פסקי דין על רחל סינואני | פסקי דין על ינון סינואני | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

10625/09 א     06/10/2011




א 10625/09 רחל סינואני נ' ינון סינואני, כלל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



6.10.11

ת"א 10625-09 סינואני נ' סינואני ואח'




בפני

כב' השופטת
ענת זינגר

תובעת
רחל סינואני

ע"י ב"כ עו"ד י. גוטגליק ואח'


נגד

נתבעים
1.ינון סינואני
2.כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ש. הכהן שמחיוף ואח'




פסק דין


עניינה של התביעה שבפני
י בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת התובעת, ילידת 1957, ביום 16.7.2005. הנתבע נהג ברכב בו נסעה התובעת בעת התאונה והנתבעת ביטחה הנהיגה ברכב במועד הרלוונטי.

ביום 16.7.2005 נפגעה התובעת בתאונת דרכים בהיותה נוסעת ברכב אשר היה נהוג על ידי בעלה, הנתבע 1. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בראשה, צווארה, בגב, בידיים וברגליים. התובעת הובהלה לבית החולים "וולפסון" שם אושפזה למשך יממה לצורך השגחה. לאחר קבלת טיפול רפואי, שוחררה התובעת לביתה, כשצווארה מקובע באמצעות צווארון, תוך מתן הנחיות להמשך טיפולים ומעקב רפואי. התביעה נתמכה בבקשה למינוי מומחים בתחום הפנימי-ראומטולוגיה, האורולוגיה והנוירולוגיה. מאחר והתביעה הייתה חידוש של תביעה קודמת שנמחקה, צורפה כבר לכתב התביעה חוות דעתו של פרופ' ליברגל שמונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה בתביעה המקורית וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% נכות. הנתבעת מצידה התנגדה לבקשה למינוי מומחים נוספים.


ביום 10.8.2010 קבע כבוד הרשם מ. בורשטיין כי באשר לתחום הראומטולוגיה, על התובעת לפנות תחילה למומחה בתחום האורטופדיה לשם הבהרת הצורך במינוי מומחה נוסף בתחום המבוקש. אשר לתחום האורולוגיה, נקבע כי הונחה ראשית ראיה לאפשרות קיומו של קשר סיבתי, אף שמדובר בסבירות נמוכה לכך. בכדי שלא לחסום דרכה של התובעת להוכיח פגיעתה ובשים לב גם לכך שלא הוכח רצף טיפולי - מונה מומחה בתחום האורולוגיה אך מימון ביניים הוטל על התובעת. לאחר שהתובעת לא הפקידה את שכר טרחת המומחה ולא הגישה את תשובות המומחה פרופ' ליברגל לעניין הנדרש, הורה כבוד הרשם בורשטיין ביום 14.10.2010 על הגשת תחשיבי נזק.

מאחר ואף לאחר הגשת הנ"ל לא הסתייעה פשרה, הוגשו ראיות הצדדים.

קביעות המומחה מטעם בית משפט:

פרופ' ליברגל ציין בחוות דעתו כי התובעת מתלוננת על כאבים קבועים, תלות בתרופות, החסרת ימי עבודה עקב כאב, צורך בעזרה בבית, סבל בעיקר מהצוואר והגב התחתון, לעיתים חוסר שליטה על רגל שמאל ובריחת שתן. בחוות דעתו, לאחר שסרק חומר שהונח בפני
ו ואת תוצאות הבדיקות מצא המומחה להכיר ב- 10% נכות, בגין התלונות על כאבים בגב התחתון, בהתאם לסעיף 37(7) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. המומחה ציין כי התובעת נותרה לאחר התאונה עם תלונות "סובייקטיביות" רבות כאמור, אשר מרביתן סביב הגב התחתון ופלג הגוף השמאלי. המומחה ציין עוד כי מצא בבדיקת התובעת ובבדיקות העזר עדות לתחלואה ניוונית משמעותית בגב התחתון היכולה להסביר את תלונותיה. עוד הוסיף כי אומנם היו תלונות בודדות גם בעברה על כאבי גב תחתון ולעיתים הסתמנות רדיקולרית אך המומחה מצא כי אלה אינן רציפות ו"אינן שונות מהמקובל באוכלוסיה. בשקלול הנ"ל, ביטוי גם לעובדה זו".


למומחה נשלחו מספר סבבים של שאלות הבהרה. במסגרת תשובותיו לשאלות אישר המומחה את תעודות המחלה שניתנו לתובעת. הסכים שנזקקה לטיפולים בעבר אך קבע שאין ודאות כי תידרש לטיפולים בעתיד ומכל מקום, אלה כלולים בסל הבריאות. המומחה הוסיף כי להערכתו המצב קבוע ואין הוא רואה הצדקה להתערבות ניתוחית כפי שהוצע בשאלות מטעם התובעת.
המומחה לא מצא לחוות דעתו אם יש מקום להפעלת תקנה 15, מאחר שהדבר אינו בתחום התמחותו. המומחה הסכים עם זאת שהנכות היא תפקודית, ביחס לעבודות במשק בית. המומחה סבר שאין צורך למנות מומחה נוסף בתחום הפנימי-ראומטולוגיה בהשיבו: "התלונות שהעלתה בפני
אופייניות לתחלואה ספינלית בגינה נקבעה הנכות. אבחון הפיברומיאלגיה ומשמעות מחלה זו מורכבת וגם אם אכן זו האבחנה, אני סבור כי הנכות בהקשר שהוצגה בחוות דעתי, מבטאת את מכלול התחלואה שנגרמה בתאונה בדיון...".


במסגרת תשובות לשאלות ב"כ הנתבעים הסכים המומחה כי בבדיקתו ובבדיקות העזר שבוצעו לתובעת, יש עדות לתחלואה ניוונית משמעותית בגב התחתון. כאשר נשאל האם נכון שיש לייחס את אחוזי הנכות שקבע למצב הרפואי של התובעת, ללא קשר לתאונה, לא שלל הטענה אך השיב: "לא בהכרח, ראה דיון בחוות דעתי. יש התייחסות לסוגיה זו".

עת נשאל המומחה האם נכון כי באופן בלתי תלוי בתאונה הייתה התובעת צפויה להגיע למצב המתואר בחוות דעתו וזאת עקב התפתחות של השינויים הניווניים מהם היא סובלת, השיב בחיוב. עם זאת הוסיף שלא ניתן לשלול כי התאונה האיצה או החמירה את מצב התובעת ולכן נקבעה כאמור נכות בגין התאונה.

ראיות הצדדים
:

מטעם התביעה הוגש ביום 3.3.2011 תצהירה של התובעת. בתצהירה שבה התובעת על האמור בכתב תביעתה. התובעת מציינת כי עקב התאונה היה צווארה מקובע בצווארון במשך מספר שבועות בהם לא יכלה לתפקד. ביום 13.10.05 היא הובהלה שוב לבית חולים וולפסון בשל כאבי גב עזים והגבלות תנועה מהן סבלה. לאחר טיפול רפואי נוסף שוחררה לביתה, עם הוראות למנוחה והמשך טיפול ומעקב רפואי. בנוסף, טוענת התובעת כי מאז התאונה ועד היום היא סובלת מכאבים והגבלות תנועה בגב ובצוואר, כאבים אשר מקרינים לאזור הכתף ויד שמאל והיא נוטלת תרופות לשיכוך הכאבים. הכאבים אינם קבועים והם מתגברים לעיתים ומוחמרים בשינויי מזג האוויר. לדברי התובעת היא סובלת לעיתים מחולשה וחוסר שליטה על הרגלים שקופצות, זאת בנוסף לבריחת שתן ממנה סבלה.


התובעת מוסיפה כי כתוצאה מהתאונה היא הוגבלה בפעולות פיזיות המצריכות מאמץ. הנכות גורמת לה לקשיים תפקודיים בחיי היומיום וכן בעבודתה במשק בית. התובעת מציינת כי בעקבות הכאבים העזים והמתמשכים מהם סבלה, עלה חשד שהיא סובלת מתסמונת פיברומיאלגיה והיא נשלחה לבצע מספר בדיקות בעניין זה. התובעת אף מצהירה כי בעקבות התאונה עברה טיפולי פיזיותרפיה רבים וטיפולים אלטרנטיביים כדוגמת רפלקסולוגיה, דיקור סיני, עיסוי הוליסטי ועוד, זאת ללא הועיל. עוד נאמר כי הומלץ לה לבצע זריקות אפידוראליות לשיכוך כאבים, אולם עקב פחדה מקבלת זריקות אלו, נמנעה לבצען. כך גם הומלץ לה לטענתה לעבור ניתוח גב, אולם היא פוחדת לעשות כן.


התובעת המוצאת פרנסתה בעבודות במשקי בית של אחרים, מצהירה כי בעקבות התאונה היא נאלצה להעדר במשך שבועות ארוכים מעבודתה, והיא מתקשה כיום, בעקבות התאונה, להמשיך ולעסוק באותן עבודות. התובעת מפנה בתצהירה לכך שבתשובה לשאלות ההבהרה שנשלחו לפרופ' ליברגל, אושר כי נכותה הרפואית, על רקע עבודתה במשק בית - הינה תפקודית במלואה. לדברי התובעת בתצהירה, עובר לתאונה, היא עבדה במשך שנים רבות בבתים פרטיים בעבודות ניקיון ומשק בית. התובעת תארה את עבודתה כעבודה פיזית מובהקת הדורשת התכופפויות רבות, הזזת רהיטים, נשיאת חפצים והפעלה רצופה של כל הגוף ותנועת עמוד השדרה במיוחד. לדבריה, שכרה החודשי היה בסך של 5,000 ₪ נטו. התובעת טענה כי היא עובדת אצל לקוחות רבים במשך מספר שנים, וזאת עוד עובר לתאונה. התובעת אינה מקבלת תלושי שכר, אבל לקוחותיה הם קבועים (פחות או יותר כהגדרתה). בעקבות התאונה, נעדרה היא מעבודתה מעת לעת, ולהערכתה בסך הכול נעדרה כשלושה חודשים מלאים. לדבריה, עקב מגבלותיה הרפואיות והתפקודיות היא נאלצה להפחית את עבודתה ולהעדר מעבודתה לצורך טיפולים רפואיים, תוך שנגרמים לה הפסדי שכר ניכרים.


התובעת הוסיפה כי מאז התאונה היא נזקקה במשך כל התקופה הראשונה שלאחר התאונה לעזרה ולסיעוד בהיקף נרחב מבני משפחתה, ועקב חסרון כיס, היא אינה נעזרת בעזרה בשכר, למרות שהיא זקוקה לה. לדבריה, למרות סוג עבודתה, בביתה שלה היא אינה יכולה לעבוד כמו שעשתה בעבר עקב הכאבים הפוקדים אותה. התובעת אף מצהירה כי בעלה סובל ממחלת ריאות קשה (
copd
), בנותיה גדולות ואין מי שיסייע לה בעבודות הבית, למרות שהיא זקוקה לעזרה כזו.


התובעת טוענת כי היא אינה בטוחה שתמשיך לעבוד עוד בעבודתה עקב מגבלותיה והכאבים מהם היא סובלת. לדבריה, למרות שהיא עובדת כיום, קצב עבודתה ירד בהרבה ועבודות שבעבר ביצעה במהירות, דורשות ממנה כיום זמן רב. במשך 25 שנים היא עובדת במשק בית, יש לה לקוחות אצלם היא עובדת במשך שנים רבות ואלמלא התאונה, הייתה ממשיכה לעבוד בעבודה זו עד גיל 67. לדבריה, גם חמותה עבדה עד גיל זה במשק בית והיא עצמה החליפה עובדת אחרת שהייתה בגיל 75. התובעת טענה כי שכרה, נכון למועד הגשת התצהיר, עומד על כ- 6,000 ₪.


התובעת צירפה לתצהירה קבלות רבות וטענה כי סכומן הנומינאלי הכולל עומד על כ- 6,000 ₪ כאשר היא העריכה שהיו לה הוצאות נוספות בערך של כ- 3,000 ₪ בגין תרופות, נסיעות לטיפולים וטיפולים רפואיים ואלטרנטיביים.

התובעת צירפה עוד לתצהירה מספר אישורים של מעסיקים כי זו עובדת אצלם וכן השכר החודשי המשולם לה על ידי כל אחד מהם. על פי אישורי המעסיקים, נראה כי שכרה החודשי מתקרב לסך של כ- 6,000 ₪. כאשר עולה מהאישורים שאצל חלק מהמעסיקים החלה לעבוד במועדים המאוחרים לתאונה, בעוד אצל חלקם היא מועסקת עוד ממועדים המוקדמים לתאונה.

לאחר הגשת התצהיר הוגשו לתיק בית המשפט כהשלמה דיווחי מעסיקים של התובעת, כפי שדווחו למוסד לביטוח לאומי.

על פי המצורף:
אצל הגברת שרה גרייף, עבדה התובעת בחודש ינואר 2010 עד יוני 2010 וכן מחודש אוקטובר עד דצמבר באותה השנה.
שכרה החודשי 450 ₪.

אצל הגברת מרים גרסיה עבדה התובעת בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2010, שכרה החודשי 500 ₪.

אצל הגברת קרן וולדנר עבדה התובעת בחודשים יולי עד דצמבר 2010. למעט חודש דצמבר 2010 בו השתכרה התובעת 1,714 ₪, בכל יתר החודשים שכרה החודשי היה 1,020 ₪.
אצל הגברת סגל זנה עבדה בחודש ינואר 2010 ועד דצמבר 2010. שכרה החודשי היה 240 ₪.

אצל הגברת חנה רחלה כהן עבדה בחודש ינואר 2010, שכרה החודשי 613 ₪ וכן בחודשים אפריל עד דצמבר באותה שנה. שכרה החודשי הממוצע בחודשים אלו היה כ – 544 ₪.

אצל הגברת דינה פורת עבדה בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2010. שכרה החודשי היה 750 ₪.

אצל הגברת מאיה רוטפוס עבדה בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2010. שכרה החודשי היה 400 ₪.

אצל הגברת גנני שולמית עבדה בחודשים יולי עד דצמבר 2010. שכרה החודשי היה 800 ₪.

אצל הגברת עאפיה סינוני עבדה בחודשים ינואר עד דצמבר 2010. שכרה החודשי היה 163 ₪.

אצל הגברת קדמי אסתר עבדה ממחצית חודש נובמבר 2009 עד 31.3.2010 (ר' הודעת השלמה מיום 28.4.11).


הראיות ביום 5.10.11:

ביום 15.10.11 נחקרה התובעת על תצהירה. בפתח עדותה השלימה את תצהירה בציינה כי לאחרונה פוטרה על ידי אחד מבעלי הבתים בהם עבדה, מאחר ובעלי הבית החליטו לנקות את הבית לבד. התובעת אמרה עם זאת כי מצאה בית חלופי. אף שבתצהירה טענה טענות כלליות בלבד באשר לקושי בביצוע עבודה, בעת חקירתה הנגדית, העלתה לראשונה טענות ספציפיות באשר להפסדיה. כך טענה התובעת כי
בעבר עבדה שמונה שעות עבודה ביום, אך כיום לדבריה אינה יכולה לעבוד יותר מחמש שעות ביום. מאחר ובהתאם לתצהירה הרוויחה בעבר כ - 5,000 ₪ לחודש, בעוד לדבריה היום היא מרוויחה כ - 6,000 ₪ לחודש, ציינה כי הדבר נעוץ בשוני של תעריף שעת עבודה. נטען כי בעבר עמד התעריף על
30 ₪ לשעה בעוד כיום הוא עומד על כ- 45 ₪ לשעה. לתובעת לא היה הסבר של ממש באשר לשאלה מדוע לא טרחה לציין טענות אלו בתצהירה.

­ עת נשאלה התובעת מדוע לא הציגה אישורים נוספים של לקוחות אצלם עבדה עוד עובר לתאונה, ציינה כי הציגה אישורים רק מלקוחות אצלם המשיכה לעבוד מאחר ולא הרגישה נעים לפנות לכאלו שחדלה לעבוד אצלם ואין לה קשר עימם. מאחר והוצגו אישורים באשר לתשלומים לביטוח לאומי רק ממועדים המאוחרים לתאונה, נשאלה התובעת מדוע לא הביאה אישורים דומים באשר למועדים המוקדמים. תשובתה הייתה "מה שאמרו לי להביא הבאתי. מה שאני יודעת שצריך להביא" (ראה עמ' 4 שורה 11).

התובעת נשאלה כמה זמן לאחר התאונה נעדרה מהעבודה, וזאת בשים לב לעובדה שבתצהירה נאמר מספר פעמים כי נעדרה "במשך שבועות ארוכים". בהקשר זה השיבה כי נעדרה לשבועיים עד חודש. כאשר נשאלה מדוע לא ציינה פרק זמן מוגדר בתצהיר, אלא "שבועות ארוכים" השיבה כי במילים "שבועות ארוכים" התכוונה להיעדרויות נוספות לאחר מכן, העדרויות שלא היו רצופות.
לא היה בפי התובעת
מענה מספק באשר לשאלה מדוע אותם מעסיקים אשר נתנו אישור כי עבדה אצלם עובר לתאונה, לא רשמו על
גבי אותו האישור, כי נעדרה לאחר התאונה, או כי היקף משרתה ירד עקב מגבלה זו או אחרת.

התובעת הסכימה כי בעבודת משק בית בדרך כלל מאותרת עבודה נוספת על בסיס המלצות מפה לאוזן. עוד הסכימה כי מנסים עובד חדש ורק אם זה מוכיח את עצמו הוא נשאר במקום העבודה. לא הייתה מחלוקת כי לאחר התאונה החלה התובעת לעבוד גם עם מעסיקים חדשים, כלומר שממשיכות להתקבל לגביה המלצות אף לאחר פגיעתה.

באשר לטענה שתפוקתה ירדה, וכן שהיא עובדת היום פחות שעות, הוסיפה התובעת וטענה כי בהתחשב במגבלותיה, היא נאלצת להישאר גם לאחר שעות בגינן משולם לה תשלום. לדבריה, בעלי הבית אף לא יודעים על כך מאחר והם לא בבית, אך מקום בו סיכמה על חמש שעות עבודה, ולא הספיקה לסיים את הבית בשעות הקצובות, היא נאלצת להשלים את העבודה, כאמור ללא תשלום. יוטעם, כי גם עובדה זו לא צוינה בתצהירה, ולא הובהר מדוע הועלתה הטענה לראשונה בעת החקירה.

כאשר נשאלה על המשפחה שפיטרה אותה לאחרונה (ראה לעיל סעיף 13), טענה בחקירה הנגדית כי אף שבתחילת עדותה אמרה שפוטרה מאחר והם החליטו לנקות את הבית לבד, היא שמעה מחברה שלה שעובדת באותו הבית כמבשלת, שביסוד הפיטורים עומדת העובדה שהיא כבר לא עומדת בקצב.
כאשר נשאלה מדוע שהדבר יגרום לפיטוריה, כאשר לטענתה בכל מקרה היא נשארת לאחר השעות ומשלימה את העבודה הנדרשת, השיבה כי במקרה דנן בעלי הבית נמצאים בבית במשך העבודה וזה לא נעים להם שהיא תישאר יותר מהשעות עליהן סיכמו. יוער בהקשר זה, כי על אף שטענה כאמור נחרצות שכיום היא עובדת רק חמש שעות ביום, אמרה בהקשר זה כי עם אותם בעלי בית "סיכמנו על שמונה שעות" (ראה עמ' 7 שורה 17). כלומר ששעות נוספות מעבר לאותן שמונה, לא יכלה להשאר כאמור, מאחר ובעלי הבית לא הרגישו בנוח עם כך. עד סוף עדותה לא ניתן מענה לשאלה המתבקשת - כיצד עבדה אצל אותה משפחה ממנה פוטרה רק לאחרונה, שמונה שעות ביום, כאשר לדבריה אינה מסוגלת לעבוד יותר מחמש שעות, לאחר התאונה.

באשר לעזרה שלדבריה סופקה לה על ידי בתה, אין מחלוקת כי בתה לא הובאה לעדות וכך גם לא בעלה (על אף שביסוד הדבר לא שיקול של חסכון בזמנו שכן הבעל נכח במהלך כל הדיון באולם) - חרף הטענה לעזרת הנ"ל.

כאשר נשאלה התובעת על טענתה כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה להעסיק עובדת בשכר, היא טענה שאינה יכולה להוכיח את האמור באמצעות תדפיסי בנק, מאחר ואין לה כלל חשבון בנק "אני חיה רק על מזומן, אני חיה מהיד לפה" (ראה עמ' 8 שורה 10).
התובעת טענה כי עובר לתאונה לא היו לה כל קשיים בעבודה "הייתי כמו שור" (ראה עמ' 8 שורה
13), עם זאת לדבריה לאחר התאונה הפכה לשבר כלי וכאשר היא מגיעה הביתה היא נזרקת למיטה. על אף דברים אלו, ועל אף העובדה שגם בתצהיר הבריאות, שצורף לכתב התביעה, טענה כי לא היו לה כל מחלות קודמות שחייבו אשפוזה ולא עברה כל תאונה קודמת - עלו דברים אחרים ממסמכים רפואיים שהוצגו במהלך חקירתה. בהקשר זה אעיר, כי מסכימה אני עם ב"כ התובעת שחלק מהמסמכים היו ממועדים רחוקים מאוד (כגון מסמך משנת 1967) וממילא לא רלבנטיים. עם זאת, בכלל אותם מסמכים היו גם מסמכים המעידים כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים בשנות ה-90, וכי החל משנות ה - 90 קיימים רישומים רבים באשר לתלונות על כאבים בצוואר, ברגליים, ובגב עם הקרנה לעכוז ולרגל. בכלל אותם מסמכים, היו גם מסמכים המלמדים כי הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ואף לקבלת זריקות. במהלך הפנייתה לכל אותם מסמכים, לא פסקה התובעת מלהשיב: "לא זכור לי" (ראה החקירה בעניין המסמכים החל מעמ' 9 ועד עמ' 12). בכלל האמור טענה גם שאינה זוכרת אם הלכה לטיפולים פיזיותראפיים ואינה זוכרת אם קיבלה זריקות, אף שהדבר עולה לכאורה מאותם המסמכים. לטעמי, תשובות התובעת היו בלתי אמינות. קשה לקבל שהתובעת לא תזכור טיפולים ממין זה בזריקות. כמו גם טענה להעדר זיכרון, באשר לתלונות העולות מאותם המסמכים.

בכלל אותם מסמכים ראוי להדגיש במיוחד מסמכים מהשנים 2002-2005;

כך ביום 25.10.2002 נרשמו תלונות על כאבים ברגל ימין כאשר הכאב מקרין מהגב, רישום דומה קיים מיום 16.4.2003 כאשר מצוין כי בוצעה זריקה בסמוך.
ביום 3.2.2003 נרשמה תלונה על כאבים בכפות רגליים, כאשר בהתאם לתלונה הכאבים מתמשכים כבר ארבעה חודשים (כפי שטענה התובעת שאינה זוכרת תלונות אחרות, כך טענה שאינה זוכרת גם תלונה זו, על אף פרק הזמן המשמעותי אשר לו יוחסו הכאבים).
ביום 7.2.2005, כלומר כחמישה חודשים בלבד לפני התאונה, קיים תיעוד נוסף לתלונה על כאבי גב, כאשר אף במועד זה קיבלה התובעת זריקה.
התובעת נחקרה עוד על קבלות שצורפו לתצהירה, והיא לא ידעה להסביר קשר של חלק מהם לפגיעתה. אף כאן השיבה מספר פעמים "לא זוכרת". באשר לקבלה על סך 900 ₪ בגין התייעצות עם מומחה פרטי, אמרה כי אינה זוכרת אם פנתה לקבל עליה החזר. אקדים את המאוחר ואציין כי מקובלת עלי עמדת באת כוח הנתבעים שקשה להלום כי אישה אשר חיה על בסיס מזומנים מהיד לפה (כטענתה) לא תברר אפשרות לקבל החזר של סכום בהיקף זה מקופת החולים, ולא תזכור כיצד מימנה אותו.

התובעת הסכימה שהיום כבר אינה מקבלת טיפולים. על אף שלא הוצגו קבלות באשר לטיפולים אלטרנטיביים וזאת כבר משנת 2009, היא טענה בתחילת חקירתה הנגדית כי הפסיקה את הטיפולים רק לפני שנה או שמונה חודשים. כאשר הופנתה לאי ההתאמה בין מועדי הקבלות שהוצגו לבין טענה זו, תיקנה את עצמה ואמרה: "אמרתי שאני לא זוכרת בדיוק, אולי" (ראה עמ' 13 שורה 23). התובעת טענה שגם היום היא עושה שימוש במשככי כאבים ובאשר לשאלה מדוע לא הוצגו קבלות מהשנתיים האחרונות, אמרה כי היא לא יכולה לרוץ כל הזמן לרופא לקבל מרשם. באשר לשאלה הנוספת - מדוע אינה מציגה אם כך את אותן קבלות מבית מרקחת פרטי בו קנתה המשככים, השיבה שהתעייפה לאסוף הקבלות.
טענות הצדדים בסיכומיהם
:
איני מוצאת מקום לפרט את טענות הצדדים בסיכומיהם שכן אלה הועלו בהרחבה על הכתב בפרוטוקול הדיון (ר' החל מעמ' 14). אסתפק בציון העובדה שלא הייתה סוגיה בה לא היו חלוקים. בכלל האמור - היו הצדדים חלוקים באשר לאמינות התובעת, הוכחת גובה משכורתה, הוכחת פגיעה תפקודית אם בכלל והיקפה והפיצוי הראוי בכל רכיב. למחלוקות שעלו בין הצדדים, אתייחס במידת הצורך, אגב הכרעתי.

הכרעה:
מסכימה אני עם ב"כ הנתבעים כי בפתח הדברים ראוי להידרש לאמינות התובעת וזאת בשים לב לכך שכלל הטענות נסמכות למעשה על עדותה, עדות יחידה של בעלת דין (ר' סעיף 54 לפקודת הראיות
וכן י' קדמי על הראיות (תשס"ד) מעמ' 1240) ובשים לב לדברים שעלו במהלך החקירה. לטעמי קיים קושי לא מבוטל להסתמך על עדות זו לבדה. כפי שציינתי לעיל, בעת חקירתה היו מרבית תשובות התובעת כי אינה זוכרת וזאת גם על דברים אשר קשה להניח כי אכן אינה זוכרת אותם. כך קשה לקבל שאינה זוכרת תאונת דרכים קודמת; קשה לקבל שאינה זוכרת תלונות קודמות באשר לכאבי גב; ובמיוחד קשה לקבל הטענה כי אינה זוכרת קבלת זריקות בגין אותם כאבים ו/או טיפולי פיזיותרפיה.

בנוסף, יש ממש בשאלת ב"כ הנתבעות מדוע לא נכללו בתצהיר הטענות החדשות שהועלו בעת העדות - בדבר הפחתה משמעותית כביכול בשעות העבודה היומיות. קשה להלום כי התובעת לא תטרח לפרט בתחשיב נזק מטעמה ולאחר מכן גם בתצהירה טענה משמעותית באשר לירידה בהיקף שעות עבודתה וטענה מנגד באשר לעלייה בתעריף שעת עבודה. הדברים יפים במיוחד, עת שהסבר ממין זה נדרש, לנוכח העובדה שההכנסה החודשית הכוללת לאחר התאונה עולה על זו שהייתה עובר לתאונה.

הן בתחשיב הנזק והן בתצהיר התרכזה הטענה בכך שלנוכח הכאבים יש צורך בהיעדרויות וקיים קושי בעבודה, אך לא נטען לירידה דרסטית בהיקף שעות העבודה, כפי שנטען לראשונה בעדות.
לא רק שהעלאת הטענה באיחור רב מעלה תמיהה, אלא זו גם לא נתמכה בכל ראיה ממשית.
לדידי לא ניתן להסתפק בטענת התובעת כי לא הרגישה בנוח לפנות למעסיקיה לשעבר אשר עימם אין לה עוד קשר כהסבר לחסרים הראייתיים. כאמור לעיל, לתצהירה היא צירפה אישורי מעסיקים, לרבות של מעסיקים אצלם עבדה עוד עובר לתאונה. אף אם אניח לטובת התובעת כי לא רצתה להטריד ולו אחד מהנ"ל במתן עדות, אין כל טעם מדוע לא ביקשה מהם לכתוב על גבי האישור שממילא כתבו - כי חל שינוי בהיקף שעות עבודתה או בתעריף לשעה?!. לא ברי מדוע מעסיק יסכים לחתום על אישור המפרט מועד תחילת העסקה והתעריף החודשי, אך יימנע מלכתוב על אותו אישור את ייתר הנתונים הנטענים. האישורים שצורפו לתצהיר מעלים כי אצל חלק מהמעסיקים עובדת התובעת כבר שנים רבות וממילא ניתן להניח שככל שהייתה פגיעה ממשית כנטען, הייתה התובעת יכולה לפנות אליהם בבקשה הפעוטה לתעד האמור בכתב (אם לא להתייצב כאמור לעדות). אוסיף כי טענת התובעת שכעת אינה יכולה לעבוד שמונה שעות אינה אמינה עלי גם לנוכח "פליטת הפה" שלה ביחס למעסיק האחרון אשר פיטר אותה בסמוך למועד שמיעת הראיות. כאמור לעיל, ביחס למעסיק זה אמרה כי אצלו אין היא עובדת יותר שעות מהמסוכם, כדי להשלים עבודתה האיטית, מאחר ובעלי הבית נמצאים בבית בעת העבודה ואזי הם רואים שהיא נשארת יותר משמונה השעות שסוכמו. מדבריה אלה, עלה בבירור כי בניגוד לטענתה אזי גם למעלה מ- חמש שנים לאחר הפגיעה, הוסיפה לעבוד שמונה שעות. אוסיף כי לא התרשמתי שיש ממש גם בטענת התובעת כאילו ללא ידיעת הבעלים, היא ממשיכה לעבוד יותר מחמש השעות ללא תשלום ועקב איטיותה.

בשולי חלק זה אפנה גם לעובדה שמדיווחי מל"ל שהוצגו עולה כי יש מקומות בהם עובדת התובעת בהיקף של שמונה שעות עבודה וזאת עד היום (ר' דיווח פורת דינה ממנו עולה כי התובעת עובדת אצלה יומיים בחודש ובמשך שש-עשרה שעות בחודש, משמע בכל פעם למשך שמונה שעות).
אף שטרם שונתה ההלכה המאפשרת להתחשב בשכר שלא דווח לרשויות המס, יש ליתן את הדעת לדברי כב' השופט י. עמית, בטרם מונה לבית המשפט העליון, בת.א. (מחוזי - חי') 355/07
המנוח נ. פלוני
(13.9.09). אף בהתעלם מאותם דברים, יש לזכור כי בית המשפט יקבל טענה לשכר לא מדווח רק כאשר זה יוכח באופן מספק ועסקינן בנטל לא קל. ר'

ע"א 2664/05
מנורה חברה לביטוח נ' עזבון המנוח אילן צוקרניק
(26.12.06);

ע"א 9813/07
טובה נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
(16.8.09).
אכן, כפי שטען ב"כ התובעת, במקרה דנן לא מדובר במקרה הקלאסי של שכר לא מדווח, שכן קיים לפחות דיווח של המעסיקים למוסד לביטוח לאומי. ברם, על יסוד אותו רציונל מכוחו נקבעו ההלכות דלעיל, יש מקום לטעמי, להשית על התובעת נטל הוכחה לא מבוטל להוכחת טענותיה באשר לפגיעה בשכר, עת שלא ניתן להוכיח הנזק באמצעות דיווחי מס או תלושי שכר. לטעמי התובעת לא עמדה בנטל זה.
העולה מן המקובץ;

למעט עדות התובעת (אף בהתעלם מהאיחור שבמועד העלאת הטענות על ידה), לא הובאה ראיה ממשית לכך שעובר לתאונה עבדה בבתים שמונה שעות ביום, מה היה מספר הבתים בהם עבדה בהיקף זה, בכמה מהם ירדה משרתה, לכמה שעות, אם בכלל, ירדה.
אומנם לא הובאו גם ראיות ממשיות באשר לשינוי בתעריף שעת עבודה, אך בעניין זה, בהתחשב בחלוף השנים מאז ארעה התאונה, ניתן להניח שאכן חל שינוי, שיש בו להסביר כיצד שכרה לא רק שלא ירד אלא אף עלה.
הצדדים התייחסו גם בהרחבה לקביעות המומחה. איני רואה מקום להרחיב בעניין זה, מעבר להבאת כלל קביעותיו (לרבות במסגרת תשובות לשאלות הבהרה) כמובא לעיל. אציין עם זאת כי לנוכח המסמכים הרפואיים שהוצגו במהלך חקירת התובעת אני מתקשה לקבל אמירתו כי התלונות מעברה אינן שונות מהמקובל באוכלוסייה. כאמור, קיים תיעוד לכאב שאף הוליד צורך בזריקות וזאת אף במועד הסמוך מאוד לתאונה. כמו כן יש ליתן את הדעת לכך שבתשובות הסכים המומחה גם לקיום מחלה ניוונית שאינה קשורה לתאונה ואת תלונות התובעת בחר לתאר במילים "סובייקטיביות".

ולאחר הערות כלליות אלה אפנה לראשי הנזקים לגופם;

הפסדי שכר בעבר
;

יש להבחין בין התקופה הסמוכה לתאונה ובין ייתרת התקופה מאז ועד היום -
באשר לתקופה הסמוכה לתאונה - טענה התובעת בתחשיבה כי נעדרה למשך שמונה חודשים מעבודתה. בתצהירה טענה כי נעדרה למשך שבועות רבים בסמוך לתאונה ובעדותה כבר צומצמה התקופה לפרק זמן של שבועיים עד חודש. בשים לב לאמור ובשים לב להערותיי לעיל, באשר לאמינות התובעת, אני מוצאת לשום נזקיה הסמוכים לתאונה על בסיס הפסד של כשלושה שבועות עבודה.
באשר ליתרת התקופה - שקלתי אם יש מקום ליתן פיצוי מקום בו נכשלה התובעת מהוכחת נזקה אף שעסקינן בנזק מיוחד. עם זאת מצאתי שלא להחמיר עימה בדרך של שלילת כל פיצוי אלא להסתפק בפיצוי מתון מוערך (להבדיל ממוכח). ביסוד האמור עומדת העובדה שניתן להניח כי לנוכח העובדה שהיא מוצאת פרנסתה בעבודה פיזית של ניקיון בתים, יש משמעות תפקודית מסוימת לנכותה. אף אם קשה להלום, שאותם מעסיקים שהעסיקו אותה בעבר למשך שמונה שעות יומיות, הסכימו להמשיך להעסיקה חרף ירידה דרסטית במספר השעות וגם בהספק במהלך אותן שעות - עדיין ניתן להניח כי מעת לעת, נדרשה התובעת לקצר שעותיה או להעדר כליל מעבודה עקב מכאוביה.
בשים לב לאמור אני פוסקת לתובעת בגין הפסדי שכר בעבר - סך כולל ומשוערך להיום בסך מעוגל של 22,500 ₪.
האמור מבוסס על 3,750 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.8.05 וסך נוסף של 15,000 ₪ (המהווה בין חצי לשליש נגזרת, מתחשיב אקטוארי המבוסס על 10% נכות, 5,000 ₪ שכר לחודש ולמשך תקופה של כ- שש שנים) בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.8.08.
הוצאות בעבר
;

בשים לב להיקף הקבלות שהוצגו ולטענות הצדדים בסיכומיהם (מחד גיסא טענות באשר לקבלות שלא ברור הקשר שלהן לפגיעה וטענות באשר לקבלה, שלא ברי מדוע לא פעלה התובעת לקבל החזרה ומאידך גיסא טענות באשר לקבלות שלא נשמרו במלואם) - אני מוצאת לפסוק פיצוי בשווי נוכחי של 7,500 ₪.
עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד
;

אין מחלוקת כי התובעת לא שכרה עזרה בתשלום עד היום. ניתן להניח שיש ממש בטענתה כי ביסוד הדבר עומד גם חוסר יכולת כלכלית, ברם מנגד יש לזכור כי בסופו של יום לא הוכרה נכות רפואית משמעותית. ייתרה מכך, בפועל חרף אותה נכות, התובעת ממשיכה גם לעבוד בעבודה פיזית ואף למספר שעות לא מבוטל. בהתחשב בעזרה שאני מעריכה כי סופקה לתובעת על ידי קרובי משפחה ואשר חרגה מזו המצופה מהם וכן בהתחשב בעזרה מסוימת לעתיד בעבודות קשות במיוחד אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.
פגיעה בכושר ההשתכרות
;

כאמור לעיל, שכר התובעת לאחר התאונה לא נפגע אלא אף אוסיף ועלה. עם זאת, הנחתי היא כי יש ממש בטענה שביסוד העלייה בשכר לא עומדת תוספת שעות עבודה אלא עלייה בתעריף שעת עבודה. אף שהתובעת מטעמיה בחרה להסתפק רק בעדותה ואף שכאמור לטעמי קיים קושי לסמוך על זו, בין בכלל ובין בהיותה עדות יחידה של בעל דין - לא ניתן להתעלם מהשיקולים הנגדיים הבאים;
א.
עבודת התובעת היא עבודה פיזית ובזו מטבע הדברים קיימת הנחה שיש משמעות תפקודית לנכות שהוכרה.
ב.
אף אם עד היום התמידה התובעת באותה עבודה, יש מקום לסברה שהדבר יקשה עליה ככל שיעלה גילה. יש ליתן עוד את הדעת לדברי המומחה שאף שסבר כי הייתה עתידה להגיע לאותו מצב עקב מחלתה הניוונית, הטעים עם זאת כי הפגיעה
מזרזת האמור.
בשים לב לאמור ובשים לב לייתר האמור לעיל, אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 51,500 ₪.
הסכום האמור נפסק בשים לב לסכום המתקבל בנגזרת של 2/3 מתחשיב המבוסס על 10% נכות, שכר נוכחי נטען של 6,000 ₪ ושלוש עשרה שנות עבודה נוספות.
לא מצאתי בסופו של יום, להניח כי התובעת הייתה עתידה לפרוש לפני גיל 67, גם ללא קשר לתאונה, בהתחשב במהות העבודה וזאת בשים לב לפסיקה אליה הפנה בא כוחה.
אעיר כי מאחר ולא נטען מטעם הנתבעת שיש מקום להפחתה רעיונית של מס הכנסה והערכת הפיצוי על בסיס ההכנסה לאחר אותה הפחתה - לא נדרשתי גם לעניין זה.
כאב וסבל
;

בגין כאב וסבל נפסק סך של 16,800 ₪ בשים לב לנכות הרפואית שנקבעה, יום אשפוז וגיל התובעת.
סך הכול אני מוצאת אפוא לפסוק לתובעת פיצוי בסך 108,300 ₪, כאשר לסכום זה יתווסף החזר של אגרת בית משפט ומימון חוות דעת, רק
ככל שהתובעת נשאה בכך בתיק המקורי. עוד יתווסף שכ"ט עו"ד, על בסיס 15.08% (המגלם גם המע"מ).

לא מצאתי מקום להשית על התובעת כל חלק מייתרת האגרה. איני סבורה שיש מקום להשית הוצאות בדרך זו או אחרת על תובע, רק משום שעמד על זכותו למיצוי הליכים משפטיים. לנוכח האמור איני רואה צורך להידרש לייתר הטענות שעלו בהקשר זה. המזכירות תעביר לתובעת ישירות הסכום שהפקידה הנתבעת וזו תשלים היתרה הנדרשת.
פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום,
ח' תשרי תשע"ב, 06 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 10625/09 רחל סינואני נ' ינון סינואני, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 06/10/2011)