פסקי דין על עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל | פסקי דין על משה מנור | פסקי דין על רות מנור | פסקי דין על משה מויאל | פסקי דין על ציפורה מויאל | פסקי דין על כלל חברה לביטוח ואח' |

20069/06 א     19/09/2011




א 20069/06 עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, ציפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'








בית משפט השלום בחיפה

ת"א 20069-06 עזבון מנור ואח'
נ' מויאל ואח'



בפני
כב' השופטת תמר נאות פרי

התובעים
1. עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל

2. משה מנור
3. רות מנור


נגד

הנתבעים
1. משה מויאל
2. ציפורה מויאל
3. כלל חברה לביטוח בע"מ
4. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
5. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
6. מדינת ישראל - משטרת ישראל
7. מדינת ישראל – משרד התחבורה




פסק דין


לפניי תביעת עזבונון של המנוח רפאל מנור ז"ל, אשר קיפח את חייו בתאונת דרכים.
רקע כללי ותמצית טענות הצדדים "המקוריות"-
1.
ביום 6/11/1999, המנוח רפאל מנור ז"ל (להלן: "המנוח") נפגע אנושות בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), ולאחר מכן נפטר, בהיותו בן 18 שנים. במועד התאונה, המנוח נהג על אופנוע, למרות שרשיונו נשלל ולמרות שלא היה לו כיסוי ביטוחי.
2.
הנהג שפגע במנוח היה הנתבע מס' 1, מר משה מויאל
(להלן: "הנתבע").
3.
הואיל והמנוח לא קיים פוליסת ביטוח מתאימה – לא קמה בידי הוריו והעזבון עילת תביעה כנגד חברת ביטוח מסויימת מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). בהתאם, עזבון המנוח והוריו (התובעים מס' 1 ו-2, ה"ה משה ורות מנור
, להלן ביחד: "התובעים"), הגישו את התובענה הנוכחית לפיצוי כספי עקב התאונה, כנגד הנתבע, אשתו (הגב' ציפורה מויאל
, אשר היתה בעלת הרכב בו נהג הנתבע, להלן: "אשת הנתבע"), כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), אבנר וקרנית.
4.
עילת התביעה כנגד כלל ואבנר סומכת על הטענה לפיה רכב הנתבע היה מבוטח בעת התאונה אצל כלל, בהתאם לפוליסה המכסה את החבות של הנתבע כלפי התובעים.
5.
עמדת כלל ואבנר הינה שהפוליסה של כלל לא מכסה את האירוע כיון שבעת התאונה רשיונו של הנתבע נפסל - וזאת בעקבות

פסק דין
שניתן נגדו בשנת 1995 בו נשלל רשיונו למשך 5 שנים, כלומר עד שנת 2000, משמע - שהתאונה מיום 1999 ארעה בתקופת הפסילה.
6.
עמדת הנתבע לגבי סוגית זו היא שהוא לא ידע שהוא נוהג בתקופת פסילה, ולכן הפוליסה של כלל כן מכסה את חבותו.
7.
בשלב מסוים ביקשו התובעים לדחות את התביעה כנגד קרנית – והתביעה נגדה נדחתה ללא צו להוצאות בפס"ד מיום 24/8/2008, בהתאם לבקשתו של ב"כ של התובעים במהלך הדיון.
8.
בשלב שני, ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף שני נתבעים נוספים – משטרת ישראל ומשרד התחבורה. לטענת התובעים שני גופים אלו גרמו לנתבע לסבור שהוא אינו בפסילה במועד התאונה ולא עשו די על מנת למנוע ממנו לנהוג בתקופת הפסילה.
הילך הדיון, החלטת הביניים והתפנית בטענות התובעים –
9.
כפי שצויין בקצרה לעיל, הפסילה הושתה על הנתבע בשנת 1995,

במסגרת תיק פלילי 65/95 אשר נדון בפני
המנוח כב' השופט מגן ז"ל בבהמ"ש השלום בעכו (להלן: "התיק הישן" או "פסה"ד הישן"). בתיק הישן הועמד הנתבע לדין באשמת החזקת סמים אסורים. ביום 24/4/1995 הורשע הנתבע בתיק הישן, ובמסגרת גזר הדין שניתן באותו היום, רשיון הנהיגה שלו נפסל למשך 5 שנים (בהתאם לסעיף 37א(א) לפקודת הסמים המסוכנים). חשוב לציין כבר עתה כי במועד הדיון בשנת 1995 היה הנתבע ב"עיצומו" של מאסר אחר, אשר הושת עליו עוד בשנת 1993 בגין תיק אחר. הוא הגיע מהכלא לצורך הדיון, ולאחריו חזר לכלא. הנתבע השתחרר מהמאסר בשנת 1997, ובשנת 1999 כאמור ארעה התאונה.
10.
בתחילת ההליכים שבפני
, התובעים ביקשו להעלות השגות לגבי ההרשעה וגזר הדין שבתיק הישן. לטענתם, נפלו בפסה"ד הישן ובהליך הפלילי מספר פגמים היורדים לשורשם של דברים והם ביקשו שביהמ"ש יורה למעשה על ביטול פסק הדין בתיק הישן (שאז – גם פסילת הרשיון מבוטלת ואז נמצא שהיה כיסוי ביטוחי בכלל). בין היתר, טענו התובעים כי נפל פגם בכך שהנתבע לא היה מיוצג ע"י עו"ד במהלך הדיון בתיק הישן וכי בהמ"ש דשם לא מינה לו סניגור. עוד הם טענו כי הנתבע היה תחת השפעת סמים במועד הדיון ולכן לא יכול היה לנהל את ענייניו כשורה וכי הרשעתו - המבוססת על הודאתו - אינה כדין.
11.
כתמיכה בטענת התובעים לגבי הליקוי בכושרו השכלי של הנתבע ואי כשירותו ביום בו התקיים הדיון בתיק הישן – הם ביקשו לצרף מטעמם חוות דעת של ד"ר קראקרה, פסיכיאטר, אשר אמורה היתה לתמוך בעמדה לפיה הנתבע היה תחת השפעת סמים ולא יכול היה לקחת חלק בהליך הפלילי ללא סיוע. התובעים ביקשו להגיש לתיק בהמ"ש את חוות הדעת ביחד עם תצהירי העדות הראשית מטעמם. כלל הגישה בקשה להוצאת חוות הדעת מתיק ביהמ"ש, מחמת מספר רב של נימוקים. התובעים הגישו תשובה לבקשה של כלל ואף הנתבע עצמו (ואשתו) הגישו את עמדתם לגבי הנושא.
12.
ביום 26/1/2009 ניתנה החלטת ביניים בתיק (להלן: "החלטת הביניים") – באשר למחלוקת דלעיל, בה קבעתי שלא ניתן להגיש את חוות הדעת המתבקשת וכי אין מקום להורות על ביטול פסה"ד משנת 1995. חלק מהנימוקים אינו רלבנטי עוד (כגון שלתובעים אין זכות עמידה לגבי בקשה לפסול את פסה"ד שהם לא היו צד לו, במיוחד שעה שהנתבע עצמו אינו מבקש לבטל את פסה"ד ועוד). יחד עם זאת, נתונים נוספים שהתבררו במסגרת הדיון באותה בקשה רלבנטיים אף להמשך הדיון, ואפרט את הדברים בהמשך.
13.
בכל אופן, לאחר שנדחתה הבקשה לבטל את פסה"ד משנת 1995, ולאחר שהתחלפו באי כוחם של התובעים – התיק קיבל תפנית חדשה והטענות שהועלו השתנו. במקום לבקש להורות על ביטול פסה"ד הישן וביטול הפסילה, הועלתה טענה חדשה לפיה הנתבע לא ידע או לא זכר שהוא בפסילה במועד התאונה בשנת 1999. הטענה היתה שבמהלך הדיון בשנת 1995 הוא היה תחת השפעת סמים ולא "הפנים" את גזר הדין. לאחר מכן, הוא המשיך לרצות את עונש המאסר ובמהלך התקופה נשתכח מליבו גזר הדין. הטענה היתה כי כאשר השתחרר הנתבע מהכלא בשנת 1997, הוא לא זכר שהוא בפסילה ולא זכר זאת אף בעת התאונה, בשנת 1999.
14.
תימוכין לטענה בדבר אי הידיעה בשנת 1999 מוצאים התובעים בכך שהנתבע קיבל לידיו בדואר דרישה לחידוש רשיון נהיגה - כולל דרישה לתשלום האגרה המתחייבת, בכך שהוא זומן לקורס של נהיגה מונעת (לטענתו), נעצר פעמיים על ידי שוטרי תנועה בגין עבירות תנועה (ללא שמי מהשוטרים מודיע לו שהוא בפסילה) ואף הגיש בקשה לקבלת רשיון לנהיגה בסמיטריילר – וסורב, תוך שמודיעים לו שהוא לא יוכל לקבל רשיון בדרגה אחרת אך לא מודיעים לו שגם הרשיון ה"רגיל" שלא למעשה בתקופת שלילה. התובעים טענו, בשם הנתבע, כי מכלול ההתנהלויות הנ"ל – מצד משטרת ישראל ומשרד התחבורה, גרמו לנתבע לסבור שאין הוא בפסילה, ולכן הוא לא הפר את תנאי הפוליסה של כלל, ולכן על כלל לשלם לתובעים פיצוי בגין נזקי העזבון.
15.
כלל ואבנר מכחישות את הטענות. המדינה מכחישה אף היא את הטענות וטוענת בנוסף להתיישנות התביעה כנגדה (אשר כזכור הוגשה רק בעת הגשת כתב התביעה המתוקן).
16.
בין לבין, הוגשו גם בקשות לסילוק על הסף, בקשות שלא לאפשר תיקונים מסויימים בכתב התביעה, בר"עות לבהמ"ש המחוזי ועוד – אך לא אפרט מפאת קוצר הזמן.
מסכת הראיות –
17.
לפני העידו רק הגב' רות מנור
(להלן: "האם") והנתבע.
18.
בנוסף, הוגשו בהסכמה המסמכים שקשורים לתיק הישן (ת"פ 65/95) ולתיקים נוספים שהתנהלו סביב התאונה :
(א)
ת"ד (תעבורה חיפה) 30505/00 מ"י נ' מויאל (להלן: "תיק התעבורה");
(ב)
ת"פ 130/02 (מחוזי חיפה), מ"י נ' מויאל, בפני
כב' השופט שיף, במסגרתו הורשע הנתבע בעבירה של הריגה בכל הנוגע למותו של המנוח (להלן: "התיק הפלילי");
(ג)
ב"ש 638/00, מ"י נ' מויאל, בפני
כב' השופטת קנטור, בו ניתנה החלטה מיום 24/4/2000 לגבי פסילת רשיונו של הנתבע עד תום ההליכים בתיק הפלילי;
(ד)
ע"פ 6308/02 מויאל נ' מ"י, מיום 20/3/2003, שהוגש לגבי התיק הפלילי - ונדחה (להלן: "הערעור הפלילי").

דיון והכרעה –
19.
לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים – מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל כלפי הנתבע ולהדחות כלפי יתר הנתבעים, והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.
התביעה כנגד הנתבע, מר מויאל –
20.
מקדמית, טענו הנתבעות 3 ו-4, כלל ואבנר (בשמן ובשם הנתבע ואשת הנתבע במשתמע) כי לתובעים אין עילת תביעה כלפיהן לאור העובדה שהמנוח היה ללא כיסוי ביטוחי וכי נהג ללא רשיון. דהיינו, שהיות ונשללה זכאותו של המנוח לקבלת פיצוי מכח החוק – אזי אין לו (ולעזבונו) עילת תביעה מכח פקודת הנזיקין כלפי הנתבע והמבטחת שלו, לאור עקרון "ייחוד העילה" (תוך שהם מפנים לפס"ד בת.א. 7128/04 (שלום ירושלים) חדד נ' קרנית – מאגר נבו (2007)). טענה זו, מנוגדת להלכה המפורשת של בהמ"ש העליון לפיה נהג שאינו זכאי לפיצוי ע"פ החוק יכול להגיש תביעה נזיקית כנגד הנהג הפוגע, וראו את ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל, מאגר נבו (2011), אשר קובע בתמצית כך (מצוטט מה"רציו"):
"ההשקפה המקובלת היא כי נפגע, אשר נשללה זכאותו לתבוע לפי החוק בשל סעיף 7 לחוק, עומדת לו הזכות לתבוע לפי דיני הנזיקין הכלליים. עקרון ייחוד העילה לא חל על חסרי הזכאות לפי סעיף 7 לחוק, לכן לפי סעיף 8(ג) לחוק לא נפגעת זכותם לתבוע פיצוי מכוח הפקודה. לעומת זאת, כל עוד יש עילה לפי החוק, אין לתבוע פיצוי לפי הפקודה.
אין להגביל את גובה הפיצוי שיפסק למי שנשללה זכותו לתבוע לפי החוק והגיש תביעה לפי הפקודה. המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי העילה לפי החוק, התובעים לפי הפקודה, את אותן מגבלות הקבועות בחוק. הטעם העיקרי הוא שבתביעה כזו, הנדונה לפי דיני הנזיקין המסורתיים, מאבד הנפגע את היתרונות שמקנה החוק והוא נדרש לבירור שאלת האחריות לתאונה לפי הפקודה. בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי החוק, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם. טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע. כלומר, אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת הפקודה, קודם מעשה, הרי שעומדים בפני
ו מכשולים שאינם ניצבים בפני
התובע לפי החוק".

וראו אף את פסה"ד בע"א 8552/09 עז' המנוח עמאר אחמד ז"ל נ' המאגר, מאגר נבו (2011), אשר ניתן לפני כמה ימים ואשר שם חזר וקבע בהמ"ש העליון כי כאשר נפגע בתאונת דרכים אינו זכאי להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עומדת לו הזכות להגיש תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין.
21.
לכן, קיימת עילת תביעה כנגד הנתבע מכח פקודת הנזיקין.
22.
לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך שהנתבע גרם בהתנהגותו למותו של המנוח, ובהקשר זה יש לסמוך על ממצאי פסה"ד בתיק הפלילי ובערעור הפלילי, לרבות על דו"ח בוחן התאונה מיום 6/12/1999 אשר קבע כי הנתבע היה הגורם לתאונה – וזאת לגבי נהיגתו הבלתי זהירה, לגבי היותו תחת השפעת כדורי הרגעה ועוד. מכאן, שאין ספק כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להתקבל, היות וברשלנותו גרם למותו של המנוח.
התביעה כנגד הנתבעת 2, אשת הנתבע, הגב' מויאל -
23.
אשת הנתבע, בעלת הרכב, קיימה ביטוח במועד הרלבנטי לגבי הרכב. היא לא היתה יכולה לדעת על הפסילה של הנתבע – ככל שהוא לא סיפר לה עליה, כיון שעסקינן באירוע משנת 1995, כמה שנים לפני שהנתבע הכיר אותה (שהרי השניים הכירו בקיבוץ אליו הגיע הנתבע לאחר שחרורו בשנת 1997).
24.
לא ניתן לומר שהיא התנהלה ברשלנות בכל הנוגע לנהיגתו ביום האירוע, לא הוכח שהיא ידעה על כך שנטל תרופות טרם החלל בנסיעה, לא הוכח שהיא היתה עמו ברכב בעת שנהג בצורה רשלנית שגרמה לתאונה ולא הוכח שהיתה לה כל סיבה לחשוב שהוא נוהג בעת פסילה.
25.
לכן, לא מצאתי כי קיימת עילת תביעה רשלנית כנגדה – כמי שהתירה לנתבע לנהוג ברכבה.
התביעה כנגד הנתבעות 3 ו-4, כלל ואבנר –
26.
עתה יש לבחון את המחלוקת העיקרית בתיק זה, לגבי שאלת הכיסוי הביטוח שהיה – או שלא היה – לנתבע אצל נתבעות אלו, לאור טענתן כי הכיסוי הביטוחי נשלל עקב נהיגתו של הנתבע בתקופת פסילה.
האם הנתבע ידע על כך שרשיונו נפסל במועד הדיון, בשנת 1995 ?
27.
שוכנעתי שהתשובה חיובית.
28.
כפי שציינתי בהחלטת הביניים – לא הונחו כל ראיות שיש בהן כדי ללמדני על כך שהנתבע לא היה מודע למהלך התיק בפני
המנוח כב' השופט שאנן ולא שוכנעתי שהוא לא הבין את גזר הדין שהושת עליו. ניתן להתרשם מהפרוטוקול שהוא השיב עניינית לשאלות של כב' השופט וייצג עצמו בצורה סבירה.
29.
כדוגמא אפנה לכך שב"כ המאשימה דשם טען לגבי מציאת הסם בביתו של התובע, ביקש לגזור עליו מאסר על תנאי וביקש לשלול את רשיון הנהיגה, כאשר בתגובה טען הנתבע –
"ניסיתי להיגמל ולכן לקחתי את הכדורים האלה. אין לי רשיון נהיגה"
.
30.
משמע, שהנתבע התייחס בצורה נקודתית וברורה לטעוני המאשימה, ובמיוחד לנושא רשיון הנהיגה – שכן היה ברור שהמאשימה עותרת לכך שהעונש יכלול פסילה.
31.
מעבר לכך, הרי שהנתבע מעולם לא טען שהוא לא ידע על הפסילה או שלא הבין שזה העונש שנגזר עליו. הוא טוען כיום, כי הוא ידע ושכח, אך הוא עצמו מעולם לא טען שהוא לא הבין שהושת עליו גזר דין שכולל פסילה למשך 5 שנים.
32.
לכן, מסקנתי העובדתית הראשונה הינה שהנתבע ידע בפועל שרשיונו נפסל במהלך הדיון באפריל 1995

.

האם ניתן לקבל את הטענה שהנתבע שכח שהוא בפסילה במועד התאונה, בשנת 1999 ?
33.
כאן מתחילה "הבעיה" המורכבת יותר, ואזכיר כי טענת הנתבע כיום הינה שהוא שכח שהוא בפסילה וכי "השכחה" קיבלה תמוכין מכח התנהלות משרד הרישוי והמשטרה.
34.
הנתבע העיד במהלך הדיון כי במשך תקופת המאסר שלו הוא נידון לעונשים שונים במסגרת תיקים שונים וכי הוא לא זכר את כל הפרטים הרלבנטיים לגבי גזר הדין של התיק הישן במועד שחרורו בשנת 1997. הוא הסביר כי כל מה שעניין אותו באותה תקופה היה משך המאסר המצטבר ומהו מועד השחרור, וכי הוא לא הפנה את תשומת לבו לפרטי גזר הדין, כל עוד הוא לא כלל תקופות מאסר נוספות מצטברות. הנתבע הסביר כי כאשר השתחרר בשנת 1997 הוא עבר לקיבוץ במסגרת פרוייקט השיקום של מר לפיד חירות ומיהר להשתלב בעבודות השונות, תוך נסיון להשלים את מהלכי השיקום. הוא ממשיך ומסביר כי בשלב מסוים, בשנת 1997 או 1998, הוא קיבל הודעה לגבי חידוש רשיון נהיגה ממשרד הרישוי, כי שילם את האגרה וקיבל לידיו רשיון חדש (עמ' 20 שורות 1-2). טענתו, מן הסתם, היא ששליחת הדרישה לחידוש רשיון הביאה אותו לסבור שאכן יש לו רשיון בתוקף (אם כי לא הוצג כל מסמך בתמיכה לטענה זו). עוד הוא מוסיף כי לאחר מכן הוא ביצע עבירת תנועה מסויימת אשר בעקבותיה אף נשלח לקורס נהיגה מונעת – ושוב, ללא שהודיעו לו שבעצם הוא עדיין בתקופת השלילה (שם, שורה 4 ורוא שוב כי לא צורפה כל אסמכתא לגבי הקורס לנהיגה מונעת). מוסיף ומספר הנתבע כי הוא אף ביקש לקבל רשיון נהיגה על רכב מסוג סמיטריילר, אך קיבל תשובה לפיה הוא לא יכול לקבל רשיון לגבי רכב שכזה, ללא שמודיעים לו שהרשיון הרגיל בפסילה, וראו את המכתב מאת משרד התחבורה, אגף הרישוי מיום 18/7/1999.
35.
בהתאם לאמור לעיל, טוען הנתבע כי הוא שכח שנגזר עליו עונש של פסילה וכי חשב שיש לו רשיון בתוקף.
36.
התלבטתי אם ניתן להסתמך רק על עדותו של הנתבע בהקשר זה, בכל הנוגע למצב תודעתו בשנת 1999, ומצאתי שלא אוכל לקבל את גרסתו לגבי אמונתו לפיה עונש הפסילה "נעלם" או לגבי כך שהוא שכח שהוא אמור להיות בפסילה.
37.
ראשית

, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין – כאשר ברור לנתבע מהי המשמעות הכלכלית של קבלת או דחית גרסתו. נכון שקשה לי לחשוב על עדות שהיתה יכולה לסייע לגרסת הנתבע, שהרי רק הוא יודע מידיעה אישית מה הוא חושב, זוכר או שוכח. יחד עם זאת, עדותו כפי שהושמעה מעל דוכן העדים, לא הותירה רושם מהימן והתרשמתי שהוא הכין מראש את הגרסה ודבק בה היות והיה מודע לחשיבות הדברים. כדוגמא, אפנה לכך שבמסגרת התיק הישן, כאשר ביקש ב"כ המאשימה להשית על הנתבע עונש של פסילה, טען הנתבע כי "אין לו רשיון". ואם כך – מדוע קיבל דרישה לחידוש רשיון ? האם היה לו אי פעם רשיון שצריך לחדש ? האם זה לא העלה אצלו סימני שאלה ? או שהיה לו רשיון בעת הדיון בתיק הישן והוא לא אמר אמת, על מנת לנסות ולחמוק מעונש של שלילה ?
38.
שנית

, מצאתי לשים דגש מיוחד על העובדה שבמסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמו של הנתבע בתיק זה אנו מוצאים רק טענה אחת כללית וסתמית בה נטען שמן הראוי שהפיצוי יושת על כתפי כלל, אבנר וקרנית (סעיף 9.3 בכת ההגנה) וטענה נוספת שמתייחסת לכך שבכתב האישום המקורי בתיק הפלילי בעניין התאונה הופיעה גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ולאחר מכן, במסגרת הסדר דיוני, תוקן כתב האישום כך שהאישום בעניין נהיגה בפסילה נמחק (סעיף 13 בכתב ההגנה). אין מעבר לכך כל התייחסות בכתב ההגנה לפסה"ד הישן או לאי ידיעתו של הנתבע שהוא היה ב"פסילה" בזמן התאונה או לגבי השכחה הנטענת או לגבי חידוש הרשיון ש"השתלב" עם השכחה וכו'. אני סבורה כי נושא מהותי זה חייב היה לבוא לידי ביטוי בכתב ההגנה של הנתבע ולא רק בטיעוני ב"כ החדשה של התובעים. קשה היה לי להשתחרר מהרושם שהנתבע מנסה להתאים את גרסתו לעמדת התובעים, שכן במקרה שכזה
הם יוכלו לקבל פיצוי לגבי האובדן מחברת הביטוח שלו והוא לא יחוייב אישית בתשלום. הדבר תמוה במיוחד שעה שבמסגרת הטיעונים לעונש בתיק הפלילי, באת כוחו של הנתבע העלתה את הטענה שהשהות בכלא השכיחה מליבו את השלילה וכי הוא אף ביקש לקבל רשיון נהיגה על סמיטריילר (עמ' 14 לפרוטוקול בתיק הפלילי, שורות 10-15).
39.
שלישית

, אני סבורה כי הטענה לגבי השכחה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה שהועלתה בשם הנתבע בשלבים הקודמים של הדיון לגבי אי הידיעה. אזכיר כי החלטת הביניים עסקה בטענה קודמת שהעלו התובעים, בשם הנתבע, לפיה יש לבטל את פסה"ד הישן כיון שהנתבע לא היה מיוצג, היה מסומם בעת הדיון ולא הבין שנגזר עליו עונש של שלילה. אדם לא יכול לשכוח מה שהוא לא יודע. לכן, הגרסה העובדתית הקודמת של הנתבע סותרת את הגרסה הנוכחית.
40.
רביעית

, לא אוכל לתת משקל מיוחד לעובדה שהנתבע זומן לקורס לנהיגה מונעת או כי נעצר על ידי שוטרים לאחר ביצוע עבירת תנועה – ולא הודיעו לו שהוא פסול מנהיגה, שכן כל העובדות הללו (גם אם נכונות, למרות שלא הוכחו) נובעות כנראה מאותה טעות בסיסית והיא אי עדכון המרשם הרלבנטי באשר לעונש שגזר כב' השופט מגן המנוח על הנתבע.
41.
חמישית

, נדמה לי שאין ליחס להסדר הטיעון במסגרת התיק הפלילי את המשקל והמשמעות אותם מייחס להם הנתבע. נכון הוא שבכתב האישום המקורי בתיק הפלילי בנוגע לתאונה הופיעה גם עבירה של נהיגה בפסילה ונכון הוא כי היא הושמטה מכתב האישום המתוקן (בו הודה הנתבע במסגרת הסדר הטיעון), אך לא הוכח מדוע האישום נמחק – האם במסגרת המו"מ לקראת ההסדר או בשל שהתביעה הגיעה למסקנה שבמועד התאונה הנתבע לא ידע שהוא בפסילה. אפנה את תשומת הלב לכך שבדיון ביום 19/5/2008 שהתנהל בפני
, הסביר ב"כ של הנתבע מדוע נמחק האישום שעניינו נהיגה בפסילה מכתב האישום הפלילי, והסברו היה שלאחר ששוחח עם עורכת הדין שייצגה את הנתבע באותו שלב הרי שהיה זה בשל שנפלו פגמים בפסק הדין של כב' השופט מגן ז"ל שיורדים לשורשו של פסה"ד (עמ' 9 פסקה שניה). כלומר, שב"כ של התובעים טוען כי ב"כ של הנתבע אמרה לו שהסיבה להשמטה בכתב האישום המתוקן היתה שנפל פגם בעונש הפסילה ולא שהיתה "הבנה" לפיה הנתבע שכח שהוא בפסילה. זוהי דוגמא נוספת לכך שהנתבע משנה את גרסתו מעת לעת. בכל אופן, השמטת האישום הפלילי אינה יכולה כשלעצמה להעיד על כך שהנתבע שכח את הפסילה בעת התאונה, מה גם שהאישום נמחק מפרק ב' של כתב האישום המתוקן, בו מנויות הוראות החיקוק, אך בפרק א' של כתב האישום המתוקן, בו מפורטות העובדות שהנתבע הודה בהן – נותר על כנו סעיף 5 שם נכתב כי הנתבע נהג ברכב כשהוא פסול לנהיגה. משמע, שאכן הסדר הטיעון כלל אי הרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה אך מבחינה עובדתית – מויאל הודה שהוא אכן נהג בזמן פסילה (וראו את הפרוטוקול של הדיון בתיק הפלילי מיום 18/3/2002). עוד יש לזכור כי כב' השופט שיף, במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי, מציין שנתבע נהג בתקופת פסילה במועד התאונה (עמ' 1 לגזר הדיון מיום 18/6/2002 שורה 16) ואף בפסה"ד בערעור הפלילי קובע כב' השופט לוי שהנהיגה היתה בשעת פסילה. משמע, ששתי הערכאות קבעו כי הנתבע אכן היה בזמן פסילה, ולא נקבע שהוא "לא ידע" או ש"ידע ושכח".
42.
שישית,

לא שוכנעתי שהנתבע היה נמנע מנהיגה לו היה זוכר שהוא בפסילה. הנתבע צריך היה להוכיח שלו היה זוכר שהוא בפסילה היה נמנע מהנהיגה באותו יום נוראי, בו קופחו חייו של המנוח. דא עקא, שלא רק שהוא לא טען זאת במפורש, ולא רק שהוא היה תחת השפעת תרופות הרגעה ומשככי כאבים באותו היום (כך שלא ניתן לדעת מה היה עושה) – אלא שהוכח כי מודעותו של הנתבע לפסילת הרשיון אינה מונעת ממנו לנהוג. ולמה כוונתי ? הוכח כי הנתבע נהג ברכב למרות שרשיונו נשלל במסגרת הב"ש שנפתחה לאחר הגשת כתב האישום, והכל כפי שמצויין בפסה"ד בערעור הפלילי פסקה 3, עמ' 3, לאמור:

"האזנו ברוב קשב לטיעוניה של באת-כוח המערער, ונתנו את דעתנו להמלצותיו של שרות המבחן, אך לא מצאנו מקום ללכת לקראת המערער מעבר למה שנעשה בערכאה הראשונה. ... נראה שהמערער לא נגמל לחלוטין מנטייתו לעבור על איסורים שבחוק, וכך נמצא כי לאחר ששוחרר ממאסרו האחרון, הוא תקף את אשתו, וגם מעבירות בתחום התעבורה לא משך את ידו. הראיה הטובה ביותר לכך היא, שגם לאחר שהוגש כתב-האישום המקורי לבית משפט השלום (בחודש אפריל 2000), ולאחר שבית המשפט אסר על המערער לנהוג ברכב מנועי, הוא הפר את האיסור וביצע עבירת תעבורה נוספת, בחודש אוגוסט 2000.ב

אך עם כל חומרתן של עובדות אחרונות אלו, לא בהן אנו רואים את העיקר, אלא בעובדה שכתוצאה ממעשיו של המערער קופד פתיל חייו של אדם צעיר, שלרוע מזלו נקלע למסלול נסיעתו של המערער באותו יום. באותו זמן לא היה המערער רשאי לנהוג (עקב פסילתו), ולא כשיר לנהוג (עקב נטילתן של גלולות ההרגעה), ועל כן אין מנוס מהמסקנה שאת התאונה הזו ניתן היה למנוע, לו רק מילא המערער אחר הוראתו של בית המשפט, או למצער היה מקיים את החובות שכל משתמש בדרך חייב בהן."

43.
משמע, שאף לאחר התאונה הקטלנית ואף לאחר שהוטלה על הנתבע במפורש שוב שלילה של הרשיון (במסגרת ב"ש 638/00 אשר צוין מעלה) – הוא מצא עצמו נוהג ועוד עובר עבירת תנועה (וראו אף את הדברים שהושמעו בהקשר זה בדיון בתיק הפלילי מיום 23/5/2002, עמ' 10 שורות 11-15). לכן, קצת קשה לי לקבל מפיו של הנתבע טענה לגבי כך שלו היה זוכר שהוא בפסילה הוא לא היה יוצא לדרך ביום התאונה.
44.
מכאן שלא אוכל לקבל את הטענה לפיה הנתבע שכח שהוא בפסילה

.
מעבר לכך, יש קושי לקבל טענה כגון "ידע אך שכח" מבחינת מדיניות משפטית -
45.
אין חולק שנהיגה בשעת פסילה מהווה הפרה של תנאי הפוליסה.
46.
ישנם פסקי דין רבים בהם נקבע שעל הנהג לדעת שהוא בפסילה וכי המדובר בידיעה ממשית לגבי הפסילה ולא בידיעה קונסטרוקטיבית, משמע – שעל חברת הביטוח

להראות שהנהג ידע ידיעה ממשית על כך שרשיונו נפסל, ואז נשללת חבותה. האמור מבוסס על סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הקובע כך:
"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה, והוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו, ... דינו – מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני העונשים כאחד.

משמע שהמדובר במי "שהודע" לו שהוא בפסילה ונהג ברכב כל עוד הפסילה תקפה.

מבחן זה של "ידיעה" אומץ אף בדין האזרחי, לאמור:
"הנה כי כן, הדין הפלילי מחייב שיוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב – לאסורה ... כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו."

(ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל, מאגר נבו (2007)).
47.
מרבית פסקי הדין שעוסקים במקרים דומים, מתייחסים לטענות של נהגים לפיהן הם לא ידעו על הפסילה (כגון, כאשר הפסילה נגזרה בהעדרם, גזר הדין נשלח אליהם בדואר והם טוענים כי לא קיבלו את דבר הדואר). הדיון השכיח הינו לגבי השאלה אם הנהג ידע או שלא ידע, וההלכה היא שיש צורך בידיעה בפועל ולא בכח (משמע, שנהג שלא קיבל בדואר את גזר הדין המורה על הפסילה, לא יחשב כמי שהפר את תנאי הפוליסה – וראו את ההלכה שנפסקה בע"א 11924/05 המוזכר מעלה וכן את רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992), את רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים, פ"ד מו(3) 771 (1992) ואת

ב"א (מחוזי ת"א) 1222/07 צואלחי אשרף נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול", מאגר נבו.
48.
עם זאת, הפסיקה חד משמעית לגבי כך שמי שנכח בדיון במועד ההודעה בדבר הפסילה יחשב כמי ש"הודע" לו, והמקרים היחידים אותם הצלחתי לאתר בהם התקבלה טענה של נהג לפיה הוא לא ידע על הפסילה – היו מקרים בהם הדיון התקיים שלא בנוכחות הנהג.
49.
במקרה דנן, הוכח שהיתה לנתבע ידיעה ממשית לגבי הפסילה בעת שהחלה הפסילה, כיון שהוא היה נוכח בדיון בשנת 1995 וכבר חזרתי וקבעתי שהוא ידע והבין את העונש שהושת עליו באותו יום. בהתאם, נדמה לי שמבחינת מדיניות משפטית אין לפתוח את הפתח לטענה כגון "ידעתי אבל שכחתי".
50.
ראשית

, קל מאוד להעלות טענה שכזו, ולו תוכר האפשרות להעלאת טענה שכזו – הדבר יפתח פתח להעלאתה חדשות לבקרים.
51.
שנית

, יש לצפות מאדם בוגר לגלות אחריות ולא לשכוח נתון כגון שאסור לו לנהוג במשך חמש שנים. לא יעלה על הדעת לאפשר לנהג להשתמט מקבלת אחריות לגבי מעשיו בטענה של שכחה. ואם מחר יופיע נהג קטין ששכח שהוא קטין ? ואם יופיע נהג ששכח שאסור לו לנהוג באופנוע אלא רק ברכב ארבע-גלגלי ? ואם מי שקיבל מאסר על תנאי יגיד שהוא שכח שהוא בתקופת "על-תנאי" ?
52.
שלישית

, המחוקק בחר לנסח את סעיף 67 הנ"ל כפי שבחר לא בכדי. נקבע בחוק הפלילי (ובפסיקה האזרחית שבעקבותיו) כי המבחן הקובע מתייחס אל
"מי שהודע לו שנפסל
". לו היה המחוקק מעוניין לבחון את שאלת הידיעה או הזכרון בעת התאונה החוק היה מתייחס אל "מי שידע בעת התאונה שנפסל". ההבדל משמעותי וברור. לא בוחנים את הידיעה או את הזכרון או את ההבנה או את השכחה, על ציר הזמן עד מועד התאונה. בוחנים רק את המצב בעת ההודעה על הפסילה - בעת הדיון בנוכחות הנהג או בהמצאה כדין של גזר הדין.
53.
בהקשר זה ניתן להפנות לסעיף 7א לחוק. אזכיר כי בסעיף 7 מתוארים מספר מצבים בהם תשלל הזכאות לפיצוי מכח החוק, לרבות נהיגה בזמן שלילה (סעיף 7(3)) ונהיגה בהעדר כיסוי ביטוחי (סעיף 7(5)), וראו כי לגבי העדר הכיסוי הביטוחי, קובע סעיף 7א כי:

על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו ... ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח ... והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן ...".

משמע, שהמחוקק מצא לסייג מעט את התוצאה הקשה של נהיגה ללא ביטוח תוך הזדקקות למבחן "סבירות הידיעה". לגבי נהיגה בשלילה או פסילה – אין סייג שכזה, והדבר מלמד על כך שאין חשיבות לסבירות של הידיעה. המבחן היחידי הוא – "ידע או לא ידע" ואין מקום לבחון שמא הנהג "ידע ושכח וסביר שלא נזכר".
54.
יש לזכור כי הראציונל שעומד מאחורי שלילת הכיסוי הביטוחי מנהגים בתקופת פסילה הינו, בין היתר, הרתעה, במובן שנהג שנוהג ללא רשיון חייב לדעת שככל שיגרם נזק הוא לא יכול לקבל בגינו פיצוי לעצמו ולא יוכל לבקש מחברת הביטוח לפצות אחרים בהם פגע. הדבר מחייב צמצום בפרשנות המונחים הרלבנטיים והטלת אחריות על ציבור הנהגים לבל ישכחו שהם בפסילה ולבל יקחו לידיהם את ההגה בזמן פסילה.
55.
כאן אפנה לע"א (מחוזי י-ם) 2612/08

מאיה כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מאגר נבו (2009), שם התברר ערעור על פס"ד שעסק בדרישה לפיצוי נפגעת בתאונת דרכים שנהגה ללא רשיון בתוקף. תביעתה נדחתה, בשתי הערכאות, ואצטט להלן קטע שנדמה לי שרלבנטי לעניינינו (ההדגשות אינן במקור):
"בפסיקה נקבע, כי תנאי הפוליסה הם תנאים העומדים בפני
עצמם, ויונקים את כוחם מהיחסים החוזיים בין מבטח לבין מבוטח. אין לומר שדי בכך שלא התקיימו תנאי סעיף 7 לחוק הפיצויים על מנת לזכות את הנהג בפיצוי (ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505, 521) ואין לומר שתנאי בפוליסה השולל את הכיסוי הביטוחי מעבר לאמור בסעיף 7 לחוק, בטל, או שיש לקרוא לתוכו את הסיפא לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים (ע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 49).
השאיפה היא, שככל הניתן הפוליסה תפורש לאורו של סעיף 7 לחוק הפיצויים. יש לראות בסעיף 7 הסדר שנועד להנחות את המבטח, כך ש"החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסה אלא להפך" (ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583, 588). המבטחת רשאית, כאמור, להגביל את חבותה מכוח הפוליסה, אלא שהשאיפה תהיה לפרש את ההגבלות בפוליסה ככאלו ששוללות אך את מה ששולל סעיף 7 לחוק הפיצויים, ולא מעבר לכך (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל הנ"ל, בעמ' 661). תנאי ליישומה של פרשנות זו הוא, שלשון הפוליסה מאפשרת אותה. ....
כאמור, הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה מותנה "בתנאי שאדם הנוהג ... הינו בעל רישיון בר תוקף.... או שהנוהג ברכב היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה....".
לא ניתן לפרש את התיבה "הינו בעל רישיון" כ"סבור שהינו בעל רישיון". לשון הפוליסה מדגישה את המצב העובדתי הנתון בדבר קיומו של רישיון תקף, ולא את מצבו הנפשי של הנהג או את מצב תודעתו. גם אם יש היגיון לדרוש קיומו של "יסוד נפשי" עת עוסקים אנו בסעיף חוק שמטרתו היא עונשית-הרתעתית, ודאי שלא כך הדבר עת עוסקים אנו בפרשנות סעיף חוזה, אפילו הוא חוזה ביטוח, המגלם חלוקת סיכונים בין הצדדים.
קשה להניח בניגוד ללשון הפוליסה, שתכליתו של חוזה הביטוח הייתה להטיל על המבטח את האחריות לחוסר תשומת ליבה של המערערת לגבי תוקף הרישיון במשך יותר משנה."
56.
הייתי מוסיפה עוד ואומרת שיתכן והמנעותו של הנתבע מלברר מה עלה בגורל הפסילה משנת 1995 עולה כדי חוסר תום לב ביחסים שבינו לבין המבטחת שלו. היחסים החוזיים שבין מבוטח לבין מבטח חוסים אף הם תחת כנפי חובת תום הלב הכללית, ואם לנתבע היה ספק לגבי הפסילה (בשל הסתירה בין ידיעתו באשר לפסילה לבין העובדה שנשלחה לו דרישה לחידוש הרשיון וכו'), ניתן היה לומר שחובתו היתה לפנות לגורמים הרלבנטיים ולברר שמא נפלה טעות (כפי שאכן היתה). כאזרח וכמבוטח – היה עליו להדרש לבעיה ולא להתבסס על הטעות שנפלה מלפני משרד הרישוי.
57.
בנוגע לסוגיה זו אפנה לפס"ד המוזכר בסיכומי הנתבעות 3 ו-4, ת

יק תעבורה (עכו) 3516/01 מדינת ישראל נ' נאבלסי עלי, מאגר נבו (2004), שם נדון עניין דומה. רשיונו של הנאשם נפסל בגזר דין שכלל גם עונש של מאסר, הוא השתחרר מהמאסר, חידש את הרשיון – וטען כי חשב שהפסילה כבר אינה רלבנטית, וכך נפסק -
"סעיף 66 לפקודת התעבורה קובע כי "כל מי שנפסל מלקבל ו/או מלהחזיק רשיון או שהותנו תנאים ברשיונו לפי פקודה זו, וכל עוד הפסילה או התנאים בתוקפם הוא מגיש בקשה לקבלת רשיון או לחידושו או מקבל רשיון ואינו מודיע על הפסילה או על התנאים לרשות הרישוי, דינו מאסר 3 שנים או קנס 100,000 לירות או שני העונשים כאחד וכל רשיון שקיבל או שחודש כאמור, בטל". על פי כתב האישום נטען כי הנאשם לא הודיע על הפסילה לרשות הרישוי וביום 21/11/99 הגיש הצהרה במשרד הרישוי על אובדן רשיון נהיגה שעל פיה הונפק לו רשיון נהיגה שנמצא ברשותו ואשר שולם ביום 20/11/99 ובתוקף עד 3/1/05. ... הנאשם טען בעדותו, כי לא היה כלל במשרד הרישוי בקרית אליעזר "שמישהו יגיד שאני הלכתי ואני גם אומר שאני לא שלחתי. סך הכל שלחו לי את הקנס בדואר ואמרו לי לשלם 1,400 ואקבל את הרשיון. הם שלחו לי. לא ביקשתי".בהמשך עדותו ציין כי "... הרשיון הגיע אלי , זה סימן שאין לי פסילה ואם הייתי יודע שיש לי פסילה, לא הייתי נוהג אפילו שהרשיון אצלי בכיס. כשהשתחררתי מהכלא לא היה לי רכב".
אינני מוכן ליתן אמון בגירסת הנאשם. ... גם אם אקבל את גירסת הנאשם כגרסה נכונה, דבר שלא, הרי על פי סעיף 66 לפקודה, עצם העובדה שהוא קיבל רשיון נהיגה, ואינו מודיע על הפסילה לרשות הרישוי, הרי הוא מבצע את העבירה על פי סעיף 66 לפקודה. משקבעתי כבר כי הנאשם ידע על היותו בפסילה, אני מרשיעו גם בעבירה זו של קבלת רשיון בהעלמת הפסילה. ...
אני סבור, כי אין זה סביר כי מי שנדון לפסילה למשך 3 שנים מיום שחרורו, ידמה לו קבלת רשיון נהיגה ממשרד הרישוי כי הפסילה בוטלה. על הנאשם
היה על פי החוק להודיע למשרד הרישוי כי רשיון הנהיגה נשלח אליו בטעות ולהחזירו
."
58.
מכאן, שלא אוכל לקבל את טענת התובעים בהקשר זה והמשמעות הינה שהנתבע הפר את הוראות הפוליסה של כלל.
59.
נדמה כי לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי הוראות הפוליסה, ובכל זאת – לשם שלמות התמונה אבהיר כי פוליסת הביטוח אצל כלל הוצאה על ידי אשת הנתבע, אשר בבעלותה היה הרכב בו נהג הנתבע ביום התאונה. הוראות הפוליסה כוללות בין היתר תניה לפיה הרשאים לנהוג ברכב הינם מי שנוהג בהרשאת הבעלים – "

בתנאי שהאדם הנוהג הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל ... ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק,

פסק דין
, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת
".
60.
לכן, אני מוצאת שהפוליסה של כלל (ואבנר) אינה מכסה את האירוע ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבעות 3 ו-4.
התביעה כנגד משרד התחבורה והמשטרה –
טענת ההתישנות –
61.
כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 11/4/2010 ובו הועלו לראשונה הטענות כלפי המדינה.
62.
כלפי המשטרה נטען כי בשל מחדליה הנתבע האמין כי רשיונו לא נשלל וכי היה עליה להחרים את רכבו עת שנעצר על ידי השוטרים – וכך התאונה היתה נמנעת (סעיף 20 לכתב התביעה המתוקן).

כלפי משרד הרישוי נטען כי שליחת ההודעה לגבי חידוש הרשיון גרמה לנתבע להאמין כי הוא נוהג כדין ובכך היא אחראית לקרות התאונה (סעיף 21).
63.
המדינה טענה כי המחדלים המיוחסים לה ארעו לכל המאוחר בשנים 1997-1998 (שליחת הדרישה לחידוש הרשיון ונתינת הדו"חות ע"י השוטרים) ולכן עילת תביעה אפשרית לגביהם התיישנה לכל המאוחר בשנת 2005, כך שאף במועד הגשת כתב התביעה המקורי (בשנת 2006) התביעה כנגד המדינה התיישנה – קל וחומר שהיא התיישנה במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, בשנת 2010.
64.
התובעים טוענים מנגד להתיישנות שלא מדעת, שכן לטענתם הם לא ידעו את הנתונים הרלבנטיים עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, דהיינו – שהם לא ידעו שהנתבע שכח שהוא בפסילה ולא ידעו מהם מחדלי המדינה שגרמו לו לשכוח את הפסילה ולהאמין שהוא נוהג עם רשיון כדין.
65.
טענה זו בעייתית.
66.
סעיף 8 לחוק ההתישנות, תשי"ח-1958, שעניינו "התישנות שלא מדעת", קובע כך:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
67.
מהן העובדות שעליהן ניתן היה לבסס את עילת התביעה כלפי המדינה טרם תקופת ההתישנות ?
68.
עובדה ראשונה, הינה שהנתבע טוען שהוא שכח שהוא בפסילה וסבר שמותר לו לנהוג. טענה זו הועלתה כבר בדיון בב"ש 638/00 בפני
כב' השופטת קנטור, ביום 24/4/2000, שם התבקש בהמ"ש להורות על פסילת רשיונו של הנתבע עד תום הליכים בתיק הפלילי – וראו את הפרוטוקול בעמ' 4 שורות 4-10, שם טוען ב"כ של הנתבע (אותו עורך דין שייצג אותו גם בתיק זה) כי הוא לא ידע על הפסילה מחמת שלא היה במלוא חושיו במהלך הדיון בו נגזר עליו עונש הפסילה בשנת 1995 ומחמת העובדה שהוא קיבל דרישה לחידוש הרשיון, וקיבל אישור לרשיון על סמיטרייליר. הטענה הועלתה גם בתיק הפלילי ביום 23/5/2002, בפני
כב' השופט שיף (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 12), לרבות הטענה לגבי כך שהוא ביקש רישון לגבי הסמיטריילר (שורה 13 – וראו כי המסמך ממשרד הרישוי מיום 18/7/1999 הוגש כראיה כבר לתיק הפלילי – בדיון ביום 23/5/2002 וסומן שם כמוצג נ/6).
69.
עובדה שניה, יכולה היתה להיות שהנתבע ביצע עבירות תנועה במהלך התקופה בה היה בפסילה ולא היה אמור לנהוג (כאשר טענת התובעים הינה שעל המשטרה היה לעצור אותו מיידית, להחרים לא את הרכב, להבהיר לו שהוא בפסילה – וכך היתה נמנעת התאונה). אף עובדה זו היתה ידועה כבר בעת ניהול התיק הפלילי – וראו כי במהלך התיק הפלילי בבהמ"ש המחוזי הוגש כמוצג גליון ההרשעות של מויאל (ת/1) וממנו עולה כי היו לו כמה עבירות במהלך השנים 1997 – 1998, משמע כי מידע זה היה בתיק כבר בשנת 2002.
70.
מכאן, שהאפשרות לטעון שהנתבע שכח שהוא בפסילה עקב מחדלים של המדינה היתה כבר קיימת בשנת 2000 ולכל המאוחר בשנת 2002, ובוודאי שהיתה קיימת עת הוגש כתב התביעה המקורי. העלאתה בשנת 2010 – מאוחרת מדי.
71.
חשוב להדגיש בהקשר זה עוד שלושה נתונים. האחד, כי התובעים לא טענו במפורש מתי הם גילו לראשונה את הנתונים שמקימים את עילת התביעה כנגד המדינה, דהיינו – מהו בדיוק המועד בו נגלו להם העובדות שנעלמו מידיעתם. אפנה כאן לפסה"ד אותו מזכירה המדינה בסיכומיה לגבי החובה להוכיח במדויק מועד זה – ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216. שנית, התובעים היו מיוצגים על ידי עורכי דין בכל מהלך ניהול התיק הפלילי נגד הנתבע (וראו את ייפוי הכח עליו חתם מר מנור לטובת עורכי הדין ממשרד יונגר, אשר ייצגו אותם החל משנת 2000 (מוצג נ/2 מיום 6/3/2000 בצירוף למכתב של ב"כ של ה"ה מנור מיום 6/3/2000 לפרקליטות מחוז חיפה, שם מצוין כי הם מייצגים את משפחת המנוח לגבי התאונה ומבקשים לעיין בתיק הפלילי, וראו אף את עדות התובעת בעמ' 18 שורות 13-17). כמו כן, ראו את ייפוי הכח עליו חתמה התובע לטובת עורכת הדין כהן מיום 23/11/2004 אשר בכותרתו מצוין במפורש כי ייפוי הכח ניתן לגבי תיק פלילי 130/02 בבהמ"ש המחוזי חיפה – הוא התיק הפלילי כנגד הנתבע). שלישית, לא אוכל לקבל את עדותה בעל-פה של התובעת
- ללא כל תימוכין – לגבי כך שמצבה הנפשי עקב התאונה היה כזה אשר מנע ממנה כל אפשרות לברר נתונים לגבי התאונה, וראו שהיא עצמה מסבירה שהיתה במצב נפשי קשה שהצריך טיפול רק במשך השנים 2001-2003.
72.
לכן, לא שוכנעתי שהעובדות שיכולות להקים עילה כנגד המדינה לא היו ידועות לתובעים עוד בשנת 2000 או 2002 או 2004 ובוודאי שלא שוכנעתי שאי הידיעה נבעה "מסיבות שאינן תלויות בהן". אי רצונה של התובעת ללמוד פרטים על הנתבע ואי רצונה לקחת חלק בהליך הפלילי (אם הדבר נכון) – תלוי בה ורק בה. בדומה, אני סבורה כי "בזהירות סבירה" ניתן היה ללמוד את העובדות ה"נעלמות" – במיוחד בסיוע עורכי הדין שליוו את המשפחה.
73.
מכאן, שיש לקבל את טענת ההתישנות.
74.
מעבר לכך, אף אם התביעה כנגד המדינה לא התיישנה, הרי שיש מקום לדחותה לגופה.
האם האורגנים של המדינה אחראיים ל"שכחה" ?
75.
אין ספק כי מחדל חמור גרם לכך שגזר הדין בפסה"ד הישן לא עודכן ברישום מסוים של משרד הרישוי וכי אי הרישום גרם לכך שנשלחה לתובע דרישה לחידוש הרשיון ושנשלחה תשובת משרד הרישוי לגבי הסמיטריילר כפי שנשלחה. לגבי שוטרי התנועה שרשמו לנתבע את הדו"חות בשנים 1997-1998, לא הוכח אם היה להם מידע לגבי הפסילה ומתי המידע עודכן (וראו כי בדו"ח הפעולה שרשם השוטר רס"מ אבוריש ביום התאונה, הוא מצין את עברו הפלילי של הנתבע ומציין: "

עפ"י המסוף נמצא שנהג הפרטית פסול מלנהוג ולא ניתן לברר מהי הפסילה
" – מוצג נ/2 לתיק המוצגים בתיק הפלילי, עמ' 2 שורה שניה מלמעלה). אינני יודעת אם המחדל הינו של המשטרה או של רשות הרישוי ויתכן שהוא בכלל של גורם אחר. בכל אופן, נצא מנקודת ההנחה שהיה זה אורגן של המדינה.
76.
יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מחדל זה יכול להקים חבות בנזיקין מצד המדינה כלפי העזבון.
77.
בראש ובראשונה, הרי שכבר קבעתי לעיל שאינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוא שכח שהוא בפסילה למרות אותו מחדל. כיון שאני לא מקבלת את "גרסת השכחה", אין כל צורך לבחון את הגורמים שגרמו או תרמו לשכחה.
78.
מעבר לכך, קבעתי גם שלא שוכנעתי שהנתבע לא היה נוהג באותו יום לו היה זוכר את הפסילה (ולו מן הטעם שגם אחרי התאונה הקטלנית ואחרי ששוב בשלל רשיונו הוא שוב נהג ואף הצליח לעבור עבירת תנועה). לכן, אין כל קשר סיבתי בין מחדלי המדינה לבין התאונה.
79.
הטענה השניה היתה שהיה על המשטרה לעצור את הנתבע, כאשר הוא עוכב בשל עבירות התנועה שביצע, לשימו במעצר ולהחרים לו את הרכב – וכך הוא לא היה נוהג ביום האירוע. אף טענה זו לא הוכחה והיא נשארה בבחינת טענה תיאורטית לאורך כל ההליך. אשר על כן, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעות 6 ו-7.
סיכום לגבי שאלת האחריות והחבות –
80.
מהמקובץ עולה כי התביעה מתקבלת רק כנגד הנתבע 1.
גובה הנזק -
81.
בסעיף 42 לסיכומי התובעים הם מתייחסים לראשי הנזק השונים הנתבעים, ואתייחס אליהם בקצרה לפי סדר הופעתם.
82.
הפסד השתכרות

– על פי ההלכות הרלבנטיות, החישוב יתבצע לגבי 30% מאובדן ההשתכרות הפוטנציאלי במשך השנים "האבודות", הואיל ועסקינן בצעיר ללא תלויים. אני נכונה לקחת בחשבון כי הבסיס יהא 7,500 ₪ לחודש כפי שמציעה ב"כ התובעים. החישוב הינו כדלקמן :
לגבי העבר
– כפי שמציעה ב"כ התובעים, יש לקחת בחשבון את ההפסד האפשרי ממועד שחרורו של המנוח משירותו בצה"ל, דהיינו מגיל 22. המנוח היה צפוי להיות בן 22 בנובמבר 2002. ממועד זה ועד היום חלפו כ-9 שנים. ההפסד יהא 7,500
x
30%
x
108 = 243,000 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום – כ-315,000 ₪.
לגבי העתיד
– עד גיל 67: 7,500
x
30%
x
268 (מקדם היוון) = 603,000 ₪.
83.
הפסד פנסיה

– אינני בטוחה שהונחה תשתית לגבי הפסד פנסיה אך אפסוק לגבי רכיב זה 80,000 ₪ נוספים.
84.
נזק מיוחד בנוגע להוצאות קבורה ומצבה

– לא הוגשו כל קבלות וכל אסמכתאות ואף התובעים לא העלו כל טענה בהקשר זה. לפנים משורת הדין, יש לקחת בחשבון 2,000 ₪ לגבי פריט זה.
85.
כאב וסבל

– בנסיבות אני מעמידה את הפיצוי על סך של 250,000 ₪.
86.
סך הנזק הינו אם כן – 315,000 ₪ +603,000 ₪ + 80,000 ₪ + 2,000 ₪ + 250,000 ₪ = 1,250,000 ₪.
אשם תורם של העזבון –
87.
התלבטתי טרם כתיבת פרק זה של פסק הדין, אך מצאתי שתמונת המצב לא תהא שלמה בלעדיו שכן יש לייחס לעזבון אשם תורם במקרה זה – לא בשל נסיבות התאונה אלא בשל העובדה שהמנוח נהג על האופנוע באותו יום טראגי.
88.
העובדות שהוכחו בהקשר זה הן הבאות –

בשלב הראשון נהג המנוח תקופה מסויימת על האופנוע עוד טרם היה לו רשיון, כאשר האם הודתה בחקירתה כי היא ידעה שהמנוח נהג ללא רשיון (עמ' 14 שורה 22). האם מסבירה כי היא ובעלה קנו למנוח אופנוע חדש כנגד הבטחה של המנוח שהוא לא ינהג בו עד אשר יהיה לו רשיון, וכפי שהעידה האם - עמ' 14 שורות 23-26):

"קנינו לו את האופנוע ושמנו לו אופנוע מתחת לבית, שיחכה עד שהוא יוציא רשיון".
89.
בכל אופן, לאחר שהמנוח נכשל בחמישה "טסטים", בהדרכת האם הוא עבר את הטסט הששי (עמ' 15 שורות 1-4), אך אז הוא השאיל את האופנוע לחבר שלו שלא היה לו רשיון. הדבר התגלה והרשיון של המנוח נשלל למשך שנה (עמ' 15 שורות 5-6).
90.
למרבית הצער, גם במהלך תקופת השלילה, המשיך המנוח לנהוג על האופנוע, וכדברי האם:
"הוא עשה מה שבראש שלו ואני כבר לא הייתי בתמונה".

91.
משמע, שהאם ידעה שהמנוח נוהג גם במהלך תקופת השלילה ואישרה כי המפתחות של האופנוע היו בידיו וכי האופנוע לא נמצא ליד הבית במשך תקופות ממושכות (עמ' 16 שורות 18-24). מאוחר יותר בחקירתה היא טענה כי היא לא ידעה מה המנוח עשה (עמ' 15 שורה 11) ובהמשך היא טענה שהמנוח הבטיח לה שהוא העביר את האופנוע לחברים והוא מתכוון למכור אותו (עמ' 16 שורות 15-20) – אך התשובות בהקשר זה הותירו רושם לא מהימן ושוכנעתי שהאם ידעה שהמנוח עושה שימוש באופנוע גם במהלך תקופת השלילה – ולמצער, לא עשתה מאום על מנת למנוע ממנו לעשות שימוש באופנוע (כגון, לקחת מידיו את המפתחות ולדאוג שהאופנוע ימצא "מתחת לבית" מוגן, עד תום תקופת השלילה, וראה כי כאשר האם נשאלה בהקשר זה ענתה: "

אני לא יודעת מדוע לא ביקשתי ממנו את המפתחות
" – עמ' 17 שורה 5). מה ידע או לא ידע האב, לא נדע – כיון שהאב בחר שלא להעיד.
92.
יתרה מכך. לא רק שהמנוח נהג בתקופת השלילה – אלא שאף לא היה לו כיסוי ביטוחי. האם ניסתה להסביר שהאב הלך לסוכן הביטוח וניסה להסדיר את הביטוח ואחר כך הסוכן ביטל את הביטוח. לא רק שלא הבנתי לגמרי את ההסברים המבולבלים בהקשר זה (עמ' 15 שורות 25-32), לא רק שלא צורפה כל ראיה בתמיכה לגרסה עובדתית זו שהושמעה לראשונה מעל דוכן העדים, לא רק שהאב לא העיד לגבי נסיונו לקיים ביטוח, ולא רק שהגרסה שהשמיעה האם הינה בניגוד למכתב עליו היא והאב חתמו (נ/1) – אלא שאין היא רלבנטית. השורה התחתונה היא שהאב לא הצליח "לסדר את הביטוח" ושני ההורים ידעו (והיו חייבים לדעת) שהמנוח נוהג ללא ביטוח (שלא לומר בתקופת שלילה). והרי – אם היה ביטוח כדין, היתה מוגשת התביעה כנגד אותה חברת ביטוח של המנוח ושל ההורים. בהקשר זה עוד אעיר כי המסמך אשר ביקשה ב"כ של התובעים לצרף לתיק ביום 28/4/2001 – לא רק שצורף בניגוד להסכמה שבין הצדדים אלא שאין בו כדי ללמדני על כיסוי ביטוחי של המנוח (ואזכיר שוב כי התובעים הצהירו כי לא היה כיסוי ביטוחי – נ/1).
93.
לא זו אף זאת, אלא שלמנוח היו הרשעות קודמות, וכפי שנרשם בדו"ח הפעולה של רס"מ אבו ריש שהוזעק למקום התאונה – מוצג נ/2 בתיק הפלילי:

"נהג חדש בעל שלוש הרשעות תעבורה לחובתו, שתי פסילות, אחת מבהמ"ש חיפה הראשונה מ-6/99 והשני למחרת, על זה שהרשה לאחר לנהוג ברכב שלא מורשה למשך שנה"
.
94.
מעובדות אלו עולה כי יש לראות בעזבון כחייב לשאת בנטל מסוים מהאשם, ואזכיר כי עסקינן בתביעה נזיקית. אמנם, באשר להתרחשות הפגיעה – אני סומכת על פסק הדין הפלילי החלוט, וקובעת שהנתבע היה האשם, אך אני סבורה כי לעזבון יש חלק בכך שהמנוח נהג על האופנוע באותו יום מר ונמהר.
95.
אני מעריכה את שיעור האשם התורם (ואפשר אף לומר הסתכנות מרצון) כדי 1/3. משמע, שגובה הפיצוי יהא 2/3 מהאמור מעלה, דהיינו – כ-833,000 ₪.
סיכום –
96.
עסקינן במקרה טראגי בו נדרס למוות צעיר בראשית חייו. המנוח נהג ללא רשיון ובהעדר כיסוי ביטוחי והפוגע נעדר כיסוי ביטוחי. המדובר בתביעת הוריו של המנוח בשם העזבון ולא בתביעת תלויים. התוצאה אולי קשה – אך נדמה לי שזהו הדין. אבקש שוב להביע את השתתפותי בצערם של ההורים ולאחל להם שלא ידעו עוד צער.
97.
אשר על כן על הנתבע 1, מר מואיל, לפצות את העזבון בסכום של 833,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 20% מהסכום האמור ובתוספת החזר האגרה.
98.
התביעה כנגד שאר הנתבעות נדחית, ולאחר התלבטות - ללא צו להוצאות.
ניתן היום,
כ' אלול תשע"א, 19 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 20069/06 עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל, משה מנור, רות מנור נ' משה מויאל, ציפורה מויאל, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 19/09/2011)