פסקי דין על מורן כהן | פסקי דין על אלון אילוק

18850-03/11 תק     04/10/2011




תק 18850-03/11 מורן כהן נ' אלון אילוק








בית משפט לתביעות קטנות בקריית שמונה



ת"ק 18850-03-11 כהן נ' אילוק




בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג

תובעת
מורן כהן


נגד

נתבע
אלון אילוק




פסק דין


1.
בפני
תביעה בסכום של 25,000 ₪ בגין כספים אשר, לטענת התובעת, גבה ממנה הנתבע שלא כדין כדמי שכירות, וכן בגין הוצאות ועוגמת נפש שנגרמו לה, לטענתה.
לטענת התובעת, שכרה מהנתבע יחידת דיור, (להלן "המושכר", או "הדירה" או "הצימר"), לתקופה של שנה החל מ-08/10 ועד 08/11. בהתאם לעדות התובעת, עוד בטרם הוסכם על השכרת המושכר, וכשראתה את המושכר
והתברר כי המקרר המצוי בו אינו תקין, הבטיח הנתבע כי יכניס למושכר מקרר חדש. התובעת טענה כי במסגרת הסכם השכירות שנערך בע"פ התחייב הנתבע כי המושכר כולל מקרר תקין. התובעת טענה כי למרות סיכום זה, כשנכנסה להתגורר במושכר, לא היה בו מקרר תקין. לטענת התובעת, פנתה לנתבע שוב ושוב בבקשה כי יתקן את המקרר ואולם, המקרר לא תוקן. התובעת טענה כי, הודיעה לנתבע לאחר חודש וחצי, כי איננה יכולה להמשיך במצב זה לגור במושכר. לטענת התובעת, לבקשת הנתבע, פרסמה את המושכר לצורך מציאת דייר חלופי, ובסוף חודש 10/10, עזבה את המושכר ושכרה דירה אחרת. התובעת תבעה החזר דמי שכירות-סכום
10 השיקים (כ"א ע"ס 1,600 ₪),אותם פרע הנתבע,למרות שהמדובר בחודשים בהם לא התגוררה התובעת,לטענתה, בדירה. כן כאמור, תבעה התובעת, הוצאות ועוגמת נפש.

2.
לטענת הנתבע, כמפורט בכתב הגנתו, עם דרישתה הראשונה של התובעת, הזמין טכנאי לבדיקת המקרר ולאחר שהבין מהטכנאי כי יצטרך להחליף את המקרר, "לא חיכה והלך לקנות מקרר חדש". הנתבע טען עוד, כי התובעת הכניסה למושכר כלב גדול שגרם לו נזק בגינה. הנתבע הוסיף בכתב הגנתו, כי כשהתובעת פנתה אליו בהודעה שהיא רוצה לעזוב את הדירה, השיב לה כי יפרסם את הדירה וכאשר ימצא שוכר חלופי יחזיר לה את השיקים שמסרה עבור דמי השכירות. ואולם, לטענת הנתבע, אז נעלמה התובעת ולא פנתה אליו שוב. לפיכך טען הנתבע כי הבין, שהתובעת זנחה את כוונתה לעזוב את המושכר.


בתאריך 4/10/11 העידו בפני
: התובעת, חברה מר אלירן לוי, וכן אחותה של התובעת. מטעם הנתבע – העיד הנתבע עצמו.


דיון:
3.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ובמסמכים שהוצגו בפני
, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי ממהימנות העדויות, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי לא ביחס למלוא הסכום הנתבע.
הנתבע לא חלק על כך שהסכם השכירות אשר נכרת בע"פ בין הצדדים, כלל תנאי כי במושכר יהיה מקרר תקין וכי למרות זאת, המקרר לא היה תקין. הנתבע לא הכחיש את טענת התובעת כי בעת שראתה את המושכר והבחינה כי המקרר לא תקין, פנתה אליו וכי הוא אמר לה שידאג להחליפו.
וראה עדותו של הנתבע: "היא ראתה את המקרר שלא היה נראה לי לראות עיניה והובטח לה שבמידה והמקרר לא יהיה טוב, הוא יוחלף. לאחר שהותה בצימר, המקרר לא היה תקין והזמנתי טכנאי מס' פעמים...".
הנתבע אף הודה בכתב הגנתו, כי מיד עם פניית התובעת, הזמין טכנאי לתיקון המקרר ומשזה הבהיר לו כי יש צורך בהחלפת המקרר, פנה לקנות מקרר חדש. אלא, שבניגוד לנטען בכתב ההגנה, כאילו מיד לאחר ביקור הטכנאי, "לא חיכה והלך לקנות מקרר חדש", הרי מהקבלה שצירף הנתבע לכתב הגנתו, עולה כי המקרר נרכש רק ביום 10/12/10 (ראה, "תאריך קנייה" בצד שמאל למעלה על החשבונית). הנה כי כן, מעת כניסת התובעת להתגורר במושכר, 4 חודשים קודם לכן, ועד חודש דצמבר ,לא טרח הנתבע להחליף את המקרר.
אלמלא קיומו של מקרר תקין היה תנאי אשר סוכם בין הצדדים לצורך שכירת המושכר, לא היה הנתבע טורח לנסות ולתקן את המקרר ולא היה דואג להחליפו. מכל מקום, כאמור, הנתבע לא הכחיש כלל כי היה זה תנאי של התובעת בעת ששכרה את המושכר וכי המקרר לא היה תקין עד להחלפתו ב-12/10.

4.
עוד שוכנעתי כי אי תיקון המקרר היווה הפרה יסודית של הסכם השכירות בין הצדדים וכי זו הייתה הסיבה לביטול ההסכם ע"י התובעת ועזיבת המושכר.
ע"פ סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1971 (להלן "החוק"), מוגדרת הפרה יסודית של חוזה: "הפרה אשר ניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה לו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". במקרה של הפרה יסודית, זכאי הנפגע ע"פ סעיף 7 לחוק לבטל את החוזה ואין עליו אף חובה ליתן למפר אורכה לתיקון ההפרה.

במקרה דנן שוכנעתי, כי אי קיום מקרר תקין במושכר, היווה הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים. מעדויות הצדדים עולה כי המדובר למעשה בצימר - יחידה בת חדר. אין המדובר בדירה בעלת מס' חדרים שהציוד המצוי בה הינו שולי לעצם השכרתה, אלא בצימר אשר, לתובעת, בחורה צעירה שאינה בעלת רכוש, היה חיוני שיהיה בו מקרר. משהנתבע לא הכחיש כלל כי תנאי זה נכלל בהסכמת הצדדים, הרי שאין ספק כי בנסיבות, המדובר בתנאי יסודי, שכן ברור שלא ניתן להתגורר בדירה, לאורך זמן ,ללא מקרר.

ע"פ סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה התשל"א – 1971, המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו, או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים. ע"פ סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה חייב המשכיר לתקן, תוך זמן סביר, לאחר שקיבל דרישה על כך מאת השוכר, כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר לפי ההסכם, או לפי המקובל בנסיבות.

משהוסכם בין הצדדים כי המושכר יכלול מקרר תקין ומשהנתבע לא קיים הבטחתו לקיומו של מקרר תקין, ואף לא תיקנו עד לסוף חודש אוקטובר, זכאית הייתה התובעת לבטל את ההסכם ולהפסיק לשכור את המושכר, שכן היה בכך הפרה יסודית של ההסכם אשר נכרת בין הצדדים.

לעניין אי תיקון המקרר, למרות פניות התובעת, ראה עדות אחותה של התובעת וכן עדות החבר אשר התגורר עם התובעת ואף עדות התובעת עצמה. העדויות הללו נמצאו מהימנות בעיני ולהן יש להוסיף את עדות הנתבע עצמו אשר הודה, כאמור, כי הטכנאי אמר לו שיש צורך במקרר חדש. הקבלה אשר צירף הנתבע, מעידה כי מקרר חדש נקנה רק ב-12/10 – דהיינו בחלוף 4 חודשים ממועד תחילת השכירות.

5.
לאור האמור, ומשמדובר היה בהפרה יסודית של הסכם השכירות, הייתה זכאית התובעת לעזוב את המושכר ולבטל את ההסכם ואף לא הייתה חייבת כלל למצוא דייר חלופי. תוצאות ביטול הסכם אשר הופר, קבועות בסעיף 9 לחוק: "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל, אם ההשבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל, אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך".
דהיינו, התוצאות של ביטול הסכם, הינן השבה הדדית. במקרה דנן, התובעת הייתה צריכה להשיב לנתבע את המושכר, וכך עשתה, ואילו על הנתבע היה להשיב לתובעת תשלומים ששילמה לו עבור התקופה שלאחר ביטול החוזה ועזיבת המושכר.

6.
הנתבע טען כי
התובעת לא עזבה את המושכר, או כי לא ידע שעזבה את המושכר וכי המפתח לא הוחזר לו. טענה זו של הנתבע, נסתרה, הן מעדותו של הנתבע עצמו והן מהמוצגים שהגישה התובעת (זאת בנוסף לעדויות החבר והאחות). בעדותו טען הנתבע כי, לא ידע שהתובעת עזבה את הדירה וכי: "לא נכנסתי לדירה עד תום התקופה של החוזה", כן טען "היא נטשה הכול ולא נתנה לי מפתח... אמרתי לה שתשאיר את המפתח בחלון והיא לא עשתה כן...". כן הודה הנתבע שהמושכר – הצימר, נמצא בסמוך לביתו, אם כי המדובר בכניסות נפרדות.
יחד עם זאת, ובניגוד לטענתו, כי לא נכנס למושכר עד תום התקופה, הודה הנתבע בהמשך כי כשהביא את המקרר החדש בחודש 12/10 נכנס לדירה. המדובר בדירת חדר – צימר, אשר ברי כי לאור שטחה הקטן, יכול מי שנכנס אליה לראות האם המדובר במושכר מאוכלס אם לאו. כן עולה מדברים אלו, שלנתבע כן היה מפתח, שאחרת כיצד הכניס את המקרר.
כמו כן, ובניגוד לטענתו שלא קיבל מפתח, הרי בעת שחקר את החבר הודה התובע: "קודם כל, עצם זה שביקשתי את המפתח זה היה בשיתוף פעולה איתך ואיתה... אמרתי לך שתניח בחלון כדי שאוכל להראות להם...". למרות זאת המשיך וטען הנתבע כי לא קיבל את המפתח. משהנתבע הודה כי המפתח הושאר על אדן החלון וכי אף נכנס למושכר להכניס את המקרר, שוכנעתי כי אין בסיס לטענתו, כאילו המפתח לא הוחזר לו וכאילו לא ידע שהתובעת כבר לא מתגוררת במושכר. עוד אוסיף כי, ככל שהנתבע סבר שהתובעת מתגוררת במושכר, סביר כי לא היה נכנס למושכר מבלי לתאם עם התובעת המתגוררת שם, את הכניסה לצורך החלפת המקרר. גם העובדה שהנתבע מתגורר בסמוך לצימר (אם כי יש כניסות נפרדות),יש בה כדי להטיל ספק בטענתו כאילו לא ידע שהתובעת כבר לא מתגוררת שם.
זאת ועוד, הנתבע לא הכחיש את השיחה הטלפונית אשר התובעת צרפה את תמלולה - ת'/2. משמדובר בתביעה קטנה, במסגרתה לא כבול ביהמ"ש לדיני הראיות, משצורף אישור על תמלול ע"י מומחה מחברת תמלול ומשהנתבע לא סתר ולא טען כנגד התמלול, יש לראות את התמלול כמשקף את השיחה שהתקיימה בין הצדדים.
עיון בתמלול מעלה כי, דברי הנתבע משקפים את ידיעתו שהתובעת אינה מתגוררת עוד בדירה וראה לדוגמא: "...את יכלת לגור שם בכיף, אני לא יודע מה הקטע הזה" ("יכלת לגור", מכאן שידע כי אינה מתגוררת עוד) ובהמשך, "...אני לא אמרתי לך לצאת או משהו כזה...", ובהמשך, "... בגלל זה תגידי עזבת...".
מהשיחה בין הצדדים מסתבר כי אי החזרת השיקים לתובעת נבע מכך שלנתבע הייתה מחויבות כלפי הבנק ממנו נטל הלוואה ולפיכך הסכים להחזירם רק אם יימצא דייר חלופי שייתן לו שיקים אחרים. אך
משיחה זו, אין ספק כי הנתבע ידע שהתובעת אינה מתגוררת בדירה בעת התנהלות שיחה זו.
אם לא די בכל האמור, הרי שהתובעת צרפה הסכם שכירות - ת'/3, מיום 18/10/10, על פיו שכרה דירה אחרת החל מ- 1/11/10. אינני מוצאת כל טעם להניח כי לו הייתה ממשיכה התובעת להתגורר במושכר, הייתה שוכרת דירה נוספת.

בכתב הגנתו ציין הנתבע כי ביכולתו להביא עדים לתמוך בגרסתו ואולם למרות שציין את שמם, לא הובאו עדים אלו להעיד על ידו במועד שנקבע לדיון ואשר אליו ידע הנתבע כי עליו להתייצב.
לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות
בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).
גם ממכתב באת כוח התובעת, אשר הנתבע לא הכחיש קבלתו, עולה כי לפחות ממועד קבלת המכתב מיום 10/1/11 ידע הנתבע כי התובעת אינה מתגוררת עוד במושכר.

6.
לאור כל האמור, משהנתבע הפר את ההסכם על פיו סוכם, בין היתר, כי במושכר יהיה מקרר תקין, ומשמדובר בהפרה יסודית, הייתה זכאית התובעת לבטל את ההסכם. מששוכנעתי כי התובעת פנתה אל הנתבע והודיעה לו כי אינה יכולה עוד להמשיך להתגורר במושכר וכי פינתה את המושכר והותירה את המפתח על אדן החלון, הרי המדובר בביטול חוזה כדין, והתובעת זכאית להשבת הכספים - השיקים – שנמסרו לנתבע ואשר ע"פ ת'/6 – נפרעו. יצויין כי הנתבע אף לא הכחיש כי פרע את מלוא השיקים – סה"כ 16,000 ₪.
כן צירפה התובעת קבלות המעידות על ההוצאות שנגרמו לצורך הוכחת תביעתה: – 211 ₪ עבור התמלול, 80 ₪ - בגין מסירה אישית של כתב התביעה והזימון (לאחר שלמועד הדיון הראשון ביום 3/7/11 לא התייצב הנתבע והתברר כי אין בתיק ביהמ"ש אישור מסירה), 297 ₪ תשלום ששילמה לעו"ד בגין שליחת מכתב התראה.
סה"כ הוצאות בסכום של 588 ₪ בתוספת אגרת משפט בסכום של 250₪, סה"כ 838 ₪.

7.
אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת הוצאות בגין פרסום מודעה למציאת דייר חלופי אשר אינן חלק מהוצאות התביעה, אלא הוצאה אשר נגרמה לתובעת מכח הסכמתה לעזור לנתבע למצוא דייר חלופי. כן לא הוכיחה התובעת נזקים בגין אוכל אשר, לטענתה, נזרק או בגין מוצרים שנאלצה לרכוש במחיר יקר יותר מאלו אותם הייתה יכולה לאחסן במקרר לטענתה.
בנוסף, אינני מוצאת מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש, בתביעה זו שהינה תביעה כספית בעיקרה, להשבת כספים אשר נגבו מהתובעת לאחר ביטול ההסכם.

8.
לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 16,838 ש"ח
(16,000 ₪ דמי שכירות שנגבו שעה שהתובעת כבר לא התגוררה במושכר + 838 ₪ הוצאות מוכחות).
סכום זה ישולם לתובעת תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.






בקשת רשות ערעור לביה"מ המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.




ניתן היום,
ו' תשרי תשע"ב, 04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 18850-03/11 מורן כהן נ' אלון אילוק (פורסם ב-ֽ 04/10/2011)