פסקי דין על אלון יעקבי | פסקי דין על אבשלום קדם

161374/09 א     06/10/2011




א 161374/09 אלון יעקבי נ' אבשלום קדם








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



6/10/2011

ת"א 161374-09 יעקבי נ' קדם






בפני

כב' השופטת
חנה פלינר


תובע

אלון יעקבי
באמצעות ב"כ עוה"ד רן כהן
ועוה"ד הילה צמח


נגד


נתבע

אבשלום קדם
באמצעות ב"כ עוה"ד מרדכי שפירא
ועוה"ד קרן אור- פינקלשטיין




פסק דין


התביעה, בתמצית

1.
מונחת בפני
תובענה בסך 500,000 ₪ שהגיש מר אלון יעקבי
(להלן: "התובע") כנגד מר אבשלום קדם
(להלן: "הנתבע"). השניים הקימו יחדיו את חברת "טחינה קדם בע"מ" (להלן: "החברה"), והיו שותפים בה בחלקים שווים. לאחר מספר חודשי הפעלה
נמכרה החברה לצד שלישי, "חומוס סעיד" (להלן: "חומוס סעיד") ונותרו לה חובות בבנק לאומי, שם התנהל חשבונה (להלן: "הבנק"). התובע סילק את החוב לבנק ובמסגרת התביעה שבפני
י דורש הוא מהנתבע להשיב את מחצית מסכום החוב לבנק וכן סכומים נוספים אשר הושקעו על ידו ביתר בחברה ו/או השבת סכומים שנלקחו לטענתו שלא כדין על ידי הנתבע ו/או השבת הלוואות אישיות שניתנו על ידו לנתבע. הנתבע מצידו מעלה טענות קיזוז. יש לבצע אם כן התחשבנות בין השותפים לאחר שהחברה נמכרה לחומוס סעיד ולבחון האם אכן מגיעים לתובע סכומים כלשהם מהנתבע, סכומים הנתבעים במסגרת כתב התביעה.

העובדות ביתר פירוט וטענות הצדדים

2.
הצדדים התקשרו ביום 12.11.2006 בהסכם מייסדים ולפיו יחברו השניים ויקימו יחד את החברה, כשעיסוקה הוא ייצור, מכירה ושיווק של מוצרי טחינה גולמית (להלן: "הסכם המייסדים", צורף כנספח ב' לתצהיר התובע). יש לציין כי הסכם המייסדים נחתם לאחר שגובשו כבר הסכמות בעל פה בין הצדדים, ולאחר שהם פעלו להקמתה – ראו תעודת ההתאגדות של החברה מיום 26.9.2006 (נספח א' לתצהיר התובע). עוד יצוין כי קודם להתקשרות היתה בין צדדים היכרות חברית בת מספר שנים, ראו עדות התובע בעמ' 12 שו' 29.
3.
על פי הסכם המייסדים התובע והנתבע הינם דירקטוריון החברה ומנהלי החברה. כמו כן, על מנת לחייב את החברה יש לחתום באמצעות חותמת החברה או שמה המודפס בצירוף חתימת שני הדירקטורים. עוד נקבע בסעיף 6ב להסכם המייסדים כדלקמן:



"שני הצדדים יעמידו את הערבויות הדרושות לקבלת המימון הנ"ל בחלקים



שווים..: 1. בהסכם בין הצדדים יהיו הצדדים ערבים למחצית בלבד מחוב


החברה לבנק ו/או לכל גורם שלישי אחר. 2. במידה ומי מהצדדים יאלץ לשלם



באופן אישי את חובה של החברה לבנק ו/או לכל גורם שלישי אחר הרי שעל



הצד השני להשיב לאותו צד ששילם, מחצית מהסכום ששולם לבנק ו/או לכל


גורם שלישי (להלן:"סכום החוב").... 4. באם לא ישלם הצד השני לאותו צד


שנאלץ לשלם את סכום החוב תוך 30 ימים מיום שהוצא לו מכתב דרישה


לתשלום מאת הצד שנאלץ לשלם, הרי בנוסף על הריבית המוזכרת לעיל יהא על



הצד השני לשלם לצד ששילם גם פיצוי מוסכם ומוערך מראש בשיעור של 10%


מסכום החוב..."

ובסעיף 6ד להסכם:


"אופן ההשקעה בחברה, תדירותה וסכומי ההשקעה בחברה יקבעו שני הצדדים


בדירקטוריון
."

4.
לאחר הקמת החברה החלו הצדדים להפעילה, כשלמעשה אין חולק לעובדה שהנתבע היה בעל הידע והניסיון בייצור טחינה (סעיף 11 לתצהיר התובע). יש מחלוקת בין הצדדים האם העבודה במפעל היתה אמורה להתחלק באופן שווה בין הצדדים, וכן קיימת מחלוקת האם התובע אמור היה לדאוג לצד הפיננסי. כך או כך, החברה החלה לפעול עם מסגרת אשראי של 250,000 ₪. כעבור מספר חודשים הסתבר כי מסגרת האשראי אינה מספיקה, והצדדים נטלו הלוואה מהבנק בגובה של 450,000 ₪ לכיסוי ההתחייבויות . הבנק העמיד לחברה מסגרת אשראי חדשה בסך של 50,000 ₪. אין מחלוקת כי הצדדים היו ערבים בחלקים שווים לכל ההתחייבויות כלפי הבנק.

5.
לטענת התובע, כפי שתפורט להלן, בנוסף לכספים אשר לוו הצדדים מהבנק, נאלץ הוא להזרים כספים רבים לכיסוי חובות החברה ובמטרה להבטיח את תפקודה השוטף. בנוסף טוען התובע שהטחינה אשר יוצרה על ידי הנתבע לא היתה איכותית והסתבר כי מצגי הנתבע בטרם כריתת ההסכם היוו מצגי שווא. מאידך טוען הנתבע כי במשך כל התקופה בה פעל המפעל, הוא ובני משפחתו נשאו לבדם בנטל העבודה, וזאת ללא כל תגמול. על הרקע הנ"ל הגיעו הצדדים לכלל מסקנה שיש למכור את פעילות המפעל לצד ג'. התנהלו מספר משאים ומתנים ובסופו של יום נמכר המפעל ביום 7/1/08 לחומוס סעיד.

6.
לטענת התובע, לאחר שהתקבלו תקבולי המכר וזרמו לחשבון החברה, נותרה יתרה בלתי מסולקת בבנק בסך של 270,000 ₪. התובע טוען כי פנה לנתבע בדרישה לפרוע את חלקו בחוב, כמתחייב הסעיף 6(ב)להסכם המייסדים, אך הנתבע התחמק ו"משך זמן", כך שלא נותרה בידו כל ברירה אלא להגיע עם הבנק להסדר ולפרוע את מלוא החוב בתשלומים, זאת במיוחד לנוכח העובדה שפיקדונות האשראי של התובע בבנק שועבדו כנגד אשראי החברה. בפועל החל התובע לשלם את ההלוואה ביום 5.2.2009 באופן אישי. סה"כ העביר התובע לחשבון הבנק של החברה סך של 282,275 ₪. בתביעה שבפני
י דרש התובע מהנתבע את החזר מלוא החוב לבנק, וכן דרש קבלת סכומים נוספים, כפי שיפורטו להלן.

תביעותיו הכספיות של התובע וטענותיו

7.
התובע טוען כאמור כי השותפות נכרתה לאחר שנתבע הציג מצגי שווא כי יש לו הידע, הרצון והיכולת לנהל מפעל לייצור טחינה והינו בעל האמצעים הכלכליים לעמוד בהסכם המייסדים. עוד סוכם, לטענת התובע, כי הנתבע יהא אחראי על הפן המקצועי מאחר שלו הידע ואילו התובע יהא שותף שקט, קרי משקיע אשר מסייע בהקמה ותו לא. התובע סמך ידיו על ניסיון הנתבע שהצהיר כי למד את שיטות הייצור.

8.
לטענת התובע הוא שילם לבדו את כל צרכי החברה – חובות לצדדי ג' אף לאחר מכירת החברה וכן שילם את חלק הנתבע בהשקעות שהיה על הצדדים לשאת במשותף כפי שיפורט להלן. יאמר מיד, בכתב התביעה תבע התובע את מלוא הסכומים שטוען כי שילם אולם בעדותו ובהמשך בסיכומיו הסכים התובע כי היה עליו לתבוע מחצית שכן עסקינן בשותפים שווים, כך ע"פ גישתו. משכך, מלבד ההלוואה האישית שתפורט להלן אותה תובע במלואה, את שאר הסכומים שיפורטו תובע במחציתם.

9.
ואלו הסכומים:
9.1
לאחר יצירת ההתחייבות הודיע הנתבע כי אין לו תזרים מזומנים ולפיכך הלווה התובע לנתבע הלוואה בסך 10,000$ (להלן: "ההלוואה האישית"). הלוואה זו לא נפרעה ולטענת התובע, כאמור, עליו להשיב סכום זה במלואו.
9.2
החזר מחצית מהסכומים ששולמו על ידי התובע לבנק: התובע טוען כי העביר לחשבון הבנק של החברה סך של 282,275 ₪, ולפיכך יש להורות על השבת מחצית מסכום זה.
9.3
עד ליום פתיחת חשבון הבנק של החברה ערכו הצדדים מאזן הוצאות ובו פירטו את תזרים המזומנים של החברה ושל כל אחד אישית (להלן: "חשבון מכולת"). בהתאם לחשבון המכולת השקיע התובע ביתר מהנתבע סך של 24,400 ₪. להוכחת טענה זו הפנה התובע לנספח ד' לתצהירו, על גביו מתנוסס גם כתב ידו של הנתבע (עדות הנתבע בעמ' 37 שו' 4).
9.4

התובע נאלץ להפקיד בחשבון החברה סכומי כסף שונים, ובסה"כ 56,000 ₪, על מנת ששיקים שנמסרו לא יחוללו (להלן: "העברות בנקאיות").
9.5

התובע שילם לתיווך בגין מכירת קו הייצור של החברה לחומוס סעיד סך של 15,000 ₪ (להלן: "דמי תיווך").
9.6
הנתבע משך כספים מחשבון החברה לצרכיו האישיים ולשם עסקו האחר, "חומוס נטו", (להלן: "העסק האחר")
בסך 15,000 ₪.
9.7

הנתבע מכר את רכב החברה שנרכש מכספיה ולא העביר תמורתו לתובע. שווי העסקה 6,000 ₪.
9.8
הנתבע משך סחורה מהמפעל לשם העסק האחר בשווי 2,000 ₪ במשך שנה, כך שצבר חוב בסך 24,000 ₪.
9.9
הנתבע ואשתו החזיקו במכשירים סלולרים מטעם החברה. בגין הפלאפון של אשתו חויבה החברה בסך 3,000 ₪
בהמשך, עקב הפרת הסכם עם חב' סלקום חויבה החברה בסכום נוסף בסך 5,000 ₪ ובסה"כ החוב הסלולרי 8,000 ₪.
9.10
בהתאם לחוזה המכירה ל"חומוס סעיד" נקבע כי הצדדים יהיו אחראים על העתקת החברה לצפון והנתבע יהא אחראי על העברת הידע לקונים. אולם הנתבע לא שיתף פעולה עם הקונים, בגללו הופר הסכם המכירה והחברה נאלצה לשלם פיצוי בסך 15,000 ₪.
9.11
עוד תובע פיצוי מוסכם בסך 26,283 לאור סעיף 6ב(4) להסכם המייסדים (להלן: "הפיצוי המוסכם" )ולפיו בנסיבות שבהן צד לא ישלם את החוב שנדרש האחר לשלם, יושת עליו פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מהחוב ועל סכום זה תתווסף ריבית כגובה ריבית נהוגה בחריגה ממסגרת האשראי באותו בנק בו מתנהל חשבון החברה. (בכתב התביעה תבע התובע סכום פיצוי מוסכם בסך 47,340 ₪. אולם לאחר שהוסכם כי יש להפחית רוב ראשי הנזק הנתבעים במחצית, כאמור, הופחת הפיצוי המוסכם הנתבע לסך 26,283 ₪ שכן נגזר מסכום התביעה, ראו ס' 41 לסיכומים).
9.12
בנוסף תובע ריבית והפרשי הצמדה כמוסכם בהסכם המייסדים על הסכומים שיפסקו. בסיכומים מעמיד התובע את תביעתו על סך של 316,538 ₪.

טענות הנתבע, בתמצית

10.
הנתבע טוען כי נתן את מלוא אמונו בתובע אשר הציג עצמו כאדם ללא מגבלה כלכלית המוכן להשקיע כספית בהקמת החברה ותפקודה השוטף ויצר רושם כי הינו זמין לעבודה ומוכן להשקיע ממרצו. ברם, התובע עשה פעולות על דעת עצמו מבלי ששיתף את הנתבע.

11.
הנתבע מכחיש כי הציג מצגי שווא וטוען כי ניסיונו בתחום מוצרי החומוס והטחינה מתמצה בניהול עסקו האחר והתמחות במשך חצי שנה בייצור טחינה. מאחר שהצדדים הכירו אחד את השני במשך כ-10 שנים התובע ידע הן מהו ניסיון הנתבע והן מהו מצבו הכלכלי. לטענתו


של הנתבע, היה על הצדדים לפעול ולנהל את החברה יחד תוך חלוקת העבודה בניהם, אך בפועל התובע ביקר מעט במפעל ובשלב מסוים חדל מלהגיע. לעומת זאת הנתבע עבד שעות רבות - דבר שפגע בעסקו האחר, ורתם את משפחתו למפעל.

12.
עוד טוען הנתבע כי התובע הפר את חובת הזהירות והאמונים של נושא משרה בחברה ונהג ברשלנות; התובע חתם על שיקים ללא חתימת הנתבע. בעניין זה מעלה הנתבע טענת קיזוז בסך של 166,013 ₪, בגין אותם שיקים שפיזר התובע לכאורה ללא חתימת הנתבע. מוסיף הנתבע וטוען שהתובע עשה שימוש בכרטיס האשראי של החברה מבלי שיידע את הנתבע; שהתובע השקיע סכומים בחברה על דעת עצמו ומרצונו מבלי שנכפה עליו, ואם יש לתובע טענות בדבר השקעות אלה עליו לפנות לחברה. התובע הוא שניהל את ענייניה הכספיים של החברה והנתבע לא היה מודע לנושא הפיננסי. בעניין זה מפנה הנתבע להוראות סעיף 6(ד) להסכם המייסדים וטוען כי לא התקבלה כל החלטת דירקטוריון בדבר השקעת כספים בחברה.

13.
באשר לרשימת המכולת טוען הנתבע כי הרשימה נערכה ע"י התובע ונשארה בחזקתו ולכן הנתבע לא יודע אם התובע ביצע בה שינויים. לא זו אף זו, הנתבע מפנה לדו"ח פירוט התנועות העיקריות המרכיבות את היתרה של כל אחד מהצדדים כמופיע בדוחות הכספיים בעניין הלוואת בעלים נכון ליום 31.12.2007, שם מצוי הנתבע ביתרת זכות בסך 88,425₪ (נספח ב' לתצהיר הנתבע). בנוסף ולחילופין, טוען הנתבע כי ברשימת המכולת כי ישנה טעות בחישוב; שלגבי דמי התיווך סוכם שבתמורה יועברו מלגזה ועגלת משטחים למתווך, וכך היה; לגבי משיכת הכספים בסך של 15,000 ₪ טוען הנתבע כי אלו התקבלו בידיו כשכר עבודה; הנתבע מכחיש כי קיבל תמורה בעד רכב החברה וטוען כי החברה לא הצליחה למכורו. עוד טוען כי משך סחורה מהחברה ולא מהתובע בשווי 1,000 ₪ לחודש במשך עשרה חודשים בידיעה ובתיאום עם התובע במטרה לבצע בדיקת בקרת איכות.

14.
לעניין התביעה לפיצוי מוסכם טוען הנתבע כי לאור סעיף 6(ב)(4) שהוזכר לעיל היה על התובע לשלוח מכתב דרישה על מנת שיוכל לדרוש פיצוי זה. ברם, מכתב כזה לא נשלח מעולם. לטענת הנתבע אין בתכתובות המאוחרות אשר צירף התובע לתצהירו (נספח י') כדי לעמוד בדרישות סעיף 6(ב)(4)
להסכם המייסדים, ובנוסף לא התקיים התנאי של תשלום בפועל לצד שלישי בעת משלוח מכתבים אלו. לכל היותר, פרע התובע את התשלומים לבנק במועד מאוחר יותר. יצויין כי לעניין גובה ההלוואה; יתרתה בעת מכירת החברה והסכומים ששולמו על ידי התובע לבנק, טוען הנתבע כי כל אלו לא הוכחו בראיות.



דיון והכרעה:
חלוקת התפקידים בין הצדדים בחברה

15.
בטרם אדרש לשאלת ההתחשבנות הנגזרת ממכירת החברה לחומוס סעיד, ראוי להדרש למערכת היחסים שהייתה בין הצדדים בזמן ניהולה המשותף. יש לזכור כי כל צד האשים את הצד השני בכישלון החברה וניסה לגלגל על האחר את ההפסדים שנוצרו. הגעתי לכלל מסקנה שבתיק זה אין "אשמים": מדובר בהרפתקאה עסקית אליה יצאו שני חברים מתוך רצון כן ואמיתי להקים חברה משגשגת; הגעתי לכלל מסקנה ששני הצדדים אמורים היו להשקיע באופן שווה בחברה, כך נאמר במפורש בסעיף 6(ב) להסכם המייסדים; הגעתי לכלל מסקנה שהתובע היה בעל הממון ותר אחר השקעה (עמ' 12 שו' 29); ואילו הנתבע היה בעל הידע; הגעתי לכלל מסקנה שלנתבע לא היו אמצעים להשקיע בחברה, והוא אף הודה כי מבחינה כספית: "יש מצב שהוא (התובע) השקיע יותר ממני בחברה" (עמ' 37 שו' 22). ואכן מסקנתי היא שהתובע השקיע כספים רבים יותר מהנתבע בחברה, אם כי לא ניתן לאמוד את היקפם.

16.
עם זאת, מסקנתי היא כי הנתבע השקיע את כל מרצו בחברה ורתם לכך את בני משפחתו, ואילו התובע לא השקיע שעות עבודה כשל הנתבע: "אין לי מושג. עבדתי כל יום 12 שעות במפעל כי לא היה כסף לפועלים, לבד ואלון לא הופיע במפעל למרות שהוא אמר שהוא יופיע. אם הייתי חולה הייתי מופיע כי כל המפעל הזה זה אני. לא בכיתי על זה שאני עובד קשה והוא התעסק בענייניו" (עמ' 38 שו' 14-16).ראו עדות הנתבע גם בעמ' 42 שו' 24-26; עמ' 45 שו' 17-18. עדויות אלו מפי הנתבע עולות בקנה אחד עם הטענה שהעלה התובע עצמו בתצהירו (ואותה ניסה לסתור מעט בעדותו בעל-פה), לפיה מלכתחילה אמור היה הוא להיות "שותף שקט".

אם אסכם עד כה, אזי מסקנתי היא שהתובע הוא שהזרים מימון לחברה; הנתבע הוא שהשקיע שעות עבודה רבות, והיטיב לתאר זאת הנתבע בעדותו: "זה שאני בפועל לא שילמתי אבל עבדתי לבד סביב השעון כדי שהדבר הזה יצליח, יש לזה גם השלכה. אי אפשר לבטל כל מה שנתתי למפעל הזה. אי אפשר לבוא ולמדוד זאת בדף נייר, אבל יש לזה ערך לא מבוטל" (עמ' 46 שו' 3-5).

17.
לגבי הסיבות אשר הובילו למכירת המפעל ופירוק השותפות בין הצדדים, סבורני כי לתובע "נגמרה הסבלנות", הוא בחר שלא לבצע השקעות נוספות בחברה ולכן הוחלט על מכירת החברה. לא הובאו בפני
י כל הוכחות שמצגי הנתבע בטרם כריתת הסכם המייסדים היו מצגי שווא; לא הובאו כל הוכחות שאיכות הטחינה היתה ירודה; אך טבעי הוא כי למפעל חדש ישנו "זמן הרצה" ויש צורך בביצוע שיפורים וטעימות במוצר. העובדה שבחלוף שנה מההקמה נמכר המפעל לחומוס סעיד בסכום לא מבוטל מלמדת על כך שאיכות הטחינה היתה סבירה, אם לא למעלה מכך, ולמוצר היה שוק. לפיכך – לא מצאתי כל עילה לביטול הסכם המייסדים מחמת טעות ו/או הטעייה ו/או מצגי שווא; לא מצאתי כל עילה המצדיקה את ביטול ההסכם מחמת הפרתו על ידי מי מהצדדים. הגעתי לכלל מסקנה שהסכם המייסדים הגיע לסיומו בהחלטה משותפת של הצדדים.

18.
ממסקנותיי לעיל נגזרים הסעדים אותם יש להושיט בתביעה שבפני
י. אין כל מקום להדרש להשבת הסכומים אשר הושקעו לכאורה ביתר בחברה, שכן דרישה שכזו אמורה להיות מופנת לחברה עצמה או כתביעה נגזרת בשם החברה; בנוסף ולחלופין, סבורני כי הסכומים אשר הושקעו ביתר לא הוכחו – ראו התייחסותי להלן לעניין רשימת המכולת ונספח ב' לתצהיר הנתבע; ולחלופי חלופין, סבורני כי ההשקעה הכספית העודפת של התובע בחברה, אם וככל שהיתה מוכחת, אינו עולה על כ – 70,000 ₪ לכל היותר (ראו סעיף 41 לסיכומי התובע). משהגעתי לכלל מסקנה שהנתבע השקיע בחברה את מרצו ולא קיבל על כך כל תמורה (למעט סכום של 15,000 ₪), אזי יש לקזז את ההשקעה הכספית העודפת אל מול העבודה העודפת של הנתבע. דרך זו מגשימה למעשה את רצונם המשותף של הצדדים , כפי שבאה לידי ביטוי בהתהגותם תוך כדי ביצוע הסכם המייסדים . לפיכך, למעט ביצוע התחשבנות כמפורט בסעיף 6(ב) להסכם המייסדים (תשלום חובות לצדדים שלישיים), השקעות שני הצדדים מתקזזות האחת אל מול השנייה וכל צד הפסיד את אשר סיכן מרצונו בחברה המשותפת – התובע את ההשקעות העודפות שלא ניתנה עליהן החלטת דירקטוריון; והנתבע את עבודתו אשר ניתנה ללא תמורה.

לאור דבריי אלו, אבחן אחת לאחת את דרישות התובע, אגב התייחסות לטענות הנתבע.

החזר מחצית החוב לבנק

19.
סעיף 6ב(1)(2) להסכם המייסידם קבע מפורשות: "1. בהסכם בין הצדדים יהיו הצדדים ערבים למחצית בלבד מחוב החברה לבנק ו/או לכל גורם שלישי אחר. 2. במידה ומי מהצדדים יאלץ לשלם
באופן אישי את חובה של החברה לבנק ו/או לכל גורם שלישי אחר הרי שעל
הצד השני להשיב לאותו צד ששילם, מחצית מהסכום ששולם לבנק ו/או לכל גורם שלישי (להלן:"סכום החוב")....(הדגשות שלי).

20.
מכאן, שקיימת הסכמה חוזית מפורשת בין הצדדים שאם צד אחד נושא בתשלום חוב לבנק ו/או לכל גורם שלישי (ודוק – זאת להבדיל מהשקעה בחברה או
תשלום של שותף אחד לשותף האחר), אזי על הצד השני להחזיר לצד המשלם מחצית מהסכום. הנתבע הודה בכך הן במסגרת השאלון אשר הופנה אליו והן במסגרת עדותו. בשאלון עליו ענה הנתבע נשאל: "האם נכון שלאחר מכירת המפעל התחייבת בפני
התובע שתשלם את חלקך בחובות אך אתה צריך זמן להתארגנות"? על שאלה זו השיב הנתבע בחיוב וזאת גם אישר בעדותו (ע"מ 34 לפרו' ש' 9-11).
ועוד מעדות הנתבע בהקשר זה: "ש. אני אומר שאת החובות של החברה אתם צריכים לכל הפחות לשלם חצי חצי כלפי צדדים שלישיים – ספקים ובנקים.
ת. לעיקרון אני מסכים."

ובהמשך: "ש. אתה טוען ברמה המשפטית שלא חייבים לכל הספקים חצי חצי. אני אומר לך שאתה אומר שחובות של החברה צריך לחלקם חצי חצי כלפי ספקים למשל? ת. לגבי מה שכתוב בהסכם – אני מסכים איתך."

21.
גם מהתכתובת אשר התנהלה בין הצדדים לאחר המכירה עולה שהנתבע אינו מתכחש להתחייבותו החוזית. במכתב מיום 5.10.2008 ששלח התובע לנתבע נכתב: "החברה נותרה חייבת לבנק כספים רבים עליהם אתה ומרשנו חתומים כערבים וכן נותרו חובות שלך כלי מר יעקבי... מוצע לך לתאם פגישה במשרדנו על מנת לנסות ולהגיע להסדר בכל העניינים הכספיים של החברה". בתגובה שיגרה ב"כ הנתבע מכתב לתובע ובו אין הכחשה לחבות בחובות החברה, נהפוך הוא: "מרשי שוקד בימים אלה על הכנת טיוטה להתחשבנות סופית בגין העסק... הרשה לי להציע כי מרשך יכין גם הוא טיוטת התחשבנות סופית מטעמו..." בהקשר זה אף נשאל הנתבע בחקירתו מה הכוונה במונח "התחשבנות סופית". הנתבע השיב בתשובה מתחמקת: "לא ידעתי מה החובות של החברה. לא קיבלתי מכתבים מהבנק." (ע"מ 31 לפרו' ש'14-15).

22.
מכל המקובץ עולה שעל פי הסכם המייסדים התחייב הנתבע להשיב לתובע מחצית מהסכומים אשר שולמו על ידו לבנק ו/או לצדדים שלישיים; הנתבע לא התכחש להתחייבותו זו גם במהלך המשפט; לכל היותר העלה טענת קיזוז, אשר תידון להלן. לכן, אין אלא לקבוע כי על הנתבע להשיב לתובע מחצית מהסכומים אשר שולמו על ידו לבנק.

23.
בסיכומיו ניסה הנתבע לטעון כי סכומים אלו לא הוכחו. טענה זו, במיוחד בשלב הסיכומים, מוטב לו לא היה מועלית כלל. אין אלא מדובר בטענות סתמיות, בלתי מבוססות אשר נזרקו לחלל האויר על מנת "לדחות את הקץ". הנתבע הודה כי הוא "שוקד על הכנת התחשבנות סופית" כבר ביום 27/10/08, ראו נספח י' לתצהיר התובע; מסמכי הבנק צורפו בחלקם לכתב התביעה ולתצהירו של התובע; אם לא די בכך, אזי על מנת להסיר כל ספק וכל טענה עתידית בעניין נכונות החשבון הורתי ביום 13/10/10 על מתן צו המופנה לבנק , ראו החלטתי בעמ' 11 לפרו', שו' 1-3. בפתח דיון ההוכחות התברר שהנתבע כלל לא פנה אל הבנק בדרישה לקבל את המסמכים (עמ' 12 שו' 13-15); לא זו אף זו, התברר מחקירת הנתבע שבמועד בו התבקש הצו לבנק (13/10/10 כאמור), כבר היו בידו באותו מועד מסמכים מהבנק , ראו העדות בעמ' 32 שו' 1-23; וכן תשובות הנתבע לשאלון שהופנה אליו בין היתר בעניין המסמכים, תשובות המהוות הודאת בעל דין, סומן כנ/2.

24.
מכאן, שלנתבע, שהיה מודע כאמור לערבותו בבנק ולהתחייבותו כלפי התובע להשיב מחצית מהחובות לבנק, עמד פרק זמן של כשלוש שנים על מנת לברר את מצב החשבון; גובה ההלוואה; גובה החוב; התשלומים שבוצעו על ידי התובע. התובע צירף מסמכים להוכחת טענותיו, ובוודאי שיש בהם כדי להוות, למצער, ראשית ראיה להוכחת טענותיו. הנתבע אשר היו בידיו המסמכים לא הסס לבקש צו מבית המשפט , צו המופנה כלפי הבנק, ובסופו של יום לא טרח כלל להמציאו לבנק. חמור מכך הסתבר שבעת שניתן הצו, כל החומר כבר היה מצוי בידיו. וחרף קיומו של החומר בידיו, אין כל ראיה המפריכה את נכונות טענותיו וחישוביו של התובע לגבי גובה היתרה הבלתי מסולק וההחזרים שביצע בכוחות עצמו. לפיכך, אין אלא לקבוע כי על הנתבע להחזיר לתובע מחצית מסכום החוב שנפרע כלפי הבנק, סך של 141,137 ₪.

האם על סכום זה יש להוסיף את הפיצוי המוסכם הנזכר בסעיף 6(ב)(4) להסכם המייסדים?

25.
לטעמי, יש להשיב על השאלה שבכותרת בחיוב. טענות הנתבע בעניין זה הן שתיים: אין בנמצא מכתב דרישה; לא בוצע החזר בפועל. איני מקבלת טענות אלו. סבורה אני כי יש לראות במכתב התובע מיום 5/10/08 מכתב דרישה, בו נדרש הנתבע להסדיר את חיוביו, בין היתר לבנק. אמנם מכתב זה אינו נוקב בסכום מפורש, אולם מדובר בנתון שמן הסתם היה ידוע לנתבע ובשיחת טלפון אחת ניתן היה לבררו (הנתבע בעמ' 36 שו' 19). בנוסף ולחלופין, וגם אם יטען כי אין מדובר במכתב דרישה במובנו בהסכם המייסדים, סבורני כי הדרישות המאוחרות יותר, לא כל שכן כתב התביעה, מהווה משום מכתב דרישה ממנו ניתן ללמוד במפורש על הסכומים העומדים על הפרק.

26.
לעניין אי ביצוע התשלום בפועל במועד שיגור מכתב הדרישה הראשוני, אכן מכתב זה קדם למועד בו החל התובע לפרוע את התשלומים לבנק (5/2/09, ראו סעיף 18 לתצהיר התובע). יחד עם זאת, מהתנהגותו של הנתבע ניתן היה להבין כי אין בכוונתו לשאת בתשלומים לבנק ועל כן טוב עשה התובע שהחל לפרוע את התשלומים ולצמצם את הנזקים של שני הצדדים. לא זו אף זו, לנתבע ניתנו הזדמנויות רבות במהלך המשפט להחזיר את חלקו בהלוואה, והדברים נאמרו מפורשות בהחלטתי מיום 13/10/10: "הבהרתי לנתבע כי אם בסופו של יום ימצה שטענות הקיזוז שבפיו אינן מחזיקות מים, והוא סירב תוך כדי ההליך להשתתף בפירעון החוב לבנק, למרות שניתנו לו הזדמנויות לעשות כן והוגשו בקשות בעניין זה, ייקח בית המשפט עניין זה בחשבון בעת פסיקת ריביות והוצאות

" (הדגשות שלי, עמ' 11 שו' 18-20).

27.
לאור כל האמור לעיל, הונחה דעתי כי התובע דרש מהנתבע, החל מחודש אוקטובר 2008 ובמהלך המשפט כולו (ראו גם בקשה לקבלת

פסק דין
חלקי), כי ישלם את חלקו בחוב לבנק; הונחה דעתי כי החוב שולם במלואו על ידי התובע; בנסיבות אלו, יש לחייב את הנתבע בפיצוי המוסכם הנזכר בהסכם, בגובה של 14,113 ₪, המהווים 10% מגובה החוב.
ההלוואה אישית

28.
ראשית, וכפי שכבר פירטתי לעיל, הסכם המייסדים קובע חובת השבה בין השותפים מקום שהתשלומים שבוצעו על ידם נעשו לבנק או לצד שלישי. בראש הנזק בו אנו דנים כעת מדובר לכאורה בהחזר הלוואה אישית ששילם התובע לנתבע, ומכאן נדרשת החזרתה. לפיכך, היה על התובע להוכיח שההלוואה אכן ניתנה. התובע בעדותו טען כי מסר את כספי ההלוואה בכסף מזומן – דולרים, אולם לא הוצגה כל ראיה להעברת הכספים הללו או למשיכתם (ראו עדות התובע ע"מ 20 ש' 24-ע"מ 21 ש'18).

29.
אמנם, ניתן לראות בעדות הנתבע משום הודאה בביצוע תשלום בגובה של 10,000$ על ידי התובע: " בתצהיר עדות התובע נטען לגבי הטענה של 10,000 דולר ההלוואה? ת. לא היתה שום הלוואה אישית. הכסף נכנס לחברה. ש. מי הכניס את הכסף?ת. תשאל את התובע. ש. היו 10,0000 דולר כלשהם שנכנסו?ת. כמו כל כסף שנכנס לחברה. ש. הכסף הזה היה מזומן?ת. תשאל את התובע.ש. אתה אמרת שנכנס הכסף הזה לחברה?ת. התובע אמר. ש. מי הכניס אותו לחברה?ת. כנראה התובע" (עמ' 34 שו' 22-33).

30.
אולם, הנתבע מודה שהתובע הזרים את הכסף לחברה, כהשקעה, ולא כהלוואה אישית. התובע אישר בעדותו כי לא היו החלטות דירקטוריון מסודרות המחייבות את הצדדים בביצוע השקעה כמתחייב מהסכם המייסדים (עמ' 25 שו' 4). הכסף כאמור הוזרם לחברה ולא לצד שלישי, ולכן התובע אינו יכול לדרוש מהנתבע את החזר הכספים שניתנו לחברה. בנוסף וחלופין, וכפי שכבר ציינתי בסעיף 15 לעיל, נראה שאין חולק לעובדה שהתובע אכן ביצע בחברה השקעות עודפות. מאידך, שוכנעתי כאמור כי הנתבע הוא שעבד בחברה באופן שוטף, השקיע מאמץ וידע בפיתוח המוצר. ההשקעה הכספית של התובע מחד והעבודה והידע של הנתבע מאידך הן הסיבות לכך שהמפעל נמכר לחומוס סעיד. סבורני כי במסגרת ההתחשבנות הפנימית שבין השותפים ההפסד הכספי של התובע מתקזז אל מול הפסדו של הנתבע באי תגמולו עבור עבודתו. קביעה זו מייתרת גם דרישות נוספות אשר הועלו על ידי התובע, אליהן אתייחס בקצרה להלן.

חשבון מכולת


31.
לטענת התובע, בחשבון המכולת רשמו הצדדים את סכומי הוצאותיהם בקניית ציוד לחברה בטרם פתחו חשבון בנק. אלא, שלמרות שהתובע ציין כי "לדעתו יש חשבוניות" אלו לא צורפו מאחר ש"לא מצא לנכון להגיש ערימות של ניירת", כך לדבריו (ע"מ 15 ש' 5-17). אין חולק כי רשומה זו הושארה בחזקת התובע. הרשומה אינה נושאת תאריכים ולא ברור אם הרישומים בה נעשו בסמוך להתרחשות וכיצד נאספו הנתונים.
32.
בנוסף, והגם שקבעתי שלנספח ב' לתצהיר הנתבע יש משקל ראייתי נמוך, אם בכלל (החלטתי בעמ' 21 שו' 30-32, עמ' 22 שו' 1-2), אזי ממסמך זה עולה לכאורה כי סכום ההשקעות של הנתבע בחברה גבוה ב – 88,425 ₪. מסמך זה נערך לכאורה על ידי משרד רואה החשבון של החברה, משרד רו"ח צדוק. אמנם, הנתבע הודה כי מדובר ברואי החשבון המלווים אותו (עמ' 43 שו' 31); אמנם, ישנו מכתב של התובע מזמן אמת בו הוא מבקש לתקן את הרישומים (נספח ט' לתצהיר התובע). אולם, מי מהצדדים לא זימן את רואה החשבון לחקירה; מי מהצדדים לא הציג את הדו"חות הכספיים המבוקרים של החברה; בית המשפט אינו יכול להכריע האם רשימת המכולת שהוצגה על ידי התובע גוברת על נספח ב' שהוצג על ידי הנתבע. לפיכך, אין בידי נתונים אובייקטיבים מהם ניתן להסיק מהי ההשקעה בפועל שבוצעה על ידי כל שותף בחברה ואיני יכולה לקבוע שחשבון המכולת משקף אכן השקעה עודפת של התובע. לכן, דרישת מחצית ההחזר נדחית.

העברות בנקאיות לחשבון החברה


33. מעיון בדפי החשבון שהציג התובע (נספח ו לסיכומיו) נוכחתי כי הפקיד הוא אישית 56,000 ₪ לחשבון הבנק של החברה בזמנים הרלוונטיים לקיומה. בעניין זה, מקובלת עלי גרסת התובע ולפיה הפקיד סכומי כסף על מנת שיהא כיסוי להוצאות החברה. עם זאת, אין לי אלא להפנות לדבריי שכבר נאמרו לעיל: ההשקעה הנ"ל בוצעה על דעתו של התובע, ללא שהתקבלה החלטת דירקטריון; השקעה זו בוצעה על פי ההסכמה שהיתה בין הצדדים, כי שותף אחד נותן את הגב הכלכלי והשותף האחר מבצע את העבודה בפועל; אם בכלל, אזי הסכומים הושקעו בחברה ולא ניתן לתבוע אותם אישית ישירות מהנתבע. מהטעמים הללו, דוחה אני את הדרישה בראש נזק זה.
דמי תיווך בגין מכירת קו ייצור

34. אסמכתא/קבלה על תשלום למתווך אינה בנמצא. בתגובה לשאלה האם המתווך מסר חשבונית ענה התובע: "לא. הוצאתי מהכספומט ונתתי לו כסף." (ע"מ 25 ש' 30-31). כמו כן, גובה התשלום הנטען, קרי 15,000 ₪ לא הוכח.

35. הנתבע, כאמור, טען כי הצדדים סיכמו ליתן למתווך, על חשבון עבודתו, מלגזה ועגלת משטחים הא ותו לא. מעדות הנתבע עולה כי ידע שהמתווך דורש כספים נוספים אך לא ראה את התובע נותן לו כסף וסוכם, כך לטענתו, שלא לשלם למתווך כסף נוסף על המיטלטלין שנמסרו. בעדותו הוסיף הנתבע ואמר "אם אלון בחר לתת לו עוד כסף, זאת בעיה שלו, לא שלי." (ע"מ 39 ש' 27-32).

איני סוברת כי יש לראות בתשלום שבוצע (אם וככל שבוצע, וזאת לא הוכח כאמור), כתשלום חוב לצד שלישי עליו חלה הוראת סעיף 6(ב)(2) להסכם המייסדים ולכן אין להורות על השבת מחצית מסכום זה.

משיכות כספים מהחברה ע"י הנתבע


36.
עסקינן בחברה שלה אישיות משפטית נפרדת ומשמדובר בכספים שנמשכו מחשבונה הרי שטענה זו אינה עומדת לתובע, שבחר שלא להגיש תביעה נגזרת, כי אם לחברה.
מעבר לדרוש אציין כי אף אם טענה זו היתה עומדת לתובע (ואיני סבורה כך) מעדות התובע עולה כי אותן משיכות נטענות היו בידיעתו ובהסכמתו (בניגוד לנטען בסעיף 22 לסיכומי התובע), שכן חתום על השיקים שנמסרו לנתבע (ע"מ 26 ש' 1-12). ברם, המחלוקת נוגעת לשאלה האם היה על הנתבע להחזיר סכום זה לחברה אם לאו. אין מסמך בנושא. כידוע, המוציא מחברו עליו הראיה - התובע לא הוכיח את טענתו ולפיה חרף הסכמתו במתן הכסף לנתבע היה על האחרון להשיב סכום זה.
מהטעמים הללו דוחה ראש נזק זה.

6000 ₪ בגין רכב החברה


37.
מקבלת את טענת הנתבע כי עסקינן ברכב בבעלות החברה ולפיכך טענה זו אינה עומדת לתובע כי אם לחברה. מעדות התובע עולה כי הדבר ידוע לו: "ש. אתה אומר שהרכב נמכר לבן דוד של אשתו ואמור היה לעבור לחברה. מדוע אתה טוען שאתה צריך לקבל את הכסף? ת. זה צריך להיכנס לחברה בכדי להקטין את החובות שלה." (ע"מ 27 ש' 3-5). מעבר לדרוש אציין, כי העברת הבעלות נעשתה בהסכמת התובע ובידיעתו (ע"מ 26 לפרו' ש' 32), לא הוכח שהנתבע קיבל תמורה כנטען. לפיכך, דוחה ראש נזק זה.

משיכות סחורה ע"י הנתבע


38. לטענת התובע בעדותו אכן חלק מהסחורה שנמשכה היתה חלק מבדיקת טיב הטחינה אולם ממשיך וטוען כי היה עליו לשלם על כך (ע"מ 28 ש' 9-10). גם טענה זו עומדת לחברה ולא לתובע ולפיכך שוללת אותה, מה עוד משסקנתי היא כי משיכות הסחורה נעשו בידיעתו של התובע וכחלק מה"פיצוי" על העדר תשלום שכר עבודה.



חיוב סלולארי

39. אסמכתאות בגין סכומים אלה אינם בנמצא (ע"מ 27 ש' 23-26), הנתבע אמנם הודה כי לו ולאשתו היו מכשירים ששולמו ע"י החברה ויתכן כי האחרונה אף שילמה על "קנס יציאה" (ע"מ 41 ש' 2-17). ברם, גם כאן עסקינן בטענה העומדת לחברה ולא לתובע ועל כך אף הסכים התובע בעצמו (ע"מ 27 ש' 31-32). לפיכך, אין להורות על השבת סכומים אלו שנעשו בידיעת התובע ובמסגרת העבודה השוטפת במפעל.

פיצוי לחומוס סעיד


40. מעיון בהסכם שנכרת עם חומוס סעיד (נספח ו' לכתב התביעה) עולה כי הפיצוי ניתן ע"י החברה עצמה לאחר מחלוקת בנושא קו היצור, תפקודו, איכותו ויכולת היצור שלו ובין היתר לגבי הליווי של החברה מול הקונה בתפקודו בקו היצור (ראו הואיל רביעי).


41. חרף טענות התובע בסיכומיו כי שילם אישית, בשם הצדדים, את הפיצוי (סעיף 26) לא הוצגה כל אסמכתא לכך ומעדותו עולה תמונה אחרת לפיה הפיצוי שולם מכספי החברה: "ש. ס'41י זה תשלום שהחברה שילמה לחומוס סעיד ולא אתה? ת. נכון. זה כספים שהיו בנאמנות אצל עו"ד, הם הגיעו לחברה ולא קיבלנו אותם. ש. אתה שילמה אותם? ת. זה כסף של החברה והם חסרים בה." (ע"מ 19 ש' 32- ע"מ 20 ש' 2).


42. זאת ועוד, איני מוצאת לנכון להכריע האם הפיצוי שניתן לסעיד הינו בגין מתקן זיגזג או מחדלי הנתבע, טענות אלה לא הוכחו. בנוסף, עסקינן בטענה העומדת לחברה ולא לתובע. מטעמים אלו שוללת ראש נזק זה.


האם יש ממש בטענת הנתבע לקיזוז?

43.
הנתבע לא הוכיח טענתו בעניין קיזוז. לעניין הטענה בדבר יתרת זכות בסך 88,425 ₪ הציג את נספח ב' לתצהירו אך המסמך אינו מזוהה (ראו החלטתי שנזכרה לעיל,עמ' 21-22 לפרו'). אם אכן מקורו מהנהלת החשבונות כנטען היה על הנתבע להגישו באמצעות עורכו. התובע עצמו חלק על הנתונים במסמך וכבר בכתב תביעתו טען כי חלה טעות בנתוני ההשקעות הכתובים ואף הציג התכתבות עם רוה"ח במסגרתה ביקש לתקן את הטעות (נספח ז' לכתב התביעה).

44. טענת הקיזוז בסך 166,013 ₪ לא הוכחה, וכפי שציינתי לגבי טענת גובה החוב לבנק (סעיפים 23-24 לעיל), מוטב לו לא היתה מועלת כלל, בוודאי לא בהיקף הנטען. כפי שקבעתי לעיל, לנתבע ניתנו אינספור הזדמניות להוכיח את טענת הקיזוז, ואף ניתן צו המופנה לבנק, צו בו לא עשה הנתבע כל שימוש! בסופו של יום הסתבר שלנתבע היה את החומר מהבנק, וכל שעלה הימנו הוא שבחלק מהשיקים שהוצגו נחזו לכאורה שני שרבוטי חתימה. הנתבע אישר כי "רונית כזום", לפקודתה נמסרו מספר שיקים, הינה מנהלת החשבונות של החברה וציין כי "לא זכור לו" אם הוסיף חתימה על השיק (ע"מ 43 ש' 16-17). התובע טען כי "פרסבורג" הינה חברה ליצור קופסאות קרטון לאריזה ומיכלים ו"רונה פלסט בע"מ" הינה חברה לייצור ושיווק שקיות ניילון – טענות אלה לא נסתרו.
מכאן – שאם בכלל, אזי טענות הנתבע לעניין השיקים הסתכמו לסכום כולל של 1,785 ₪ (ראו נספח ת/5); לתובע היו טענות טובות כנגד שיקים אלו ואין אלא לקבוע שכל התשלומים בוצעו כדין.

45. זה המקום לציין כי גם נספח ג' לתע"ר הנתבע הוגש שלא ע"י עורכו - גורם בהנהלת החשבונות, המסמך נושא שם של חברה "פדואה דזיין בע"מ" ובצד העמוד "טחינה קדם בע"מ", הנתבע ציין בעדותו כי אינו יודע אם אכן היו אנשים שקיבלו בפועל משכורת מטעם החברה (ע"מ 44 ש' 16). עוד אציין בעניין נספח ד' לתע"ר הנתבע כי בין אם אכן הוסכם בתחילה כי הרכבים האישיים של הצדדים ישמשו למטרות עבודה ומכאן מימון החברה לתיקוני הרכב (טענת התובע) ובין אם לאו, עסקינן בטענה העומדת לחברה, מחשבונה שולם התיקון לרכב, ולא לנתבע.

46.
מכאן, שלא מצאתי דבר בטענות הקיזוז אשר הועלו על ידי הנתבע. אין לי אלא לשוב ולהפנות בעניין זה להחלטתי מיום 13/10/10 בעמ' 11 שו' 18-20, שם קבעתי כי אם לא אמצא כל ממש בטענות הקיזוז, יבוא הדבר לידי ביטוי בעת פסיקת הוצאות ההליך. בעניין זה אציין כי לאורך כל הדרך הביע התובע נכונות לבצע התחשבנות לעניין חשבון הבנק והתרשמתי כי אם הנתבע היה משתתף במחצית החוב, התביעה היתה מגיעה לסיומה. ההליך התנהל בשל חוסר רצונו של הנתבע להשתתף בתשלום זה, אגב העלאת טענות קיזוז שלא מצאתי בהן כל ממש. יש לקחת עניין זה בחשבון בעת פסיקת הוצאות ההליך.

סוף דבר


47. לאור כל האמור לעיל על הנתבע להשיב לתובע מחצית מההלוואה לבנק, בסך של 141,137 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק (ולא על פי הריבית המקסימלית הנהוגה בבנק), כאשר יש לבצע את חישובי הריבית וההצמדה ממועד כל תשלום ועד ההחזר בפועל. בנוסף יש לשלם את הפיצוי המוסכם בסך של 14,113 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום תחילת ביצוע התשלומים לבנק (פברואר 2009). כל יתר ראשי הנזק נדחים.

48.
לעניין הוצאות משפט – הנתבע ישלם לתובע סך של 5,000 ₪ כהחזר אגרה בתיק וכן ישלם שכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ₪. ההוצאות אשר הושתו על הנתבע נקבעו בין היתר לאור דברי בסעיף 46 לפסק הדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.


ניתן היום,
ח' בתשרי תשע"א, 06 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 161374/09 אלון יעקבי נ' אבשלום קדם (פורסם ב-ֽ 06/10/2011)