פסקי דין על מוצטפא אבו גראדה |

52427-09/11 עמת     05/10/2011




עמת 52427-09/11 מוצטפא אבו גראדה נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בירושלים



04 אוקטובר 2011

עמ"ת 52427-09-11 אבו גראדה (עציר) נ' מדינת ישראל





לפני כב' השופטת אורית
אפעל-גבאי


העורר
מוצטפא אבו גראדה
(עציר)
ע"י ב"כ עו"ד יוסי זילברברג


נגד

המשיבה
מדינת ישראל
– משטרת ישראל
באמצעות תביעות ירושלים
עי ב"כ עו"ד שירה קרוואני




החלטה


1.
בבית משפט השלום הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות: גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה על סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; החזקת כלי פריצה לרכב, עבירה לפי סעיף 413ז לחוק העונשין; שינוי זהות של רכב או חלק של רכב, עבירה לפי סעיף 413ט לחוק העונשין; חבלה במזיד ברכב (שתי עבירות, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; וכניסה לישראל
שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל
, התשי"ב-1952.

על פי האמור בכתב האישום, ביום 30.8.11 בשעה 05:50 גנב העורר רכב מונית מסוג סקודה אוקטביה, החליף את מחשב הרכב, ניפץ את החלון הימני הקדמי של המונית, שבר את הפלסטיק של חובק ההגה, עקר את המתנע והתניע את הרכב באמצעות מברג. לאחר מכן נהג לענתא, הסיר את כובע המונית של הרכב והחליף את לוחיות הזיהוי הישראל
יות בלוחיות זיהוי פלשתינאיות. בהמשך, נהג העורר לכיוון שטחי הרשות הפלסטינאית על מנת למכור את הרכב. במהלך הנסיעה הבחינו שוטרים ברכב וכרזו לו לעצור. העורר לא שעה לכריזה ופתח בנסיעה מהירה כדי להימלט מהמקום. במהלך הימלטותו, עקף העורר כלי רכב תוך חציית קו הפרדה רצוף, נסע בנתיב המנוגד לכיוון נסיעתו ואף גרם לרוכב קטנוע לסטות ממסלולו ולכלי רכב אחרים לסטות לשולי הכביש. משהבחין במחסום משטרתי לפני היישוב אדם, עקף את כלי הרכב המשטרתיים תוך חציית קו הפרדה רצוף והמשיך בנסיעה במהירות גבוהה על שולי הנתיב המנוגד לכיוון נסיעתו עד שהתנגש חזיתית ברכב אחר. העורר יצא מן הרכב, קפץ על גדר הבטיחות והחל להימלט לכיוון קלנדיה. לאחר מרדף משטרתי, נעצר העורר. באותן נסיבות שהה העורר בישראל
שלא כדין.

2.
בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי העורר טען שלא גנב את הרכב אלא רכש אותו ביודעו שהוא גנוב, החליף את לוחיות הרישוי בלוחיות זיהוי פלשתינאיות והתעתד למכור אותו. בית המשפט סבר, כי מאחר שהעורר נעצר בסביבות השעה 09:00, שלוש שעות אחרי הגניבה, ולנוכח העובדה שנמלט תוך סיכון אנשים רבים וזלזול ברשויות האכיפה, ניתן לומר כי מתקיימת בענייננו חזקה תכופה שהנטל לסתרה מוטל על העורר. בית המשפט הוסיף, כי אף ללא החזקה התכופה, קיימות ראיות רבות נגד העורר: הוא נתפס כשהוא נוהג ברכב שהסוויץ' נעקר ממנו ומותנע באמצעות מברג; גרסתו מעוררת תהיות; הוא טען שהגיע לענתא בשעת בוקר מוקדמת כדי לבקר את בת דודתו ולא כדי לרכוש רכב, אך הבחין ברכב באופן מקרי והחליט לרכשו; הוא לא הבהיר מדוע הסתובב כשבכיסו סכום גבוה במזומן (כ-6,000 ₪) ומתי הגיע למקום; לטענתו רכש את הרכב בשעה 08:00, נסע לרמאללה והחליף את לוחיות הזיהוי וחזר לענתא, אך דוח איתוראן אינו תומך בטענה בדבר תנועת הרכב כאמור לעיל מענתא לרמאללה ובחזרה (על פי דוח איתוראן היה הרכב במצב מנוחה בענתא כשלוש שעות עד שהחל בנסיעה לכיוון רמאללה ונעצר). בית המשפט ציין, כי לו היה מדובר בעבירה של גניבת רכב כשלעצמה ניתן היה לשקול חלופת מעצר, אך משהעורר בחר לנהוג באופן פראי ולהימלט מן השוטרים תוך סיכון סביבתו, הרי שחשש ההימלטות מאימת הדין מתעצם ואין מקום לשקול שחרור לחלופה.

3.
לפני ערר על ההחלטה האמורה, במסגרתו מלין העורר בעיקר על דיות חומר הראיות לביסוס העבירות בהן הואשם. לטענתו, אין כל ראיה הקושרת אותו לעבירת הגניבה. כך, אין טביעות אצבע של העורר על מחשב הרכב, אין איכון טלפוני, ואין איש שראה אותו מבצע את מעשה הגניבה. כמו כן, העורר לא הכחיש שידע שמדובר ברכב גנוב עת רכש אותו, ובנסיבות אלה כאשר יריעת המחלוקת צרה וממוקדת ומתייחסת אך לעצם הגניבה, לא היה מקום לעשות שימוש בכלל בדבר חזקה תכופה. בנסיבות אלה, כאשר נוטלים מכתב האישום את העבירות הקשורות בגניבת הרכב ובגרימת החבלה לו וכן את עבירת השב"ח נותרות רק העבירה של שינוי זהות הרכב, בה מודה העורר, וכן העבירות של מעשה פזיזות ורשלנות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שאינן מקימות כשלעצמן עילת מעצר. כמו כן, כל אלה לא בוצעו בשטח ישראל
, כך שלא קיימת סמכות שיפוט בגינן לבית משפט בירושלים.

ב"כ העורר הקדים והביע תרעומת גדולה על כך שעובר לשמיעת הדיון בערר קיבל לידיו לראשונה חומר חקירה נוסף שלא היה עד כה בתיק המשטרה ואף לא היה לפני בית משפט קמא. דבר קיומו נודע, כאמור, לסניגור רק ביום הדיון בערר באופן מפתיע ביותר. מדובר בהודעות שמסר מדובב שהוכנס לתאו של העורר בימים 2.9.11 ו-3.9.11 ובהודעה נוספת של העורר שנגבתה ביום 3.9.11. כתב האישום הוגש ביום 5.9.11, והדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים התקיים ביום 11.9.11. רק ביום 2.10.11 נודע לב"כ העורר על החומר הנוסף. עיון ראשוני בהודעת המדובב מעלה, כי גם לפניו חזר העורר על הגרסה לפיה רכש רכב גנוב, אך לא גנב אותו בעצמו.

ב"כ המשיבה טענה כי ביום 14.9.11 הוגשה בקשה להארכת המועד להוצאת תעודת חסיון, שטרם נדונה, כאשר היקף החסיון לא היה ידוע, וכי רק ביום 2.10.10 הוחלט שלא לחסות את הודעות המדובב. לדבריה, ידיה של המאשימה נקיות, וניתן להסביר התנהלות זו בהסבר שיימסר לאוזני בית המשפט ולא בפומבי. אשר להודעת העורר מיום 3.9.11, ארעה תקלה, אך מדובר בהודעה בענין אי קיומו של אישור שהייה בישראל
, שאיננה מהותית.

לגופו של ענין טענה ב"כ המשיבה כי יש לקיים את החלטת בית משפט קמא מטעמיה.

4.
בתום הדיון קיבלתי לידי את תיק החקירה, לרבות החומר החדש. לכתחילה סברתי כי יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיחזור ויבחן את הבקשה באספקלריה של חומר הראיות השלם, ואולם לבקשת הסניגור ובהעדר התנגדות של המשיבה החלטתי לדון בערר לגופו ולהביא בחשבון במסגרת ההחלטה גם את חומר הראיות החדש (ראו סעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; בש"פ 8276/98 כהן נ' מדינת ישראל
, מיום 12.1.99, בפסקה 4). ואולם, לפני שאעשה כן אציין כי אני שותפה לתרעומת הגדולה שחש הסניגור ביחס להתנהגות המאשימה בתיק זה, אשר לא חשפה בזמן אמת את קיומה של פעולת הדיבוב ולא הגישה את הבקשה להארכת המועד להוצאת תעודת חסיון במועד הגשת כתב האישום. הגשת הבקשה עשרה ימים לאחר מכן, ביום 14.9.11, מבלי שהיה ידוע למאשימה היקף החסיון המתבקש, קיום דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים מבלי לחשוף לפני הסניגור ובית המשפט דבר קיומה של ראיה מהותית ורלבנטית, וחשיפתן של הודעות המדובב וההודעה הנוספת של העורר רק ביום 2.10.11, בבוקר הדיון בערר – כל אלה הם, לכאורה, בגדר התנהלות פסולה ובלתי ראויה הפוגעת בהוגנות ההליך, וחזקה על בית המשפט שידון בתיק העיקרי, או במסגרת הליך ביניים אחר שיזום הסניגור, שיידרש לענין זה לעומקו ויקיים בדיקה של הנושא. כפי שציינתי, ב"כ המשיבה ביקשה לבאר את פשר הדברים בהסבר שיינתן לאוזני בית המשפט בלבד, ואולם סברתי שלא זו השעה לעשות כן ואין מקום לקיים "דיון בתוך דיון" במעמד צד אחד במסגרת הדיון בערר.

5.
לגופו של ענין, חזרתי ובחנתי את חומר הראיות שעמד לפני בית משפט קמא וכן את הודעות המדובב ומסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. להלן אבאר עמדתי.

על פי דוחות איתוראן, הרכב נגנב בשעה 05:53 ובשעה 06:03 נקלט במרכז ענתא. החל מהשעה 08:53 החל הרכב בתנועה לכיוון היציאה המזרחית של ענתא ובסביבות השעה 09:00 נעצר על ידי המשטרה לאחר מרדף. כאמור, גרסת העורר בהודעותיו היתה כי רכש את הרכב בענתא בסכום של 6,000 ₪, מאדם שאינו מכיר (הודעה מיום 30.8.11, בשורה 20), כאשר הגיע לענתא ברכב ציבורי (מונית) בשעה 07:30-07:00 לברך את דודתו בחג שמח (שם, בשורות 97, 99 ו-104), חצי שעה לאחר שהגיע לענתא (שם, בשורה 101). לדברי העורר, הוא זה שהחליף את לוחיות הזיהוי של הרכב ל"לוחיות שטחים", לאחר שנסע לרמאללה הצטייד בלוחיות הזיהוי של רכבו של אביו, שעה שהאב ישן, חזר לענתא , הרכיב את הלוחיות, ומשם המשיך לרמאללה על מנת למכור את הרכב ברווח. לדברי המשיב, הוא ידע שמדובר במונית כי יש מדבקות על הרכב (שם, בשורה 69), אך את ה"כובע" הורידו אלה שמהם הרכב נקנה.

בפני
המדובב חזר העורר על הגרסה בדבר קניית רכב גנוב, ואולם במהלך השיחה ביניהם ביום 2.9.11, בשעות אחר הצהרים, ציין המדובב בפני
העורר את האפשרות שצולם במצלמה (מצלמת אבטחה) שהיתה מוצבת בבית שלידו חנה הרכב בעת גניבתו. תגובת העורר היתה שתיקה ומחשבה. לאחר שהמדובב המשיך לפתח הלך מחשבה זה, שאל את העורר "בקשר לאזורים שהוא גונב מאצל יהודים או אצל ערבים ושאלתי אותו אתה רוצה להגיד לי ידוע לך ממי, אז ענה לי כן זה הרכב שייך ליהודי בעל הרכב יהודי ולא ערבי וזה היה מירושלים גנב מירושלים. עניתי לו חשבתי שזה מסביב אמר לי לא זה מתוך ירושלים" (בעמ' 4, שורות 9-4). בהודעה מיום 3.9.11 מציין המדובב כי באותו יום (3.9.11) חזר העורר בפני
ו על הגרסה בדבר קניית רכב גנוב. כאשר אמר לו המדובב כי יום קודם אמר העורר שמדובר ביהודי, ואם לא גנב – כיצד הוא יודע, השיב העורר כי "רואים" וכי מצא ברכב ספר (בשורות 24-16). בהמשך אמר העורר למדובב כי הלך עם המוכר לביתו ונתן לו 6,000 ₪ והמוכר השאיר לו את הרכב (בשורות 9-8).

6.
התמונה המצטיירת מן המקובץ היא כי בהודעות המדובב, ובעיקר זו מיום 2.9.11, יש כדי לקשור את העורר במישרין למעשה הגניבה עצמו ולא רק לקניית רכב גנוב. כמו כן, לצד התמיהות עליהן הצביע בית משפט קמא באשר לגרסתו ניתן להוסיף את הדברים הבאים: העורר אמר למדובב ששילם עבור הרכב בביתו – לשם באו המוכר והרכב – ולא בענתא כפי שאמר בהודעתו. גרסה אחרונה זו תמוהה כשלעצמה, כפי שציין בית משפט קמא, שכן העורר טען שהגיע לביקור משפחתי ולא כדי לרכוש רכב ומדוע יעשה כן כשבכיסיו 6,000 ₪; גרסת העורר בהודעתו היתה, כי נסע לביתו על מנת להצטייד בלוחיות הזיהוי של "השטחים" וחזר לענתא. אכן, הוא לא אמר במפורש שנסע ברכב "החדש" לביתו ובחזרה, אך הדבר משתמע מהודעתו, שכן הוא הגיע לענתא בתחבורה ציבורית ולכן טבעי היה שיסע לביתו עם הרכב שרכש. ואולם, מהלך זה אינו מתיישב עם דיווחי איתוראן, לפיהם הרכב עמד בענתא כשלוש שעות. זאת ועוד. דיווחי איתוראן אינם מיישבים גם עם הגרסה שנאמרה למדובב כי מוכר הרכב הגיע עם העורר – והרכב – לביתו על מנת לקבל שם את כספי התמורה; עיון בתצלומי הרכב שבתיק המשטרה מעלים כי אין עליו כל מדבקה המעידה על השימוש בו כמונית, ולכן יש לתמוה כיצד ידע העורר לומר שמדובר במונית שיש עליה מדבקות. היינו, כיצד ידע העורר לתאר את מראה הרכב בעת שנגנב ולפני שקנה אותו, לפי הטענה. כל אלה, לצד האמור בהחלטת בית משפט קמא, מובילים למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לא רק לקבלת רכב גנוב אלא למעשה הגניבה עצמו.

לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה, כי העורר ברח מן השוטרים תוך סיכון המשתמשים בדרך וביצע לכאורה עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כמתואר בכתב האישום.

בהינתן כל אלה ובתוספת הנתון כי מדובר במי שאינו תושב ישראל
ואין כל אפשרות להבטיח כי יתייצב להליך המשפטי המתנהל נגדו, לא ניתן היה להורות על שחרורו בערובה. אשר לכך, נתתי דעתי לעובדה שמדובר במי שעברו נקי וזו הסתבכותו הראשונה בפלילין. ואולם, טיב העבירות שביצע לכאורה, רמת התחכום הנדרשת לשם כך, דרגת התעוזה העבריינית שגילה ונסיונו המוכח להימלט מאימת הדין – כל
אלה אינם מאפשרים לתת בו אמון כי אם ישוחרר מן המעצר יימנע מביצוע עבירות ויתייצב למשפטו.

על יסוד כל האמור לעיל, הערר נדחה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ב, 5 אוקטובר 2011, במעמד העורר ובא כוחו, ב"כ המשיבה ומתורגמן בית המשפט לערבית.




אורית אפעל גבאי, שופטת







עמת בית משפט מחוזי 52427-09/11 מוצטפא אבו גראדה נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 05/10/2011)