פסקי דין על מיכאל אואקי | פסקי דין על שומרה חברה לביטוח -הנה"ח | פסקי דין על איגור שטרנברג |

58254/07 א     02/10/2011




א 58254/07 מיכאל אואקי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ-הנה"ח, איגור שטרנברג








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 58254-07 אואקי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ-הנה"ח
ואח'






בפני

כב' השופטת
יעל הניג


תובעים

מיכאל אואקי
ע"י עו"ד גינזבורג


נגד


נתבעים

1.שומרה חברה לביטוח בע"מ-הנה"ח
2.איגור שטרנברג
ע"י עו"ד מנדלוביץ




פסק דין



תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

המחלוקת על הנזק בלבד.

רקע
1. התובע, רווק יליד 15.10.1966, נפגע כנוסע בתאונת דרכים ביום 10.3.06 ונגרמו לו נזקי גוף [להלן – "התאונה"]. התאונה אירעה עת איבד הנהג שליטה ברכב, התנגש בעמוד חשמל וכתוצאה מכך נפגע התובע. הוא פונה לבי"ח וולפסון שם אובחן שבר מרוסק עם תזוזה של עצם הזרוע הימנית [להלן – "השבר הראשון"]. התובע טופל שמרנית באמצעות גבס. ב – 12.3.06 פנה התובע לחדר מיון בבית החולים שיבא, שם עבד עובר לתאונה
[להלן – "שיבא"], שם גובס מחדש ושוחרר לביתו.

2. ביום 14.7.06 זמן קצר לאחר הורדת הגבס, נגרם לתובע שבר שני במקום בו נגרם השבר הראשון [להלן – "השבר השני"]. ביום
25.7.06 נותח התובע בשיבא לקיבוע באמצעות פלטה. עקב זיהום שהתפתח לאחר הניתוח, הוארך אשפוזו והוא טופל באמצעות אנטיביוטיקה. התובע שוחרר כעבור כשבועיים לביתו. לאחר מכן עבר טיפולי פיזיותראפיה. לטענתו סבל וממשיך לסבול מחולשה, מכאבים, מזרמים ומתנועות לא רצוניות באזור הניתוח.

3. ביום 26.7.06 נבדק התובע באופן פרטי על ידי האורטופד ד"ר ארבל [נספח יג' לתצהיר התובע]. ד"ר ארבל מצא תנועות מלאות ותקינות של הכתף והמרפק ורגישות באזור הצלקת וחולשה בעיקר של שריר הטריצפס [מכופף ומיישר אחורי של הזרוע]. הוא המליץ לתובע על ניתוח נוסף להוצאת הפלטה, על מנת להוריד את הכאבים וכן על פיזיותראפיה אינטנסיבית לחיזוק שרירי הזרוע החלשים.

4. התובע שסבל לטענתו גם מתסמינים נפשיים, נבדק על ידי פסיכיאטרים שונים, שעבדו ועובדים עימו בבית החולים אברבנאל [להלן – "אברבנאל"]. חלקם מסרו לו מרשמים לתרופות נוגדות חרדה או דיכאון כגון "רמוטיב" וכן מרשמים לתרופות נוגדות הפרעות קשב וריכוז, תחילה אדרונקס ולאחר מכן לקונצרטה. התיעוד הרפואי האחרון לכך, הינו כפי שיורחב בהמשך, מיום 26.7.06. ב"כ התובע טרחה ופירטה בסיכומיה, בצפיפות מקסימאלית, את שלל האישורים והאבחונים הרפואיים החיצוניים, באופן שהכביד עד מאוד על קריאתם. איני רואה "להעתיק" כל אלו לתוך פסק הדין ואביא את הנקודות הרלוונטיות בהמשך.

5. התובע שהה בתקופת אי כושר ובחופשת מחלה משך כ – 7 חודשים לאחר התאונה, שכרו שולם במלואו על חשבון ימי מחלה ולאחר מכן, שב לעבודה כפי שיפורט בהמשך.

6. לאור הפגיעה האורטופדית ותלונותיו של התובע בתחום הפסיכיאטרי, מינה בית המשפט מומחים מטעמו ובהתאם לחוק הפיצויים: פרופ' נוימן - בתחום הפסיכיאטרי וד"ר גודווין בתחום האורטופדי. המומחים קבעו את נכויות התובע כמקובל ולפי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 [להלן – "התקנות"]. פרופ' נוימן קבע נכויות זמניות בשיעור של 10% לשנה ראשונה לאחר התאונה ו - 5% לשלוש השנים הבאות אך שלל נכות צמיתה בתחומו. ד"ר גודווין אמנם קבע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10%, אך זאת בגין צלקת מכוערת ומכאיבה בלבד. הוא
שלל נכות צמיתה בגין מצב היד לאחר השברים והניתוחים.

המחלוקות העיקריות
7.1.
עובדתית: האם קטעה היא
את קידומו של התובע לתפקידי ניהול?

7.2. הנכות הרפואית: האם קיפחו קביעותיהם של מומחי בית המשפט את התובע?

7.3. הנכות התפקודית: האם קיימת ומה היקפה?

7.4. היקף הנזק - ב"כ התובע הגיעה בסיכומיה לסכומים העולים על גובה סמכותו של בית משפט השלום אך הואילה להעמיד את עתירתה בגבול הסמכות, על 2,500,000 ₪. ב"כ הנתבעת מצידו הגיע בסיכומיו לסכום של כ – 36,000 ₪.

מסכת הראיות
8. מטעם התובע העידו הוא, אחותו גב' כוכבה אואקי וד"ר מגד. אקדים ואומר כי במרבית העניינים, הייתה עדותו של התובע עדות יחידה של בעל דין. ככזו, דורשת היא סיוע. על אף זאת, רשאי בית המשפט רשאי לבסס עליה ממצאים, אף ללא סיוע, ובלבד שהוא רוחש לה אמון מלא ומושלם [סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 וע"א 231/72, עיזבון אלמליח נ' זוטא, פד"י כז [1] 679, 681 ורע"א 33/07, רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מתוך אתר נבו]. לא רחשתי לעדות התובע אותו אמון מלא ומושלם.

9. לבקשת ב"כ התובע נחקרו מומחי בית המשפט.

10. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה.

דיון
המחלוקת העובדתית : האם קטעה התאונה את קידומו של התובע לתפקידי ניהול?
תעסוקת התובע עובר לתאונה
11. התובע בעל ותק של כ – 17 שנה בשירות המדינה. החל משנת 1990 עבד כאח מוסמך באברבנאל. התובע אף שובץ שם בתפקידים ניהוליים: כשנה וחצי שימש כסגן האחות האחראית במחלקה סגורה לילדים ונוער. לאחר מכן שימש אחראי על יחידת נזעי חשמל. התובע לא הסתפק בהסמכתו והעשיר עצמו בקורסים והשתלמויות בתחומי הסיעוד.
שכרו הנומינלי ברוטו הגיע ל – 10,000 ₪ לחודש. במכתב המלצה שכתב לו ד"ר מגד ב – 13.5.04 [ת/3, להלן – "מכתב ההמלצה"], מצא עניין במקומות מאתגרים ואף במקומות שאינם כאלה. ד"ר מגד משבחו בין השאר על היותו "ראש גדול" שאינו מצמצם את אחריותו לגבולות הצוות הסיעודי וממליץ
עליו לתפקיד ניהולי.

12. על אף מעמדו הנטען של התובע באברבנאל, עזב התובע לטענתו את אברבנאל ועבר לעבוד, עדיין במסגרת משרד הבריאות, כמפקח ארצי על אמבולנסים פרטיים, זאת למשך כשנה ושמונה חודשים. לאחר מכן עזב תפקיד זה וכ – 6 חודשים לפני התאונה, החל לעבוד בשיבא [בתוך מערכת משרד הבריאות]. בשיבא לא ניתנו לו תפקידי ניהול והוא שובץ בתפקיד של אח מוסמך בחדר מיון ובשכר מופחת כפי שיפורט בהמשך. לדבריו, נשמר עבורו התקן שלו באברבנאל.

13. הסיבות למהלכיו אלה של התובע לא התבררו שכן הוא לא הביא לגביהן ראיה כלשהי, לא מחבריו לעבודה ולא מהאחראים עליו במקומות עבודתו השונים. התובע הסביר כי ד"ר כרמון מאברבנאל נמצאת בחו"ל. בכך אין כדי להסביר אי העדתם של אחרים הנמצאים בארץ ואשר חלקם עדיין עובדים עם התובע באברבנאל. ד"ר מגד זומן על ידי התובע על מנת להגיש מכתבים שכתב אך לא על מנת להסביר את מהלכיו של התובע.

14. ודוק: התובע הוא שצריך להוכיח כי לכישוריו הנטענים, לתקוותיו, לציפיותיו ולשאיפותיו לתפקיד ניהולי הנושא שכר גבוה, היו תוחלת ויסוד ערב התאונה. הפסקת עבודתו באברבנאל ולאחר מכן בפיקוח על אמבולנסים עובר לתאונה, בתפקידים ניהוליים בהם כבר שימש, מחייבת אותו ליתן הסבר מגובה בראיות אשר יתמודד עם מסקנה אפשרית של אי התאמה בעיני הממונים או של אידיאליזציה של המצב עובר לתאונה. התובע לא הביא הסבר כזה.
אין לי אלא לקבוע כי התובע חדל מתפקידי ניהול עוד קודם לתאונה וללא קשר אליה.

15. לטענת התובע, היה מועמד בשיבא לקידום ולשכר גבוה בהרבה עם תום שנת עבודה, שנקטעה עקב התאונה [עמ' 33]. אני מוכנה לקבל כי מועמדות לקידום אינה מוצאת תמיד ביטוי בכתובים. אך שוב, תמוה בעיני כי התובע, אשר הכביר ראיות בנושאים שונים, נמנע מהבאת עדויות וראיות של חבריו לעבודה ומנהליו בשיבא, לגבי מידת שביעות הרצון ממנו במהלך עבודתו שם.
נוכח אלה, לא הוכיח התובע כי התאונה קטעה את קידומו בשיבא.

16. בינואר – פברואר 2006, החודשים שקדמו לתאונה, השתכר התובע בשיבא שכר נמוך
משכרו באברבנאל:
7,187 ₪ - 8,259 ₪ [שוב, בערכי ברוטו נומינליים].
התובע מסכים לכך אם כי לטענתו, מדובר בשכר התחלתי לפני קידום [עמ' 33 למעלה].
התובע לא הסביר מדוע הסכים לעבור בשיבא כאח מוסמך ולהפחית בשכרו במקום לשוב לאברבנאל ולתפקידו הניהולי, בפרט כשלדבריו נשמר עבורו התקן שלו.

מכל מקום, תמונת הפחתת השכר עובר לתאונה
אינה משתנה גם לאחר חישוב ושיערוך של רמות השכר בשני בתי החולים להיום, לאחר ניכוי מס הכנסה.

תעסוקת התובע לאחר התאונה
17. התובע לא שב לעבוד בשיבא לאחר תום תקופת אי הכושר. לטענתו, אולץ לחזור לעבוד באברבנאל עקב החלטה של אגף כוח אדם בשיבא "אז החליטו שהם לא לוקחים סיכון בגלל הנזק העתידי, בגלל היכולת התפקודית שלי" [עמ' 33 – 34]. לטענתו, האחות הראשית של אברבנאל, אילנה אהרונוביץ, היא זו שהודיעה לו על כך טלפונית, כבר במהלך תקופת אי הכושר [שם ובעמ' 35]. התובע העיד כי התרעם על מהלך זה וכינה אותו "לא תקין" שכן לא קדמו לו מכתב או פגישה עם גורמים משיבא. לדבריו שוחח על כך טלפונית עם כוח אדם בשיבא ואף שלח מכתב לאברבנאל [עמ' 33, ש' 30, עמ' 34, ש' 7]. אך התובע נמנע מהעדת האחות הראשית, מהגשת המכתב הנטען ולמעשה מהבאת ראיה כלשהי המעידה על הסיבה לעזיבתו את שיבא ומעברו לאברבנאל.
אם כך, לא רק שהסיבה למעברו של התובע לשיבא עובר לתאונה לא התבררה, הוא אף לא הוכיח כי מעברו החוזר משיבא לאברבנאל נגרם עקב התאונה.

18. לאחר שובו של התובע לאברבנאל, הוא לא שובץ עוד לתפקידי ניהול בהם שימש בעבר. למעשה המשיך לעבוד תחת הגדרת "אח מוסמך", כפי שעבד בשיבא עובר לתאונה. התובע מייחס כל אלה לפגיעותיו בתאונה. אך שוב, הוא נמנע מהעדת עדים והבאת ראיות ולו מאברבנאל. הימנעות זו מחלישה את עדותו היחידה בפרט נוכח הפסקת תפקידי ניהול עוד קודם לתאונה.
התובע לא הוכיח קשר סיבתי במובן העובדתי הפשוט, בין הפסקת תפקידי ניהול לבין התאונה.


19. התובע טען כי תפקידו צומצם וכי הוא מנוע בתפקידו כאח מוסמך ממאמצים פיסיים עקב התאונה. ואכן אין חולק כי מאז שובו לאברבנאל, עובד התובע במחלקות פתוחות ["שהייה" עמ' 36 והוסטל, עמ' 50], עבודתו ביחד עם אחים אחרים שם, הינה אדמיניסטרטיבית ואינה דורשת ממנו מאמצים פיסיים כאלו הנדרשים מאח העובד במחלקות סגורות ונדרש לעתים לרסן חולים קשים בכוח. אך בכך כשלעצמו לא הייתי רואה צמצום בתפקיד, שכן אח מוסמך – הוא אח מוסמך תהא אשר תהא המחלקה בה הוא עובד. התובע אף לא הוכיח מהם תנאי השכר והקידום לאח הנדרש למאמצים פיסיים ובמה נפגע קידומו ביחס לקידומו של אח כזה. זאת ועוד, התובע החל לכוון עצמו כבר כמה שנים לפני התאונה לתפקידי ניהול שממילא אינם כרוכים במאמץ פיסי מוגבר.
על כן לא היה בפגיעה הפיסית בתאונה כדי לפגוע כשלעצמה בקידומו.

התנדבות התובע עובר לתאונה
20. התובע סיים קורס פרמדיקים. במסגרת זו התחייב להתנדב לתקופה מסוימת במד"א.

התנדבות התובע לאחר התאונה
21. התובע מאשר כי בתום תקופת אי כושר שב להתנדב במד"א אם כי ללא מאמצים פיסיים. התנדבותו זו מקורה אמנם בהתחייבותו
במסגרת קורס פרמדיקים, אך הוא לא ניסה להשתחרר ממנה על אף שאינה מתגמלת כלכלית ולא טען מעולם כי מגבלותיו ותסמיניו תוצאת התאונה לשיטתו, מונעים ממנו השלמת התחייבותו.
נמצא כי התובע משמר את מסגרת ההתנדבות גם לאחר התאונה.

לימודי התובע עובר לתאונה
22. התובע בוגר בית ספר תיכון במגמת מזכירות ומנהל. הוא לא השלים את בחינות הבגרות ביתר המקצועות [עמ' 44 למטה]. בשנת 2003, במקביל לעבודתו, החל התובע ללמוד לתואר ראשון במנהל מערכות בריאות במכללת אריאל וקיווה להשתלב בתפקידי ניהול לאחר סיום לימודיו. לדבריו למד כ – 3 קורסים בכל סמסטר, בלימודי בוקר – ערב משולבים [שם]. בעת התאונה [נזכיר, ינואר 2006] היה בשנה השנייה ללימודיו. המשמעות היא כי התובע "ריווח" קורסים וזו זכותו, כך גם מקובל אצל סטודנטים המשלבים עבודה עם לימודים.
התובע לא הציג את רמת הישגיו הלימודיים אך אין חולק כי עמד במטלות הלימודיות כשלעצמן.

לימודי התובע לאחר התאונה
23. את לימודיו חידש התובע רק באוקטובר 2007. לדבריו נוכחותו במכללה לא בלטה אך הוא מודה
שלמעט קורס באנגלית, השלים את יתרת הקורסים הדרושים לקבלת תואר ראשון, לרבות הגשת עבודה סמינריונית ב – 2009. זאת עשה לדבריו בעזרת חומרי לימוד שקיבל מחבריו ובעזרת התרופה קונצרטה [41 – 42]. אשר לקורס באנגלית, הוא אינו מצליח לסיים אותו, על אף היתר להשתמש במחשב עם תרגומון. הוא מייחס זאת אך ורק להפרעותיו הנפשיות והפיסיות תוצאת התאונה.

24. התובע מתלונן על כאבים, דלקות חוזרות ותחושות פיסיות קשות בידו הפגועה. אלו הוחמרו לשיטתו על ידי טיפולי פיזיותראפיה שהומלצו לו ועל כן הפסיקם. הוא גם נמנע מניתוח להוצאת הפלטה בידו לשיטתו לאור חששו מניתוח נוסף מה גם שסיכויי הצלחתו אינם ברורים.

25. מצאתי להרחיב דווקא כאן בעניין סבלו הנפשי הנטען של התובע, אם כי ממצאיי משליכים על יתר חלקיו של פסק הדין. התובע מתלונן על סבל נפשי מתמשך ומתמיד: כאבי ראש עזים, סחרחורות, בחילות, סיוטי לילה והפרעות שינה, מחשבות וזיכרונות חודרניים על התאונה, גריית יתר, עצבנות וירידה בקשב ובריכוז. להקלה על תסמינים אלו טוען התובע שהוא נוטל תרופות פסיכיאטריות נוגדות חרדה או דיכאון ["רמוטיב"] לפי מרשמי הפסיכיאטרים באברבנאל.

26. התובע הגיש רישומים מתיק קופת חולים כללית [נספח טו' לתצהירו] ומכתבי פסיכיאטרים שבדקו אותו, לרבות המלצה על תרופות. התיעוד הרפואי האחרון, נעשה על ידי ד"ר כרמון ביולי
2007 [נספח טז' לתצהירו]. הוא מוען והוגש לד"ר פאר, רופא המשפחה של התובע בקופת חולים ופרטיו הועתקו
לתיק הרפואי. לטענת התובע, ממשיך רופא המשפחה לאשר לו את המשך נטילת התרופות מכוח רישומי הפסיכיאטרים. אך תיק קופת החולים, אינו מגלה רישום כלשהו לאחר יולי 2007, לא של תלונות, לא של בדיקות פסיכיאטריות ואף לא של מרשמי תרופות.
מכאן שהתובע לא הוכיח המשך טיפול פסיכיאטרי לאחר יולי 2007. לאור נגישותו הנטענת של התובע לפסיכיאטרים העובדים עימו, ניתן לגזור כי סבלו הסתיים לאחר יולי 2007 והוא לא נזקק עוד לא למפגשים ולא לתרופות פסיכיאטריות.

27. כוכבה, אחות התובע, העידה עדות נרגשת ומגוננת על אחיה. היא מסרה כי ידוע לה מאחיה כי הוא מקבל טיפול תרופתי ומטופל
אצל פסיכיאטרית בקופת חולים כללית [עמ' 22 – 23]. אין בעדות זו כדי להועיל לתובע מכמה טעמים: ראשית, זו עדות שמיעה קלאסית ונעדרת משקל, שנית, זו עדות כללית, שאף אינה שורדת את כלל הראיה הטובה ביותר, שלישית, היא אינה מתמודדת עם היעדר רישומים רפואיים משנת 2007 ואילך.

28. ב"כ התובע כרכה בסעיף 64 לסיכומיה הן את ה"רמוטיב" והן את הקונצרטה כ"טיפול תרופתי אנטי דיכאוני וחרדתי". לגבי "רמוטיב", אין חולק כי מדובר בתרופה נוגדת חרדה ו/או דיכאון. לעומת זאת כריכת הקונצרטה אינה במקומה, אינה נכונה ואף מנוגדת לראיות שהגיש התובע עצמו: מכתב ד"ר מגד - ת/2, כורך את הקונצרטה עם הפרעות קשב וריכוז ולא עם מצב רוח דיכאוני או חרדתי. לשאלת בית המשפט אישר התובע עצמו כי " זה [הקונצרטה, י.ה.] החמיר לי את החרדות .... פשוט, החלטתי לא לקחת, זה פשוט מטריף לי את הראש" [עמ' 43, ש'' 26 ואילך].
נמצא כי התובע לא הוכיח כי הוא נוטל כיום תרופות פסיכיאטריות או כי יש לו צורך בהן.

29. וכאן מתייצבת נגד התובע הצהרתו בסעיף 22 לתצהירו [עליו חתם ביום 10.3.09]: התובע הצהיר
כי טופל ועדיין מטופל [הדגשה שלי, י.ה.] על ידי ד"ר מגד וד"ר כרמון. לפרופ' נוימן, מומחה בית המשפט, מסר כי הוא מטופל באופן פרטי על ידי ד"ר פררו. הצהרות אלו נסתרו והופרכו על ידי התובע עצמו:

ד"ר מגד
, שזומן על מנת להגיש מסמכים בחתימתו, העיד ספונטאנית ובחקירה ראשית לב"כ התובע, בישיבת 10.5.10. הוא סתר את הצהרת התובע ושלל קשר בינו לבין התובע למעט פגישות מסדרון באברבנאל, שם עובדים שניהם. זאת למעט פגישות קצרות
ורחוקות בהן מעדכן אותו התובע על מצבו הבריאותי, על
רקע העזרה שהושיט לו בשנת 2006, סמוך לאחר התאונה ובגין דאגת התובע ללימודיו עקב ירידה בריכוז [עמ' 14 – 15].
מת/2, מכתבו של ד"ר מגד מ – 4.7.09, עולה כי אכן נפגש עם התובע פעמיים בלבד בחודש יוני 2006 ולא עוד [להלן – "מכתב ד"ר מגד"].

התובע שנחקר על תצהירו בישיבה מאוחרת מיום 11.7.10, ניסה למזער את האמור בתצהירו. ובלשונו: "אז בוא אני אעשה סדר. התחלתי כעבור חודשיים. נבדקתי ע"י ד"ר סורין [מגד] שהמליץ לי על טיפול תרופתי מסוים ולאחר מכן לד"ר מרגלית כרמון, פניתי כעבור שנה וחצי מאז התאונה ...." [עמ' 28].
נמצא כי למעט שתי הפגישות ביוני 2006, התובע לא טופל ואינו מטופל על ידי ד"ר מגד.

30. אך התובע גם אינו מטופל על ידי ד"ר כרמון, בניגוד לתצהירו. לדבריו קיבלה אותו ד"ר כרמון בתדירות די גבוהה כמו כל מטופל אחר, בחדרה באברבנאל, שם כזכור עבדו שניהם [עמ' 28]. לאור תצהירו, ודבריו בפתח חקירתו מיום 11.7.10, כי אין משהו חדש שאינו מופיע בתצהיר, ניתן היה לסבור שהוא עדיין מטופל על ידי ד"ר כרמון. אך הוא עצמו חזר בו מכך בהמשך חקירתו כאשר העיד כי נפגש איתה לאחרונה לפני כשנתיים, שנה וחצי [עמ' 29, ש' 23 – 24].

31. מעבר לכך, התובע אף לא הוכיח כי טופל על ידי ד"ר כרמון לאחר 2007, לאור הרישום האחרון שלה מיולי 2007. התובע טען שד"ר כרמון לא תיעדה את הפגישות שלהם לאחר מכן על אף שהסכים כי הדבר מנוגד לחוק [עמ' 28 למטה]. הסברו לכך היה כי הוא אח מוסמך בפסיכיאטריה באברבנאל, הוא "מכיר את ה"צ'ק ליסט ואת כל המבנה של הבדיקה, אז כך שהיא סמכה עלי ואני סמכתי עליה" [עמ' 29 למעלה]. איני מוכנה לקבל את ההסבר הזה, המעלה לפחות חשד לסטייה מנורמה מקובלת אצל ד"ר כרמון, כשהוא מועלה בהבל פיו של התובע. ובנוסף, ברישום משנת 2007 כתבה הפסיכיאטרית כי תפקודו של התובע מעולה [חוות דעתו של פרופ' נוימן בעמ' 4]. אם כך, לא הוסבר הצורך במפגשים תדירים לאחר מכן.
נמצא כי התובע לא הוכיח כי טופל על ידי ד"ר כרמון לאחר יולי 2007.

32. וכאן הגענו לפרשת ה"טיפול" של התובע אצל ד"ר פררו [עמ' 30]. התובע טען כי לאחר נסיעתה של ד"ר כרמון לחו"ל הוא טופל דרך קופת חולים על ידי ד"ר פררו, שהמליצה לו להחליף את תרופת
ה"רמוטיב". כשהוצג לו שלא נמצאה רופאה בשם זה בקופת חולים ולא נמצאו גם מסמכים המעידים על טיפולו, עמד על דעתו כי פנה אליה דרך קופת חולים כללית כמקובל והיא תיעדה זאת "איך שהיא מבינה לתעד את זה במחשב" לדבריו ביקש ממנה מסמך על הטיפול שלו אצלה "והיא אמרה שבשלב הזה לא לתת לי שום מסמך". לאור זאת נשאל
מדוע אם כך אמר לפרופ' נוימן, מומחה בית המשפט, כי ד"ר פררו מטפלת בו באופן פרטי השיב תחילה תשובה שאינה מסבירה דבר : "כי היא הייתה המטפלת האחרונה שלי בעצם" [שם, ש' 12] ב"כ הנתבעת לא הרפה ושאל אותו מדוע אמר "פרטי" ולא "קופ"ח". התובע השיב: ".... אז ... טעות סופר ... אני לא אמרתי פרטי אז."
[שם, ש' 14]. לא הייתי מקפידה עם התובע על שיוך הפסיכיאטרית והטיפול לקופת חולים או ל"פרטי". הייתי מוכנה לשקול גם
הסבר כי פנה לד"ר פררו, שהינה גם מנהלת מחלקה באברבנאל באופן אישי [מעין פרטי] על רקע עבודתם המשותפת ועל רקע חששו לשאת סטיגמה של מטופל [כך העיד בהקשר של ד"ר כרמון, עמ' 46, ש' 12 17]. אלא שהתובע לאור סתירותיו, התנהלותו הנפתלת ותשובותיו – לא מסר ולו הסבר קלוש לעובדה כי אין כל רישום רפואי שלו גם אצל ד"ר פררו והוא ודאי לא הסביר מדוע אמרה לא לתת לו מסמך על כך. אם אכן היו הדברים נכונים, חזקה על ב"כ התובע, שלא חסכה במאמצים עבורו, שהייתה פונה לבית המשפט בבקשה לצוות על ד"ר פררו להמציא את התיעוד המלא לבית המשפט.
הימנעות התובע מכל אלה, מחלישה עד מאוד את גרסתו, שגם כך מובאת במסגרת עדות בעל דין יחידה.
נמצא כי התובע לא הוכיח כי טופל על ידי ד"ר פררו, ודאי לא לאחר שנת 2007.

33. לסיכום פרק זה – התובע מבקש מבית המשפט בעצם לקבוע, כי קיבל תרופות פסיכיאטריות משלל פסיכיאטרים בבית החולים בו הוא עובד, כאשר כולם כאחד, נמנעו החל משנת 2007 לתעד את הטיפול ואת מתן התרופות ברשומות רפואיות בניגוד לחוק. אני דוחה את ניסיונו זה של התובע בשתי ידיים: לא רק שהוכח כי לפחות במקרה של ד"ר מגד, אין תיעוד משום שאין טיפול, אלא שהתובע נמנע מהעמדת טענתו הקיצונית במבחן מול כל אותם פסיכיאטרים [למעט ד"ר כרמון לגביה העיד כי נמצאת בחו"ל]. המסקנה היא כי התובע לא דייק בעדותו ולא הוכיח כי טופל בכלל או נטל תרופות פסיכיאטריות כלשהן לאחר יולי 2007.

34. נשוב כעת אל לימודיו של התובע: כזכור, מייחס הוא את כישלונו להשלים את הקורס באנגלית, האחרון הדרוש לו לקבלת התואר במכללה, בתסמינים הנפשיים נשוא התאונה. אף טענה זו אין בידי לקבל: בעברו בבית הספר התיכון, לא התמודד התובע עם אתגר של בחינות הבגרות ובחינה באנגלית בפרט. אין לנו אם כך כל מידע על יכולותיו בתחום זה עובר לתאונה ועובר ללימודיו במכללה. לעומת זאת במכללה, הצליח התובע לסיים, לאחר התאונה, עם כל תסמיניו הנטענים, גם עבודה סמינריונית וגם את כל הקורסים למעט באנגלית. התובע לא הסביר את "פגיעתם הסלקטיבית" של התסמינים, רק ביכולותיו באנגלית.

35. עיון במכתב ד"ר מגד מעלה כי "עקב אנמנזה של
add
אשר ליווה אותו לאורך כל שנות הלימודים החל ב –
epconserta


עם ....
[לא ברור, י.ה.]. התובע מבין כי מדובר באבחנה של הפרעת קשב וריכוז, כי "קונצרטה" באה להתמודד
עם הפרעות אלה ומסכים כי ד"ר מגד כותב כי מדובר במצב עבר, הקודם לתאונה. אך תשובתו: "לדעתו. תציין שזה לדעתו, כי אני לא הובחנתי לעולם" [עמ' 40, ש' 28]. אינני מקבלת את טענתו זו, שכן היא מנוגדת למסמך בכתב שהוא עצמו הגיש, ואשר הכין וכתב ד"ר מגד, העד מטעמו. זאת ועוד, התובע מנסה להסיט את תשומת הלב מהעיקר. השאלה אינה אם אובחן קודם לתאונה כלוקה בהפרעת קשב וריכוז, אלא האם התאונה היא שגרמה להפרעה זו והיא זו שגרמה לצורך הנמשך שלו בתרופה לשם הקלה בבחינות ובלימודים [כפי שהוא עצמו העיד בעמ' 41, ש' 12 – 14]. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו.
נמצא כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין כישלונו לסיים את הקורס באנגלית לבין התאונה.

ועוד נמצא כי התובע על אף מגבלותיו, אלו הקשורות ואלו שאינן קשורות לתאונה, משמר גם לאחר התאונה את מסגרת לימודיו.

מצבו החברתי של התובע עובר לתאונה
36. התובע, רווק שאינו אב לילדים, תפקד במסגרת החברתית הרגילה שלו. לדברי אחותו שתמכה בעדותו, היו לו חברים רבים, הוא יצא לבילויים, עסק בספורט ובחיטוב הגוף ודאג לצרכיו [עמ' 19 – 20].

מצבו החברתי של התובע לאחר התאונה
37. התובע הוצג בתצהירו ובתצהיר אחותו ואחותו כמעט כשבר כלי, כמסתגר וכמצמצם בפעילות חברתית, אינו עוסק עוד בספורט ו"יש ירידה ניכרת בשמחת החיים". התובע הצהיר כי בנוסף לכאבי ראש עזים, סחרחורות ובחילות, הוא סובל מנדודי שינה, מסיוטים, מחוסר סבלנות, מעצבנות יתרה, ממתח רב וממחשבות חודרניות וחוזרות על התאונה, בעיקר בלילה אך גם ביום. האחות אף הרחיבה בעדותה [עמ' 20]. לדבריה "הוא די מזניח את עצמו" והיא מגיעה לביתו קרוב לשלוש פעמים בשבוע על מנת לארח לו חברה ולבצע עבורו את מטלות הבית: גיהוץ, כביסה ובישול [עמ' 21].

38. אך האחות הסכימה בחקירתה כי עדיין "יש לו המון חברים" [עמ' 20, ש' 4] וכי הוא מסוגל לבצע את מטלות הבית בכוחות עצמו והיא עוזרת לו בגלל שהיא מרגישה צורך להיות איתו עקב מצבו הנפשי [שם, ש' 23 – 30].

39. בבית המשפט הופיע התובע כשהוא מטופח, ציפורניו מטופחות, מגולח ראש ופנים, חובש משקפיים מעוצבים, שרשרת ושעון שנראה מצוין. לשאלות בית המשפט השיב שהוא קונה לעצמו את החפצים, מטפח את עצמו
והתייצגותו האסתטית מאוד חשובה לו [עמ' 49, ש' 15 ואילך]. מתקשה אני לקבל כי התייצגותו זו של התובע, חשובה לו אל תוך ביתו פנימה בלבד והוא מצליח לספק אותה כשהוא מסוגר בביתו ומפחית בקשרים חברתיים.

40. בית המשפט התרשם משפתו הטובה, מניסוחיו הקוהרנטיים, מהיעדר קושי אינטלקטואלי ומהיעדר קשיי ריכוז. כשהוצג הדבר לתובע, השיב כי היא בעיית הריכוז שלו באה לידי ביטוי באי מסוגלות לקרוא וללמוד חומר חדש, בעבודה, ביכולת הארגון שלו ובכושר הביטוי שלו. לדבריו, אם ישתמש בקונצרטה, ישוב להתמקד ותהיה הטבה מסוימת [עמ' 50 למעלה]. בתשובתו זו, לא ניתן לטעמי הסבר ליכולת ההתמודדות המצוינת של התובע בסיטואציה הלא – פשוטה והמלחיצה, כמו גם החדשה, של חקירה נגדית ממושכת בה עמד. ונזכור, כי התובע העיד כי חדל להשתמש בקונצרטה.

41. כשחפץ התובע להדגיש את המאמץ הנדרש ממנו על מנת להעיד במשפט, נכשל בלשונו ומסר כי "גם לפני המשפט נאלצתי לישון די הרבה שעות בשביל להכין את עצמי ליום הזה" [עמ' 50, ש' 12
- 13]. הוא לא מסר על הפרעות בשינה או על תסמינים חודרניים וחרדתיים. עינינו הרואות, התובע מסוגל גם מסוגל לישון שעות רבות כשהוא נזקק לכך ומחליט על כך. נמצא כי התובע ניסה להאדיר את סבלו ואת מגבלותיו ולכך הצטרפה גם אחותו.

מסקנתי בפן המשפטי – ראייתי היא כי התובע מתפקד כיום בכל המסגרות בהן תיפקד עובר לתאונה גם אם נמנע הוא ממאמצים פיסיים.

אבחן כעת את טענות התובע כנגד חוות דעת מומחי בית המשפט.

הנכות הרפואית
וקביעות מומחי בית המשפט
התערבות בית המשפט בקביעות המומחים מטעמו – המצב המשפטי
42. בתביעות על פי חוק הפיצויים אין הצדדים יכולים להגיש חוות דעת פרטיות של מומחים מטעמם ובהיעדר קביעת נכות על פי דין, נזקק בית המשפט אך ורק לחוות דעת מומחים מטעמו. ההלכה היא כי קביעת מצבו הרפואי של תובע כתוצאה מהתאונה מסורה לבית המשפט, אשר ישקול את חוות דעת המומחה מטעמו במסגרת מכלול הראיות, אם כי המומחה נהנה מחזקת אובייקטיביות. בית המשפט לא יטה להתערב בקביעות רפואיות טהורות אך במקרים המתאימים יתערב, בפרט כשהקביעות מבוססות על מצע עובדתי טהור [ע"א 2160/90, רז נ' לאץ, פד"י מז [5] 170, 174, ע"א 3212/03, נהרי נ' דולב, ע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח מתוך מאגר נבו].

הנכות הפסיכיאטרית
– פרופ' נוימן
43. המומחה בדק את התובע ב – 9.9.08, כשנתיים וחצי לאחר התאונה. הוא מצא אצלו אידיאליזציה של העבר הקודם לתאונה והעצמה של השפעותיה השליליות של התאונה על מנת להשיג רווח משני ופיצויים. בבדיקה לא היו סימני מתח, סף גירוי נמוך, חרדה, דיכאון או מצב רוח ירוד. כמו כן לא היו הפרעות חשיבה או הפרעות קוגניטיביות אחרות. המומחה קבע כי "הבדיקה ללא ממצא נפשי פתולוגי".

44. על אף השגות ב"כ התובע, הנסמכות על עדות התובע בלבד, אני סבורה כי מסקנות המומחה מן הפן הרפואי, מתיישבות היטב עם ממצאיי העובדתיים המפורטים לעיל, מן הפן המשפטי – ראייתי.

45. המומחה מסכים כי תאונה קשה יכולה להוות "אירוע טראומטי" הגורם להפרעת דחק פוסט – טראומטית וכי היתפסותה כקשה וכאיום לחיים תלויה בחווייתו הסובייקטיבית של האדם. אך לדעתו ובהתאם לסימפטומים ולסיווגי ה
10-

icd
, התאונה כאן לא נתפסה כאיום על החיים על ידי התובע. זאת הסיק מכך שהתובע מסר לו שלא איבד את הכרתו, יצא בכוחות עצמו מהרכב וחש כאבים בזרוע ימין ומכך שהתובע לא מסר לו כי הוא חש המום, או כי היה מבולבל או בפאניקה. לו היה נחזה ככזה, היו מזמינים עבורו בדיקה פסיכיאטרית כבר בחדר מיון. המומחה מסכים כי התובע ודאי נבהל מהתאונה וודאי שהיא מאורע מפחיד, אך התובע התנהג בצורה סבירה כמו אדם שנפגע וכואבת לו היד [עמ' 8, ש' 13 – 18].

46. ב"כ התובע הפנתה את המומחה לרישומי הראיון שערך עם התובע ת/1. מהרישומים עולה כי התובע מסר לו שהנהג איבד שליטה, עלה על אי תנועה ונכנס בעמוד חשמל, המכונית התרסקה וכריות האוויר יצאו, היה ריח של עשן. עד כאן, תיאור המצב האובייקטיבי. וכעת אל חוויית התובע: התובע מסר כי "לא בטוח שאיבד הכרה, יכלו לצאת מהמכונית ורק הוא נפגע. היה המום חושב אולי איבד את ההכרה לזמן קצר, חשב שריסק את הזרוע". כמו כן הטיחה במומחה כי התובע סיפר שמי שהוציא אותו מהרכב אלה הפרמדיקים [עמ' 8, ש' 19 – 20]. על כך השיב המומחה כי התובע מסר לו דווקא כי יצא מהרכב בכוחות עצמו. ואכן מהרישומים עולה כי התובע התייחס אל עצמו ביחד עם האחרים ברכב ש"יכלו לצאת" ומכל מקום לא סיפר כלל שחולץ מהרכב על ידי אחרים. ועוד עולה וכי אינו בטוח שאיבד הכרה. לא מצאתי הבדלים משמעותיים בין הרישומים לבין חוות הדעת.

47. לאור אלו, אכן כפי שקבע המומחה, תגובתו של התובע לתאונה הייתה לא מידתית. המומחה משער כי הסיבה לכך הינה רגישות מוגברת וחולשה נפשית קיימת, אם כי אין לכך רישום בתיק רפואי של התובע. בניגוד לטענת ב"כ התובע, לא מצאתי לפסול השערה זו, אם כי כמובן, כהשערה – אינה דורשת קביעת ממצא בפסק הדין. אעיר, כי קיימת אפשרות נוספת אשר אינה מחמיאה לתובע והיא הניסיון להשיג רווח משני. כך או כך, טענות התובע בעניין זה – נדחות.

48. וכאן הגענו אל החלק המרכזי בחוות הדעת. המומחה לא מצא אצל התובע סימנים רבים וטיפוסיים להפרעת דחק פוסט – טראומטית: הוא מציין את שובו לעבודה מלאה, לרבות במשמרות לילה, את שיבתו לנהיגה עצמית ולנסיעה בתחושת ביטחון באוטובוס בסייג שהוא מתוח ומודאג כשאחר נוהג. באלה מצא לכל היותר הימנעות במידה קלה שאינה עולה כדי הפרעה תפקודית. כן ציין את המשך לימודיו, מה שמצביע על רצון ומוטיבציה להתקדם ולהצליח ואת שמירת הקשרים הקרובים עם מספר חברים, על אף צמצום קשרים חברתיים.

49. המומחה התבסס בין היתר על מכתבה של ד"ר כרמון מ – 20.7.07 [עמ' 9 – 10]. וכך בין היתר נאמר בו:


"מתפקד כאח ותפקודו בכל התחומים מעולה ... ההפרעה החמורה ביותר הייתה הפרעה בשינה ובריכוז. לציין שבעבר מיכה נזקק למעט שעות שינה, עובד במשמרות וישן כ 5 – 6 שעות בלילה. מאז התאונה לדבריו הצליח לישון רק כשעתיים בלילה ובהמשך הייתה החמרה גם בריכוז.
...טופל באנדרוקס אותו הפסיק כעבור מספר ימים בשל תופעות לוואי בלתי נסבלות ... וכן נעשה ניסיון בטיפול
בקונסרטה ... שגן איתו הפסיק מכיוון שלא עזר, סבל מתופעות לוואי חמורות והגביר את המתח וחוסר שינה.... בבדיקה שלי אין עדות ל –
add
אם כי קיימים חלק מהתסמינים. מדובר בהפרעת ריכוז שמקורה במתח ובחרדה על רקע התסמונת הפוסט טראומטית [עם מרכיב חרדתי דומיננטי]. לפני כחודש המלצתי למיכה ליטול רמוטיב ומזה כחודש נוטל – 2 כדורים ליום בהשפעה מצוינת
... על פי דיווחו - חלה הטבה בשינה, הוא יותר רגוע ומצליח לישון במשך מספר שעות רצופות וקיים שיפור משמעותי בריכוז.... ואני ממליצה שימשיך בטיפול זה למשך שנה. רצ"ב מרשם".

50. ב"כ התובע טוענת כי תיאורי התובע על סבל מתמשך כפי שהובעו אצל המומחה ונרשמו על ידיו, מצביעים על כל הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט – טראומטית.
על כך משיב המומחה בשתיים: ראשית, מדובר בסף גרייה נמוך ועדיין חסרים סימפטומים רבים להפרעת דחק כאמור. שנית, הסימפטומים הללו חלפו ותחושתו הסובייקטיבית של התובע אינה מעלה ואינה מורידה לאור הנתון הקובע – תפקודו במציאות. לאור אלה הגיע המומחה בחוות דעתו למסקנה כי כיום מדובר לכל היותר על תסמונת פוסט טראומטית קלה וחלקית
[עמ' 9 – 10].

51. בהתאם קבע המומחה את נכויותיו של התובע לפי סעיף 34 לתקנות: 10% לשנה, 5% לשלוש שנים ו – 0% לצמיתות.

52. קביעות המומחה מתיישבות היטב לא רק עם המצב העובדתי אלא אף עם דרישות סעיף 34 לתקנות, הקובע:

(א)


ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל

0%
(ב)


ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה
10%
(ג)


ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה
20%

53. הסעיף מבדיל בין דרגות הנכות לפי מידת הפגיעה בהתאמה החברתית ובכושר העבודה. נכות בדרגה הנמוכה תיקבע רק בקיום מצטבר של סימנים אובייקטיביים + סובייקטיביים + הגבלה בינונית של ההתאמה החברתית + כושר העבודה. נכות ברמה גבוהה יותר תיקבע בקיום מצטבר של כל הנ"ל, אלא מידת ההגבלה צריכה להתבטא "באופן בולט". ואילו סימנים קלים ללא הפרעות בהתאמה החברתית ובכושר העבודה – אינם עולים כדי נכות.

54. הן לפי ממצאיי והן לפי חוות דעת המומחה לא נמצאו בעת הבדיקה ב – 9.9.08 [אף לא בעת המשפט] הפרעה בהתאמה החברתית או בכושר העבודה של התובע, כאח מוסמך. ככל שנמנעו ממנו תפקידי ניהול, לא נמצא קשר סיבתי כזכור בין התאונה על פגיעותיה לבין מניעה זו.

55. בשולי הדברים ומעבר לכל נדרש,
קשיי הקשב והריכוז של התובע, שכאמור לא הוכח בינם לבין התאונה קשר סיבתי ואשר ליוו אותו גם עובר לתאונה, אין בהם משום הפרעה תפקודית כלשהי. זאת, בין שהוא נוטל קונצרטה ובין שהוא נמנע מנטילתה. התרשמותו של המומחה מהימנעות קלה, קרי, דאגת התובע
כשאחר נוהג ברכב, כבודה במקומה מונח, אך היא מבוססת על מתן אמון בתובע. בית המשפט, האמון על קביעת ממצאי מהימנות, אינו רוחש לתובע את אותה מידת אמון על מנת לבסס על עדותו היחידה ממצאים.

ללא היסוס אני קובעת כי כיום תפקודו של התובע תקין ואין הפרעה לתפקודו החברתי והתעסוקתי. על כן לא נותרה לו נכות פסיכיאטרית צמיתה כתוצאה מהתאונה ואין כל עילה להתערב בקביעות המומחה. כך גם לגבי קביעות המומחה לגבי נכויות זמניות.

הנכות האורטופדית – ד"ר גודווין
56. תחילה נדגיש כי בתאונה נפגעה ידו הימנית הדומיננטית של התובע. התובע התלונן בפני
המומחה על חולשת היד, על קושי להרים באמצעותה דברים, כאבי זרוע בקור, שימוש יתר ביד שמאל, קושי לעבוד כאח עקב המגבלות והופעת תנועות בלתי רצוניות לאורך כל אזור הניתוח.

57. בבדיקתו מיום 2.4.08 , מצא המומחה דלדול שרירים בזרוע הימנית [29 ס"מ מול– 32 ס"מ בזרוע שמאל]. פרט לכך לא מצא ממצאים אובייקטיביים: תנועות הכיפוף והיישור של המרפק ושל הכתף היו תקינות. השריר נותר חזק ולא נמצאו הפרעות נוירולוגיות. צילום
מ – 10.4.08 הראה חיבור מושלם של השבר באמצעות הפלטה. על כן לא קבע המומחה נכות בגין פגיעה אורטופדית.

58. אך הוא כן מצא צלקת מכוערת ורגישה לאורך 17 ס"מ בחלק האחורי של הזרוע הימנית [להלן – "הצלקת"]. על כן העמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 10% לפי סעיף 75 [1] ב' לתקנות.

59. לטענת התובע קיפח אותו המומחה: היה עליו לקבוע נכות בשיעור של 20% או לפחות של 10% לפי סעיף 42 [2] [ב] [2] או [1] לתקנות , בגין פגיעה ניכרת או בינונית בשריר הטריצפס. ועוד טען כי המומחה
כלל לא בדק את טווחי התנועה ואת תפקוד שרירי המרפק, הזרוע העליונה והכתף.

60. ב"כ התובע חקרה את המומחה וזה לא חזר בו מקביעותיו. הוא שלל את טענתה כי לא בדק את טווחי התנועה והסביר כי לא ציין זאת בחוות דעתו משום שלא מצא הבדל בין שתי הידיים [עמ' 3]. נזכיר כי ד"ר ארבל, שבדק את התובע באופן פרטי בסמוך לאחר התאונה ולניתוח, שלל כבר אז מגבלות תנועה. לא ברורה על כן הלהיטות להטיח במומחה טענות שנבדקו ונשללו על ידי אורטופד מטעם התובע עצמו. הטענה נדחית.

61. המומחה אישר כי לו היה מוצא קשר בין תלונות התובע לבין שריר הטריצפס, היה קובע לו נכות בשיעור של 10%. אך לדבריו, בדיקת השריר לא העלתה כל ממצא חריג אף לא חסר עצבי. על כן לא מצא להפנות את התובע לבדיקת
e.m.g
, [עמ' 2 – 3 ו – 6]. ב"כ התובע טענה כי המומחה כלל לא בדק את תפקוד השריר וזאת למדה היא מהיעדר ציון בדיקות בחוות הדעת. המומחה שב והסביר, כי בהיעדר ממצא חריג, לא מצא לנכון לציין זאת בחוות הדעת. תשובתו זו של המומחה מקובלת עלי לחלוטין ולא מצאתי סיבה כלשהי לקבוע אחרת.

62.
בית המשפט שאל את המומחה האם דלדול בהיקף השריר אינו מעיד על הפעלה פחותה שלו והמומחה השיב, כי לאו דווקא. הדלדול אינו מעיד לדעתו על פגיעה בחוזק השריר, שנבדק על ידו ונמצא תקין, אלא על כך שהשריר נפגע 3 פעמים: בתאונה, בשבר השני ובניתוח [עמ' 5 – 6]. ועוד השיב כי אם לא היה יודע למה לייחס את דלדול השריר, היה מייחס אותו בחלקים שווים לכל אחת מהפגיעות [עמ' 6, ש' 23 – 24]. המומחה קשר את תלונות התובע לצלקת ולא לשריר [עמ' 4]. לב"כ הנתבעת השיב כי השריר פגוע אך לא עצבית [עמ' 6, ש' 14].

63.
העולה מכל האמור, ועל סמך תשובות המומחה, כי לפחות בתאונה ובניתוח נפגע שריר הטריצפס של התובע והדבר מתבטא בדלדולו. אך בהיעדר פגיעה בחוזקו של השריר ובהיעדר פגיעה עצבית, לא הגיעה הפגיעה לרמה של "פגיעה בינונית" כנדרש לקביעת נכות לפי סעיף 42 [2] [ב] [1] לתקנות.

על כן בסופו של יום, לא מצאתי עילה להתערבות בממצאי המומחה.

64. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים, הינה בשאלת הקשר הסיבתי בין אירוע השבר השני ביום 14.7.06 לבין התאונה. לטענת התובע נגרם השבר לאחר הסרת הגיבוס הראשון שבוצע לו בשיבא, כשניסה לקום ממיטתו, נאחז בה בשתי ידיו וחש שידו נתלשה [עמ'
37, ש' 4 – 7]. לטענת הנתבעת, נגרם השבר כתוצאה מנפילה
עצמאית בבית, שאינה קשורה לתאונה. בגיליון הפיזיותראפיסט שהגיש התובע עצמו [נספח יב' לתצהירו, דף 5] רושם הפיזיותראפיסט כי "בשיחה טלפונית עם המטופל הודיע כי הייתה החמרה בשבר. נפל עוד פעם בבית ...". משהוצגה לתובע תרשומת זו ניסה למסור הסברים שונים: תחילה, כי זו טעות. לאחר מכן כי לא פנה לפיזיותראפיסט באירוע בכלל אלא פנה ישר לחדר מיון [עמ' 37, ש' 13 וש' 26 – 27]. בהמשך, אמר שמעד כשבא לקום מהמיטה אך לא נחבל [עמ' 38, ש' 10 – 11] ולאחר מכן, כי היה בקצה המיטה והייתה לו תחושה של מעידה ונפל כמעט עד לרצפה אך לא נפל או נחבל [שם, ש' 19 – 22].

65. נוכח התרשמותי השלילית מעדות התובע, אני מעדיפה לסמוך על גיליון הפיזיותראפיסט ולקבוע כי השבר השני נגרם עקב נפילה עצמאית של התובע. יחד עם זאת, כלל נסיבות העניין, ובפרט החולשה המסתברת של היד שזה עתה שוחררה מגבס ומטיפול שמרני בשבר טרי מביאים למסקנה כי קיים קשר סיבתי, הן של גרימה והן של החמרת השבר הראשון, בין התאונה לבין השבר השני [ממש כפי שטיפול רפואי רשלני בנזקי תאונת דרכים אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין נזקי הטיפול ובכל אלה רואים עדיין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים, אף לצורך ייחוד העילה]. אוסיף כי אף המומחה כינה את השבר השני
- "שבר חוזר".
על כן נמצא כי השבר השני נגרם כתוצאה מהתאונה.

66.
אך אין בכך כדי להועיל לתובע שכן כפי שנמצא לעיל, כלל הפגיעות בשריר הטריצפס וביד, לא הותירו נכות אורטופדית. לעומת זאת, נותרה נכות בגין הצלקת, הממוקמת מעל לשריר והיא זו המסבירה את תלונותיו של התובע.
נמצא כי חוות דעת המומחה בעינה עומדת ואין יסוד להתערבות בה.


הנכות התפקודית
67.
כאמור, הותירה התאונה בתובע נכות רפואית צמיתה של 10% בגין צלקת רגישה ומכערת. לשיטת ב"כ התובע, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעורים שונים, בין 50% ל – 27.1%. אין בידי לקבל טענה זו: התאונה כשלעצמה לא קטעה אצל התובע קידום לתפקיד ניהולי ושכרו כאח מוסמך במומו לאחר התאונה, עולה על שכרו זה ערב התאונה.
התובע עובד ותיק בשירות המדינה ולא נשקף לו כיום חשש להיפלטות לשוק העבודה, כפי שלא נשקף לו חשש כזה בתקופה בה היה מוגבל, בסמוך לאחר התאונה. התובע השלים לאחר התאונה וכפוף לסיום קורס באנגלית, תואר ראשון במינהל בריאות, מה שמתווסף לכישוריו הידועים אצל מעבידתו. מאז התאונה חלפו כבר למעלה מ – 5 שנים ולא נגרע דבר ממעמדו של התובע.

68.
בע"א 286/89, קז נ' הפול [מתוך מאגר נבו] דחה בית המשפט טענת תובע קיצונית פחות מזו שלפניי: נפסק, בהקשר של נכות אורטופדית גבוהה של 19%: "... .
השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו.
ביהמ"ש

הגיע למסקנה, שאין בנכותו של המערער פגיעה בפועל בכושר השתכרותו ופגיעה ממשית כזו אינה צפויה. עם זאת, קבע ש"אין לדעת מה הפרעה תיגרם לתובע בעתיד בגין נכות זו,

אפילו נראה הדבר רחוק בשלב זה של חייו. הדרך הנאותה לפצותו היא בקביעת סכום גלובלי."

נכותו הרפואית של התובע וכלל קורותיו ונסיבותיו, אינם מבססים נכות תפקודית

של ממש או נכות מגבלה תפקודית הניתנת לקביעה מתמטית.

המשמעות היא כי באשר להפסדי שכר לעתיד, ניתן לפסוק סכום גלובלי שישקף את היתכנות החשש, אף אם לא נגלה עד כה, ואף אם ספק אם יתגלה בעתיד, להיפלטות התובע לשוק העבודה במומו.

היקף הנזק
נזק מיוחד
הפסדי השתכרות והפסד תנאים סוציאליים לעבר
69.
במשך תקופת אי הכושר של התובע, כ – 7 חודשים, שולם שכרו על ידי משרד הבריאות. השכר שולם על דרך של גריעת ימי מחלה ממכסת הימים העומדת לרשות התובע ולפי ערך ממוצע של 75% מערך יום עבודה רגיל [כך לפי התקשי"ר].

70.
ב"כ הצדדים חישבו את השכר הקובע כל אחד לשיטתו, תוך הכבדה ו"משיכה" מיותרת ולא מדויקת ובניסיון להפוך את בית המשפט למנהל חשבונות עבורם. ב"כ התובע שיערכה את הסכום לפי הצמדה וריבית מלאה לכל התקופה והגיעה ל – 9,268 ש"ח. ב"כ הנתבעת חישב לפי הצמדה בלבד והגיע ל – 8,030 ש"ח. אף אחת מהשיטות אינה נכונה ואינה מקובלת ולא מצאתי להיגרר אחר ב"כ הצדדים. מצאתי להעמיד את הסכום
על 8,650 ₪.

71. לאור זאת מחושב ההפסד כך : 8,650 ₪
x
7 חודשים
x
25% = 15,137 ₪.

72.
לא הוכח כי התובע הפסיד בתקופה זו תנאים סוציאליים. לאחר תום תקופת אי הכושר, לא מצאתי כי נגרמו לתובע הפסדים כתוצאה מהתאונה ומגבלותיה ואיני פוסקת לו סכום נוסף.

הוצאות רפואיות, נסיעות ונלוות לעבר
73.
התובע פרט רשימה ארוכה של טיפולים ותרופות להם הוא נזקק בעקבות התאונה. בין היתר: טיפולים אלטרנטיביים, משככי כאבים ועוד. הוא לא החסיר אף "הוצאות בעת אשפוזים כגון טלפונים, השכרת טלויזיה, מזון וכד', תשלום עבור משלוחים של קניות לביתו, ביקורי מומחים וכו'. לטענתו רוכש רמוטיב וקונצרטה, בעלות קבועה של כ – 100 ₪ לחודש. התובע העמיד את סך הוצאותיו בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 217,520 ₪.

74. אך ההפרזה הינה גם כאן, בעוכריו של התובע. למעט מרשמים ספורים לרמוטיב וקבלות על רכישת התרופה בשנת 2009, מרבית הטענות לתרופות אינן מגובות באסמכתאות. כך גם באשר להוצאות עבור טיפולים רפואיים וחיוב בגין מסירת מסמכים רפואיים. למעט קבלות על עשרות ₪ כל אחת, בגין השתתפות עצמית וכן קבלה על 251 ₪ בגין מסמכים ודרישת תשלום בגין ביקור בחדר מיון בליל התאונה, על 556 ₪,
נמנע התובע לצרף אסמכתאות והוא מבקש מבית המשפט לסמוך על עדותו בלבד, שכן לא שמר קבלות [סעיף 57 לתצהירו]. ב"כ התובע הוסיפה "אסמכתא לב'" לסיכומיה ובה מחשבת היא חישובים שונים ומפורטים. אלא שחישובים אלה נסמכים על עדותו היחידה של התובע ואינם "אסמכתא". להוצאות רפואיות קיים כיסוי בחקיקה הסוציאלית ובמסגרת "סל בריאות".

75. איני רואה ל"העניש" את התובע על התנהלותו הדיונית, אך איני רואה גם לפסוק לו סכומים בגין "הפסד" שלא הוכח. התובע אכן שהה בתקופה של אי כושר וחווה סבל הן בגין הפגיעה האורטופדית והן בגין התסמינים הנפשיים, כפי שקבעו גם מומחי בית המשפט וכפי שעולה מהטיפולים ומהתרופות אותן נטל בתקופה זו. כידוע, הכיסוי במסגרת "סל בריאות" אינו תמיד מלא, לעיתים קיימת השתתפות עצמית של הניזוק, מה גם שהוא נדרש להוצאות נסיעה מוגברות לטיפולים ולהיטיב את שהייתו בבית החולים. מצאתי לפסוק לתובע על דרך האומדן סכום של 5,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר
76. התובע לא הגיש אסמכתאות לעזרה בשכר. לטענתו הוא נסמך על עזרת משפחיה מוגברת ובפרט של אחותו כוכבה. על כך העידה גם כוכבה. איני סבורה כי התובע הוכיח צורך בעזרה כזו לאחר תום תקופת אי הכושר ושובו לעבודה סדירה. לעומת זאת בעבר, נוכח כלל הנסיבות אני סוברה כי התובע נזקק לעזרת משפחה מוגברת. מצאתי לפסוק לו על דרך האומדן סכום של 7,000 ₪.





נזק כללי
הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים לעתיד
77. בהמשך לניתוח במסגרת ראש נזק מיוחד, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 20,000 ₪, שמא תכביד עליו הצלקת הרגישה, שמא יכביד עליו הדלדול בשריר הטריצפס בעתיד, ושמא יבואו אלה לביטוי אם חלילה ייפלט התובע לשוק העבודה.

78. לא נעלם מעיני כי התובע נמנע מניתוח להוצאת הקיבוע בזרועו. זאת בניגוד להמלצת ד"ר ארבל אליו פנה בעבר. אך לא מצאתי כי בכך נמנע התובע מהקטנת נזקו: ראשית, אין בניתוח כדי לבטל את השלכות הצלקת, שנית, לא הובהרו סיכויי ההצלחה של הניתוח בהסרת המגבלות והכאבים.

הוצאות ועזרה לעתיד
79. לאור הניתוח בפרקים קודמים, איני רואה כי צפויות לתובע הוצאות בעתיד.

נזק לא ממוני
80. מצאתי לפסוק לתובע בדיוק על פי חוק הפיצויים ותקנותיו, פיצוי בגין נכות של 10% ו – 3 ימי אשפוז, 18,712 ₪ בצירוף שיערוך מיום הגשת סיכומי הנתבעת [13.2.11]. ב"כ התובע תמציא סכום משוערך בפסיקתא.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע סכום של 65,850 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 9,930 ₪ וכן אגרת משפט.

הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל [למעט הסכום בגין נזק לא ממוני והפרש שכ"ט עו"ד בגינו, אותו יש לשערך כאמור לעיל].

ב"כ התובע תגיש בתוך 10 ימים פסיקתא לחתימה.

ניתן היום,
ד' תשרי תשע"ב, 02 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 58254/07 מיכאל אואקי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ-הנה"ח, איגור שטרנברג (פורסם ב-ֽ 02/10/2011)