פסקי דין על רועי לוי |

27179-04/11 עפ     27/09/2011




עפ 27179-04/11 רועי לוי נ' מדינת ישראל




לך



st1\:*{behavior: }



בית המשפט המחוזי מרכז

ע"פ 27179-04-11 לוי נ' מדינת ישראל



27 ספטמבר 2011



לפני:
כב' השופט אברהם טל
, אב"ד – סג"נ
כב' השופטת זהבה בוסתן
כב' השופט צבי דותן



המערער

רועי לוי


נגד

המשיבה

מדינת ישראל

<#3#>

פסק דין
השופט צבי דותן

1.
בפני
נו ערעור על הכרעת הדין, על ההרשעה ועל גזר הדין בת.פ. (רמלה) 2837/08, מפי כב' השופט ד"ר ע' קובו.

2.
המערער והמתלוננת היו, במועדים הרלוונטיים, בני זוג נשואים, אולם השלום לא שרר ביניהם. בכתב האישום נטען כי כחודשיים לפני יום 23/10/08, נכנסה המתלוננת, שהיתה בהיריון, לחדר השינה כשבכוונתה ללכת לישון, אולם המערער שפך מים על מיטתם המשותפת. בהמשך, לאחר שהיא נעלה את דלת החדר, הוא ניתק את זרם החשמל בבית. אח"כ ביקשה המתלוננת לצאת מהבית אולם המערער מנע זאת ממנה בכך שעמד מול דלת הבית וחסם בגופו את יציאתה של המתלוננת. באותן נסיבות המערער תקף את המתלוננת בכך שאחז בידה בחוזקה, דרך על רגלה, ובעט בה, עד שהמתלוננת נאלצה לנשוך אותו בכתפו. כתוצאה ממעשיו, נפלה המתלוננת ארצה.

3.
אירוע שני אירע ביום 23/10/08 כאשר המתלוננת היתה בבית.
המערער הגיע ביחד עם אביו, איים עליה, גידף אותה, ונטל ממנה את מסמכיה האישיים ואת מכשירי הטלפון כדי למנוע ממנה להתקשר להוריה. מיד אח"כ צלצל המערער לאמה של המתלוננת, ואיים עליה במלים: "את זבל, את זבל, את הלכת לעורך דין, את לא תזכי לראות את הנכדים שלך, אני מודיע לך שאת לא תזכי לראות את הנכדים שלך". המערער סירב לאפשר למתלוננת לשוחח עם אמה, וניתק את השיחה.

4.
המערער הועמד לדין בגין ביצוע עבירות תקיפת בת זוג לפי סעיפים 379 ו- 382(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

5.
ביהמ"ש קמא קבע כי הוא מאמין לעדות המתלוננת.
באשר לאירוע הראשון קבע ביהמ"ש קמא כי הוא מקבל את גירסת המתלוננת לפיה, במהלך ריב ביניהם, המערער אחז אותה בחוזקה וכי היא נשכה אותו כדי לנסות להשתחרר מאחיזתו. במהלך המאבק ביניהם, המערער אף דרך על כף רגלה. ביהמ"ש קמא קבע, לאור גירסת המתלוננת, אשר מתחזקת בהודאת המערער שדרך עליה, כי המערער אכן אחז במתלוננת ודרך על כף רגלה, וכי התנהגות זו עולה כדי תקיפה. בנוגע לבעיטה קבע ביהמ"ש קמא כי קיים ספק סביר אם אכן המערער בעט במתלוננת. ביהמ"ש קמא הרשיע, אפוא, את המערער, בקשר לאירוע הראשון, בעבירה של תקיפת בת זוג בכך שאחז במתלוננת ולאחר מכן דרך על כף רגלה.

6.
בנוגע לאירוע השני קבע ביהמ"ש קמא כי הוא מאמין לעדויות המתלוננת והוריה לפיהן המערער איים על הוריה בטלפון כי הם לא יזכו לראות את הנכדים, וניתק את השיחה. המערער עצמו אישר בעדותו כי אמר דברים אלה, אך טען כי הוא אמר דברים אלה לאמה של המתלוננת, רק לאחר שהיא אמרה לו שהוא לא יזכה לראות את ילדיו, ובתגובה לדבריה אלה.

ביהמ"ש קמא דחה טענה זו של המערער מנימוקים שפרט בפיסקה 40 להכרעת הדין. ביהמ"ש קמא ציין, בנוגע לטענת המערער שלא התכוון לממש את האיום, כי די בהשמעת האיום בכוונה להפחיד או להקניט, ואין בדין דרישה כי תהיה כוונה לממש את האיום. ביהמ"ש קמא קבע, אפוא, על יסוד עדותה של אם המתלוננת, ועדות המערער עצמו, כי המערער איים עליה, בדבריו הנ"ל. המערער הורשע, אפוא, בקשר לאירוע השני, בעבירה של איומים בכך שאיים על אמה של המתלוננת שלא תזכה לראות את נכדיה.

כן יש לציין כי ביהמ"ש קמא דחה טענת הגנה מן הצדק וטענת זוטי דברים שנטענו בפני
ו.

7.
בגזר הדין דחה ביהמ"ש קמא את עתירת המערער לבטל את ההרשעה ולהסתפק באי-הרשעה. באשר לעונש, הטיל ביהמ"ש קמא על המערער שלשה חודשי מאסר על תנאי, בתנאים האמורים בגזר הדין.

8.
טענות ב"כ המערער בערעור על הכרעת הדין
א.
דריכת המערער על רגל המתלוננת היתה תוך כדי מאבק גופני שהתפתח ביניהם. הדריכה על כף רגלה של המתלוננת לא היתה מלווה בכוונה, ואפילו לא במודעות למעשה. המערער אישר בעדותו כי הוא דרך בלי משים – ובוודאי בלי כוונה – על כף רגלה של המתלוננת, במהלך הדחיפות ההדדיות ביניהם.
ב.
ביהמ"ש קמא הסתמך על דבריו של המערער בענין זה, משמע שהאמין לו, ועל כן היה עליו לקבל את מלוא גירסתו, ולא רק חלק ממנה המתיישב עם הרשעה.
ג.
ביהמ"ש קמא כלל לא התייחס, לא דן ולא הכריע בשאלה האם נתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת התקיפה.
ד.
המתלוננת לא הגישה תלונה על האירוע הראשון סמוך לאחר שקרה, וגם כאשר פנתה למשטרה, כחודשיים מאוחר יותר, בקשר לאירוע השני, אמרה כי לא היתה אלימות כלפיה מצד המערער "לא היום, ולא בעבר" (ת/2).
ה.
לענין האיומים כלפי אמה של המתלוננת, המלים שאמר המערער אינן מהוות "איום", כהגדרתו בסעיף 192 לחוק העונשין, שכן, אין בהן איום בפגיעה, לא בגופה של אם המתלוננת, לא בחירותה, לא בנכסיה, לא בשמה הטוב, ולא בפרנסתה.
ו.
הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ולא ביישוב הדעת. לא היתה למערער כל כוונה לממש את הדברים, קרי, לפגוע בילדיו (שעוד לא נולדו אז). כל מי ששומע את הדברים מבין שלא היה כאן איום בפגיעה בחייה או בגופה של אמה של המתלוננת. מכל מקום, האמירה של המערער יכולה להתפרש ולהשתמע באופנים שונים, ודי בכך כדי לזכותו.
ז.
זוטי דברים: הדברים בהם הורשע המערער בסופו של דבר הם קלי ערך מאד, דברים שאילו עמדו לבדם (להבדיל מכתב האישום כפי שהוגש) ייתכן מאד שכלל לא היו מקימים הליך פלילי.
ח.
הגנה מן הצדק: בשל מסכת הייסורים שעבר המערער, לרבות הרס חיי משפחתו, "יהול המשפט, שבסופו של דבר לא נשאר ממנו כמעט מאומה, מצדיקים זיכוי בגין "הגנה מן הצדק".
הנשיכה הקשה שנשכה המתלוננת את המערער שעה שדווקא הוא הועמד לדין והיא לא הועמדה לדין, מהווה אכיפה בררנית, המקימה הגנה מן הצדק.

9.
טענות המערער בערעורו על ההרשעה
השוואה בין קולת המעשים בהם הורשע המערער עם הנזק החמור שייגרם לעתידו המקצועי, התלוי בשמו הטוב ובגיליון הרשעות נקי, ולאור תסקיר שירות המבחן, שהיה חיובי, זהו מקרה המצדיק אי הרשעה.

10.
תגובת המשיבה
א.
המערער דרך במתכוון ולא בהיסח הדעת על כף רגלה של המתלוננת.
ב.
המבחן לאיומים הוא מבחן אובייקטיבי התלוי בנסיבות הענין. במקרה דנן המערער קשר את האיום לעובדה שהורי המתלוננת פנו לעורך דין, כשאמר לאם המתלוננת: "את הלכת לעורך דין... את לא תזכי לראות את הנכדים שלך".




ג.
המערער אכן לא התכוון לפגוע בנכדים שטרם נולדו, אולם האיום למנוע מהסבתא לראות את הנכדים מהווה פגיעה בחרות ההחלטה/הפעולה של המתלוננת ושל הוריה, שהחליטו לפרק את התא המשפחתי ופנו לצורך כך לעו"ד העוסק בגירושין.
ד.
אם תישאר רק ההרשעה בעבירת האיומים, יש מקום לאי-הרשעה, בשים לב לכך שהמערער והמתלוננת גרושים כיום.


הכרעה בענין האירוע הראשון (תקיפת בת זוג)
11.
הטענה העיקרית בפי המערער בענין זה היא כי הדריכה על כף רגלה של המתלוננת לא היתה מלווה בכוונה, ואף לא במודעות למעשה, באשר הוא דרך על רגלה מבלי משים, תוך כדי הדחיפות ההדדיות ביניהם.

12.
היסוד הנפשי בעבירה של תקיפה סתם אינו כולל דרישה של "כוונה" אלא הוא בא על סיפוקו ב"מודעות" כלפי טיב המעשה והתקיימות הנסיבות (י' קדמי, "על הדין בפלילים, חוק העונשין" מהד' תשס"ו-2006, חלק שלישי, בעמ' 1516, 1520).

13.
האם המערער היה מודע לכך שהינו דורך
על כף רגלה של המתלוננת?
המתלוננת העידה: "זה לא קרה בטעות. הוא דרך לי על הרגל בעוצמה, זה כאב" (עמ' 29 ש' 5).

המערער אמר בהודעתו במשטרה, ת/1 (שורה 18): "היה באמת ריב שדרכתי עליה...".


המערער אמר בחקירתו הראשית: "... אני קמתי מהכסא והיא דחפה אותי לכיוון הסלון, ניסיתי להתנגד, כנראה במהלך הדחיפות האלה דרכתי לה על הרגל, לא יודע, חושב שכן. דרכתי לה על כף הרגל" (עמ' 83 ש' 2 – 3).

ובחקירתו הנגדית (עמ' 94 ש' 1 – 6) אמר המערער "במהלך הדחיפות דרכתי לה על הרגל... דרכתי עליה, במהלך הדחיפות אני חושב שדרכתי עליה... דרכתי עליה במהלך הדחיפות, אחרי שהיא נשכה אותי".


ובהמשך, בתשובה לשאלה אם דרך עליה ענה "נכון. במהלך הדחיפות" (עמ' 115, ש' 25).

14.
הנה כי כן, המתלוננת העידה כי הדריכה על כף רגלה לא אירעה "בטעות". ואילו המערער לא טען בעדותו כי עשה זאת בלי כוונה או בלי משים. הוא אמנם מנסה בשלב מסוים בעדותו לומר שכנראה דרך לה על הרגל, שהוא לא יודע, שהוא חושב שדרך עליה, אך בסופו של דבר הוא מאשר לא פחות משש פעמים כי אכן דרך עליה, וכאמור, איננו טוען כי היה זה מבלי משים. יתר על כן, מדבריו "דרכתי עליה במהלך הדחיפות, אחרי שהיא נשכה אותי" משתמע כי הוא היה מודע לדריכה ואף עשה זאת במתכוון, בתגובה לכך שהיא נשכה אותו נשיכה מאד חזקה בכתפו (כפי שניתן לראות בתמונות נ/1). אני דוחה את טענת המערער כאילו הוא אישר בעדותו שדרך על רגלה של המתלוננת מבלי משים, ובוודאי בלי כוונה, שכן, המערער לא אמר כדברים הללו, ולא כך עולה מעדותו.

15.
התשובה לטענה כי ביהמ"ש קמא הסתמך על דברי המערער, משום שהאמין לו, ולכן היה עליו לקבל את מלוא גירסתו, ולא רק חלק ממנה, המתיישב עם הרשעה, התשובה לטענה זו היא שביהמ"ש סמך הכרעתו בראש ובראשונה על מתן אמון בעדותה של המתלוננת (עמ' 133 ש' 20 – 22, עמ' 135 ש' 15), וחיזוק לה מצא ביהמ"ש בהודאתו של המערער, כי אכן דרך עליה (עמ' 135 ש' 23).




מכל מקום, לא ברור היכן מצא ב"כ המערער כי ביהמ"ש קמא קיבל רק חלק מגירסת המערער, המתיישב עם הרשעה. המערער אישר שוב ושוב כי אכן דרך על כף רגלה של המתלוננת, וכפי שכבר ציינתי, לא טען בשום מקום בצורה ברורה כי עשה זאת בלי כוונה או בלי מודעות.
מהעובדה שהדבר היה במהלך דחיפות הדדיות ביניהם – לא נובע שהדריכה על הרגל נעשתה ללא מודעות. כמצוטט לעיל, המערער העיד כי דרך עליה במהלך הדחיפות, אחרי שהיא נשכה אותו (עמ' 94 ש' 6), משמע – להבנתי – שהדריכה היתה בתגובה לכך שנשכה אותו. והמתלוננת העידה כי "זה לא קרה בטעות. הוא דרך לי על הרגל בעוצמה" (עמ' 29 ש' 5).

16.
נכון שביהמ"ש קמא לא התייחס במפורש לשאלה האם התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת התקיפה, אך נראה כי ביהמ"ש קמא "דילג" על כך, משום שהיה ברור לו שיסוד המודעות התקיים – ובכך צדק – ולא ראה צורך לייחד לכך דיון נפרד.

17.
המתלוננת נתנה הסבר מניח את הדעת לכך שכבשה עדותה במשך כחודשיים ימים, וגם כאשר נעשתה, בסופו של דבר, ביום 23/10/08, פניה למשטרה, היה זה בקשר לאירוע אחר, והמתלוננת אמרה לשוטרים (ת/2) כי לא היתה אלימות כלפיה, גם לא בעבר (עמ' 37 ש' 14 – 15 ועמ' 38 ש' 5 – 15). ביהמ"ש קמא קיבל את ההסבר (ראה פיסקה 35 להכרעת הדין) ואינני סבור כי שגה בכך.

הכרעה בעניין האירוע השני (איומים)
18.
המערער הודה בעצם אמירת המלים לאמה של המתלוננת: "את לא תזכי לראות את הנכדים שלך" (עמ' 107 ש' 2, עמ' 111 ש' 20 – 23). המבחן הקובע אם יש בדברים משום איום אם לאו הוא "הערכתו של האדם הסביר כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה" (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י פ"ד מג (3) 373, בעמ' 379).

עוד נקבע באותו מקרה כי "המבחן המכריע לרכיב "האיום" הוא מבחן "המהות", דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו (שם, בעמ' 379).

19.
האמירה לאמה של המתלוננת, "את לא תזכי לראות את הנכדים שלך", עשויה להתפרש בצורות שונות, ובין היתר, כאיום לפגיעה בחיי הנכדים, או כאיום לפגיעה בחיי אמה של המתלוננת, אלא שב"כ המשיבה איננה טוענת, ולא טענה בשום שלב, לא בביהמ"ש קמא ולא בפני
נו, כי המערער איים לקפח את חייה של האמא או של הנכדים.

לטענתה, האיום היה בכך שהוא התכוון "לחסום מהסבתא לראות את הנכדים" (פרוטוקול הדיון בפני
נו, עמ' 4, ש' 13), והדבר, לשיטתה, מהווה "איום", שכן, יש בכך פגיעה בחרות ההחלטה/הפעולה של המתלוננת והוריה, שהחליטו לפרק את התא המשפחתי ולפנות לעו"ד לענייני גירושין.

20.
דעתי היא, הן לפי מבחן האדם הסביר והן לפי מבחן מהות הדברים שנאמרו, כי אין בדברים הללו משום "איום".

אבחן את נסיבות המקרה: השלום לא שרר בביתם של המערער והמתלוננת (עמ' 34 ש' 6 – 11). המתלוננת החליטה להתגרש (עמ' 26 ש' 13 – 29), אך למערער היא אמרה כי איננה רוצה להתגרש, היא רוצה שקט לעצמה לחשוב, והיא לא תעשה דבר מאחורי גבו (עמ' 85 ש' 31 עד עמ' 86 ש' 2). בפועל, כאמור, היא כבר החליטה להתגרש וביקשה מהוריה לגשת בעבורה לעו"ד לענייני גירושין, על מנת להיוועץ בו (עמ' 34 ש' 11 – 14). מהלך זה נעשה מאחורי גבו של המערער וללא ידיעתו. כשהוא גילה זאת, הוא בא יחד עם אביו לדירה, כשהמתלוננת היתה בדירה, התקשר אל אמה של המתלוננת וביקש ממנה כי שניהם, הורי המתלוננת, יבואו לדירה לדבר וללבן את הדברים (עמ' 86).
המערער מאשר כי בשיחת טלפון זו הטונים עלו, הוא כינה את אמה של המתלוננת "זבל", וגם אמר לה, בין היתר, "את לא תזכי לראות את הנכדים שלך", כאשר ב"כ המשיבה עצמה מפרשת שכוונת הדברים היתה: אני לא אתן לך, הסבתא, לראות את הילדים.

21.
אינני סבור כי אמירה זו, על רקע זה, ובנסיבות אלו, מהווה "איום" כמשמעותו בחוק העונשין שכן "מעשה ייחשב לאיום אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין
בגוף,
בחרות,
בנכסים, בשם הטוב, או בפרנסה
של האדם שעליו מאיימים, או על אדם אחר.
כאשר הביטוי מתייחס
לאפשרות
הפגיעה
באחד מן העניינים האמורים,
כי אז על פי תוכנו הוא יכול לעלות כדי
"איום""
(רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י תק – על 2006 (1)
66,
בפיסקה 10).
במקרה דנן,
לא היה כאן איום לפגוע, לא בגופה, לא בחרותה (לרבות חרות הפעולה/ההחלטה), לא בנכסיה, לא בשמה הטוב, ולא בפרנסתה של אם המתלוננת, אלא היו כאן חילופי דברים כמעט שגרתיים בין בני זוג במצבים טעונים
שכאלה. את הלכת לעו"ד? אז אני לא אתן לך לראות את הילדים. מין
quid pro quo
ילדותי שכזה, ולא שום דבר בעל גוון פלילי כלשהו.

22.
לסיכום חלק זה, המערער אכן אמר לאמה של המתלוננת, כי היא לא תזכה לראות את נכדיה, אולם אינני סבור, בנסיבות מקרה זה, כי אמירה זו עולה כדי עבירה פלילית של איומים. לפיכך אני מציע לחברי במותב לקבל חלק זה של הערעור, ולזכות את המערער מהאישום בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.


טענת "זוטי דברים"
23.
נגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו מעשים שונים. ביהמ"ש קמא זיכה את המערער לגבי חלק מהמעשים שיוחסו לו בכתב האישום, ואני מציע לזכות אותו גם מעבירת האיומים. על כנה נותרה אפוא רק ההרשעה בכך שאחז במתלוננת ולאחר מכן דרך על כף רגלה. ב"כ המערער טוען כי המערער איננו עבריין, כי מדובר במריבה ילדותית וקטנונית בין בני זוג, שכיום הם גרושים, שאינה מצדיקה מיצוי הליך פלילי או הכתמת שמו של המערער כמי שהורשע בפלילים, ומבקש לפיכך לזכותו, מהטעם של "זוטי דברים".
ביהמ"ש קמא דחה טענה זו בקובעו כי "דריכה על רגלה של המתלוננת, בנסיבות המקרה דנן כפי שמתארת המתלוננת, אינה בגדר זוטי דברים, אף אם היתה במסגרת דחיפות הדדיות בין הנאשם למתלוננת.

24.
אני סבור כי בנסיבות מקרה זה היה ראוי לקבל את ההגנה של זוטי דברים, לפי סעיף 34י"ז לחוק העונשין.
בע"פ 807/99 מ"י נ' עזיזיאן פ"ד נג (5) 747, בעמ' 761, נפסק כי ההגנה של "זוטי דברים" "תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן, ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית".

אולם בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי בין מכלול השיקולים לענין זה ניתן לשקול גם את העושה, ולא רק את המעשה:
"בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו אם מעשה העבירה הצמיח מידה מזערית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים.
................
נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש שהשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה".
(ע"פ 7829/03 מ"י נ' אריאל הנדסת חשמל פ"ד ס (2) 120, בעמ' 148).



בע"פ 4874/95 משה שלמה נ' מ"י (לא פורסם, נזכר וצוטט ע"י כב' השופט סטרשנוב בע"פ (מחוזי ת"א) 2125/94 יובל בן ארי נ' מ"י) זוכה הנאשם בביהמ"ש המחוזי מעבירת אינוס, אך הורשע בעבירה של תקיפה, בכך שמשך את המתלוננת בכתפה ואחז בידיה בניגוד לרצונה.
בביהמ"ש העליון זוכה המערער מעבירת התקיפה, בשל זוטי דברים. ביהמ"ש העליון קבע כי "העבירה בה הורשע המערער היא פעוטה ביותר, ונכנסת לגידרם של זוטי דברים, ואין ספק כי לא היה מוגש כתב אישום בגינה אלמלא האישומים האחרים, שמהם זוכה המערער".

בע"פ (מחוזי ת"א) 2125/94 יובל בן ארי נ' מ"י, הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון, בין היתר, גם את עברו הנקי של המערער, בציינו כי המערער הוא "בעל עבר נקי לחלוטין, שניהל עד כה אורח חיים נורמטיבי, וגם אם כשל במקרה זה כשלון מקרי, חד פעמי, ופעוט ערך, מן הראוי שביום הדין יעמוד עברו לזכותו, עד כדי הימנעות מהרשעתו בדין ומהטלת כתם ההרשעה (או הרישום הפלילי) על גיליון חייו הנקי ללא רבב, הן לפני המקרה והן לאחריו".

25.
ולענין המקרה שבפני
נו
א.
מעשה הדריכה על כף רגלה של המתלוננת נעשה בתגובה לנשיכה חזקה שהיא נשכה אותו. תחילה המערער אחז בה בחוזקה, אח"כ, כדי להשתחרר מאחיזתו, היא נשכה אותו נשיכה חזקה בכתפו. היא אישרה שהיתה זו נשיכה חזקה (פרו' עמ' 21 ש' 28, והדבר גם עולה מהתמונות נ/1).
רק אחרי הנשיכה, ובתגובה לכך, המערער דרך על כף רגלה, כך עולה הן מעדות המתלוננת (עמ' 5, ש' 13 – 15) והן מעדות המערער (עמ' 94 ש' 6).



ב.
מדובר במעשה המצוי ברף התחתון של עבירות התקיפה. המתלוננת אמנם טענה כי כף רגלה כאבה במשך שלושה ימים (עמ' 29 ש' 3), אך אין ולא היה לה שום סימן על כף הרגל (עמ' 28 ש' 11 – 16); היא לא פנתה לרופא או לקופת חולים (עמ' 27 ש' 23 – 24); היא לא סיפרה לאיש על האירוע (עמ' 27 ש' 13 – 16); רק חודשיים לאחר מכן היא הגישה תלונה במשטרה, על אירוע אחר, לא על אירוע התקיפה; ובאותה הזדמנות טענה שלא היתה כל אלימות מצד המערער כלפיה, היום או בעבר (ראה ת/2). ניכר מכל האמור כי לא נגרם למתלוננת כל נזק גופני או אחר כתוצאה מהדריכה על כף רגלה.
ג.
המתלוננת, לפי עדותה, כלל לא התכוונה להתלונן נגד המערער על תקיפה זו (עמ' 37 ש' 14 – 15, עמ' 38 ש' 7), ובסופו של דבר סיפרה על כך במשטרה, רק לאחר שהסתבר לה שהוא התלונן נגדה על אירוע הנשיכה (עמ' 38 ש' 10 – 15).
ד.
המערער והמתלוננת הם כיום גרושים וחיים בנפרד, כך שבוודאי לא נשקפת למתלוננת כל סכנה מצידו.
ה.
נראה לי, בדומה לדברים שנאמרו בע"פ 7829/03 הנ"ל, כי מעשה העבירה החד פעמי שעבר המערער לא הצמיח ולו מידה מזערית של סכנה לציבור, וכי השפעתו של מעשה זה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את המערער בהרשעה בפלילים.
ו.
לדעתי, בגין עבירה זו בלבד, של אחיזת המתלוננת ודריכה על כף רגלה, בנסיבות כפי שהיו במקרה זה, היינו, כתגובה לכך שהיא נשכה אותו בחוזקה, לא היה ככל הנראה מוגש כתב אישום. שכן זה מעשה אשר לאור טיבו, נסיבותיו, תוצאותיו, והאינטרס הציבורי, הינו קל ערך.
ז.
תסקיר שירות המבחן מצביע על כך שהמערער הוא איש נורמטיבי, העובד כמהנדס אלקטרוניקה בחברת היי טק, אין לו כל עבר פלילי לפני ואחרי העבירות מושא ערעור זה, והמקרה נשוא דיוננו היה מקרה חד פעמי, כשגם המתלוננת מאשרת שלמעט מקרה יחיד זה, הוא מעולם לא נהג כלפיה באלימות פיזית.

26.
לאור האמור לעיל, אני סבור כי ראוי לזכות את המערער מהטעם של "זוטי דברים" לפי סעיף 34 י"ז לחוק העונשין, מהאישום בעבירת תקיפת בת זוג לפי סע' 379 + 382(ב) לחוק העונשין.

27.
לסיכום, אני מציע לחברי במותב לקבל את הערעור, ולזכות את המערער מן העבירות שהורשע בהן, ע"י ביהמ"ש קמא, קרי, תקיפת בת זוג ואיומים.




צבי דותן

, שופט


השופטים אברהם טל
, אב"ד – סג"נ והשופטת זהבה בוסתן

אנו מסכימים לחוות דעתו המנומקת ולתוצאה אליה הגיע כב' השופט צבי דותן
.





אברהם
טל, שופט, אב"ד
סגן נשיא
זהבה בוסתן
, שופטת


ההכרעה

אנו מקבלים את הערעור ומזכים את המערער מן העבירות שהורשע בהן, ע"י ביהמ"ש קמא, קרי, תקיפת בת זוג ואיומים.


<#7#>
ניתן והודע היום כ"ח אלול תשע"א, 27/09/2011 במעמד ב"כ המשיבה והמערער.







אברהם
טל, שופט, אב"ד
סגן נשיא
זהבה בוסתן
, שופטת
צבי דותן

, שופט










עפ בית משפט מחוזי 27179-04/11 רועי לוי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 27/09/2011)