פסקי דין על הניה אבו עדרה | פסקי דין על גיסר אבו עדרה | פסקי דין על זיאד אבו עדרה ואח' | פסקי דין על רשות הפיתוח

3020/08 א     05/10/2011




א 3020/08 הניה אבו עדרה, גיסר אבו עדרה, זיאד אבו עדרה ואח' נ' רשות הפיתוח








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 3020-08 אבו עדרה ואח'
נ' רשות הפיתוח
ע"י פרקליטות המדינה






בפני

השופטת
הדס עובדיה


תובעים

1
.
הניה אבו עדרה

2
.
גיסר אבו עדרה

3
.
זיאד אבו עדרה

4
.
ג'מילה אבו עדרה

5
.
מוחמד אבו עדרה
ע"י עו"ד מולכו


נגד


נתבעים

רשות הפיתוח

ע"י עו"ד לרון
מפרקליטות מחוז תל –אביב (אזרחי)




פסק דין



הסעדים הנתבעים
1.
התובעים עותרים בתביעתם למתן

פסק דין
המצהיר כי זכויותיהם במקרקעין הידועים כגוש 3665 חלקה 42
בקרית משה ברחובות (להלן: "המקרקעין") הן זכויות עצמאיות ונפרדות מזכויות אב המשפחה מר סלמן אבו עדרה.
בנוסף מבקשים התובעים כי יוצהר שפסק הדין החלוט לפינוי המקרקעין שניתן בעניינו של
מר אבו עדרה אינו חל עליהם, וכי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על רשות הפיתוח
לפנותם מהמקרקעין.
סעד נוסף המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי על פיו יוצהר
שהציוד והריהוט שבמקרקעין הם בבעלות התובעים ולא בבעלות מר אבו עדרה.

העובדות בתמצית
הצדדים
2.
רשות הפיתוח
היא הבעלים הרשום של המקרקעין. (ראה העתק רישום מפנקס הזכויות אשר צורף כחלק מנספחי כתב ההגנה).
התובעת מספר 1 היא גרושת מר אבו עדרה, משנת 1995. התובעים 2 – 5 הם ילדים מילדיהם המשותפים של התובעת מספר 1 ומר אבו עדרה. יצוין כי למר אבו עדרה ולתובעת מספר 1 ילדים משותפים נוספים אשר לא הצטרפו כצד לתביעה.

תביעת הפינוי בבית משפט השלום ברחובות
3.
ביום 31.8.1997 הגישה רשות הפיתוח
כנגד מר סלמן אבו עדרה כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו מן המקרקעין. התביעה הוגשה בבית משפט השלום ברחובות.(ראה: כתב התביעה בת.א 3763/97 שצורף כנספח א' לכתב הגנת רשות הפיתוח
). (להלן: "תביעת הפינוי").
שטח המקרקעין שפינויים נדרש בתביעת הפינוי הוא 2.62 דונם, מהם ב 1.65 מצויים מבנים שונים, לרבות רפת, מיכל תערובת, ופחות ו 0.97 דונם מעובדים עיבודים חקלאיים שונים, זאת כמפורט בתרשים שצורף לתביעת הפינוי. טענת התובעים בהקשר זה לפיה המקרקעין נשוא התביעה הם בשטח
כ 64 דונם נסתרת בכתב התביעה והתרשים שצורף לתביעת הפינוי, מהם עולה כי מדובר בשטח בגודל 2.62 דונם. כך גם נפסק על ידי בית המשפט המחוזי שדן בעניין.
בכתב התביעה שהוגש על ידי רשות הפיתוח
התבקש הסעד כמפורט להלן:
"לפנות עם כל הפועלים בשמו מטעמו וברשותו את המקרקעין ולהחזירם לתובעת כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ". (ראה סעיף 11.1 לכתב תביעת רשות הפיתוח
).
בכתב התביעה נטען על ידי רשות הפיתוח
כי מר אבו עדרה מחזיק במקרקעין ללא זכות שבדין, ללא אישור רשות הפיתוח
, בניגוד להסכמתה, ומבלי לשלם תמורה כלשהי עבור ניצולו את המקרקעין.
משנדחו טענות ההגנה של מר אבו עדרה ובכללן הטענה לפיה הוא ובני משפחתו מתגוררים במקרקעין משנת 1962 וכי הוא דייר מוגן במקרקעין, כי לו
רשות בלתי הדירה במקרקעין, ולפיכך לא ניתן ולא צודק לפנותו מהם; התקבלה התביעה.
כבוד השופט ברק הורה בפסק הדין כדלקמן:
"סוף דבר, לאור האמור לעיל, אני קובע כי זכותה של התובעת לבטל את הרשות ואני מחייב את הנתבע לפנות ו/או לסלק ידו מן המקרקעין – נשוא התביעה – ולהחזירם לתובע כשהם פנויים כל אדם וחפץ."
בפסק הדין נקבע כי מותר למר אבו עדרה להגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין השקעותיו במקרקעין.
פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן עוד ביום 18.10.1999 לפני כ 12 שנים.

הערעור לבית המשפט המחוזי
4.
מר אבו עדרה ערער על פסק הדין בתביעת הפינוי. בערעור שהגיש לא חלק מר אבו עדרה על קביעת בית המשפט קמא לפיה אינו דייר מוגן במקרקעין, ולא על הקביעה כי הוא בר רשות מכללא, משלא ניתנה לו רשות מפורשת להחזיק במקרקעין. מר אבו עדרה טען בערעורו כי הרשות שניתנה לו אינה ניתנת לביטול.
נקבע בפסק הדין בערעור כי הרשות שניתנה למר אבו עדרה ניתנת לביטול.
עיקר הדיון בערעור התמקד בשאלה האם פינוי מר אבו עדרה מן המקרקעין מותנה בפיצוי. בעניין זה נחלקו דעות שופטי ההרכב. דעת הרוב (ס"נ כב' השופט גולדברג וכב' השופט פוגלמן) קבעה כי לאור הנסיבות שלפיהן לא הוענקה למר אבו עדרה או מי מטעמו רשות מפורשת להחזיק במקרקעין היה ברור לו או למי מטעמו כי מרחפת מעל ראשו סכנת פינוי ומתן צווי הריסה לבניה ללא היתר שבנה. נקבע בדעת הרוב
כי אין להתנות את הפינוי בפיצוי.
בנוסף נקבע בדעת הרוב כי אין לפצות את מר אבו עדרה על השקעותיו על דרך אומדן, מקום בו נמנע מר אבו עדרה מלהניח תשתית ראייתית המוכיחה את השקעותיו והוצאותיו.
דעת הרוב אימצה את קביעת בית משפט השלום לפיה יוכל מר אבו עדרה להגיש תביעה נפרדת לפיצויים, ונקבע כי אין מקום לעכב את הפינוי למספר שנים נוספות עד להכרעה בתביעה הכספית, אם תוגש.
דעת המיעוט (ס"נ כב' השופטת שטרנברג – אליעז) סברה כי יש להתנות את פינוי
המקרקעין בפיצוי בסך 200,000 ₪. הוחלט בדעת הרוב לדחות את הערעור.
(ראה פסק הדין בע"א 3387/99 שצורף כנספח ד' לכתב הגנת רשות הפיתוח
).
פסק הדין בערעור ניתן עוד ביום 5.12.2004.

בקשת מר אבו עדרה למתן רשות ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי ובקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין
5.
מר אבו עדרה ביקש רשות בית המשפט העליון לערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי, ובנוסף עתר לעיכוב ביצוע פסק הדין.
בהחלטת כב' השופטת פרוקצ'יה נפסק כי כפי שנקבע על ידי שתי הערכאות הקודמות פתוחה הדרך בפני
המבקש להגיש כנגד רשות הפיתוח
תביעה נפרדת לפיצויים על השקעותיו במקרקעין ומכאן שאין בהליך זה כדי להכריע סופית בזכויותיו הכספיות. בנוסף נקבע כי אין הצדקה לעכב את הפינוי לתקופה נוספת עד להכרעה בתביעה הכספית, לאור ממצאי הערכאה הדיונית אשר אושרו בידי ערכאת הערעור, לפיהם היתרו של מר אבו עדרה להמשיך ולהחזיק במקרקעין התבטל, ומכאן שחובה עליו להחזיר את החזקה לבעליה.
בקשת רשות הערעור נדחתה משלא נמצאה כל הצדקה לדון במחלוקת בערכאה שלישית.
לפיכך נדחתה גם הבקשה לעיכוב הפינוי מהמקרקעין.
(ראה: החלטת כבוד השופטת פרוקצ'יה מיום 17.1.2005 שצורפה כנספח ה' לכתב הגנת רשות הפיתוח
).

6.
בשולי הדברים יצוין כי מר אבו עדרה אמנם הגיש תביעה כספית, זאת לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בתביעתו תבע פיצוי בסך 2,631,000 ₪.
בתביעה הכספית תבע מר אבו עדרה פיצוי כספי בגין השקעותיו בכל שטח המקרקעין נשוא פסק הדין לפינוי, ולרבות השטח נשוא התובענה שבפני
.
(כתב התביעה בתביעה הכספית בת.א 1592/05 צורף כנספח ו' לכתב הגנת רשות הפיתוח
).

7.
משהמקרקעין לא פונו פתח המנהל בשם רשות הפיתוח
בהליכים להוצאתו לפועל של פסק הדין לפינוי, זאת בתיק הוצל"פ מספר 34-06153-07-1. הנתבעת הודיעה לתובעים על דבר הפינוי ומועד הפינוי בהודעה מיום 21.2.2008. (ראה נספח 10 לתצהיר הפקח מר שי קרפ) המועד לביצוע פסק הדין ולפינוי המקרקעין נקבע ליום 18.3.2008.
8.
ביום 6.3.2008 הגישו התובעים את התביעה שבפני
וכן בקשה למתן צו מניעה זמני המורה לרשות הפיתוח
להימנע מלבצע את פסק הדין לפינוי ומונע ממנו לפעול לפינויים מהמקרקעין.
על פי החלטת כב' השופטת ד"ר רבינוביץ – ברון, למרות הקשיים הקיימים על פני התובענה, ניתן צו לעיכוב הליכי פינוי התובעים.

טענות הצדדים בתמצית
טענות התובעים
9.
לטענת התובעים תביעת הפינוי כנגד מר אבו עדרה הוגשה על ידי רשות הפיתוח
כשנתיים לאחר גירושי מר אבו עדרה והנתבעת מספר 1, לאחר שמר אבו עדרה נישא לאשה אחרת.

10.
לטענת התובעים נוהלו ההליכים כנגד מר אבו עדרה בהתעלם מהם, כמחטף, תוך התעלמות מזכויותיהם.

11.
התובעים טוענים כי מעת הגירושין בין מר אבו עדרה לתובעת מספר 1 הם חילקו את רכושם כך שהתובעים קיבלו מספר חדרים וסככות במקרקעין והם חיים בהפרדה מלאה, במבנה נפרד, וללא כל קשר בין הצדדים.

12.
לטענת התובעים לו היו נתבעים היו עותרים לבקש סעד מן הצדק לפי חוק הגנת הדייר, ולא היו מפונים מן המקרקעין. לטענת התובעים גם אם יפסק כי לתובעים רשות במקרקעין כי אז כל עוד לא קיבלו הודעה על הפסקתה, אין חובה עליהם להתפנות מהמקרקעין.

טענות הנתבעת
13.
הנתבעת טוענת כי תביעת התובעים אינה מגלה עילה. לתובעים אין כל זכות במקרקעין או ביחס אליהם משלא נטענה ולא הוכחה על ידם כל זכות הנובעת מהתחייבות, רשות , שניתנו להם על ידי הנתבעת. זכותם הנטענת היא אך מכוח זכויותיו הנטענות של מר אבו עדרה.

14.
הנתבעת טוענת כי משניתן פסק הדין כנגד מר אבו עדרה חלה חובת הפינוי לא רק עליו, אלא גם על התובעים שאינם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות עצמאית ובת תוקף.
15.
לטענת הנתבעת לא הייתה חייבת לצרף מלכתחילה את כל המחזיקים לתביעת הפינוי, ואין בכך משום קיפוח זכותם. התובעים היו רשאים לפנות לבית המשפט ולהוכיח זכותם ולבקש מרשם ההוצאה לפועל לעכב את הפינוי. אלא שבנסיבות העניין התובעים כלל לא מוכיחים כי יש להם זכות במקרקעין. כל עתירתם של התובעים היא למנוע את הפינוי, מבלי שטוענים ומוכיחים מהי זכותם הנטענת ואיך נוצרה. תוצאה זו אינה מקובלת על פי הדין. הנתבעת טוענת בנוסף כי תביעת התובעים בנסיבות אלה אינה בתום לב.

16.
לטענת הנתבעת התובעים ידעו על תביעת הפינוי אך בחרו שלא להצטרף להליכים, ואף לא לדווח לנתבעת על החלוקה הנטענת של המקרקעין. גם בעת הזו בחרו התובעים שלא לצרף את כל ילדי הנתבעת מספר 1 ומר אבו עדרה כתובעים בתובענה.

17.
הנתבעת טוענת כי טענת התובעים בדבר חלוקת המקרקעין לא הוכחה. לטענת הנתבעת עדות התובע 2 היא עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע ואשר אין לקבלה. זאת גם לאור הסתירות בגרסאותיו, ומשאין לתת בו אמון. בנוסף נטען כי הנתבעת מספר 1 כלל לא העידה במשפט וגם לא מר אבו עדרה, דבר העומד לרועץ לתובעים.

18.
לטענת הנתבעת על התובענה חל מעשה בית דין והתובעים מושתקים מלטעון טענותיהם כנטען בכתב התביעה מכוח הקביעות שנקבעו בפסקי הדין שנתנו כנגד מר אבו עדרה בתביעת הפינוי.

דיון
הליכי הפינוי בהם נקטה רשות הפיתוח

19.
עיקר טענת התובעים בתביעתם היא כי יש ליתן צו המונע סילוק ידם מהמקרקעין, זאת משפסק הדין נשוא הליכי ההוצאה לפועל נוהלו בהתעלם מהם, כמחטף, ותוך התעלמות מזכויותיהם.
טענה דומה נדונה ונדחתה ב

פסק דין
כב' השופט לנדוי בע"א 14/76 מרים זלוטוגורה-הר-זהב נ' ישראל רוטנברג, פ"ד ל(3) 722. (1976). אביא הדברים כלשונם בקצרה להלן:
"בא-כוח המערערות טוען שפסק-דין הפינוי אשר ניתן בתביעה של בעל הבית, המשיב, נגד הרב, בעילה של נטישת המושכר, בטל מאליו מפני שמחובת המשיב היה לצרף את המערערות כנתבעות נוספות לתביעתו. כמו חברי הנכבד, השופט י' כהן, גם אני לא מצאתי ממש בטענה זו. יריבו הנכון של בעל הבית בתביעת הפינוי היה הרב אשר עמו נעשו בעבר חוזי השכירות ולאחר מכן הוא נעשה דייר על-פי החוק בדירה. יכול היה המשיב לצרף את המערערות מיד כנתבעות לתביעה, על-מנת לקצר את הדרך ולהביא לידי בירור טענותיהן באותו הליך. אך אין הוא חייב לעשות כן, אלא הוא יכול להגביל את בירור התביעה למחלוקת בינו ובין מי שזכויותיו כדייר חוזי או כדייר על-פי החוק נובעות במישרין מקשר השכירות בינו ובין התובע ; ואם נהג כן, אין בזה משום קיפוח זכותו הדיונית של מי שטוען לזכות עצמאית בנכס. הלה יכול לפנות ליו"ר ההוצאה-לפועל ולבקש את עיכוב הפינוי לפי סעיף 65 של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כדי לאפשר לו לפנות לבית-המשפט ולהוכיח את זכותו. זו היתה ההלכה מלפני חוק ההוצאה לפועל החדש, והיא לא השתנתה אחריו. יש בה ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר : היא מונעת סיכול תביעתו של בעל-הבית על-ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית-המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מדי פעם מול פני טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי. במקרה דנן ידע בעל הבית שהמערערות נמצאות בנכס (וגם הן ידעו על תביעתו ויכלו לבקש הצטרפות כנתבעות נוספות). אבל לא תמיד עולה בידי בעל הבית לברר את זהותם של המחזיקים בנכס, היכולים להתחלף חדשים לבקרים. "
ראה בנוסף:
בש"א (מחוזי ת"א) 5383/03 בר"ע 1318/03(תל-אביב-יפו)
הג'ונגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל
(2003) (לא פורסם) שם בואר על ידי כב' השופט בר אופיר חובות המחזיק בנכס אשר עותר להשהיית פינויו מכוח
פסק דין
לפינוי:
"אני מדגיש כי על הצד השלישי (קרי: המבקש) להצביע על מקור זכותו בנכס, שכן השהיית הפינוי - שמדובר בה בסעיף 65 - איננה ניתנת כעניין שבשגרה אלא לאחר בחינה לכאורית של הזכויות הנטענות על ידי הצד השלישי. ורק לאחר שראש ההוצאה לפועל שוכנע כי לכאורה נתונה בידי הצד השלישי זכות הראויה להגנה - רק אז יורה על השהיית הפינוי, כדי שהטוען יוכל לפנות לבית המשפט המוסמך ולהגן על זכויותיו."
ראה גם: דוד בר – אופיר. הוצאה לפועל – הליכים והלכות. מהדורה ששית. 2005. בעמ' 697.
סבורתני כי דברים אלה יפים גם בעניין שבפני
. העולה מההלכה המובאת לעיל הוא כי
לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעת בעת שהגישה תביעתה כנגד מר אבו עדרה בלבד.

היעדר הוכחת זכות עצמאית בנכס
למניעת פינויים מהנכס היה על התובעים ליזום תובענה בגדרה היה עליהם להוכיח את מקור זכותם העצמאית בנכס.
ראה:
ע"א 14/76 מרים זלוטוגורה-הר-זהב נ' ישראל רוטנברג. שם.
בר"ע 1318/03 (תל אביב – יפו). הג'ונגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל . שם.
זאת לא עשו. אפנה לאמור בסעיף 96 לסיכומי התובעים שם נאמר:
"אין מדובר בתובענה זו בבקשה להכיר בזכויות במקרקעין של התובעים, אלא רק סעד הצהרתי שקובע כי פסה"ד של פינוי כנגד סלימאן ותיק הוצל"פ שננקט כנגד סלימן – אינו חל על התובעים וכי רכושם הדל של התובעים הינו בבעלות התובעים ולא בבעלות סלמן."
סבורתני כי די בכך כדי להצדיק את דחיית התביעה, משלא הוכח בה מה שצריך היה להוכיח. מעבר לצורך אציין גם את האמור להלן:

20.
גם לגוף העניין מודים התובעים כי אין להם זכות עצמאית במקרקעין. אפנה בהקשר זה לעדויות התובע מספר 2 כדלקמן:
התובע מספר 2 הודה כי אין לו כל חוזה חתום עם המינהל.
(ראה עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 22 – 24).
התובע מספר 2 טען כי התובעים קיבלו את זכויותיהם על חלק מהמקרקעין ממר אבו עדרה.
(ראה עדותו בעמוד 4 שורה 24 ובעמוד 5 שורות 6 – 11 בפרוטוקול הדיון בבקשה לסעד זמני).
התובע מספר 2 הודה כי התובעים לא שילמו דבר למנהל וטען כי האדמה היא על שם אביו, מר אבו עדרה.
(ראה עדותו בעמוד 13 שורה 15 לפרוטוקול).

21.
טענת התובעים כי הם המחזיקים בנכס אינה מצביעה על כי להם זכות במקרקעין. המדובר אך בתיאור מצב אשר בסעיפים 16 – 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 מקנה אמנם למחזיק הגנות מסוימות על החזקתו, זאת
כנגד מי שפועל כנגדה ללא בירור והכרעה משפטיים. אין להוראות אלה כל רבלנטיות לצורך ההכרעה במחלוקת שבפני
.

רשיון
במקרקעין
22.
ביחס לטענה הנטענת בחצי פה ביחס לרשות התובעים להחזיק במקרקעין מכוח הבטחה או התנהגות הנתבעת אציין כי הטענה נסתרה בעדות התובע מספר 2, העד היחיד שהעיד מטעם התובעים. אפנה לעדות התובע מספר 2, זאת כדלקמן:

"ש. אתה פנית, אתה או אימא שלך או אחד האחים האחרים פניתם במכתב למינהל ואמרתם יש לנו פה זכויות במקרקעין, תעשו לנו הסכם, תנו לנו משהו.
ת. אני לא פניתי
ש. אימא שלך
ת. גם אמא שלי לא פנתה
ש. מישהו הבטיח לך שיתנו לך להמשיך לגור במקרקעין
ת.אני לא יודע כלום, אף אחד לא אמר לי כלום
ש. אתה או אימא שלך או אחד האחים האחרים שלך דיברתם עם מישהו מהמינהל שבא לבקר, מפקחים, פניתם ודיברתם איתם?
ת. לא
ש.ז"א שמה שאתה אומר שאתה לא דיברת עם אף אחד מהמינהל ואף אחד לא נתן לכם להמשיך לגור במקרקעין
ת. לא דיברתי עם אף אחד
ש. המינהל נתן לך התחייבות שאתה יכול להמשיך לגור במקרקעין
ת. לא דיברו איתי בכלל
ש. אתה היית פעם נוכח באיזה שיחה שאבא שלך דיבר עם האנשים של המינהל
ת. לא
ש. אתה ראית את אבא שלך מדבר עם מפקח מהמינהל?
ת.הגיעו מפקחים, לא שמעתי את השיחה."
(ראה עדות התובע מספר 2 בעמוד 17 לפרוטוקול שורה 1 ואילך)

23.
טענות התובעים ביחס להבטחה שניתנה להם על ידי הנתבעת או מי מטעמה לפיה יוכלו להמשיך ולהחזיק במקרקעין נסתרו בעדות התובע מספר 2 עצמו.
יצוין כי התובעת מספר 1 בחרה שלא להעיד כלל מסיבות שלא ניתן להן הסבר ראוי. גם מר אבו עדרה לא הוזמן כעד מטעם התובעים, הגם שמצופה היה כי יוזמן על ידם. מחדלים אלה מצבעים, על יסוד החזקה הנסמכת על ניסיון החיים בעניין זה,
על כי לו היו מעידים היה בכך כדי לחבל בגרסת התובעים ובתביעה.
התקשיתי להבין כיצד מפנה ב"כ התובעים בסיכומי התשובה מטעמם לחקירת התובעת מספר 1 וכיצד הוא טוען כי לא נסתרה. אפנה לעמוד 21 לפרוטקול הדיון. שם לאחר סיום חקירת התובע מספר 2 הצהיר : "אלו עדי".

24.
לו אף הייתה מוכחת הטענה בדבר רשות התובעים, גם אז לא היה בכך כדי להועיל להם. הגשת תביעת הפינוי כנגד מר אבו עדרה ומשלוח הודעת פינוי לתובעים מצביעה באופן ברור על רצונה של הנתבעת לבטל את הרישיון, אפילו ניתן לתובעים, ואיני סבורה כי הוכח שניתן רישיון כזה, קל וחומר רישיון בתמורה.
ראה: ע"א 32/77 אליאסף טבולצקי נ' בית - כנסת ובית
- מדרש החסידים
פ"ד לא (3) 214. (1977).

מעשה בית דין
25.
סבורתני כי יש לדחות את התביעה אף מחמת מעשה בית דין, זאת הגם שהתובעים לא היו צד ישיר לתביעת הפינוי, ולהליכי הערעור שנדחו. הטעם לקיומו של מעשה בית דין ולהשתק
נובע בנסיבות העניין מקרבתם המשפטית בין התובעים ומר אבו עדרה, מזהות האינטרסים ביניהם, ובהיות התובעים מי שבאו מכוחו של מר אבו עדרה.
בעניין זה נפסק האמור להלן:
" אכן בדרך-כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק, כי מי שלא היה צד לדיון הקודם. ממילא לא היתה לו, בדרך-כלל, שעת הכושר הדרושה (וזהות הצד שכנגד דרושה כנראה להבטיח את ההדדיות שהוא תנאי נוסף לתחולת ההשתק). בעל-דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (
privity
) עם בעל-דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת. אבל אין זה חוק ולא יעבור: יש ובעל – דין בתביעה השניה אל השתתף בדיון הראשון באותו תפקיד, או שלא השתתף בו כלל, ולמרות זאת מן הצדק הוא להשתיקו"
ראה: ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא(1), 29 . (1976).
בעניין התובעים יש לומר כי לגוף העניין ולאור עדות התובע מספר שתיים שלפיה ניזונה זכותם הנטענת של התובעים מזכות אבי המשפחה גרוש התובעת מר אבו עדרה, משנפסק ב

פסק דין
חלוט כי עליו לפנות את המקרקעין, לא יכולה לתובעים זכות טובה מהרשות שניתנה לו אשר באה לסיומה כפי שנפסק.
בנוסף יש לומר כי עקב "הקרבה המשפטית" שבין התובעים למר אבו עדרה, לאור זהות האינטרסים הכלכליים ביניהם רואה הדין לנכון להשתיק גם אותם מקיום הליך משפטי נוסף להעלאת טענותיהם, זאת משיקולים של מדיניות משפטית וצדק.
ראה בעניין זה: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין ואח' נ' בנק מזרחי – טפחות (טרם פורסם) (2011).
בעניין זה בואר על ידי פרופ' זלצמן האמור להלן:
"בעוד שלגבי צד להליך פועל הרעיון שמן הראוי מטעמים שבטובת הכלל, למנוע ממי שכבר היה לו יומו בבית המשפט לחזור ולתבוע בשל אותה עילת תביעה או להתדיין בקשר לאותה פלוגתא, נדרש לגבי מי שהיה בפועל זר להליך אך מבקשים לייחס לו את "יומו" של אחד מבעלי הדין טעם נוסף, שישמש צידוק להחלת המניעות הדיונית כלפיו. טעם זה נעוץ בקשר המסוים שיש לאותו זר להתדיינות הראשונה עם מי שהיה צד לה, מבחינת העניין שיש לו בנושא התובענה, ובשיקולים של צדק, המניעים את שיטת המשפט להרחיב את תחום חלותו של מעשה בית דין. במלים אחרות, הרעיון המנחה כאן הוא, שבנסיבות המיוחדות המצביעות על מעמדו או על זיקתו של אותו זר להליך להתדיינות המקורית, יהיה זה צודק למנוע ממנו את יומו שלו, משום שבפועל היה לו יומו באמצעות מי שהיה צד ישיר באותה התדיינות ואשר עימו יש לו קשר של "קרבה משפטית".
ראה: נינה זלצמן.מעשה בית – דין בהליך האזרחי בעמ' 370.
תכלית זו מצדיקה את המסקנה לפיה חל השתק מכוח מעשה בית דין גם ביחס לתובענה. איני סבורה כי גירושי מר אבו עדרה מאם התובעים 2 – 5 שוללת בנסיבות העניין את הקרבה המשפטית בין הצדדים לאור זהות האינטרסים ביניהם, היות הנתבעים 2 – 5 ילדיהם המשותפים של מר אבו עדרה והתובעת מספר 1, ולאור האמור בעדות התובע מספר 2 שלפיה זכויותיהם הנטענות של
התובעים נובעות מזכותו של מר אבו עדרה.

סבורתני כי התמשכות הליכי פינוי המקרקעין נשוא התובענה זאת בחלוף כ 12 שנים ממועד מתן פסק הדין
בתביעת הפינוי ועד עתה ממחישה היטב את העוול שנעשה לצד שזכה בתביעת הפינוי על כל גלגוליה ולא הצליח לממש את פסק הדין לפינוי המקרקעין.
פסק הדין בתביעת הפינוי
חייב את מר אבו עדרה לפנות את המקרקעין מכל אדם. כל אדם - ולרבות התובעים. כך להבנתי יש לפרש את פסק הדין.

ידיעת המערערים על ההליכים שהתנהלו כנגד מר אבו עדרה
מהעדויות שנשמעו עולה בנוסף כי התובעים ידעו על ההליכים שהתנהלו כנגד מר אבו עדרה, ויכולים היו לבקש להצטרף אליהם, לו חפצו בכך.
אפנה לעדות פקח מר שי קרפ בעמוד 25 לפרוטוקול הדיון שם נאמרו הדברים מפורשות.
עדות זו מתחזקת בעדות התובע מספר 2 בחקירתו הנגדית (בעמוד 5 שורה 15 -
17 לפרוטוקול הדיון בבקשה למתן סעד זמני, ובעמוד 17 שורה 19 לפרוטוקול)
לשאלה שנשאל התובע מספר 2 האם הוא יודע שבמסגרת התביעה אביו הגיש חוות דעת שמאי השיב:
"לא. אני ידעתי שכל הזמן היה מו"מ איתכם."
לשאלה מי אמר לו שמתנהל משא ומתן השיב התובע מספר 2:
"אני רואה אתכם כל הזמן באים לשטח, אני לא חלק מהמו"מ." (ראה עדותו בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון בבקשה למתן סעד זמני. שם.)
התשריט שצורף לתביעתו הכספית של מר אבו עדרה הוא התשריט עליו משעינים התובעים את טענתם בדבר ההפרדה הקיימת במקרקעין. אף בכך ניתן למצוא תוספת חיזוק לקשר הקיים בין מר אבו עדרה והתובעים.
עדות הפקח מתחזקת גם מקריסת טענת התובעים וגרסתם לפיה לא היה להם כל קשר עם מר אבו עדרה.
בעניין זה העיד התובע מספר 2 כי ידע כי עו"ד פישמן ועו"ד זילברמן יצגו את מר אבו עדרה וכי שמע כי דיברו על כך בטלפון (ראה עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה למתן סעד זמני ) גם בחקירתו על תצהירו אישר התובע מספר 2 כי הוא מדבר עם אביו (ראה עמוד 12 לפרוטוקול שורה 20).
סבורתני כי המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי התובעים היו מודעים להליכי פינוי אך נמנעו מלהצטרף כצד להם. ניתן להסיק בנסיבות אלה כי התובעים הסכימו לייצוג האינטרסים שלהם על ידי מר אבו עדרה, ואף מטעם זה חל השתק על טענותיהם הנובע מהדוקטרינה בדבר מעשה בית דין.

התוצאה
26.
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. למען הסר ספק מובהר כי הצו הזמני שניתן מבוטל.
לפיכך אין מניעה להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל לפינוי המקרקעין. הליכי ההוצאה לפועל יעוכבו למשך 90 ימים מהיום לצורך התארגנות התובעים.
התובעים ישאו ביחד בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.








ניתן היום,
ז' תשרי תשע"ב, 5 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3020/08 הניה אבו עדרה, גיסר אבו עדרה, זיאד אבו עדרה ואח' נ' רשות הפיתוח (פורסם ב-ֽ 05/10/2011)