פסקי דין על מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון | פסקי דין על דניאל אליאס

4566/08 פ     18/09/2011




פ 4566/08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' דניאל אליאס








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בראשון לציון



ת"פ 4566-08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון
נ' אליאס






בפני

שופט ארז יקואל



בעניין:
מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון

על-ידי עו"ד שטרן



המאשימה



נגד


דניאל אליאס

על-ידי עו"ד צור



הנאשם


הכרעת דין

מבוא

1.
התוצאה אליה הגעתי הינה, כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מעבירה של תקיפה חבלנית ולהרשיעו בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והתנגדות למעצר.

2.
כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק והתנגדות למעצר לפי סעיף 47 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969.

3.
מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 21.03.08, בסמוך לשעה 02:00, ברחוב וייצמן בעיר חולון (להלן: "המקום"), תקף הנאשם קטין יליד 1993 (להלן: "המתלונן"), בכך שאחז בצרור מפתחות והכה במתלונן בחוזקה בחלקי גופו. הנאשם הוסיף ובעט במתלונן והמשיך במעשיו גם כשהמתלונן היה שרוע על הרצפה. למתלונן נגרמו פצעים מדממים בכתפו הימנית ובחזהו וכן שפשוף במרפק.

בהמשך, הגיעו שוטרים למקום ולבקשתם הזדהה הנאשם בשם "יוסי" וסירב למסור פרטים נוספים. לאחר מכן, התנגד הנאשם למעצרו בכך שהשתולל ובעט לכל עבר, תוך שהוא מנופף בידיו ומסרב להיכנס לניידת המשטרה.

4.
הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי נכח במקום ובזמן המתוארים בכתב האישום עם חבריו, כשבני נוער רבים אחרים מצויים במקום. הנאשם הכחיש את תקיפת המתלונן שיוחסה לו ובאשר לעבירות כלפי השוטרים, טען כי אחד מהם כבל אותו מבלי שמסר לו את החשד המופנה כלפיו ואישר כי התנגד למעצרו הלא חוקי.

5.
מטעם המאשימה העידו המתלונן והשוטרים ה"ה בנבנישתי יצחק ורן רוזנטל (להלן: "בנבנישתי" ו-"רוזנטל" בהתאמה) והגב' רחל הורוביץ.

6.
מטעם הנאשם העידו הוא עצמו וחברו
- מר ליאור שמש.

7.
במוקד הדיון ניצבות סוגיות זיהויו של הנאשם כמי שתקף את המתלונן וכשרות התנהלות השוטרים כלפיו עד למעצרו.

8.
לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, ממכלול נסיבות העניין ומאותות האמת שנגלו במהלך הדיון, נחה דעתי כי הוכחה אפשרות ממשית המתקבלת על הדעת, שהינה בעלת אחיזה בחומר הראיות, באשר לקיומו של ספק סביר, ממשי ורציונאלי בהתנהלותו הפלילית של הנאשם כלפי המתלונן.

התרשמתי מקיומה של סבירות לאפשרות חלופית לזו המרשיעה בהקשר זה ולא מצאתי כיצד ניתן לשלול כל הסבר המתיישב לכאורה עם חפות הנאשם בעניין.

מנגד, התרשמתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את המיוחס לו בגדר הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והתנגדות למעצר חוקי וכל שהצליח הנאשם להראות בהקשר זה, מתמצה בהשערות נטולות בסיס שאינן נתמכות בראיות.





פרשת התביעה

9.
המתלונן העיד בחקירה ראשית כי הוא אינו זוכר היטב את האירוע בחלוף הזמן וכדבריו: "חוץ מהעדות אני זוכר הכל במעורפל". המתלונן תיאר את קרות האירועים כך: "חזרתי הביתה לאחר מסיבת יום הולדת שלי, עברתי ברחוב ליד הבית שלי, באה בחורה שאלה אותי אם אני מכיר מישהו, אמרתי לה שלא, ואז הבחור התנפל עליי תפס אותי כאילו מהצוואר...ככה (מדגים תנועת לפיתה באמצעות זרוע ואמה) התחיל לתת לי מכות עם מפתח בכתף נפלתי על הרצפה והשתפשפתי על המדרכה. יותר מזה לא זוכר, לא ראיתי אותו בעבר ואני לא זוכר אותו גם כרגע" (ר' פרו' עמ' 5 שו' 15-25).

המתלונן אישר חבלות שנגרמו לו ממפתח ומשפשופים כפי תמונות שהוצגו בפני
ו ולא הוגשו (ר' עמ' 6 שו' 4-7).

המתלונן הוסיף כי אימו היא זו שהחליטה ליצור קשר עם המשטרה וככל שהדבר תלוי בו,
הוא היה נמנע מהגשת תלונה ומהתייצבות לבית המשפט (שם שו' 27-30).

המתלונן הבהיר כי שוטרים תפסו את הנאשם כפי פרטים שמסר אודות לבושו ומבנה גופו.

המתלונן ציין כי גם אימו ראתה את מהלך תקיפתו מחלון ביתה.

הנאשם נעצר בה בעת שהתבקש המתלונן לזהותו כתוקפו וכדבריו: "ברגע השוטרים עצרו אותו הם שאלו אותי לזהות אותו באותו רגע" (ר' פרו' עמ' 6 שו' 30-31; עמ' 7 שו' 1-16; עמ' 12 שו' 10-13).

לאחר רענוני זיכרון שנערכו לו, הוסיף המתלונן כי חלק מפרטי זיהוי תוקפו היה לבושו – חולצה עם פסים עבים ואישר כי הפרטים שמסר בהודעתו היו טריים בזיכרונו בעת זו ובהם - כנוסח השאלה שהופנתה כלפיו: "בן 18 בערך, שיער קצוץ...שטני, פנים רזות, גובה 1.70, מבנה גוף רזה" (ר' פרו' עמ' 8 שו' 13; עמ' 9 שו' 2-5).

עוד הפנה המתלונן כי מאחר והותקף בשעה 02:00 הוא לא יכל: "...לתאר אותו בדיוק" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 2).


המתלונן לא זכר את פרטי מתקפתו ורק בעקבות רענוני זיכרון שנערכו לו, עלה כי בזמן מסירת עדותו הוא זכר נתונים הקשורים ל: "בוקסים ובעיטות" ו: "שהוא הפיל אותי וממש דרך עליי" (ר' פרו' עמ' 10 שו' 4-7; שו' 25-26).

10.
בנבנישתי הגיע למקום – מתחם אגף החינוך של עיריית חולון - מכח תפקידו כסייר בשעה 02:04 לערך, ביחד עם מתנדב בשם איגור. העד פגש במתלונן ובאימו ושמע ממנה כי בנה הותקף במקום, שבידיעת העד מתרכזים שם בני נוער רבים.

המתלונן הראה לעד סימני חבלות על גופו וטען כי ישב עם חבריו, כשלפתע יצא אליו מישהו והחל להכותו. לשאלה מה סיפר המתלונן על לבוש התוקף, השיב העד כי: "סיפר שלבש חולצת פסים והוא שמע את החברים שלו קוראים לו דניאל, זה לפי דוח הפעולה. לטענתו יכול בוודאות לזהות אותו ולהצביע עליו. לקחתי את הילד לסריקות תוך כך שאני מדווח לניידות נוספות על האירוע, ניידת נוספת שהגיעה למקום איתרה בחור שעונה לתיאור וכאשר קראו לי בעצם להצביע שזה החשוד, לאמת או להפריך אכן הצביע בוודאות ואמר שהחשוד שנתפס על ידי הניידת הנוספת זה הוא בוודאות. לא היה צל של ספק לגבי הוודאות שלו, בשטח לפחות. זה לא מההתרשמות שלי, המתלונן שהיה איתי בסריקות הצביע. בשלב מסוים התחיל החשוד להשתולל בעת המעצר, היה שימוש בכוח כלפיו..." (ר' פרו' עמ' 16 שו' 1-21).

11.
מדו"ח הפעולה של רוזנטל כפי שהוגש בהסכמה חלף חקירתו הראשית, עלה כי זה הגיע למקום כדי לסייע לבנבנישתי, שמסר בקשר לאחר תחקור המודיע, כי: "מדובר בנער שלבש חולצת פסים בחניה של מנהל החינוך". עם הגעת העד למקום, הבחין במתנדב עומד ליד שני נערים שלובשים חולצות פסים. הוא ניגש לאחד מהם, ביקש אותו להמתין במקום ושאל לשמו. נמסר לו השם "יוסי" וכן נאמר לו כך: "לא תגיד מה לעשות והתחיל לקלל שוטר זבל שוטר מניאק שוטר הומו".

אז הודיע העד לחשוד כי הוא מעוכב בגין העלבת עובד ציבור והחשוד החל ללכת מהמקום כשהוא מנופף בידיו וממשיך לקלל. העד הודיע לחשוד כי אם לא יתלווה אליו הוא ייעצר ומאחר והחשוד המשיך בדרכו, אחז העד בידו והודיע לו כי הוא עצור. החשוד החל להשתולל ונתפס בידו ובכתפו תוך שהוא מובל לכיוון ניידת המשטרה כשהוא מוסיף להשתולל ומנסה לברוח. החשוד הוצמד לניידת, המשיך להשתולל, ניסה לבעוט לאחור ונופף בידו הפנויה. אז הגיע למקום בנבנישתי, שסייע לעד לכבול את העצור, לאחר שסירב להושיט ידיו לאחור לשם איזוקו והמשיך להשתולל.

גם כשהגיע העד עם החשוד לתחנת המשטרה, הוא סירב למסור את שמו ואמר שקוראים לו "יוסי" ורק בהמשך, מסר את שמו האמיתי (ר' ת/1).

12.
מטעם גב' רחל הורוביץ הוגשו הודעות הנאשם מהימים 20/3/08-21/08/01 - ת/2 ו-ת/3 וכן
ת/4
- מזכר, ממנו עולה כי העדה שוחחה עם אמו של המתלונן, שמעה כי בנה לא קיבל טיפול רפואי לאחר שהותקף וכן כי האם לא הייתה עדה לאירוע התקיפה, כגרסת המתלונן, ואך שמעה עליו מפיו של בנה.

פרשת ההגנה
13.
הנאשם העיד בחקירה ראשית כי טרם שהגיע למקום, הוא שהה אצל חברו – מר ליאור שמש – עד ההגנה מטעמו. לאחר מכן, צרך הנאשם שתי כוסות יין בקיוסק סמוך והשניים שמו פעמיהם למקום כדי לאתר מונית לכיוון תל אביב. הנאשם פגש מספר אנשים טרם שביקש לעצור את המונית וכדבריו: "ברגע שהגעתי לכביש כדי לעצור מונית, הגיעה ניידת משטרה...וממנה יצא השוטר רוזנטל, הוא הגיע ישירות אליי ותפס אותי בזרוע, ביקש ממני להתלוות אליו לניידת וביקש את תעודת הזהות שלי. באותו רגע לא הייתה לי תעודת זהות והייתי נסער ומבוהל מהצורה שבה השוטר פנה אלי. זה היה באגרסיביות ולא נתתי לו את השם שלי. לאחר כמה שניות נתתי לו את השם והפרטים המלאים. נאבקתי איתו כי לא רציתי להיות עצור, שאלתי על מה הוא דורש שאני אבוא איתו, הוא בא בתוקפנות ובצורה אגרסיבית, לא הסכמתי להתלוות אליו. לאחר מספר שניות הוא לקח את ידי מאחורי הגב ואזק אותו ביד שמאל ואת יד ימין נופפתי כי לא רציתי שישים עליי אזיק ביד השנייה. הגיעה הניידת השנייה...איציק הגיע מהר ועזר לשוטר האחר לאזוק את היד השנייה ולהכניס אותי לניידת ואז לקחו אותי לתחנה. אפילו לא ידעתי על מה לוקחים אותי לתחנה...אני ביקשתי ממנו שיגיד לי על מה הוא בכלל מבקש לעכב אותי והוא לא ענה, הוא תפס אותי ביד ואני
התחלתי לקלל מרוב לחץ, הייתי נסער ומפוחד...הייתה המולה היו הרבה אנשים. באו שני החברים שלי לדבר עם השוטרים על מה עוצרים אותי, שבאנו כרגע מהקיוסק, שאין כל סיבה למעצר הזה" (ר' פרו' עמ' 37 שו' 12-27).

הנאשם סימן על גבי מפה שהגיש את המקומות בהם היה כגרסתו (ר' פרו' עמ' 36 שו'
17-29; נ/2).

באשר למתקפת המתלונן כפי שמיוחסת לו, העיד הנאשם כי מעולם לא ראה את המתלונן ונתקל בו לראשונה בבית משפט, כמו גם שלא ראה אף אדם המצביע עליו במקום, מאחר והיה
נסער ולא שם לב למתרחש (ר' פרו' עמ' 37 שו' 28-31; עמ' 38 שו' 1-2).

הנאשם אישר כי אכן לבש חולצת פסים בעת הרלוונטית (ר' פרו' עמ' 38 שו' 4).

14.
חברו של הנאשם, מר ליאור שמש, העיד בחקירה ראשית כי הוא והנאשם הינם חברי ילדות. הנאשם הגיע לבית העד בשעות הערב בעת הרלוונטית ושניהם ניגשו לקיוסק שמצוי
בסמיכות ופגשו חבר נוסף. כשהגיעו למקום, ירדו השלושה לשפת הכביש כדי לתפוס מונית וכדברי העד: "...בדיוק הגיעה ניידת סיור...זה גם שוטר וגם פקח והם ביקשו מאיתנו להזדהות, להציג ת.ז. אני ושימי הצגנו ולדניאל לא היה ת.ז. תוך כדי שהשוטר והפקח מדברים איתנו הגיעו עוד שתי ניידות ובינתיים השוטר תפס את דניאל בחוזקה (מדגים תפיסה בזרוע) ואמר לו תעמוד פה כי לא היה לו מסוף באוטו. כשבאו השוטרים, שוטר בא ואמר לו מה קרה ואמרו לו שאין לו ת.ז., דניאל סך הכל אמר לו תוריד את היד, למה אתה תופס את היד כזה חזק ותוך כדי שהוא מדבר הוא אמר לו אתה מתנגד, ואמר לו אני מתנגד ולא שום דבר, סך הכל באתי לבלות. שוטר אחד הכניס לדניאל סטירה לפנים...כשהוא נתן לו את הסטירה, דניאל אמר למה אתם עם ידיים. אז בדיוק עכשיו הוא אמר לו בלי יותר מדיי דיבורים, תקפל אותו לאוטו. הוא אזק את דניאל...".

באשר למהלך האלימות המיוחס לנאשם, כל שיכל העד למסור התמצה במלל זה: "...תוך כדי שאני והחבר שלי מנסים לשכנע את השוטרים שישחררו אותו באו עם עוד ניידת משטרה עם אימא שצעקה הרביצו לילד שלי, אנחנו תוך כדי מדברים עם דניאל והשוטר שישחרר אותו, הילד הגיע עם השוטר השני, הוא אמר לו מי הרביץ לך פה ואמר לו לא זוכר. אחד עם חולצת פסים. היה שם כ"כ הרבה אנשים, שאני אישית לבשתי חולצת פסים" (ר' פרו' עמ' 44 שו' 13-19; שו' 23-28).

דיון והכרעה



15.
בחינה מדוקדקת של חומר הראיות, מעלה כי כל שהצליחה המאשימה להוכיח במידת הוודאות הנדרשת מתמצה בכך כי המתלונן זכר סממן מזהה אחד ביחס לתוקפו והוא חולצת פסים שלבש. בהינתן נתון בודד זה ושעת הלילה המאוחרת והחשוכה בה התרחש האירוע, לא מצאתי כיצד ניתן לקבוע כי הנאשם זוהה כדבעי כמי שתקף את המתלונן וכפועל יוצא מכך - להרשיעו בדין.

בנוסף, המתלונן הצביע על הנאשם כתוקפו כשהוא לבוש חולצת פסים בעת שהוא אחוז בידי שוטר אחד לפחות ובמהלך אירוע קשה של התנגדותו למעצר. סברתי כי אין המדובר במסדר זיהוי ראוי וגם בטעם זה יש כדי להוביל לזיכויו של הנאשם מחמת הספק.

עסקינן במסדר זיהוי מאולתר שייחסתי לו משקל ראייתי נמוך, נוכח שרק הנאשם הועמד לזיהוי, תוך שהוא נאבק עם אנשי החוק ומצוי מטבע הדברים במהלך בעל גוון מפליל. אין זה מן הנמנע כי מצב דברים זה יכול והטה את שיקול דעתו של המתלונן בעת הצבעתו על הנאשם.

לא התבצעה אף כל הפנייה של המתלונן לחברו של הנאשם, מר שמש, המצוי בסמיכות מקום ולבוש אף הוא חולצת פסים, כטענתו שלא נסתרה.

במהלך פרשת התביעה עלו נתונים נוספים לבד מלבושו של התוקף והם שמו – דניאל, כגרסת בנבנישתי בחקירתו הראשית וכן גיל, מבנה גוף, גובה, תספורת וצבע שיער. נתונים אלו לא נשמעו במישרין ובבירור מפיו של המתלונן, שאף הבהיר מפורשות כי אינו יכול לתאר את תוקפו בדיוק. התיאור ביחס למאפיינים צורניים נוספים של התוקף, שאינם ייחודיים כלל ועיקר, נשמע דרך אישור המתלונן את פרטי הודעתו ובחקירתו החוזרת הוסיף התייחסות למבנה גופו וגובהו של תוקפו, אך ללא כל פרט נדרש לגופו של תיאור. כבר אציין בשלב זה כי פרטי התיאור הנוספים גם אם תואמים את דמותו של הנאשם, תואמים עוד רבים אחרים.

גם אם אתייחס לפרטי הזיהוי הנוספים, שמשתמע כי הופיעו בהודעת המתלונן שלא הוגשה, לא מצאתי בהם די על מנת להוסיף חיזוק לאותו מסדר זיהוי מאולתר ופגום שנערך במקום.

במהלך הדיון התברר כי אין בסיס ראייתי לגרסת בנבנישתי באשר לשם התוקף אותו שמע כביכול מהנאשם.

16.
כבר נקבע באשר לזיהוי מבצע עבירה כך:
"...אין חולק כי זהותו של הנאשם כמבצע העבירה הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית ובתור שכזו התביעה נושאת בנטל הוכחתה. על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר..."
(ר' ת"פ (באר-שבע) 8334/05
מ"י נ' אלחסוני סאלם תק-מח 2007(1), 2292).

17.
הנאשם זוהה על ידי המתלונן במקום וזמן קצר לאחר שהותקף, כאשר אירוע תקיפתו עודנו טרי בזיכרונו.
מהימנות המתלונן באשר ליכולתו לזהות את הנאשם דווקא באותו מסדר זיהוי מאולתר שנערך לו, היא העומדת בבסיס הדיון. בהשוואת הנתונים שמסר המתלונן, עולה קושי ממשי לקבוע על סמך גרסתו ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת. במיוחד כך, שעה שמדובר בעדות יחידה מטעם המתלונן במשפט פלילי, למולה נדרש בית המשפט לאזהרה עצמית, אם אכן ניתן לקבוע על סמכה ממצאים ברמה הנדרשת.

18.
חקירתו הנגדית של המתלונן העלתה קושי לא מבוטל לייחס לגרסתו את האמון המתבקש. המתלונן לא זכר פרטים באשר לזמן ולמקום ובכלל זה, יום הולדתו וחג פורים שחלו באותו מועד, נוכחות בני נוער רבים במקום ומספר הספסלים (ר' פרו' עמ' 11 שו' 25-30; עמ' 12 שו' 7; עמ' 13 שו' 3). המתלונן למעשה לא זכר: "שום דבר", כדבריו, בהקשר לאירוע תקיפתו ושוכנעתי כי זיכרונו הסלקטיבי אינו נובע מחשש כלשהו מהנאשם (ר' פרו' עמ' 13 שו' 10).

המתלונן שב וטען כי אמו ראתה את קרות האירוע האלים דרך החלון. לשאלה כיצד לא מוזכר מטעמה כי כך ראתה, השיב, כי אינו זוכר ויש לשאול את אמו (ר' פרו' עמ' 12 שו' 11-18). המתלונן ציין כי המקום ובכללו, מנהל החינוך בעירייה, הינו שטח גדול המצוי במרחק של 300-400 מ' מביתו, כך שלא ברור כיצד ראתה אמו את האירוע כטענתו (ר' פרו' עמ' 14 שו' 21-22).

לגישת המתלונן, המקום בו הותקף היה "שומם" בעת הרלוונטית, ומייד לאחר מכן מסר כי התאגדו במקום בני נוער ולמרות שהוא אינו זוכר את מספרם, לא מדובר ב: "מאות אנשים" (שם שו' 23-29). למתלונן הפתרונים כיצד יכול מקום להיות שומם ובד בבד שישהו בו בני נוער נוספים, גם אם לא מאות.

המתלונן לא ביקש למסור תלונה במשטרה אף שכעס על שספג מכות סתם כך וגם סירב לעריכת עימות עם הנאשם משום שכדבריו הוא: "אנטי משטרות והלשנות..." (ר' פרו' עמ' 13 שו' 22).

לשאלה אם יכל המתלונן לזהות את מי שתקפו השיב: "לא. באותו רגע שהוא תקף אותי כן יכולתי לזהות אבל היה חשוך ולא הספקתי לראות את הכל" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 16-27). לשאלה כיצד התנהל מהלך זיהוי הנאשם על ידי המתלונן במקום וליד השוטרים, השיב כי לקחו אותו לזהות את תוקפו והוא אינו זוכר, בחלוף הזמן, מה ראה. משנשאל אם היה מצליח לערוך מסדר זיהוי כדי לזהות את תוקפו השיב: "לא יודע, נראה לי שכן הייתי מצליח לזהות. באירוע אני חושב שכן הייתי מזהה אותו".

יוצא כי המתלונן אינו נחרץ ביכולתו לזהות את תוקפו בזמן אמת והיה ולא די בדברים שמסר עד כה, הוא הוסיף והבהיר כי: "לא ראיתי את הפנים שלו בבירור" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 10).

לשאלה, בחקירה חוזרת, כיצד ידע המתלונן לזהות את תוקפו, השיב: "לפי הלבוש, מבנה גוף וגובה. זה מה שמסרתי בעדות" (ר' פרו' עמ' 16 שו' 3). כפי שהובהר, לא נמסרו פרטים נוספים מעבר לכותרות אלו.

19.
בחקירתו הנגדית של בנבנישתי הוא שב וטען כי בדק נערים שהיו במקום כדי לאתר את תוקפו של המתלונן, על פי סוג הלבוש ושם התוקף כפי שמסר המתלונן. הוא והמתלונן הגיעו למקום כדי לוודא כי המדובר בחשוד הנכון שנתפס, למען הסר ספק מביצוע מעצר שווא (ר' פרו' עמ' 18 שו' 9-29; עמ' 19 שו' 1-3).

העד הבהיר כי רוזנטל, הגיע אף הוא למקום וקיבל את תיאור התוקף כפי שדווח לעד (ר' פרו' עמ' 19 שו' 8-10).

העד עומת עם ההנחה כי הפרטים שנמסרו לרוזנטל, כללו אך ורק את לבוש התוקף
- חולצת פסים, כפי העולה מדוח הפעולה של רוזנטל (ת/1) שאינו מעלה כל אינדיקציה אחרת.
העד השיב כי יכול והדברים נכונים, על אף סברתו כי הסנגורית טועה. כבר אציין כי אין מחלוקת להיעדר תימוכין בסברתו זו של העד, ברישום בדוח או במזכר כאלו ואחרים.

יוצא כי התימוכין שיכל להימצא בגישת המאשימה באשר לפרטי זיהוי תוקפו של המתלונן, הכוללים פרט נוסף, לבד מלבושו והוא שמו - דניאל – אינו עולה מחומר החקירה והעד אף לא זכר אם אכן נעשה שימוש בפרט זה.

העד הוסיף כי הוא הגיע אל רוזנטל עם המתלונן, שהצביע על החשוד ולגישתו: "גם אם היו שם 10 נערי עם חולצת פסים, זה החשוד. זה לא מה שאנחנו מחליטים" (ר' פרו' עמ' 19 שו' 4-32; עמ' 20 שו' 2).

העד נשאל אם הגיוני או נהוג ליטול מתלונן על מנת שיזהה אדם שתקף אותו, כפי שנעשה במקום. העד השיב בחיוב, אך אז נשאל כיצד יהיה הזיהוי תקין בבית המשפט והשיב: "לגבי נוהל משקל בבימ"ש יכול להיות שאת צודקת, בכשירות של ההצבעה הספונטאנית או הלא הספונטאנית, אבל מדובר בתקיפה שגרמה חבלה של קטין...יש חשש שהחשוד יימלט או שיעצרו חשודים אחרים שלא קשורים לאירוע, נערכו סריקות עם המתלונן לאיתור החשוד". העד נשאל אם המדובר בזיהוי שהיה ספונטאני והשיב: "אני לא יודע מה את מגדירה ספונטאני. ברגע שאני מגיע עם מתלונן כלשהו בחבורה כזו או אחרת והוא מצביע לי ואומר בוודאות על אדם מסוים, אין פה בכלל עוררין לגבי החשוד" (ר' פרו' עמ' 20 שו' 8-21).

על אף הסיפא לדברי העד, הוא ציין, בהגינותו, כי קיים קושי ראייתי במהלך הזיהוי כפי שנעשה במקום וברי כי ניתן היה לרפא קושי זה באמצעות עריכת מסדר זיהוי כדין לאחר שהנאשם נעצר.

עוד הבהיר העד כי המתלונן זיהה את החשוד שעה שכבר הוגבלה חירותו על ידי רוזנטל וכי החשוד נעצר לאחר שהמתלונן זיהה אותו בוודאות. העד עומת עם הטענה כי במצב דברים זה אין המדובר בזיהוי ספונטאני, כיוון כשהגיע לרוזנטל עם המתלונן, שראה מאבק עם החשוד המשתולל וניסיון לכבילתו. על כך השיב: "את צודקת במה שאת אומרת אבל כאשר הגעתי למקום השוטר רן רוזנטל היה עם חשוד. יכול להיות שהוא נאבק עם חשוד, והמתלונן שהיה איתי הצביע בוודאות על הנער הספציפי הזה. הסטאטוס שלו במקום לפני הגעתי לא היה ידוע למניעת הסר ספק לגבי הספונטאניות של ההצבעה. אם הייתי יודע שהיה בחור שעצור הוא היה מגיע לתחנה ומזדהה ב- 8 או בתמונות כמו כל אירוע. יכול להיות שהמתלונן זיהה את החשוד בזמן שהוא נאבק עם רן. הבחור שהיה עם רן זוהה...ענה לתיאור עם חולצת פסים" (שם שו' 22-32; עמ' 21 שו' 1-7 הדגשה הוספה – א. י.).

הנה כי כן, גם לגישת בנבנישתי, אין המדובר במסדר זיהוי ספונטאני, כסברת המאשימה בסיכומיה. אף בהעדר ידיעה מפורשת של העד אם החשוד עצור, אם לאו, ראוי היה להימנע ממסדר זיהוי מאולתר שכזה, שאין אחריו ולו כלום, בזמן כשהמזוהה הינו בגדר מבצע עבירה השבוי בתפאורה פלילית.

העד הבין את החשיבות שבהימנעות ממצב דברים שכזה ולאחר שעומת אף עם דו"ח הפעולה של רוזנטל, לפיו העד והמתלונן הגיעו אל רוזנטל שעה שהחשוד כבר עצור, מאחר והובל לניידת כשהוא משתולל, השיב: "יכול להיות, לפי הדוחות שמה שאת אומרת זה נכון אבל לפני שהגעתי או בעת הגעתי לא יכולתי לדעת את זה. זה בטח חשוב..." (ר' פרו' עמ' 21 שו' 8-17).

העד הכחיש את ההנחה שהופנתה כלפיו כי רק לאחר שהחשוד נעצר וכבר הוכנס לניידת, המתלונן זיהה אותו. הסנגורית הוסיפה ועימתה את העד עם גרסת המתלונן, לפיה ידע שהמדובר בתוקף שכן נלקח לתחנת המשטרה ואלמלא נעצר, ברי כי לא יכל המתלונן לזהותו כמי שתקפו. על כך השיב העד כי: "בשטח המתלונן אמר והצביע שהחשוד בזמן שנאבק עם השוטר רוזנטל זה הוא בוודאות" (ר' פרו' עמ' 22 שו' 27-32; עמ' 23 שו' 19-20).

עולה מדברים אלו כי אין יכול להיות חולק
שהמתלונן זיהה את החשוד שעה שהוא מצוי בשלב משמורת מתקדם. טענת בנבנישתי כי לא ידע לייחס כותרת מתאימה להגבלת החירות של הנאשם בעת זו, אינה מכשירה, בדיעבד, את הזיהוי הקלוקל שנערך בעניינו (שם שו' 21). יצוין כי תמיהה שלא נפתרה מצויה בגרסה זו של בנבנישתי, שכן לא ירדתי לעומק דעתו כיצד שוטר ותיק שכמותו אינו מייחס הגבלת חירות למזוהה, מעצם ניסיון כוחני של שוטר להכניסו לניידת.

20.
מחקירתו הנגדית של רוזנטל עלה כי בחלוף הזמן אינו יכול לזכור את פרטי הדוח שקיבל בקשר שהביאוהו למקום, אך הוא מניח כי אם היה נמסר לו פרט מזהה נוסף באשר לזהות חשוד, הוא היה רושמו בדוח
- אותו הוא "משתדל" למלא באופן מפורט (ר' פרו' עמ' 24 שו' 27-31; עמ' 25 שו' 1-7; עמ' 28 שו' 20). רוזנטל הוסיף ואישר כי במקום היו: "שני נערים שלובשים חולצת פסים" והמודיע מסר כי: "החשוד לבש חולצת פסים" (ר' פרו' עמ' 25 שו' 14-23).

כך, בתימוכין לקביעתי כי שמו של הנאשם לא עלה כפרט מזהה נוסף בעת הרלוונטית ולבד מחולצתו, לא נודע דבר.

רוזנטל הוסיף הפנייה להנחתו כי במהלך הדברים חבריו של הנאשם נכחו במקום ואף כדי "התקהלות". הוא לא תשאל אחר שלבש חולצת פסים שכן כדבריו, הוא: "רק בן אדם" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 9-29).

21.
הפכתי ולא מצאתי מדוע לא נעשה כל הנדרש והמתבקש לשם עריכת עימות בין הנאשם למתלונן.

העדה עומתה עם בקשת הנאשם בהודעתו לערוך עימות עם המתלונן ועם סירוב האחרון למהלך שכזה, כעולה מנ/1 –מזכר שרשמה העדה. ממזכר זה נלמד כי העדה התקשרה למתלונן בבקשה לעריכת עימות, אך זה סירב בכל תוקף (ר' ת/3 – הודעת הנאשם שו' 15; נ/1, פרו' עמ' 33 שו' 1-7).

בהעדר מסדר זיהוי של ממש וכשעסקינן בשני קטינים, שוכנעתי כי פעולת חקירה בדמות עימות הייתה שופכת אור לא מבוטל על האשם המיוחס לנאשם. לא היה ראוי להסתפק בסירוב המתלונן הקטין להגיע לביצוע פעולת חקירה חשובה לחשיפת האמת.

לקטין אפוטרופוסים - הוריו ודרכם ראוי היה, למצער, לנסות להשלים פעולה זו. יודגש כי הקטין הובא למשטרה למסור תלונה ואף לישיבת הראיות ביוזמת אימו, כך שלא מן הנמנע כי
לו הייתה האם נדרשת לכך, היה
הקטין מובא לעימות.

תמיהה שלא נפתרה מצויה בעיקשות העדה בגרסתה, כי לא היה צורך לערב את אימו של הקטין בהבהרת חשיבות העניין, מחמת סירובו העיקש של הקטין עצמו. העדה נותרה שבוייה בסברתה זו גם לאחר שעומתה עם היות הקטין "אנטי" משטרה, כדבריו לפרוטוקול ועם מעורבות אמו במהלכי בירור תקיפתו והכל, מבלי לנסות כלל לשוחח עם האם בעניין. וכדברי העדה: "הוא צריך להסכים לדברים האלה גם אם האימא רוצה והילד לא רוצה זה לא משנה בכלל...מה זה יעזור אם הילד אומר שבשום אופן הוא לא מוכן להגיע וציטטתי אותו שהוא לא מוכן לבוא לא בטוב ולא ברע, לא רוצה לראות אף אחד ואין לו זמן למשטרה...שום אימא לא תביא את הילד שלה בכוח לתחנה אם הוא לא רוצה...".

אמנם, העדה הוסיפה כך: "הם יודעים, הסברנו את החשיבות שהוא יגיע". אך לא הבהירה כוונתה ולא עלה מחומר הראיות כי נעשה בירור בעניין. אמנם, העדה הבהירה כי: "אי אפשר להכריח מתלונן לערוך עימות עם חשוד" ובכך הצדק עימה. אולם, יכול ואימו של הקטין אזרחית אחראית שהייתה מביאה לשינוי בגישת בנה לו הייתה מודעת לצורך שכזה (ר' פרו' עמ' 33 שו' 8-24)

22.
הנאשם הבהיר בחקירתו כי צרך שתי כוסות יין. המתלונן לא מסר כי סממן מזהה של תוקפו הינו הבל פה אלכוהולי, שברי כי יימצא בפיו של הנאשם בסמיכות למועד צריכת אלכוהול מטעמו. לא צוין אף כי נתפס מפתח או צרור מפתחות בחזקת הנאשם, בתאימות לדרך תקיפת המתלונן ולא נודע הקשרה של אותה "בחורה" לנאשם, כפי שנוכחותה הוזכרה במקום (ר' פרו' עמ' 40 שו' 17).

23.
המאשימה טענה כי המתלונן זיהה את הנאשם בגדר "זיהוי ספונטאני". זהו: "זיהוי...
בלתי מתוכנן. זיהוי זה נעשה אגב מפגש מזדמן בין המתלונן לבין החשוד" (ר' ת"פ (ב"ש) 8334/05 מ"י נ' אלחסוני סאלם
תק-מח 2007(1), 2292 ).


לא שוכנעתי כי המדובר במצב דברים שכזה, שכן המתלונן הובא על ידי בנבנישתי לקרבת הנאשם במקום, במטרה לזהותו, כשהמתלונן מודע לכך ולא ניתן להגדיר את המפגש ביניהם כ"מזדמן". במפגש מזדמן ניתן היה לייצר ספונטאניות בתגובותיו של המתלונן והדבר אינו אפשרי כשהמזוהה הבלעדי אליו הכוונה מצוי במשמורת המשטרה.

מהנסיבות עולה כי נערך למתלונן מסדר זיהוי מאולתר וחלקי שהינו: "...מעין מסדר זיהוי פורמלי, הנערך תוך ניצול הימצאותו המכוונת של החשוד בין אנשים אחרים האמורים להיות דומים לו במידת האפשר, כאשר החשוד עצמו כלל אינו מודע לעריכת המסדר" (ר' ע"פ 10360/03 מכרם שדיד נ' מ"י – לא פורסם - ניתן ביום 2/3/06). אמנם, כדברי הנאשם, הוא לא היה מודע לעריכת המסדר, אך הוא לא נמצא בין אחרים דומים לו במידת האפשר ושימת ליבו של המתלונן כלל לא הופנתה למר שמש המצוי בסמיכות מקום ולבוש אף הוא חולצת פסים.

24.
הלכה היא כי:
"משקלו של מסדר זיהוי נמדד על פי שתי אמות מידה: ראשית, נבחנת אמינותו
של העד

המזהה; שנית, נבחנת מהימנותו של הזיהוי
כשלעצמו. בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא

בשני רבדים - ברובד סובייקטיבי וברובד אובייקטיבי. ברובד הסובייקטיבי, נבחנת יכולתו

האישית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם
;
ברובד האובייקטיבי
, בוחן בית המשפט את האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי

מכוונת בזיהוי. לצורך בחינת שני הרבדים הללו, יש לברר, בצד מהימנותו של העד המזהה
,
גם את השאלות בדבר מידת הביטחון שהביע העד בזיהוי, ואת הנסיבות שאפפו את הטבעת

הדמות בזיכרונו של העד. יש לבחון האם מסדר הזיהוי עמד בכללים שנקבעו בפסיקה

לעריכתו"
(ר' ע"פ 9040/05 אוחיון נגד מדינת ישראל - לא פורסם).

התרשמתי כי ברובד הסובייקטיבי, המתלונן לא יכל להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים כדי כך מתוקפו וברובד האובייקטיבי, אין ניתן לשלול טעות מצידו בזיהוי תוקפו. המתלונן לא הביע מידת ביטחון נדרשת בזיהוי הנאשם ונסיבות הטבעת דמות תוקפו בזיכרונו, מקשות על זיהויו בהתחשב בשעה ובאופי התקיפה. מידת הלחץ בה מצוי קורבן עבירה עלולה לגרום לטעות בזיהוי ואין לכחד מידה שכזו בעבור המתלונן במהלך תקיפתו.

25.
גם אם עד מזהה מהימן ביותר בעיני בית המשפט והוא מאמין לחלוטין בזיהוי, עדיין תתכן שגיאה אובייקטיבית מטעמו (ר' ע"פ 648/77 קריב נ' מ"י, פ"ד לב(2) 729,758). כדי למנוע ספק בהקשר זה ובהתאם להנחיות המשטרה, ראוי לערוך מסדר זיהוי סמוך לאחר האירוע (ר' מאמרם של דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה", עמ' 219).

26.
בע בע"פ 10360/03 הנ"ל, נקבע, תוך אזכור המאמר האמור, כך: "בנוסף על בית המשפט לבחון, כפי שעליו לבחון באשר לכל ראיית זיהוי המובאת בפני
ו, את התנאים והנסיבות שהתקיימו בעת ביצוע העבירה (מלבד בחינת ההקפדה על כללי מסדר הזיהוי עצמו), ואשר יכולים, על-פי מחקרים שנערכו, להשפיע על אמינותו של הזיהוי. כך למשל יש לבחון את משך זמן החשיפה של העד בפני
מבצע העבירה; את המרחק ממנו צפה העד במבצע העבירה; את התאורה שהיתה קיימת בזמן ביצוע העבירה...את הזמן שעבר בין האירוע לזיהוי; וכו' (ר' מנשה ועאסי, בעמ' 253-266; עניין דמיאניוק, בעמ' 403; ד'
מועלם, "מסדר זיהוי
", הפרקליט כב (1966) 378, 380"
.

27.
המתלונן נחשף לתוקפו במהלך תקיפתו כולו אך אופי התקיפה, כשהוא שרוע על הארץ בחלקה, לא אפשר לו הבחנה כדבעי בתוקפו, אף שטווח המרחק בין השניים היה טווח אפס. התקיפה בוצעה בשעת לילה מאוחרת ולא הובהרה כדבעי התאורה שבמקום.



בבחינת ההקפדה על כללי מסדר הזיהוי המאולתר שנעשה, יוצא כי בעצם בידוד הנאשם שזיהויו התבקש
מאחרים האמורים להיות דומים לו במידת האפשר, נוצרה "רמיזה" בוטה למתלונן שפגמה במהימנות הזיהוי. פעולת המשטרה גרמה לכך שהמתלונן הצביע על חשוד הבולט בסביבתו באופן המייחד אותו וכיוונה אותו לזיהויו (ר' ספרו של י' קדמי "על הראיות" מה"ד תש"ע עמ'1237).

28.
הלכה ישנה היא כי:

"... חייבת המשטרה לערוך מסדר זיהוי פרט לשני חריגים: א) הכרות טובה בין העד לבין החשוד, ב) אם החשוד נתפס בכף יד בעת העבירה (
ר' ע"פ 107/51 סמדרסמן נ. מ"י, פ"ד (1) 273, 277)"

שני חריגים אלו אינם מתקיימים במקרה שלפניי ובהעדר מסדר זיהוי כדין, לא ניתן לקבל את טענת המאשימה משמע ניתן להרשיע את הנאשם על סמך עדות המתלונן בצירוף חיזוקים נטענים לה.
29.
כבר נקבע בהקשר לראייה מסייעת לצורך הרשעה, כך:

"הכל מסכימים כי זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות וטעויות כאלו בזיהויו של אדם, גרמו למקרים טרגיים של עיוות דין... הרשעתו של אדם על פי זיהוי בלבד היא דין קשה, הנעשה קשה שבעתיים כאשר לא הוטל ספק במהימנותו של העד המזהה, והשאלה היחידה היא אם אפשר לסמוך על כח זכרונו הויזואלי... לפיכך נהגו בתי המשפט במקרים כאלה בזהירות מופלגת וכאשר לא היה הזיהוי בטוח כל צורכו לא הסתפקו בכך ונזקקו לראיה מסייעת לצורך ההרשעה..." (
ר' ע"פ 6508/02 פלוני נ' מ"י-
תק-על 2004(1), 2140).
30.
המאשימה טענה כי המתלונן הבהיר שבזמן עדותו במקום ובמשטרה, זכרונו את פרטי המקרה היה טוב יותר מאשר במהלך עדותו לפרוטוקול הדיון, שאז אישר את פרטי התוקף כפי שמסרם. לבד מהביאור החסר לפרוטוקול
באשר לפרטי התוקף כפי שמסרם המתלונן בהודעתו, כשנשאל: "איך עוד תיארת אותו במשטרה?"

(למעט חולצת הפסים),

השיב : "כפי שאמרתי, אני לא זוכר" (פרו' עמ' 8 שו' 14-15).

גם אם הייתי מבקש לייחס משקל מסויים לחובת הנאשם משום פרטי זיהוי נוספים שמסר המתלונן בהודעתו שלא הוגשה, אין יכולת של ממש לעשות כן. פרטים אלו נמסרו בהודעה שנגבתה מהמתלונן לאחר מהלך הזיהוי הפגום שנערך, כך שכל פרט מזהה שנקלט בתודעת המתלונן,
אינו נושא כח ראייתי עצמאי מאחר והמתלונן כבר "צילם" בתודעה זו את הנאשם דווקא.
31.
אין יכולת של ממש ליתן משקל לזיהוי הנאשם למרות הפגם שנפל בהליך זיהויו, בהתבסס על ראיות מסייעות נטענות בדמות סמיכות הזיהוי לביצוע התקיפה, התנהגותו המפלילה הלכאורית של הנאשם בעצם עיכובו ומעצרו, והעדרם של מסירת פרטי חבריו, היכרות מוקדמת בין הנאשם למתלונן ואינטרס הפללה.

אל מול כל אלו עדיין חסרים פרטי זיהוי נוספים שיבהירו כי הנאשם הינו תוקפו של המתלונן, כראייה מסייעת שבלעדיה אין בנסיבות העניין שלפניי. לא מצאתי לנכון לזקוף לחובת הנאשם את התנהגותו הפלילית כלפי השוטרים ואת סירובו למסור את פרטי חבריו, משמע אלו מחזקים את גרסת התביעה. לא אחת נתקל בית המשפט במבצעי עבירות כלפי שוטרים, שלא ביצעו קודם לכן כל עבירה אחרת. סברתי כי גזירת גזירה שווה בין שני המהלכים הינה מרחיקת לכת יתר על המידה.

32.
המאשימה טענה בסיכומיה כי ניתן להתרשם שלמתלונן לא היה ספק בזיהוי הנאשם וככל שהיה נותר כזה בליבו, הוא היה אומר זאת לשוטרים במקום. מאידך, עסקינן בקטין שחווה תקיפה קשה ומפתיעה שגרמה לו לחבלות ובהגינותו הבהיר סייגים בהבחנתו בפרטי תוקפו.

המאשימה הוסיפה כי ניתן לקבל את זיהוי התוקף כנאשם, כאמרה של קורבן אלימות לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971. בהינתן המכלול כפי שהוצג, סברתי כי לא ניתן לחסות תחת סעיף זה חלף מסדר זיהוי תקין.

33.
המאשימה הפנתה לסתירות בגרסת הנאשם ביחס לטענותיו כי הוא שוחר שלום, בעוד שאישר בבית המשפט כי התקוטט בעבר; למועד בו הזדהה בשמו האמיתי ולטענתו כי עמד על הכביש על מנת לתפוס מונית, בעוד שעל פי עדות מר שמש, הם עמדו על שפת הכביש.


המדובר בסתירות שוליות שאינן יורדות לשורשו של עניין ומשלא ראיתי כיצד ניתן לשלול לחלוטין את גרסת הנאשם כי לא היה מעורב בתקיפת המתלונן – זיכיתיו מחמת הספק מעבירה זו.


מהלכי עיכובו ומעצרו של הנאשם

34.
התרשמתי כי לא נפל פגם במהלכי הגבלת חירותו של הנאשם, כפי שנעשו על ידי רוזנטל בעיקר ובנבנישתי שסייע לו בשלהי מעצרו.

הנאשם היה מודע לסיבת עיכובו לשם תשאולו, בין ברצון לברר את פרטיו בהעדר תעודת זהות בידו ובין לאחר שהובהרה לו סיבת עיכוב פרטנית בדמות העלבת עובד ציבור משהפנה גידופים כלפי רוזנטל וביקש לעזוב את המקום.

כמו כן, התרשמתי כי נעשה שימוש בכח סביר כדי להתמודד עם התנגדות הנאשם למעצרו.

35.
מהוראותיהן המשולבות של סעיפים 72 (א) ו-24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו 1996 (להלן: "חסד"פ מעצרים"), עולה כי:
"72(א)
על מבצע עיכוב יחולו הוראות סעיף 24 בשינויים המחויבים...;

24(א)
העוצר אדם יזהה עצמו תחילה בפני
החשוד, בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו
שוטר או
עובד ציבור, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי...

(ב)
הוראות סעיף קטן (א) - למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר...לא יחולו:
(1)
אם ברור בנסיבות העניין כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועים לעצור;
(2)
אי מילויין עלול לסכל את ביצוע המעצר;
(3)
אי מילויין עלול לגרום לפגיעה בבטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראיה;...
(ג)
מילוי החובות שבסעיפים קטנים (א) ו-(ב) הוא תנאי לחוקיות המעצר".

הנה כי כן, שלוש חובות חלות על שוטר בעת עיכוב ומעצר - הזדהות, הודעה על העיכוב או המעצר והבהרת סיבתו. בנסיבות מתאימות, ניתן לדחות את הראשונה והאחרונה, אך לא ניתן לדחות את החובה להודיע לעצור (ובהתאמה - למעוכב), על עצם הגבלת חירותו.

משלא קוימה חובה מן החובות האמורות, נפגמת חוקיות העיכוב וקמה לנעכב זכות התנגדות (ר' י. קדמי "על סדר הדין בפלילים", מה"ד תשס"ג עמ' 16-18).

36.
באשר ליכולתם של שוטרים להפעיל כח סביר בשעת עיכוב במידה המתקבלת על הדעת, אני ער לכך כי סמכות השימוש בכח נחזית כמצומצמת למעצר בלבד להבדיל מעיכוב, אך יפים הדברים שנאמרו לעניין זה בספרו של י. קדמי האמור,
לפיהם:

"בהעדר הוראה ישירה בנושא זה בחסד"פ (מעצרים), נראה שתחול כאן ההוראה הכללית הקבועה בסעיף 17(ב) לפקודת הפרשנות לפיה הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת
“
( ר' שם עמ' 19).

יצוין כי ממילא הפרעה או אי ציות לעיכוב, מקימה עילת מעצר ללא צו (ר' סעיף 23 (ב) לחסד"פ מעצרים) ועימה סמכות של שימוש בכח סביר [ר' ספרו האמור של י. קדמי – שם].

37.
רוזנטל הבהיר בחקירתו הנגדית, את פרטי דו"ח הפעולה שרשם ומסר כי "הזכות" מכוחה בקש את הנאשם – אחד מאותם שניים לובשי חולצת פסים שהיו במקום – להמתין, מקורה בבקשתו: "לברר את העניינים, היה ארוע תקיפה... כדי שאוכל לברר פרטים על האירוע...ככל הנראה הוא עורר את חשדי...מסרו בחור עם חולצת פסים והוא היה עם חולצת פסים" (ר' פרו' עמ' 25 שו' 28-32, עמ' 26 שו' 1-5).

38.
מגרסת מר שמש עולה כי לנאשם לא הייתה תעודת זהות, כך שגם מטעם זה לא מצאתי בהסבר שנשמע מפיו של רוזנטל משום פגם בהתנהלותו, בעצם מבוקשו לברר פרטיו וכי לא יימלט מהמקום, לאחר שהתעורר בליבו יסוד לחשש כי המדובר במי שמעורב בדבר עבירה וכדבריו של רוזנטל: "תאור לבוש שנמסר ועצם העובדה שהיה בארוע מעורר חשד מעבר למינימאלי שהוא קשור לארוע" (שם שו' 9-10).

ההגנה התמקדה ברגע ספציפי בו לא נמסרה לנאשם סיבת הבקשה כי ימתין עד לבירור פרטיו ולחילופין, כי לא נמסרה לו סיבת עיכובו. בהעדר תעודת זהות לנאשם, בניגוד לחבריו, קמה זכות לשוטר לברר את זהותו, על רקע חששות למעורבותו באירוע אלים, וכי הוא ייבלע בהמון שבמקום. וודאי כי התגובה למבוקשו זה של רוזנטל, אינה יכולה להיות מסירת שם כוזב, עזיבת המקום וגידופים.

קיבלתי את גרסת רוזנטל שלא נסתרה, לפיה מיד בהינתן התנהגות זו של הנאשם, נאמר לו כי הוא מעוכב בגין העלבת עובד ציבור.

הסבר להימנעות רוזנטל מהבהרת סיבת תשאול הנאשם באשר לפרטיו טרם עיכובו, מצוי בהבהרת רוזנטל כי ניגש לאותם שניים משום שהבחין במתנדב: "עומד ליד שני הנערים, הפנה את תשומת ליבי...רשמתי שהוא עמד במקום, זאת הסיבה שניגשתי לשם, הוא מתנדב, פחות מסוגל לתפעל ארוע וניגשתי אליו" וכן הבהיר כי הנאשם: "משך את תשומת ליבי" (שם שו' 11-19).

המדובר בשוטר מזה שמונה שנים שלא נפל רבב במקצועיותו. התעורר חשד בליבו והוא אך ביקש את הנאשם כי ימתין במקום עד שתתבהר התמונה ואם כלל ראוי להמשיך ולהגביל את חירותו בגדר עיכוב ומעצר. המדובר בטווח זמנים של "שניות" בו מצוי הנאשם בסטאטוס "המתנה" ונתון זה אינו מאיין את היכולת לעבור, לאחר מכן, לרכיבים של עיכוב ומעצר שנעשו כדבעי. הנאשם נשאל שאלה אחת באשר לשמו – מסר שם שגוי, נעדר ת.ז, הוסיף על כך התנהגות מעוררת חשד וגידופים ודי באלו כדי להודיע לנאשם על עיכובו, תוך שבשלב זה הובהרה הסיבה לכך.


וכתיאורו של רוזנטל: "...ברגע שאני ניגש לאזרח ומשוחח איתו, אני לא אומר סתם שהוא מעוכב, אני לא מעכב כל בן אדם שאני פונה אליו. אחרי שההתנהגות שלו עוררה חשד, הודעתי לו שהוא מעוכב. לא כל אדם ששוטר מדבר איתו צריך להכניס לסטטוס של "מעוכב"...בשטח זה כמה שניות. לא לקח שעה בין מה שאמרתי לו להמתין לבין מה שקרה, זה עניין של שניות..." (ר' פרו' עמ' 26 שו' 25-32; עמ' 27 שו' 1-5).

העד הודיע לנאשם כי הוא עצור שכן, כדבריו: "התחלתי לדבר איתו, הוא התחיל לקלל...הודעתי לו שהוא מעוכב בגין העלבת עובד ציבור. הוא התחיל ללכת מהמקום כשזה מנופף בידיו וממשיך לקלל, אמרתי לו שאם הוא לא יתלווה אליי, אני אעצור אותו,
המשיך ללכת מהמקום ואז בוצע המעצר" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 7-14).

39.
הנאשם הכחיש בחקירתו הנגדית כי רוזנטל ביקש לדעת את שמו, אף שציין כי ביקש את תעודת הזהות שלו (ר' פרו' עמ' 40 שו' 30). הנאשם אישר כי מסר לרוזנטל שם אחר -
"יוסי", אך לאחר מספר שניות מסר את פרטיו המלאים. הסברו של הנאשם להתנהגותו זו הינה בהלה שאחזה בו לאחר שהגיע שוטר, כדבריו:"בצורה כזאת תוקפנית...לא ידעתי מה הוא רוצה ממני ומה לעשות" (ר' פרו' עמ' 41 שו' 1-5). לחץ וחרדה של הנאשם כקטין באותה עת, אינם יכולים לשמש מסד להגנה מפני התנגדות למעצר והכשלת שוטר בתפקידו.



הנאשם הוסיף והכחיש כי החל ללכת מהמקום, שכן לא יכל לעשות זאת מאחר והשוטר תפס אותו (ר' פרו' עמ' 41 שו' 19-25). העדפתי את גרסת רוזנטל כי הנאשם ביקש לעזוב את המקום ותנאי מסייע לגישתי מצאתי בגרסת הנאשם לפיה: "התנגדתי אליו, זה היה עימות. הוא בא ותופס אותי בידי. אני לא בורח משום שוטר. נתתי לו את כל הפרטים שלי המלאים אך התנגדתי לצורה התוקפנית והאלימה שהוא פנה אלי" (ר' פרו' עמ' 41 שו' 27-28). בתשובתו זו, אישר הנאשם קיומו של עימות תוקפני ואלים עם שוטר שנאלץ לאחוז בידיו. אם אכן נענה הנאשם לבקשת השוטר ומסר לו את "כל הפרטים" כגרסתו, לא ברור מדוע קיים צורך במעצרו ובהתנגדותו לכך, אלמלא מסר שם שגוי וביקש לעזוב את המקום כשהוא מגדף.

40.
שיגרתי אזהרה עצמית נדרשת נוכח עדותו היחידה של רוזנטל בהקשר זה והתרשמתי כי גרסתו מהימנה וכי ניתן לקבוע על סמכה ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

41.
אין חולק כי הופעל כח במהלך הגבלת חירותו של הנאשם, אך לא שוכנעתי כי זה הופעל מעבר לנדרש. לא הוכח
מחקירות השוטרים כי הנאשם ספג סטירה וכנגד התנהלותו, ראוי היה לעצרו במגע וולסובב ידיו לאחור על מנת לאפשר איזוקו.

42.
מצאתי להחיל את כלל "פלגינן דיבורא" על מקטע זה של גרסת הנאשם כדי דחייתו וקבלת חלקה האחר של גרסתו, באשר להימצא ספק סביר במעורבותו בתקיפת המתלונן. ניתן להפריד בין הגרסאות מחמת ניתוקן בייחוס הזמן והמעורבים.

תנאי מסייע נוסף לגישתי מצאתי בהודעת הנאשם ת/3 שו' 31-32, שם נשאל מדוע סירב להתלוות לשוטרים והשיב: "ככה, רציתי לצאת והתחילו לדבר יפה ואני רציתי לבלות ולהנות. למה שאני אשתף פעולה". משהתבקש הנאשם בחקירתו הנגדית לספק הסבר לתשובה זו, השיב כי אינו זוכר. אף כי לשאלה נוספת אם שם "פס" על השוטרים, השיב בשלילה, גרסתו הראשונית תומכת בניסיונו לעזוב את המקום, בניגוד לגרסתו וכגרסת רוזנטל (ר' פרו' עמ' 42 שו' 1-7).

הנאשם הוסיף כי מסר את פרטיו המלאים טרם שנכנס לניידת, אך גם בכך אין כדי להושיעו שכן אין חולק כי מסר פרט שגוי באשר לשמו ובכך הכשיל שוטר במילוי תפקידו (ר' אף פרו' עמ' 42 שו' 13-17; עמ' 43 שו' 4-5).

יודגש כי לשאלה מפורשת אם רוזנטל אמר לנאשם במה הוא נחשד, השיב הנאשם כי לא שמע. מכאן כי גם לגישת ההגנה, אין כל בטחון שארע פגם בחוקיות עיכוב הנאשם (ר' פרו' עמ' 43 שו' 7).

43.
מר שמש מסר בחקירתו הנגדית כי הוא זוכר את האירוע טוב, אך הוא לא הצליח לדלות מזכרונו כי הנאשם הזדהה בשם אחר, על אף גרסת הנאשם. העד תמך בגרסת התביעה באשר לניסיונות הנאשם לעזוב את המקום ומסר כי אחד השוטרים אמר לנאשם: "תעמוד פה איפה אתה הולך". אמנם, העד הבהיר כי התכוון ל: "סלנג" של השוטרים, אך יחד עם זאת, לא ידע למסור מדוע ששוטר יאמר כך לנאשם ככל שלא ביקש ללכת מהמקום ובהמשך הוסיף בתימוכין כך: "...דניאל הלך אחורה". עוד בניגוד לדברי הנאשם, העד לא שמע גידופים כלשהם כשהשמיע הנאשם, אף שהנאשם לא הכחיש זאת (ר' פרו' עמ' 45 שו' 15-31).

44.
מכל המקובץ, זיכיתי את הנאשם מחמת הספק מעבירה של תקיפה חבלנית והרשעתיו בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והתנגדות למעצר חוקי.


ניתנה היום,
18 בספטמבר 2011, במעמד הצדדים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
חתימה







פ בית משפט שלום 4566/08 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' דניאל אליאס (פורסם ב-ֽ 18/09/2011)