור גינה". לדבריו: "הזרימה של הקוקטייל שגלש מהמיכלית היתה לכיוון רח' סלמה (התחנה בשיפוע) ובחלקו החל לגלוש לכיוון המיכלים התת קרקעיים. כאשר הבחנתי בכך אחזתי בצינור השקייה המחובר לכיור בקיר המלבן, ושטפתי במי ברז רגילים את אזור הפתח של המיכל התת-קרקעי להרחיק סכנה מהמיכל. כעבור מספר שניות נשמע פיצוץ עצום..." (ס' 38-37 לתצהירו). בעדותו חזר ואישר כי שטף את כמויות הדלק שנשפכו, ולדבריו עשה זאת באמצעות "צינור מים ירוק" (פ' ע' 35 ש' 27-5).


מר חנוך מרקוביץ, טכנאי שירות מטעם פז, אישר שראה את התובע "מתיז מים על רצפת התחנה באמצעות צינור שהיה במקום" (ס' 21 לתצהירו). מר מרקוביץ לא ידע לאמר מהו סוג הצינור: "אני ראיתי אותו עם צינור מים לכיוון הנוזל. ש. אני רוצה שתהייה מדויק. יש הבדל בין צינור מים לאקדח של קיטור. ראית את יורם עומד עם אקדח קיטור או עם צינור מים? ת. אני לא יכול לדייק. לא זוכר. אני זוכר שהוא שפך, זה היה אולי דקה. לי היה נדמה שראיתי אותו עם צינור מים" (פ' ע' 52 ש' 6-2). גם מר איתי כהן, איש המכירות של פז, העיד שראה את התובע "רץ לעבר המיכלית והתיז מים באמצעות צינור על הדלק שכבר גלש בכמות ניכרת על רצפת התחנה (ס' 16 לתצהירו). לא ניתן היה להציל ממנו באיזה צינור מדובר (פ' ע' 64 ש' 32). בתשובה לשאלה מנחה מצד ב"כ התובע אישר, כי לא ראה את יורם "מפעיל קיטור" (פ' ע' 65 ש' 6-1).


התובע טען כי התיז מים רק אחרי שניתק את החשמל לתחנה, וממילא לא יכול היה להפעיל את הקיטור (ס' 35, 37 לתצהירו; פ' ע' 28 ש' 30-26; ע' 43 ש' 21-17; ע' 44 ש' 11). טענה עובדתית זו לא זכתה לתמיכה ראייתית. אמנם, עובד התחנה דאז, מר זיאד אבו-שנדי, העיד כי מתקן הרחיצה האוטומטי הפסיק לעבוד בגין הפסקת חשמל (פ' ע' 222 ש' 32-25). אך שאלת החוקר שמה את התשובה בפיו: "ש. ורק אחרי שהפסיק החשמל אתה עומד ומסתכל מתוך הלוחות השקופים בתוך מכונת השטיפה ואז ראית את ההבזק. ת. "ראיתי להבה פתאום קופצת אחרי הפרספקס" (פ' ע' 223 ש' 3-1). מדברי העד בהמשך נראה שמדובר בארועים שארעו בו-זמנית: "הייתי במכונה, ראיתי שהחשמל הפסיק וראיתי שיש להבה של אש. הלהבה היתה איפה שהמשאית, היתה על גב המשאית" (פ' ע' 226 ש' 23-22).


לפי תחקיר הארוע שערך מר קידר, אספקת החשמל לתחנה הופסקה רק לאחר פרוץ האש, וזאת ע"י "איש התחזוקה" שנכח במקום – הלא הוא חנוך מרקוביץ (ר' בע' 2 לדו"ח וכן תיאור הנוכחים בארוע בס' 2). מר מרקוביץ העיד כי רק לאחר ששמע את הפיצוץ וחזה בלהבה מעל המיכלית, רץ "לכבות את זרם החשמל" (ס' 20, 22 לתצהירו). הוא סיפר כי התובע אמנם "הוריד את ידית החשמל" – אך היתה זו רק הידית של מנפקת הדלק, ולא המתג הראשי של התחנה (פ' ע 50 ש' 32 עד ע' 51 ש' 5). עדות זו מפריכה את טענת התובע, לפיה אספקת החשמל הופסקה לפני התזת מים על שפך הדלק. אציין כי עדותו של מר מרקוביץ הותירה רושם אמין. תשובות העד היו מפורטות ותיאוריות -- כמי שרואה פעם נוספת לנגד עיניו את תרחיש הארועים (ר' למשל תשובתו בענין הצבת אדם על גג המיכלית, פ' ע' 49 ש' 20-8, וכן פ' ע' 53 ש' 32-29). העד גם לא התחמק מאחריותו לבטיחות המשאבה (פ' ע' 55 ש' 26 עד ע' 56 ש' 4). זאת ועוד: בכתב התביעה נרשמה גרסת התובע, לפיה ניתק את "מתג החשמל שהיה אחראי על פעולת המשאבה הנ"ל" (ההדגשה הוספה, ס' 42). טענתו בעדותו לפיה ניתק את הזרם הכולל היא עדות כבושה, וסותרת את הנטען בכתב התביעה.


כאן המקום לציין, כי במהלך עבודת המיכלית לא הופסקה העבודה בסככת הניקוי. עבודה זו כללה גם הפעלת קיטור. מר ספורי העיד שהמשיך לעבוד ברחיצת מכוניות בסככה גם במהלך עבודת המיכלית: "עבדנו רגיל במקביל" (פ' ע' 194 ש' 23); "מבחינתי לא היה שינוי כשהמיכלית נכנסה ועבדתי כרגיל" (פ' ע' 196 ש' 31). עדות זו עולה בקנה אחד עם ממצאיו של מר קידר בתחקיר, לפיהם "בעת פרוץ הדליקה היתה פעילות מלאה ושוטפת בתחנה" (ס' 2ז'). פעילות זו כללה גם "טיפול במכוניות רחוצות, ייבוש ושאיבת אבק" – הנעשית בסככת הניקוי (שם).


בשלב שאיבת התמהיל, מכונית וולבו חנתה בסככה לצורך ניקוי וקיטור (ר' למשל תמונה 3 בחוות דעתו של מר גרציאני, וכן עדותו של מר אבו-שנדי, בפ' ע' 225 ש' 20 וכן בע' 228 ש' 16-15). מר אבו-שנדי טען שהטיפול בוולבו נדחה מחמת בוא המיכלית. אך השאלות הניחו בפיו את התשובות: "ש. באותו יום של הארוע, לא עבדת עם הקיטור בכלל; ת. לא, לא הספקתי. ש. היית צריך לעשות [קיטור] לאיזה וולבו ואז באה המיכלית; ת. כן, דחינו אותה" (פ' ע' 223 ש' 17-14). מר אבו-שנדי נשאל: "ש. נוהל העבודה בשטיפה היה שכאשר מגיעה מיכלית מה עושים", והשיב: "לא עובדים או מעשנים באזור המיכלית, עוברים למכונה האוטומטית" (פ' ע' 223 ש' 5-4). מר אבו-שנדי הודה שהמשיכו לעבוד עם שואב האבק: "מרגע הגעת המיכלית עוברים לצד ההוא, שם עבדתי יחד עם רזי, אחד בשואב [אבק] ואחד מקביל למכונה של השטיפה" (פ' ע' 223 ש' 10-9).


מר אבו-שנדי אמר באחת מתשובותיו: "הסבירו לי לא לעשן באזור המיכלית של הדלק ולא לעבוד בסככת השטיפה כשיש מיכלית" (פ' ע' 225 ש' 7); אך מיד בהמשך אמר: "ש. התחנה המשיכה לעבוד כרגיל מרגע שהמיכלית הגיעה, גם לפני כן גם אחרי? ת. אחרי שהמיכלית הגיעה כן" (פ' ע' 227 ש' 7-6). מר אבו-שנדי טען שלא ניתן לעבוד בסככת הניקוי שכן המיכלית חוסמת פיסית חלק ממנה (פ' ע' 225 ש' 32-27); מצד שני אישר שבתמונה בע' 78 (בחוות דעתו של רשף מור) רואים כי המיכלית לא חוסמת את עמדת הניקוי (ר' עדותו בפ' ע' 226 ש' 10-9).





העובדה כי הפעילות בתחנה המשיכה כרגיל – לרבות העבודה בסככת הניקוי – מקשה לייחד את הפעלת הקיטור לתובע. מן הצד האחר, יש לשים לב כי מר ספורי ומר אבו-שנדי לא נפגעו בדליקה. לעומתם, התובע נפצע עם ארוע הפיצוץ (ר' ס' 38 לתצהירו וס' 44 לכתב התביעה). פער זה מרחיק את העובדים מהשימוש בקיטור, ושוב מחזק את מעורבות התובע.

ניתן לסכם כדלקמן
: הדליקה ארעה כתוצאה מהישפכות כמות גדולה של תמהיל דלק מגג מיכלית וזרימתו על רצפת התחנה. אדי הדלק שעלו מן השפך התפשטו והצטברו במהירות, על רקע חום הצהריים בחודש יוני. שטיפת השפך במים ע"י התובע (אף אם השתמש בצינור גינה) תרמה להתפשטות האדים ולפיזורם. בה בעת, מתקני התחנה המשיכו לעבוד (פרט לנקודת התידלוק שהזדהמה בדלק מהול). בתוך זמן קצר, אדי דלק ניצתו וחוללו שריפה. לא ניתן לקבוע בוודאות מהו מחולל ההצתה. קיימות ראיות הקושרות באופן הגיוני את מכשיר הקיטור, אשר צינורו נמצא פרוש במרכז השפך, מתוח מחוץ לסככת הניקוי, ומאחורי המיכלית -- הצד שנפגע בה ביותר. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע בבטחון כי הקיטור הוא מחולל השריפה. אין לשלול אפשרות כי אדי הדלק ניצתו כתוצאה ממחולל אחר (כגון מנהרת הרחיצה האוטומטית או שואב האבק). בנוסף, לא הונחו בפני
בית המשפט ראיות פוזיטיביות המאפשרות לקבוע ממצא מהימן בדבר זהות הגורם שהפעיל את מתקן הקיטור בסמוך להצתה.

על רקע עובדתי זה, ניתן לפנות לשאלת האחריות לתאונה.

האחריות
התאונה התרחשה כתוצאה משילוב שני גורמים עוקבים ומצטברים: האחד – גלישת תמהיל הדלק מגג המיכלית; השני – ה"ניצוץ" שגרם להתלקחות אדי הדלק. קיומו של "ניצוץ" התאפשר מחמת שסביבת העבודה בה בוצעה השאיבה היתה בלתי בטיחותית. להלן אבחן את אחריותם של הגורמים המעורבים בפרשה לשני המחוללים הסיבתיים הנ"ל. אציין כבר עתה, כי אף שמיהול הדלק היה הוא עצמו בבחינת תקלה, הרי שתקלה זו היא רחוקה מן הנזק דנא. תקלת מיהול יכולה וצריכה היתה להיפתר ללא נזקי גוף. הדליקה איננה תוצאה טבעית או מסתברת ממנה. על כן, ומחמת ריחוק הנזק, לא אדון בשאלת האחריות לתקלת המיהול.

האחריות לגלישת תמהיל הדלק
פז נושאת באחריות עיקרית לתקלה. פז אינה אך "ספק דלק", אלא "בעלת הבית" של התחנה (כניסוחו של מר מרקוביץ, טכנאי התחזוקה מטעמה, בפ' ע' 55 ש' 8). מר גד שפירא ומר מיכאל וינקלר, בעלי הזכיון מטעם פז להפעלת התחנה, העידו על שליטתה במכלול ההיבטים הכרוכים בשיווק הדלק. פז היא הבעלים של המקרקעין והציוד העיקרי שבתחנה; היא משלמת את הארנונה; היא גם בעלת רשיון העסק להפעלת תחנת תידלוק (ר' עדותו של מר שפירא, פ' ע' 179 ש' 31-8; ע' 180 ש' 32-14; ע' 181 ש' 22-21; ר' עדותו של מר וינקלר, פ' ע' 200 ש' 18-16; ע' 202 ש' 14-13; ע' 203 ש' 20-19). פז היא זו שמבצעת רכישות של ציוד, עורכת ביקורות בתחנה, ומתקנת תקלות (עדותו של מר שפירא, פ' ע' 179 ש' 13-12; ע' 180 ש' 15-14; ע' 185 ש' 12-4; עדותו של מר וינקלר, פ' ע' 200 ש' 21-20; ע' 206 ש' 15-14; ע' 200 ש' 22 עד 201 ש' 8). "לא זזנו בלי לשאול את פז באופן עקרוני", העיד מר וינקלר; "לא עשינו שום דבר בלי ליידע את פז" (פ' ע' 203 ש' 4; פ' ע' 212 ש' 23). גם מחירי המוצרים לא נשלטו על ידי הזכיינים (עדותו של מר וינקלר, פ' ע' 201 ש' 28-26) עדויות אלה לא נסתרו.


תחום הבטיחות מצוי היה בניהולה של פז. מנהל מחלקת הבטיחות בפז, מר גרשון קידר, העיד שכאשר מתרחשת תקלה במתקן תידלוק, נפתחת קריאה במוקד החברה, וטכנאי מטעם פז מגיע לטפל (פ' ע' 156 ש' 2-1). הוא אישר כי פז נותנת הנחיות בטיחות, עורכת ביקורות בטיחות תקופתיות, מנחה באופן ספציפי אגב בעיה מסוימת, מתריעה במידת הצורך ודורשת תיקונים (פ' ע' 156 ש' 18-5, ע' 158 ש' 26-25). פז מפיצה לומדת בטיחות, ומנהלי התחנות מקבלים ממנה הדרכה ורענון מעת לעת (פ' ע' 159 ש' 11, ע' 161 ש' 14-13). פז עורכת מיוזמתה בקרה עיתית לאיתור מפגעים (פ' ע' 168 ש' 28, ע' 169 ש' 5 וש' 13). מר קידר אישר, כי התקנת אמצעי בטיחות בתחנה מצויה באחריות פז, בין אם הפעלת התחנה נעשיית על ידה, ובין אם נמסרה לזכיין בהסכם קמעונאי (פ' ע' 160 ש' 24-22). כשמדובר בזכיין, האחריות לבטיחות השוטפת מסורה לו, אך פז ממשיכה להדריכו (פ' ע' 161 ש'
21-18).


התחנה בפלורנטין נבנתה ללא תוכנית בטיחות, שכן "לא היתה דרישה כזו" (עדותו של מר קידר, פ' ע' 158 ש' 32 עד ע' 159 ש' 1). בהעדר תוכנית בטיחות, מוקמו מנהרת הרחיצה האוטומטית וכן סככת הניקוי -- על המכשירים החשמליים שבהם -- בסמיכות רבה לתאי המילוי והריקון של הדלק (ר' ס' 13 בחוו"ד גרציאני, שם ציין כי סככת הניקוי מצויה במרחק של כ-3 מ' מפתחי מילוי הדלק; ר' גם תמונה 12 בחוו"ד גרציאני, שם תיאר כי שואב האבק עומד בסמוך לבור הריקון; וכן תמונה 8, שם נראית מנהרת הרחיצה הממוקמת כ- 10 מ' מצפון לעמדות התידלוק). התמונה האווירית בע' 14 לחוות דעתו של מר גרציאני משקפת את הצפיפות היחסית של מתקני התחנה. צפיפות זו חייבה להפעיל את מיכלית הדלק בסמוך לסככת הניקוי, ולא הרחק ממנהרת הרחיצה האוטומטית.





לגבי ארוע של מיהול דלק, מר קידר אישר שבאותה עת לא היו נהלים ספציפיים לפן הבטיחות (פ' ע' 166 ש' 2-3). כך, במסמך ת/3, שענינו נוהל ל"טיפול במיהול בתחנות/לקוחות" (מיום 1.1.1999), פורט סדר הפעולות לטיפול במיהול, החל מ"קבלת הודעה טלפונית" ועד ל"סגירת
jc
". בתוך כך נרשם כי שיש לשאוב את כל המוצר (המהול) מהמיכל (התת-קרקעי), וכי הביצוע ייעשה ע"י ה"הפצה". אין בהוראות אלה כל התייחסות להיבט הבטיחות. הוא הדין בנוהל מאוחר יותר מיום 1.8.1999, ת/4, העוסק ב"טיפול בארוע מיהול בתחנת התדלוק". מסמך זה מפרט תרשים זרימה של פעולות לביצוע. בין השאר נרשם: "שאיבה החומר המהול בפיקוח טכנאי שירות", ובביצוע של "נהג המיכלית". גם כאן אין טיפול בפן הבטיחות. מר קידר אישר כי במועד הארוע לא היה "נוהל בטיחות שמתייחס לטיפול במיהול" (פ' ע' 166 ש' 26 עד ע' 167 ש' 11). נהלי בטיחות
ל"שאיבת דלקים ממיכלי התחנה למיכלית" הונהגו רק מאוחר לארוע (ר' נ/8). מסמך חדש זה מכיל הוראה מפורשת, לפיה: "בכל מהלך השאיבה, יימצא אדם על גג המיכלית, שיוודא שהמוצר הנשאב לא גולש" (בע' הראשון, ש' רביעית מלמטה).


במקרה דנא, נציגי פז היו אלה שניהלו בפועל את הטיפול בארוע המיהול. התובע, כמפעיל התחנה, קיבל מנהג המיכלית מידע ש"התבלבל ועשה קוקטייל, פרק את תא הבנזין של המיכלית לתוך מיכל סולר תת קרקעי של התחנה" (ס' 22 לתצהירו). התובע הורה למזכירתו להודיע למר שפירא ולמר וינקלר, הודיע בעצמו למוקד בפז וכן למר איתי כהן "ששימש כמפקח של פז" (ס' 24 לתצהירו וכן עדותו בפ' ע' 39 ש' 5 וש' 17-14). לדבריו, "איתי אמר לי לא לעשות דבר עד שהוא מגיע... לאחר זמן מסוים הגיעו מייק וגדי, הגיע איתי כהן... ויחד בדקו מלאים... לאחר מכן הורה איתי לנהג לשאוב את הדלק המהול לתוך המיכלית שלו חזרה..." (ס' 26-24 לתצהירו). מר כהן אישר שכאשר קיבל דיווח על מיהול דלקים, פעל בהתאם לנוהל "טיפול בארוע מיהול" של פז, וכי הגיע למקום כנציג המכירות של פז, וכדי לבצע בדיקת כמויות (ס' 12 לתצהירו; פ' ע' 60 ש' 28-27, ע' 62 ש' 23-22).


פז שלחה לתחנה גם את מר חנוך מרקוביץ, טכנאי שירות ותחזוקה (ר' ס' 5 לתצהירו, שם העיד כי נשלח לשטח על ידי הממונה עליו, מר שמואל אברהם). מר מרקוביץ סיפר כי בהגיעו לתחנה מצא במקום, מטעם "פז", את מר איתי כהן מנהל המכירות, וטכנאי נוסף בשם מוטי שחר (ס' 6). בהמשך, מר שחר הונחה על ידי הממונה מטעם פז, מר שמואל אברהם, לעזוב את המקום (ס' 14 לתצהירו של מר מרקוביץ). מר מרקוביץ תיאר את תפקידו בארוע: "לוודא שהמיכל, הקווים... והמשאבות נשטפו כראוי ע"י נהג המיכלית, הדלק החדש הנקי נכנס למיכל והמערכת ראויה ותקינה להתחיל לשווק את המוצר" (ס' 10 לתצהירו). מר מר מרקוביץ אישר כי התהליך כולו נעשה בניהולה של פז, כ"בעלת הבית במקום" (ר' עדותו בפ' ע' 54 ש' 29 עד ע' 55 ש' 8).


ואולם, פז לא מינתה גורם-על לנהל את ארוע המיהול. למקום נשלחו טכנאי שירות (מר שחר מרדכי ולאחריו מר חנוך מרקוביץ), וכן איש מכירות (מר איתי כהן). מר כהן היה "האיש הבכיר" (עדותו של מר קידר, פ' ע' 167 ש' 18-17). ואולם לא היתה ציפיה שמר כהן "יהיה אחראי על הכל", שכן תחום פעילותו היה מכירות, ולא תחזוקה או בטיחות (עדותו של מר קידר, פ' ע' 167 ש' 25-21). לכן, הציפיה של פז היתה ש"כל אחד אחראי בתפקידו ומוכשר בהתאם" (עדותו של מר קידר, פ' ע' 167 ש' 24-23). השקפה זו הובילה לראיה צרה של הגורמים הפעילים: מר כהן סבר שאינו מנהל את הארוע, אלא רק בודק את כמות הדלק שהתבזבזה כדי לזכות את התחנה בפן הכספי (עדותו בפ' ע' 60 ש' 2, ש' 19 וש' 28-27 וכן בע' 61 ש' 26-21). מר מרקוביץ צמצם אף הוא את תחומי אחריותו: "תפקידי היה לוודא שהמיכל, הקווים... והמשאבות נשטפו כראוי..." (ס' 10 לתצהירו).


בפועל, הדלק גלש אל מחוץ למיכלית, בהעדר השגחה אנושית על כמות הדלק הנשאבת מהמיכל התת-קרקעי אל המיכלית. במהלך השאיבה אל התא הראשון במיכלית, נהג המיכלית עלה על גג המיכלית, והודיע כי התא הראשון עומד להתמלא (ס' 14 לתצהירו של מר מרקוביץ). ואולם לאחר שחיבר את צינור השאיבה לתא השני של המיכלית, הנהג לא עלה מחדש אל הגג (שם). מר מרקוביץ תיאר:


"ראיתי שהנהג לא עולה על המיכלית, ובקשתי ממנו שיעלה. הנהג אמר לי "אל תדאג זו משאבה איטית, יש עוד הרבה זמן" וכמו כן הוסיף "יש לי יכולת לבדוק גם כשאני למטה", והצביע על מדיד הנפח של המיכל, שבאמצעותו מודדים את כמות הנוזל במיכל.
איתי כהן, מנהל המכירות של האיזור בפז, העיר גם הוא לנהג שיעלה על המיכלית אך הנהג אמר לו שדי במדיד הנפח לעקוב אחר מילוי התא, והוא אמנם בדק את הכמות במדיד. הנהג לא מדד באופן רצוף אלא פעם או פעמיים בלבד.
ראיתי שהנהג הלך למרפסת של המזנון שקרובה למיכלית והתיישב שם.
איתי דרש מהנהג לעלות על המיכלית ולבצע את עבודתו ובסופו של דבר הנהג אמר 'למרות שיש לי עוד הרבה זמן אני אעשה את מה שאתה אומר'.
הנהג קם והחל להתקדם לעבר המיכלית ואז אני ואחרים הבחנו בגלישה של דלק מתא המיכלית" (ס' 15-19 לתצהירו של מר מרקוביץ).

גם מר כהן תיאר (ס' 15-13 לתצהירו):


"במהלך הזמן שבו המתנתי בתחנת הדלק, הבחנתי שנהג המיכלית אינו עומד על גג המיכלית ואינו משגיח על קצב מילוי תא הדלק במיכלית, אלא עומד על הקרקע בצמוד למשאבות בתחנת הדלק.
על כן, על אף שאין זה מתפקידי ואף לא במסגרת סמכותי להעיר הערות לנהג המיכלית על אופן ביצוע תפקידו, מצאתי לנכון להעיר לו מספר פעמים שעליו לבדוק את קצב שאיבת הדלק ולהשגיח שהמיכל לא יתמלא.
לאחר שהערתי לנהג המיכלית מספר פעמים, הסכים לבסוף וקם ממקומו כדי לעלות על גג המיכלית, ובעודו ניגש לטפס על סולם המיכלית, הבחנתי שדלק החל לגלוש מתא הדלק שבמיכלית למטה, לכיוון ריצפת תחנת הדלק".

עדויות אלה מתיישבות עם התיאור שמסר התובע (ס' 34-33 לתצהירו):


"החבר'ה מפז התחילו לבצע את השאיבה של הקוקטיל חזרה למיכלית וביקשו מנהג המיכלית לעלות על גג המיכלית ולהשגיח על מילוי התא כאשר חנוך או מוטי הפעילו את המשאבה, איתי פיקח מעל כולם... בהמשך שאלתי איך מתקדם ואמרו לי שהם סיימו למלא תא אחד של המיכלית ועכשיו הם בתא השני. בשלב זה ראיתי את הנהג למטה ושאלתי אותו למה הוא לא משגיח והוא ענה לי שחם לו למעלה. התעקשתי שהוא יעלה ואכן הוא עלה" (ור' גם עדותו בפ' ע' 34 ש' 25-8).

מר מרקוביץ תיאר: "הוא ירד, ניתק את המשאבה מהתא האחד וחיבר אותה לתא האחר. הערתי לו לעלות כי ראיתי שהוא לא עולה. ניסה בשיטה עם המדיד המכני, במיכל יש מדיד. הוא אמר שלא צריך לעלות למעלה, אמרתי לו אתה תעלה למעלה. אז הוא עוד לא עלה. אז פניתי לאיתי ואמרתי לו שיעלה למעלה, איתי גער בו, אז הוא קם לעלות. אז שמענו את רעש הגלישה" (פ' ע' 53 ש' 32-29). גם בדו"ח התחקיר מטעם פז נרשם: "בעת מילוי תא מס' 5 לא היה נהג המיכלית על המיכלית להשגחה, וזאת גם לאחר הוראות מספר של מנהל המכירות [מר איתי כהן] שהיה בתחנה" (ר' ס' 2 ג' בדו"ח בדיקת ארוע שהכין מר גרשון קידר).


למרבה הצער, גלישת הדלק הקדימה את עלייתו של הנהג אל גג המיכלית.


דומה שאין מחלוקת, כי במהלך סניקת דלק ממיכל תת-קרקעי אל מיכלית, יש צורך בשילוב כוחות: אדם אחד צריך להימצא על הקרקע, בקרבת המשאבה, וגורם שני צריך לעמוד על גג המיכלית, כדי לבחון את התמלאות התא, לבל יגלוש על גדותיו. מר מרקוביץ תיאר את הדרישה להצבת גורם מפקח על גג המיכלית כדרישה "נורמלית ובטיחותית... אני נשבע לך, עשרות פעמים ישבתי על המיכל למעלה. אני. כל הזמן שהיתה שאיבה... הייתי למעלה וזו היתה הבדיקה, גם דרשתי שיהיו למעלה משום ששום תהליך אחר לא יכול להיות בדיקה טובה" (פ' ע' 49 ש' 11-4). גם מר מימון דהן, מנכ"ל חב' חלד, הסכים כי דרישה כזו נהנית מהגיון פשוט (פ' ע' 148 ש' 24-18): "להבנתי, כששואבים דלק ממיכל, חייב להיות אדם מסוים למעלה ואדם מסוים למטה, חייבים להיות לפחות שני אנשים בסמוך למיכלית בזמן השאיבה. ש. מהי חשיבות של עמידתו של אדם על גג המיכלית? ת. מכיוון שכאשר שואבים וממלאים את המיכלית מלמעלה חייבים לוודא ויזואלית שלא תהיה גלישה של דלק מהמיכל. ש. ולא ניתן לבדוק זאת אחרת באמצעות מד? ת. לא ניתן".


ואמנם, בנוהל מאוחר לארוע, פז הנחתה: "בכל מהלך השאיבה, יימצא אדם על גג המיכלית, שיוודא שהמוצר הנשאב לא גולש" (נ/8, ע' 1, ש' רביעית לפני הסוף).


ומי אמור היה להימצא על גג המיכלית בעת סניקת הדלק? בנקודה זו התגלע "ריב סמכויות", כאשר כל צד ביקש לגלגל את האחריות על הצד האחר. פז טענה כי הנטל מוטל על נהג המיכלית (למשל, בס' 45 לסיכומיה). מנהל מח' הבטיחות מטעמה, מר קידר, כתב בדו"ח הראשוני שהכין כי "נהג המיכלית וחברת ההובלה אחראים לטפל בכל ארוע מיהול שנעשה על ידם כולל שאיבת הדלק המהול ופינויו. כך היה בעבר וכך יהיה בעתיד" (ס' 2ב'1 לדו"ח מיום 25.6.2000). פז הפנתה ל"הוראות קבע לנהג" מיום 1.6.1999 (בתיק מוצגיה), אך אלה אינן מתיחסות לארוע מיהול וסניקת דלק למיכלית.


מנכ"ל חלד טען כי "בעת פריקת הדלקים בתחנת הדלק – בעל תחנת הדלק ו/או נציגו הם האחראים על כל המתנהל בתחנה לרבות פריקת הדלקים מהמיכלית והוא אשר מנחה את נהג המיכלית מה לבצע וכיצד... במקרה של תקלה – הארוע מנוהל ומטופל על ידי מנהל התחנה ובאחריותו" (ס' 11 סיפא לתצהירו). גם בהמשך טען כי הארוע הנדון "היה באחריות חברת פז ו/או תחנת הדלק והם אשר היו אחראים לטפל ולנהל את הארוע מתחילתו ועד סופו לרבות מתן הוראות לנהג המיכלית – המנוח" (ס' 14). אשר למיקומו ה"נכון" של נהג המיכלית טען, כי לו נעשה שימוש במשאבת המיכלית – היה על הנהג להימצא למטה לידה, שכן הוא היחיד שיודע כיצד להפעילה (ס' 14 לתצהירו וכן עדותו בפ' ע' 148 ש' 32-27). לעומת זאת, אם לא נעשה שימוש במשאבת המיכלית (כמו שקרה בארוע דנא), הסכים כי "זה הגיוני לחלוטין שהנהג יעמוד למעלה" (עדותו בפ' ע' 149 ש' 22).

במחלוקת זו, יש לקבל כי לשני הגורמים הנ"ל, פז וחלד, אחריות שלובה והדדית. פז היא "בעלת הבית" של התחנה, ואחראית להתנהלותה הבטיחותית. פז מפיצה את הדלק תוך העזרות בחברת ההובלה. קבלת הדלק ופריקתו, כמו גם סניקתו במקרה של מיהול, מהוות חלק משרשרת הפעולות הכרוכות בשיווק המוצר. לצד אחריותה של פז, עומדת האחריות של חברת ההובלה כחבות עצמאית. מדובר בגורם המוביל את הדלק לצורך אספקתו. מטבע הדברים, נהג המיכלית אחראי לתיפעול המיכלית. סניקת דלק מבוצעת אל תוך המיכלית – שעליה הוא מופקד. עמידה על גג המיכלית, ופיקוח על התמלאות התא, אינם דורשים מומחיות מיוחדת. אך טבעי הוא שנהג המיכלית יעסוק בפעילות זו, בהיותה קשורה להובלת הדלק ולתיפקודי המיכלית. ואמנם, מן התשתית הראייתית עולה שבפועל נהוג היה שנהג המיכלית יעמוד על גגה בעת פעולת השאיבה (ור' למשל עדותו של מר מרקוביץ פ' ע' 49 ש' 20-16). כך גם היה בארוע דנא, בעת מילוי התא הראשון.

ח.ל.ד היא "חברה להובלת דלק, היא חברה שמאגדת בתוכה מיכליות דלק" (עדותו של המנכ"ל מר מימון דהן, פ' ע' 136 ש' 23). החברה מאגדת בתוכה בעלים של מיכליות דלק (עדותו של מר דהן, פ' ע' 142 ש' 9). חלד
-- ולא בעלי המיכליות עצמם -- היא שאוחזת ברשיון להובלת הדלק (עדותו של מר דהן, פ' 137 ש' 7-6 וש' 10). חלד אחראית לשלבים השונים של ביצוע ההובלה: קביעת "סידור העבודה" לנהגי המיכליות, שיבוצם לביצוע הזמנות ספציפיות, שיגורם לבתי הזיקוק ולתחנות התידלוק ותחימת שעות הפעילות (ר' עדותו של מר דהן, פ' ע' 142 ש' 10 עד ע' 143 ש' 1). מר דהן אישר, כי חלד אחראית לפן הטכני של פריקת הדלק בתחנה (פ' ע' 139 ש' 11-9). בתוך כך, חלד מספקת מיכליות לצורך סניקת דלק מהתחנה, במקרה של תקלה (עדותו של מר דהן, פ' ע' 143 ש' 13-11). על כן, כאשר יש צורך בשאיבת דלק ממיכלי התחנה אל מיכלית (כפי שקרה כאן), חלד דואגת לשלוח מיכלית מתאימה. מר דהן אישר: "אני קובע איזו מיכלית תצא ותשאב" (פ' ע' 143 ש' 7).

חלד אחראית להיבטים הבטיחותיים הכרוכים בהובלת הדלק. אחריות זו מוטלת עליה בהיותה בעלת הרשיון להובלת הדלק. חלד היא גם בעלת היכולת לדאוג ולהבטיח את פן הבטיחות שבהובלת הדלק, בהיותה הגורם המשבץ את נהג המיכלית לביצוע עבודה ספציפית. בכוחה לוודא, כי המיכלית המסוימת מותאמת להובלת דלק. מר דהן אישר: "אם מיכלית לא תקינה אני מבקש מבעל המיכלית להכניסה לתיקון. יש לו אפשרות להכניסה באופן פרטי ולשלם, או לעבוד במסגרת ההסכמים שאני מביא" (פ' ע' 138 ש' 24). וכן: "חב' להובלת דלק מנהלת מעקב אחרי בדיקות שהחוק מחייב לבצע לכל מיכלית דלק" (פ' ע' 141 ש' 27). כמובן, הבדיקה אינה מתמצאת במיכלית. יש חשיבות כי נהג המיכלית ידע כיצד להוביל חומר מסוכן. ואכן, חלד שולחת את נהגי המיכליות להשתלמויות מתאימות, הכוללות "רענון בהובלת חומרים מסוכנים" (ר' עדותו של מר דהן, פ' ע' 139 ש' 20 עד ע' 140 ש' 6). מר דהן אישר, כי ככל שנהג המיכלית לא עומד בתנאי התקינות, "יש לי אפשרות לא להעסיק את אותה מיכלית" (פ' ע' 142 ש' 3).

אכן, חלד מסוגלת וצריכה לוודא, כי נהג המיכלית מיומן ומתודרך כראוי ביחס לשלבי העבודה הכרוכים בהובלת דלק, לרבות סניקתו במידת הצורך. בתוך כך, על חלד מוטלת החובה לקבוע נהלי עבודה ברורים לנהגי המיכליות באשר לדרך שבה יש לבצע שאיבה של דלק ממקור חיצוני (כגון מיכל תת-קרקעי של תחנת תידלוק) לתוך המיכלית. העובדה כי חלד משמשת גם לצורך מציאת "פתרונות אדמיניסטרטיביים לבעלי מיכליות" (כטענתה בע' 2 לסיכומיה) - אינה גורעת מן האחריות הנגזרת מכובעה כחברה להובלת דלק ובעלת רשיון ההובלה.


במקרה דנא, מתברר כי נפלה תקלה במשאבה המותקנת במיכלית (ר' עדותו של מר מרקוביץ, פ' ע' 47 ש' 8-7). מר קידר ציין בתחקיר הארוע: "בשל תקלה, לא צלחה פעולת השאיבה ע"י המשאבה המורכבת באותה מיכלית" (בע' 1 לדו"ח). מר דהן טען כי התקלה לא היתה צפויה: "משאבה זה דבר שאם אתה לא מפעיל אותה לא תדע שהיא לקויה" (פ' ע' 141 ש' 19-18). קשה לקבל טיעון זה, שהרי ראוי לבצע הפעלה נסיונית של המשאבה ולוודא תקינותה מעת לעת. יושם אל לב, כי לפי הנוהל החדש של פז (נ/8), חל איסור על שימוש במשאבה הטבולה במיכלים התת-קרקעיים כדי לסנוק דלק חזרה למיכלית (ור' עדותו של מר קידר, שחיבר את הנוהל החדש, בפ' ע' 177 ש' 12-7).


ביום הארוע, "הוחלט ע"י טכנאי החברה [פז] בהתייעצות עם ראש צוות שרות ותחזוקה לבצע שינויי צנרת קלים במשאבת הדלק המותקנת במיכל שבו ארע המיהול ולנצל אמצעי שאיבה זה להעברת הדלק המהול חזרה למיכלית" (ע' 1 לדו"ח התחקיר של מר קידר). "אילתור" זה, כשלעצמו, לא גרם לתקלה. לפי עדותו של מר מרקוביץ, בין אם נעשה שימוש במשאבה האינטגרלית של המיכלית, ובין אם המשאבה היא חיצונית, בכל מקרה יש צורך בפיקוח אנושי; כדבריו: "בד"כ השיטה היא שמישהו בקשר עין אומר שהתא מלא, מפסיקים, מעבירים המשאבה. גם המשאבה שנמצאת במיכלית היא משאבה חיצונית, אתה יכול לחבר פעם לתא הזה ופעם לאחר, מישהו צריך לחבר, לא אוטומטית עוברת ממיכל למיכל. המיכל מתמלא, חייבים להעביר מהמשאבה לצינור השני בתא השני" (פ' ע' 46 ש' 30-26).


ואולם הפיקוח האנושי על עבודת השאיבה היה לקוי. אין מחלוקת, כי על גג המיכלית לא ניצב כל העת גורם אנושי, שיפקח על התמלאות התאים (התא הרלבנטי שגלש על גדותיו הוא תא מס' 5 – ר' בע' 1 לתחקיר הארוע של מר קידר, וכן, ס' 3.6 בחוות דעתו של חוקר השריפות מר לוין). מחדל זה איפשר לתא המיכלית לגלוש על גדותיו. לא היה בידי חלד להציג לבית המשפט נהלי עבודה כלשהם בענין אופן ביצוע השאיבה והצורך לפקח באופן מתמיד על התמלאות המיכלית. בכך כשלה במילוי חובתה כבעלת רשיון להובלת דלק. חלד לא יכלה לסמוך בענין זה על נהלים של
פז – שכן באותה עת לא היו כאלה בנמצא (ר' עדותו של מר דהן, פ' ע' 145 ש' 18 עד ע' 146 ש' 4 וכן בע' 147 ש' 24-22). כאמור, הנוהל של פז שבנ/8 הוא מאוחר לארוע (עדותו של מר דהן בפ' ע' 146 ש' 4-3). חלד אף לא הוכיחה שניתן היה להסתפק ב"הוראות [של משרד העבודה ומשרד התחבורה] בנושא הובלת חומ"ס" (עדותו של מר דהן, בפ' ע' 146 ש' 8-7). לא הוצגו הוראות רלבנטיות לאירוע כגון דא. בנוסף, מר דהן הודה: "אין הוראות של חברת חלד" (פ' ע' 146 ש' 9).


לצד אחריותה כבעלת רשיון הובלה, צומחת לחלד גם אחריות שילוחית בגין התרשלותו של נהג המיכלית: בין כ"שולחת" (ולפי ס' 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובין כ"בעלת חוזה" האחראית להובלת הדלק מכח הרישיון שבידה (ולפי ס' 15(4) לפקודת הנזיקין)). מר דהן הסכים: "החוק במדינת ישראל לא מאפשר להירשם כאדם פרטי וזה מחייב להירשם תחת חברה. חברה להובלת דלק יש לה רשיון ולכן היא רושמת זאת על שמה. חלד איננה הבעלים של המיכליות. זה שהמיכליות רשומות על שם חברה להובלת דלק, זה מכיון שהחוק מחייב זאת" (פ' ע' 144 ש' 3-1). מר דהן הוסיף ואישר, כי חלד אחראית על הכשרת נהגי המיכליות, הדרכתם השוטפת והפיקוח עליהם (עדותו בפ' ע' 144 ש' 22-15).


הנה כי כן, התקלה שבגלישת הדלק אל מחוץ למיכלית נופלת במקרה דנא לפיתחן של פז ושל חלד.


האחריות לסביבת עבודה סיכונית
האחריות לסביבת העבודה נופלת בראש ובראשונה על פז, כבעלת הרשת וכבעלת המקרקעין, וכמי שמחזיקה ברשיון העסק להפעלת תחנת תידלוק. בהתרשלותה, לא הוציאה נהלי בטיחות להתנהלות התחנה בעת שאיבת דלק מהול. הנוהל הרלבנטי למקרה של מיהול (ת/4) לוקה בהתעלמות מוחלטת מפן הבטיחות. העדרן של הנחיות כלשהן הוביל למציאות של סביבת עבודה עתירה במחוללי דליקות פוטנציאליים: משאבות הדלק נותרו פעילות; מנהרת הרחיצה אוטומטית - פעלה; סככת הניקוי -- בה עובדים עם שואב אבק וקיטור -- לא נסגרה במהלך השאיבה. התחנה המשיכה לתפקד כרגיל, תוך שמכוניות נכנסות ויוצאות בשעריה. אף לא הוגדר מתחם סביב המיכלית, אשר בתוכו תיפסק פעילות נושאת סיכון, כגון שימוש במכשירים חשמליים. תוזכר בהקשר זה הודאתו של מר גרשון קידר, מנהלת מחלקת הבטיחות בחברה, לפיה לא ניתנה לתחנה כל הנחיה להפסיק פעילות (ולו של מכשירי חשמל) בעת סניקת דלק למיכלית (עדותו בפ' ע' 176 ש' 27 עד ע' 177 ש' 4).


מר קידר הודה כי פז לא הוציאה הנחיות בטיחות לארוע מיהול (ר' עדותו בפ' ע' 166 ש'
3-2 ; פ' ע' 166 ש' 26 עד ע' 167 ש' 10). הוא הפנה להנחיות בטיחות כלליות המופיעות בנוהל לקבלת דלק (פ' ע' 166 ש' 3-2). ב"כללים לקבלת דלקים בתחנת התדלוק" (ת/2) נרשם כהנחיה ראשונה: "באיזור המיכלים לא מתבצעת עבודה כלשהי, ואין שימוש בציוד חשמלי שהפעלתו עלולה לגרום לדליקה". זוהי כמובן הנחיה חשובה וראויה. ואולם פז לא הצליחה להוכיח כי הנחיה זו חלה בארוע. פז לא הציגה את המסמך הנ"ל במסגרת תצהירי העדות הראשית, והוא הוגש לראשונה בחקירתו הנגדית של מר קידר (ר' החלטה בפ' ע' 163). המסמך אינו מופיע בנספחי הודעתו של מר קידר במשטרה (ר' שתי הודעותיו, מיום 21.6.2000 ומיום 3.12.2000, והנספחים שצורפו להודעה השניה). חסר דיוני זה הוא בעל נפקות: לו היה מדובר בנוהל תקף ומחייב, הדעת נותנת שפז היתה דואגת להגשתו במסגרת תצהירי עדות ראשית. ואמנם, מר קידר לא ידע לאמר מתי נערך הנוהל, אף טען כי היו לו כמה גרסאות (ר' עדותו בפ' ע' 163 ש' 20-16). זאת ועוד: נציגי פז שנכחו בארוע (מר כהן ומר מרקוביץ) לא הזכירו את הנוהל בתצהיריהם. אין חולק כי לא אכפו נוהל זה בעת פעילותם בארוע. לא שמענו כי דרשו להפסיק את העבודה במתחם המיכלית, או שלמצער העירו הערה כלשהי לתובע או לכל גורם אחר. זוהי אינדיקציה ראייתית נוספת לאי תחולת הנוהל במועד הארוע.


פז ביקשה לצמצם את אחריותה כלפי התובע, בטענה שההסכם שבינו לבין הזכיינית הוסתר ממנה (ס' 142-141 לסיכומיה). לטענתה, בהעדר ידיעה על עבודת התובע, "אין להתפלא כי פז לא דרשה כי התובע, באופן ספציפי, יעבור הדרכות בטיחות" (בס' 142 לסיכומיה).
אין בידי לקבל טענה זו. אף אם החוזה עצמו לא הונח בפני
ה, הרי שודאי שידעה על עבודת התובע בתחנה. נציגיה תיקשרו עמו (כגון כאשר התובע הודיע למר כהן על מיהול דלק: ס'
24 לתצהיר התובע; ס' 11 לתצהירו של מר כהן ועדותו בפ' ע' 59 ש' 32-31). פז לא הציגה נתונים קונקרטיים אודות הדרכות פוטנציאליות אשר התובע "החמיץ", כביכול. מעדויות המפעילים עולה כי כלל לא היו נהלי בטיחות, פרט לאיסור לעשן ליד המשאבות (עדותו של מר ווינקלר, פ' ע' 212 ש' 21-20 וע' 218 ש' 14).

יודגש כי אחריותה של פז לתאונה צומחת אף אם התובע עשה שימוש במכשיר הקיטור. הטעם לכך נעוץ בזה, שבזמן אמת לא הנחתה באופן
ברור ומפורש לעצור את העבודות בתחנה, לתחום את אזור המיכלית, כמו גם להימנע משימוש במכשירי חשמל, לרבות הקיטור.

שאלת האחריות האישית של נציגי פז
– בנסיבות הענין, אין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2, 3, 4, 5, ו-6. ב"כ התובע לא טען ולא נימק בסיכומיו מדוע תוטל עליהם אחריות אישית, והסתפק בטיעון כללי וסתמי אודות "פז ואנשיה" (ס' 302 לסיכומים), ו"כל אחד ואחד מן הנתבעים" (ס' 473 לסיכומים). מן התשתית הראיתית עולה, כי הנתבעים הנ"ל פעלו במסגרת תפקידיהם כעובדים של פז. לא הוכח כי חרגו מסמכותם, או כי הפרו נוהל עבודה קיים, או שלא ביצעו את שהוטל עליהם לבצע. המחדל במקרה דנא נופל לפיתחה של פז, כבעלת הרשת וכספקית הדלק, כמי שבפועל שיווקה את מוצריה באמצעות התחנה, וכבעלת רשיון העסק להפעלתה. נתתי דעתי לתפקידו הבכיר של מר קידר כמנהל מחלקת בטיחות בחברה; ואולם לא הוברר מהי עמדתו בהיררכיה הפנימית של החברה, למי היה כפוף ואם היתה לו סמכות והרשאה להוציא הנחיות בטיחות מחייבות בכוחות עצמו. הנתבעים 2 ו-5 כלל לא זומנו ע"י התביעה להחקר. בנסיבות אלה, התביעה כנגד הנתבעים

6-2 נדחית.

אשר לזכיינית ובעלי מניותיה
(הנתבעים 11-8) -- בנסיבות הענין, אין להטיל על הנ"ל אחריות לתאונה. אמנם, הזכיינית נקשרה עם פז להפעלת התחנה (ר' הסכם קמעונאי נספח א' לתצהירו של מר איתי כהן), והיא היתה מחזיקת המקרקעין. ואולם בפועל, הזכיינית ובעלי המניות בה, ה"ה שפירא ווינקלר, לא היו מעורבים בניהול השוטף של התחנה. כהסברו של התובע: "הם היו אנשים מבוגרים וטענו שהם עייפים מלנהל את המקום הזה" (פ' ע' 37 ש' 10). על כן, שכרו את שירותי התובע לצורך ניהול התחנה, כקבלן עצמאי (ר' ההסכם עמו, נספח א' לתצהירו של מר וינקלר). התובע הודה, כי הוא עצמו היה האחראי על העבודה השוטפת (עדותו בפ' ע' 36 ש' 31, ע' 37 ש' 14, ע' 22 ש'
2-1, ע' 38 ש' 13, ע' 38 ש' 32-24, ע' 23 ש' 29 עד ע' 24 ש' 2; וכן עדותו של מר וינקלר, פ' ע' 211 ש' 9-8). אכן, שרביט הניהול המקצועי של התחנה נמסר לתובע, תוך שהזכיינים הותירו לעצמם ענינים אדמיניסטרטיביים שונים, ובעיקר חשבונות (ס' 10 לתצהירו של מר וינקלר; עדותו של מר שפירא, פ' ע' 186 ש' 13-6).

דומה כי התובע הכיר בהעדר אחריות של הנתבעים 11-8 לנזקיו. בסיכומיו לא התייחס לעילה העומדת כנגדם. הוא אף הודה: "’בעלי הבית’ (וינקלר ושפירא) הגיעו מדי יום לתחנה, מי מאוחר ומי מוקדם, ניהלו את הדברים אשר היו באחריותם כגון חשבון הפקדות, מזכירה, הזמנת דלק וכו', כאשר התחנה שימשה להם גם כמסגרת חברתית, משחקי שש-בש, קוניאק וקפה" (בס' 65 לסיכומיו). סיכומי התשובה שהוגש לא התייחסו לקושיות המתעוררות ביחס לנ"ל.

התביעה כנגד נתבעים 11-8 – נדחית.

אשם תורם
התובע נושא באשם תורם לתאונה (וזאת אף אם לא הפעיל את רובה הקיטור). הטעמים לכך הם כדלקמן:

א.
התובע שימש כמנהל תחנת התידלוק (ר' עדותו בפ' ע' 36 ש' 31; ע' 37 ש' 14). הוא עסק בתיפעולה השוטף: העסקת עובדי התידלוק והרחיצה, דיווח על תקלות והזמנת שירות תיקונים, איסוף פדיון כספי ביחס לחלק מהמוצרים, והזמנת מלאי דלק "במידה ולא הוזמן על ידי הבעלים ובכל מקרה כפוף לאישורם, שהרי הם נושאים בתשלום מול פז" (ס' 9-5 לתצהירו). התובע היה אחראי על קליטת הדלק בתחנה (עדותו בפ' ע' 38 ש' 13). הוא נכח בהגעת מיכלית, ווידא כמויות, חתם על שטרי מטען, אישר פריקה, פיקח על פריקת הדלק לתאים הנכונים וווידא התאמה של המוצר לתא (ר' עדותו בפ' ע' 22 ש' 2-1; ע' 23 ש' 29 עד ע' 24 ש' 2, ש' 8-11, ש' 14-13, וש' 28; ע' 38 ש' 32-24). גם במקרה דנא, היה זה התובע שקיבל את נהג המיכלית ואישר לו לפרוק את המוצרים (ר' עדותו בפ' ע' 25 ש' 31-1).
ב.
מעמד התובע לא היה כשל שכיר זוטר. אף כי תחילה העסק כשכיר ע"י ש.ו. דלקים בע"מ (נתבעת 8), בהמשך הפך לקבלן עצמאי (ור' ס' 51, 55 לסיכומיו). התובע לא נקשר בחוזה ישיר עם פז, אלא בהסכם עם הנתבעת 8. כותרתו של ההסכם היא "נוהל פנימי של הסדרי עבודה ותפעול בתחנת פז פלורנטין" (נספח א' לתצהירו של מר וינקלר). לפי ההסכם, "יורם יגייס מתדלקים לפי שיקול דעתו" ויחשב כמעבידם (ס' 2). הוא אחראי כלפי הנתבעת 8 למכירות דלק ושמנים בתחנה (ס' 3). מכונת השטיפה תופעל על ידו באופן עצמאי, הוא אחראי לפעילותה, וזכאי לתמורה שמתקבלת ממנה (ס' 7 להסכם). וראו בהקשר זה גם ס' 5 לתצהיר התובע, שם הצהיר על הפעלת תחנה הרחיצה והעסקת עובדי הרחיצה (ר' גם ס' 51 לסיכומיו).
ג.
התובע ניסה להרחיק את עצמו מאחריות לפן הבטיחות שבתפעול התחנה (ס' 10 לתצהירו). נסיון זה אינו יכול להצליח. התובע לא היה עובד מן המניין, כי אם מנהל. מנהל תחנת תידלוק, האחראי לתיפעולה השוטף, צריך לוודא כי התחנה פועלת בסביבת עבודה בטיחותית – לו, לעובדיו, ולסביבתו. כזכור, מתקני התחנה נבנו בצפיפות יחסית, באופן שחייב קרבה בין המיכלית למתקנים סמוכים: נקודות התידלוק, מנהרת הרחיצה וסככת הניקוי. התובע לא יכול היה לשלוט במבנה התחנה. אך הבינוי הצפוף חייב אותו לקבוע נהלי עבודה, האוסרים על עובדיו לבצע עבודות סיכוניות בעת שאיבת דלק. יש לזכור כי המתדלקים ועובדי הרחיצה היו עובדיו. מנהרת הרחיצה וניקוי כלי-רכב

בסככת הניקוי -- נשלטו על ידו. היה בכוחו להורות לעובדיו להימנע מהפעלת מכשירים חשמליים בעת סניקת דלק למיכלית. הנחיה כזו לא חרגה מתחומי סמכותו כמנהל.
ד.
יושם אל לב, כי התובע היה זה שהזמין באותו יום מיכלית לאספקת מלאי (ס' 78 לסיכומי התובע). הוא גם ידע לסרב לקבלה, מחמת שהקדימה את בואה, והמיכלים התת-קרקעיים בתחנה עוד היו מלאים (ר' ס' 81-80 לסיכומיו). בהמשך אישר פריקה של דלק 96 מהמיכלית, ואף "וידא שהצינור [של המיכלית] מחובר לפתח המילוי התת-קרקעי (פ' ע' 24 ש' 14-13; ס' 88 לסיכומיו). התובע גם היה זה שהורה על הפסקת מכירתו של הדלק המהול (ס' 26 לכתב התביעה; ס' 23 לתצהיר התובע). הוא הורה למזכירתו להודיע למר שפירא ולמר וינקלר, פנה למוקד פז, והתקשר לאיש המכירות מר כהן (ס' 24 לתצהיר התובע, וכן עדותו בפ' ע' 39 ש' 5 וש' 17-14). כאשר בוצעה הסניקה, התובע היה ער לכך שזו "פעולה הפוכה לפעולה המקובלת", ועל כן "ביקש מאיתי [כהן] ומנהג המיכלית להקפיד ולהשגיח על פתח כניסת התמהיל לתא שבמיכלית, פתח שהיה מצוי על גג המיכלית. זאת, על מנת לוודא שלא תהיה גלישה של התמהיל מגג המיכלית" (ס' 37 לכתב התביעה). התובע גם "נכח כי נהג המיכלית עולה בפועל לגג המיכלית" (שם). לאחר זמן, כאשר ראה את הנהג עומד לרגלות המיכלית, בירר עמו, והנהג השיב לו "שחם לו למעלה" (ס' 34 לתצהירו). התובע לא קיבל תשובה זו, ו"התעקש" שהנהג יחזור אל גג המיכלית; לדבריו אף ראה אותו עושה כן (ס' 39 לכתב התביעה; ס' 34 לתצהירו).
ה.
הנה כי כן, אין מדובר בעובד זוטר שנותר בשולי ההתרחשויות בארוע המיהול; מדובר במנהל התחנה, האחראי לתיפעולה, ואשר ליווה את שרשרת הפעולות שבוצעו לתיקון תקלת המיהול. זאת ועוד: התובע אף העיד כי עלה הוא עצמו על גג המשאית, כדי לוודא "פעם נוספת שמכסי התאים פתוחים ושיש זרימת תערובת לתוך התאים" (פ' ע' 40 ש' 31 עד ע' 41
ש'3, וכן נ/3 בעמ' 3).
ו.
בפועל, התובע לא הורה לעצור את העבודה בתחנה או להימנע מהפעלת מכשירי חשמל בזמן סניקת הדלק. מתקני התחנה המשיכו לעבוד כסדרם (פרט לנקודת התידלוק שהזדהמה בדלק מהול; ור' למשל ס' 117 לסיכומי התובע). התובע טען שכאשר המיכלית הגיעה, "נתתי הנחיה להפסיק כל עבודה" (פ' ע' 27 ש' 11). אך עדות זו נסתרת בראיות ברורות, מהן עלה שפעילות התחנה המשיכה כרגיל (וראו ס' ז' לדוח מר גרשון קידר; עדותו בפ' ע' 196 ש' 13; ס' 6-5 לחוו"ד רשף יעקב מור; עדותו של מר זיאד אבו-שנדי בפ' ע' 227 ש' 7-6; עדותו של מר ווינקלר בפ' ע' 212 ש' 21-20 וע' 218 ש' 14). העדויות שנסקרו לעיל של שני עובדיו – מר ספורי ומר אבו-שנדי – מלמדות שהתובע לא מנע את המשך העבודה בסככת הניקוי ולא אסר על הפעלת מכשירי חשמל. התובע גם לא דאג לתחום בחבל או בתמרור אזור אסור לעבודה, ולא מנע מכלי רכב לנסוע במקום. גם לשיטת התובע עצמו, הוא לא מנע את העבודה במנהרת הרחיצה האוטומטית, ובתוך כך בשואב האבק החלופי (ר' עדותו בפ' ע' 27 ש' 30-29; ע' 36 ש' 2-1; ס' 269 לסיכומיו).
ז.
דומה שאין עוד מחלוקת בדבר החשיבות של הרחקת עבודות במכשירי חשמל מאזור המיכלית. אמנם, פז לא הנחתה באותה עת להימנע מלהמשיך בעבודות במהלך שאיבת דלק (עדותו של מר קידר בפ' ע' 176 ש' 27 עד ע' 177 ש' 4). ואולם בנוהל מאוחר לארוע, נ/8, נרשם כי עם הגעת המיכלית ובטרם פריקת דלק, על נהג המיכלית "לבדוק ולוודא שאין מתבצעות באזור המיכלית עבודות ואין שימוש בציוד חשמלי מחשש לשריפה, כולל שימוש במכשירי טלפון ניידים". לפי חוות דעתו המומחית של מר גרציאני, במהלך השאיבה יש להורות על "הפסקת עבודות בעת אספקת דלק ו/או ריקונו באזור שבו מבוצעת האספקה; אי שימוש באש גלויה ו/או מכשיר העלול ליצור ניצוץ; וכן – בעת נזילה ו/או גלישה, צריך לבודד את האזור בטווח של לפחות 50 מטר מהנזילה ו/או השלולית" (בע' 25 לחוות דעתו). וראו גם: ס' 8-7 לחוו"ד רשף יעקב מור; עדותו של מר קידר בפ' ע' 164 ש' 22-15, ועדותו של מר לוין בפ' ע' 74 ש' 27-19.
ח.
יוזכר כי התובע התיז מים על שפך הדלק (ר' עדותו בפ' ע' 35 ש' 27-5). פעולה זו תרמה להתפזרות אדי הדלק והגבירה את קצב התפשטותם (ר' ס' 9 בחוות דעתו של רשף מור; ס' 52 בחוות דעתו של המומחה גרציאני). ניתן להניח כי התובע פעל בתום-לב ומתוך נסיון לסייע בעת חירום. יחד עם זאת, אין חולק כי היה חסר הכשרה בתחום כיבוי-אש (ר' למשל ס' א8 בסיכומיו). כמנהל התחנה, היה עליו ללמוד מראש כיצד לנהוג במקרה של שפך דלק משמעותי על רצפת התחנה. המוצר המשווק באמצעותו הוא דלק. ארוע של שפיכת דלק עלול להתרחש. אין לאמר כי הוא בלתי צפוי. מנהל תחנת תידלוק מצופה להערך מראש לתרחישים סיכוניים, וללמוד כי אין לפזר את הדלק במים.

סיכומם של דברים
התאונה נבעה מכשלי תכנון וביצוע שהיו ניתנים למניעה. המחדל נובע מהתרשלותם של מספר גורמים, אשר בנסיבות הענין יש לחלק את האחריות ביניהם כדלקמן:

א.
פז (נתבעת 1) – 50%;
ב.
חלד (נתבעות 13-12) – 30%;
ג.
אשמו התורם של התובע – 20%.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה בחלקה בפן החבות וכמפורט לעיל.

הוצאות
: הנתבעת 1 תשלם לתובע בשלב זה שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. נתבעות 13-12 תשלמנה לתובע בשלב זה שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. התובע ישלם לנתבעת 13 (בעילה לפי חוק הפלת"ד) הוצאות בסך 10,000 ₪, ולנתבעים 11-8 ישלם את שכ"ט המומחה סלוצקי, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח.



85.
הצדדים מוזמנים לדיון מקדמי (בשאלת הנזק) ליום 12.01.2012 בשעה 09:00. כל צד יודיע לביהמ"ש, בתוך 15 ימים מהיום, על אלו חוות דעת רפואיות הוא מבקש לסמוך. כל צד יגיש בקשות דיוניות, ככל שקיימות, לא יאוחר מאשר עד 30 ימים לפני מועד הדיון.


86.
בית המשפט מנצל הזדמנות זו להודות לב"כ הצדדים על עבודתם המאומצת בהליך עד כה, ולאחל שנה טובה.


87.
למזכירות: יש להשיב למר יעקב מור (ישעיהו) את העותק המקורי של חוות דעתו (שנשמרה בכספת), בדואר רשום עם אישור מסירה.


ניתן היום,
כ' אלול תשע"א, 19 ספטמבר 2011, בלשכתי בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 409/07 יורם אברהם נ' פז חברת נפט בע"מ, אברהם שמואל, גרשון קידר ואח' (פורסם ב-ֽ 19/09/2011)