פסקי דין על ניסים סרנו | פסקי דין על עירית ראשון לציון | פסקי דין על אברהם רובינשטיין סנטר ראשון לציון | פסקי דין על אברהם רובינשטיין סנטר (1988) ואח' |

44619/06 א     17/10/2011




א 44619/06 ניסים סרנו נ' עירית ראשון לציון, אברהם רובינשטיין סנטר ראשון לציון בע"מ, אברהם רובינשטיין סנטר (1988) בע"מ ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 44619-06 סרנו נ' עירית ראשון לציון
ואח'







בפני

כב' השופט
רמי חיימוביץ

תובע
ניסים סרנו


נגד

נתבעות
1.עירית ראשון לציון
2.אברהם רובינשטיין סנטר ראשון לציון בע"מ
3.אברהם רובינשטיין סנטר (1988) בע"מ
4.אחוזת ראשונים בע"מ
5.הראל חברה לבטוח בע"מ


ב"כ התובע: עו"ד ערד
ב"כ הנתבעת 1: עו"ד מצרי
ב"כ הנתבעות 2-5: עו"ד שנקר


פסק דין


תביעה לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שמעד בשל שקע שנוצר במדרכה ופגע במתקן אופניים שהוצב בסמוך. הנתבעות מכחישות את התאונה אך בעיקר מטילות את האחריות זו על זו.
לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדויות שוכנעתי כי האירוע אכן התרחש ומצאתי כי האחריות מוטלת על הנתבעות בצורה שווה. העירייה אחראית משום שמדובר במדרכה ציבורית המשמשת את הולכי הרגל בעיר והיא אף קיבלה דיווח על המפגע תשעה ימים לפני התאונה ואילו נתבעות 2-4 אחראיות משום שהשטח הוא בבעלותן ובפתח מתחם עסקי שהן מפעילות. נתבעת מס' 5 הינה מבטחת הנתבעות 4-2.
התאונה
1.
התובע יליד 11/2/1949 (כבן 62). לטענתו, ב-16/6/04, בשעות הערב, צעד עם רעייתו על מדרכה בשטח העיר ראשל"צ. מדובר במדרכה הסמוכה לבית דיור מוגן שמפעילות נתבעות 4-2 (שיכונו יחד עם נתבעת 5 אחוזת ראשונים) ומתחתיו פועל גם מרכז מסחרי ובו עסקים שונים. התובע העיד כי יצא מבית-עסק הממוקם במרכז המסחרי, צעד לכיוון הכביש ואז נתקל במפגע שבמדרכה, איבד את שיווי משקלו, מעד ופגע במתקן אופניים שהוצמד לקיר סמוך. כתוצאה מן הנפילה שבר התובע את זרועו ונדרש למספר ניתוחים לקיבוע השבר באמצעות מסמר ובהמשך באמצעות טבעת מתכת.
2.
תחילה הכחישו הנתבעות את קרות האירוע, אולם בסיכומיהן לא חזרו על הכחשה גורפת זו – וטוב עשו. עדויותיהם של התובע ורעייתו לגבי נסיבות התאונה היו אמינות וקוהרנטיות והן זוכות לחיזוק במסמכים הרפואיים ובתמונות מקום האירוע המצביעות על מפגע כמתואר בעדויותיהם. אני נותן אפוא אמון בעדות התובע ואשתו כי האירוע אכן קרה, כי התובע מעד בשל המפגע במדרכה וכי פגע במתקן האופניים וקובע כי האירוע התרחש כמתואר על-ידי התובע.
3.
התובע הציג תצהיר נוסף של אדם בשם אפרים גרא שהיה עד ראיה לאירוע. תצהיר זה ניתן כבר בשנת 2004, סמוך לאחר התאונה. מר גרא לא העיד בבית-המשפט ולטענת בא-כוחו של התובע ניסיונות לאתרו ולזמנו לעדות נכשלו. בנסיבות אלו אינני נותן משקל כלשהו לתצהיר, ועם זאת אינני שוקל את אי-הבאתו של העד לחובת התובע.
המפגע
4.
מתמונות ת/1-ת/6 שצירף התובע ניתן ללמוד כי מדובר במדרכה מרוצפת אבנים משתלבות (אקרשטיין). במדרכה מצוי מכסה ביוב וממנו מתחילה שקיעה משמעותית של האבנים לרוחב המדרכה ולמרחק גדול. קיים שטח רחב יחסית שבו האבנים שקועות או בולטות בצורה ניכרת ואין ספק כי הן מסכנות הולכי רגל הצועדים במקום שכן ניתן להיתקל בהן או למעוד בשקעים. מדובר אפוא במפגע מסוכן שכל אדם עלול למעוד ממנו. בסמוך למפגע קיים קיר אבן נמוך התוחם ערוגת עצים ואחוזת ראשונים התקינה עליו מתקני מתכת שנועדו לקשירת אופנים.
5.
הנתבעות אינן חולקות על עצם קיומו של המפגע שכן ב-7/6/04 – תשעה ימים לפני התאונה – נפתחה במוקד העירוני פניה המודיעה על קיומו של מפגע מסוכן וכאמור ברישום המוקד העירוני "אבנים משולבות שקעו במדרכה, מהווה סכנה". בעקבות ההודעה פנתה העירייה לאחוזת ראשונים ודרשה לתקן את המפגע, וזו אכן תיקנה את המפגע – אולם רק לאחר התאונה.
האחריות למפגע ולתיקונו
6.
עיקר המחלוקת בין הנתבעות נוגע לאחריות למפגע ותיקונו, וכל אחת מהן מטילה אחריות על האחרת. העירייה סבורה כי הואיל ומדובר בשטח פרטי השייך לאחוזת ראשונים אין אחריות לעירייה ואילו אחוזת ראשונים טוענת כי מדובר במדרכה ציבורית שהאחריות עליה מוטלת על העירייה ומוסיפה כי העירייה לא מסרה לה על המפגע במועד. כאמור לעיל – לכל אחת מנתבעות חובה עצמאית ונפרדת לתיקון המפגע, וכפי שכתב
כב' הנשיא שמגר ברע"פ אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 709 [1994]

(גם אם בהקשר שונה מעט):
"בכל הנוגע למניעת מכשולים והסרתם ולהסגת גבול דיבר המחוקק על 'רחוב' באופן כללי. הבחנה זו אף

מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב'רחוב', כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו".
הדברים מדברים בעד עצמם, אולם הואיל ונכתבו בהקשר פלילי, לא נעשה מלאכתנו קלה ונתייחס גם להקשר האזרחי-נזיקי שלפנינו.

7.
אחריות העירייה

:
לרשות מקומית אחריות מושגית לשלומם וביטחונם של ההולכים ברחובותיה ועל מדרכותיה.
המקום בו ארעה התאונה עונה על הגדרת "מדרכה" שבסעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ("חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל") שכן מדובר בצידו של הכביש המשמש גם הולכי רגל שאינם קשורים למרכז המסחרי שמפעילה אחוזת ראשונים, ומכאן שחל סעיף 235 לפקודת העיריות
המטיל על העירייה חובה לדאוג לתחזוקה נאותה של כבישים ומדרכות שבשטחה.
חובה זו נובעת גם מדיני הרשלנות
הכלליים המטילים על העירייה לצפות כי הולכי רגל עלולים להיפגע ממפגעים כגון מדרכות משובשות ומכשולים אחרים המצויים על המדרכה (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מ"ג(3) 343 [1989]; ת.א (ת"א) 26693/05 לוי נ' עיריית בת-ים [2008]). אחריות העירייה משתרעת גם על סיכונים שמקורם בשטח פרטי ו
היא אינה יכולה להתנער מחובתה הציבורית בטענה כי מדובר בשטח פרטי ולהמתין עד שבעל הקרקע ימצא לנכון לתקן את המפגע
(
ע"א 262/89
עיריית חיפה נ' זוהר
פ"ד לז
(3) 757 [1983];
ת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01
נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה
[2004]; תא"מ 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף [2009]).

לעניין זה נפסק כי סמכות העירייה למנוע סכנות ומכשולים היא סמכות מהותית החלה על כל מדרכה העונה להגדרת החוק, גם אם מדובר בשטח פרטי
(אגדי נ' מ"י, לעיל; והשוו גם רע"פ 6723/05 באסם ג'אבר נ' עיריית תל-אביב [2008]).
8.
אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – נשוב לנסיבות המקרה ונאתרה ללא קושי. דבר המפגע דווח לעירייה ביום

7/6/04
– תשעה ימים לפני התאונה – ואף הובהר כי המפגע "מהווה סכנה". התלונה הועברה מהמוקד העירוני לאגף כבר ביום קבלתה אולם בפועל לא נעשה דבר בטענה שמדובר "בשטח פרטי". רק ב-6/7/04, חודש אחרי הדיווח, פנתה העירייה לאחוזת ראשונים ודרשה לתקן את המפגע [ראו רישומי המוקד ועמ' 25 לפרוטוקול].
העירייה היתה ערה אפוא לקיומו של מפגע ובמשך למעלה מחודש לא נקטה כל פעולה מעשית להסרתו ולא קיימה את חובתה החוקית להבטיח את שלומם של הולכי הרגל.
ברי כי מדובר בהתנהלות בלתי סבירה, שכן נוכח היקף המפגע ומשהובהר לה כי מדובר במפגע מסוכן, היה על העירייה לפעול במהירות לתיקונו ולהפעיל את סמכויותיה החוקיות כלפי בעלי הקרקע תוך זמן סביר. העירייה גם לא בחנה תיקון המפגע בעצמה תוך חיוב בעל הקרקע בעלויות התיקון או לכל הפחות הצבת סימון שיזהיר עוברים ושבים מפני המפגע. אף אחת מפעולות אלו לא נעשתה, ובפועל נותר המפגע ללא טיפול במשך למעלה מחודש.
נמצא אפוא כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתיקון המפגע אך לא עשתה כן ולא פעלה לתיקונו ולמניעת סיכונים תוך זמן סביר, ומכאן שהתרשלה.
9.
אחריות אחוזת ראשונים

:
המפגע נמצא בשטח פרטי שבבעלות אחוזת ראשונים וממוקם בפתח מרכז מסחרי שבבעלותה. החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם והוא אחראי לנזק שנגרם עקב מפגע במקרקעין גם אם הם נמצאים ברשות הרבים (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני [2006]; ע"א 760/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 [1977]; עיריית חדרה נ' זוהר, לעיל). יתרה מכך, סעיפים 13 ו-14 לחוק עזר לראשון לציון (שמירת הסדר והניקיון), תשמ"ט-1988 מטילים על בעל נכס חובה להחזיק את הנכס באופן שלא יתקיים בו מפגע (סעיף 13) ומטילים את האחריות לתיקון המפגע על בעל הנכס (סעיף 14).
ברי אפוא כי החובה הראשונית לתחזוקת המקרקעין, למניעת מפגעים ולתיקונם מוטלת על אחוזת ראשונים (ראו פרשת אגדי שצוטטה למעלה), ואכן היא זו שתיקנה את המפגע בפועל.
10.
טענתה המרכזית של אחוזת ראשונים נוגעת לחובת הזהירות הקונקרטית, והיא מתמקדת בטענה כי לא הוכח שידעה על המפגע ואף מפנה זרקור להתנהלות העירייה (עליה עמדנו למעלה) שלא דיווחה לה על המפגע במועד. אינני מקבל טענה זו. רשלנותה של העירייה אינה מאיינת את רשלנותה של אחוזת ראשונים. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת על אחוזת ראשונים כבעל המקרקעין וכמי שמפעילה מרכז מסחרי ובית אבות. חזקה כי היתה ערה לעובדה שהולכי רגל רבים עוברים במתחם מדי יום ואף יש לה אינטרס לעודד מעבר הולכי רגל לכיוון המתחם. ואכן,

אחוזת ראשונים נהגה במקום מנהג בעלים והציבה בו את מתקני האופניים. כבעלים סביר היה עליה לבצע פעולות בדיקה שוטפות באמצעות אנשי האחזקה שלה ולוודא כי המקרקעין שבבעלותה בטוחים לעוברים ושבים. אין די בציפיה כי העירייה תדווח לה על המפגע ועליה לנקוט פעולות יזומות להסרת מפגעים
- בוודאי כשמדובר במתחם מסחרי והשטח אינו נרחב יתר על המידה. הואיל והמפגע היה גלוי וברור וידוע זמן רב לפני התאונה סביר ביותר כי אחוזת ראשונים התרשלה ולא ביצעה כל פעולה לאיתור או להסרת מפגעים. למיצער,
מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראיה כקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ונמצא כי אחוזת ראשונים לא הביאה כל ראיה לכך שלא התרשלה ושפעלה לאיתור או למניעת מפגעים.
נקבע אפוא כי אחוזת ראשונים התרשלה והפרה את חובותיה כבעל מקרקעין.
למען הסדר הטוב אציין כי התובע או העירייה לא הציגו ראיות לכך שמתקן האופניים לא היה תקני וכי הוצב במקום בניגוד לדין, ולכן אינני מייחס לאחוזת ראשונים אחריות רק בשל התקנתו.
אחריות הנתבעות – סיכום ביניים
11.
בנסיבות האמורות, הואיל ולכל אחת מן הנתבעות היתה אחריות עצמאית ונפרדת לתיקון המפגע וכל אחת מהן התרשלה, נקבע כי אחריותן היא יחד ולחוד ולא מצאתי כי אחריות אחת הנתבעות גדולה מאחריות האחרת.
רשלנות תורמת
12.
הנתבעות

מבקשות לייחס לתובע רשלנות תורמת וזאת משום שהמפגע הינו גדול ובולט לעין. מצאתי כי יש טעם מסויים בטענה זו. אכן, "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר" (ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' שחם [1992])
אולם מדובר במפגע גדול וגלוי יחסית (מכאן נבעה גם אחריות הנתבעות). בשקלול נסיבות העניין, ובכלל זה היקף המפגע והיכולת לראותו, העובדה שמדובר במקום חדש יחסית לתובע (על פי עדותו), שנשא שקיות מצרכים בידיו [עמ' 6 ו-13] דבר שהקשה על זיהוי המפגע, ושעת התאונה שהיתה שעת בין ערביים שהראות בה פחות טובה, אני מעמיד את תרומת הרשלנות של התובע על 20%.
שאלת הנזק
13.
כתוצאה מן התאונה נגרם לתובע שבר בידו הימנית דבר שחייב ניתוח וקיבוע מתכת. מומחה מטעם התובע – ד"ר אייכנבלט, העריך את הנכות הרפואית בשיעור 25%, ואילו מומחה מטעם הנתבעים – פרופ' נרובאי, העריך את הנכות הרפואית בשיעור 10%. בנסיבות המקרה לא מונה מומחה מטעם בית-המשפט וכל צד סמך על חוות דעתו ללא צורך בחקירת המומחה שכנגד.
14.
כפי שיובהר מיד חילוקי הדעות אינם נוגעים להפסדי השתכרות שכן למרבה הצער איבד התובע את יכולת ההשתכרות שלו כתוצאה מצב רפואי שאינו קשור בתאונה. קביעת נזקיו של התובע נגזרת אפוא מהשפעת התאונה על חייו נוכח מכלול הנסיבות וקשייו האחרים ולא דווקא משיעור נכות זה או אחר (אף כי שיעור הנכות משפיע, כמובן, על התמונה הכוללת).
אבדן שכר ופגיעה בכושר השתכרות
15.
עד שנת 1998 עבד התובע כטכנאי בבזק. הוא פוטר, ומאז התקשה לחזור למעגל העבודה ואין מסמכים המעידים על השתכרות רציפה. התובע העיד כי למד את מקצוע הרפלקסולוגיה ואף החל לעסוק במקצוע זה, אולם אז התגלתה אצלו מחלת

itp
(מחלת דם) שכתוצאה ממנה נאלץ לסגור את עיסקו כבר בשנת 2002 – למעלה משנה לפני התאונה (סעיף 39 לתצהיר התובע, ועמ' 8 לחקירתו הנגדית). התובע טוען כי ציפה שמצבו יתייצב בעזרת טיפול תרופתי ואז ישוב למעגל העבודה, אולם אין כל ראיה שתתמוך בטענה זו והיא אינה מתיישבת עם סגירת עסקו, דבר המעיד על כך שלא ציפה לשוב למעגל העבודה בקרוב. יתרה מכך, נמצא כי כבר אז סבל התובע ממספר נוסף של מחלות שבוודאי השפיעו על תפקודו ולא הוצגה חוות דעת רפואית הנוגעת למצבו הכולל ולהשלכותיה העתידיות של מחלת ה-
itp
.
16.
בשנת 2008 חלה החמרה של ממש במצבו הבריאותי של התובע והוא חלה בדלקת קרום המוח שסיכנה את חייו וחייבה את כריתת שתי רגליו.
17.
התובע מבקש כי יפסק לו שכר עבור התקופה שבין התאונה (2004) לבין המועד בו חלה בדלקת קרום המוח (2008), שכן לטענתו היה שב למעגל העבודה. טענה זו לא הוכחה ולא שוכנעתי כי ציפייתו של התובע לשוב למעגל העבודה היתה סבירה. התובע לא הציג חוות דעת רפואית שתעיד על שיפור במצבו ולא הובאה כל ראיה שתבהיר אם ומתי היה מצבו הרפואי מתייצב ומאפשר לו לשוב לעבודה. העובדה שלא עבד לפני התאונה, מצבו הרפואי הכללי והעובדה שסגר את עסקו מחלישים מאוד את סבירות טענותיו בנושא.
18.
מצאתי אפוא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נגרמו לו הפסדי השתכרות.
19.
אין טענה כי התובע היה ממשיך לעבוד אחרי 2008 ומכאן שאין אבדן כושר השתכרות.


עזרת צד שלישי
20.
התובע ורעייתו העידו כי הרעייה היא זו שמטפלת בתובע וסועדת אותו. כמו כן העידו כי התובע מקבל מן המוסד לביטוח לאומי גמלת שירותים מיוחדים וניידות וכי הוא אינו מעסיק עזרה בשכר, וכדבריו: "אשתי מטפלת בי וזה מספיק לי וזה מספק אותה" [עמ' 10, 6-1]. על רקע זה, ועל רקע מצבו הבריאותי הכולל, מבקש התובע לחלק את תקופות עזרת הצד השלישי לשתיים: תקופה ראשונה – מהתאונה עד לשנת 2008, הכוללת את תקופת התאונה, הניתוח וששת החודשים בהם היתה ידו מקובעת. לגבי תקופה זו הוא מבקש סכום כולל של 27,000 ₪. משנת 2008 ועד לסיום תוחלת חייו מבקש התובע סך כולל של 135,592 ₪.
21.
הנתבעות מצידן סבורות כי אין לפסוק לתובע דבר בראש נזק זה, שכן לא הוכחו הוצאותיו וממילא הוא היה נדרש לעזרה בשל מצבו הבריאותי שאינו קשור לתאונה.
22.
כידוע, נפגע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד שלישי גם אם זו באה מצד בני משפחתו ואין בידיו ראיות להוצאה בפועל. אין כל ראיה לכך שהתובע נדרש לעזרה לפני התאונה, וברי כי אחריה ניתנה לו עזרה מאסיבית שכן ידו הדומיננטית נותחה והיתה מקובעת לתקופה ממושכת. סביר למדי כי בתקופה זו אכן נדרש התובע לסיוע בתפקודיו היום-יומיים באורח החורג מסיוע רגיל שניתן על ידי בני משפחה. נוכח היקף הפגיעה, תקופות האשפוז, קיבוע היד למשך כששה חודשים וקשיי התפקוד לאחר תקופה זו, אני מעריך את נזקיו של התובע לתקופה ממועד התאונה (2004) ועד שחלה (2008) בסכום גלובאלי של
20,000 ₪. אשר לתקופה שמשנת 2008 ואילך – אין ספק כי התובע היה נזקק לעזרת צד שלישי גם ללא קשר לתאונה והוא גם מקבל קצבת שירותים מיוחדים מן המל"ל. עם זאת, אין ספק כי מצבו של התובע מקשה על פעולות מסוימות שהיה יכול לבצע בלא קשר לנכות ברגליים ומחייבים עזרת צד שלישי שרעייתו אינה יכולה להעניק לו. כך, למשל, נוכח מאפייני הפגיעה ביד הדומיננטית סביר שאפילו פעולת הברגה פשוטה שניתן לבצע גם בישיבה קשה לתובע ומחייבת עזרה חיצונית שרעייתו אינה יכולה לתת. בהתחשב בקשיים אלו, במגבלותיו של התובע שאינן קשורות לתאונה ומונעות ממנו ממילא ביצוע מרבית הפעולות, אני מעריך את נזקיו של התובע, לעבר (משנת 2008) ולעתיד עד גיל 70 בסך גלובאלי של 20,000 ₪ נוספים.
23.
סה"כ מוערכים נזקיו של התובע בראש נזק זה של עזרת צ"ג ב-40,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
24.
התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות שונות בגין התאונה שאינן מוכרות על פי חוק ביטוח ממלכתי והוא מבקש סך גלובאלי של 80,000 ₪ בחלוקה הבאה: 30,000 ₪ לעבר ו-50,000 ₪ לעתיד.

הנתבעות שוללות טענותיו אך מוכנות להכיר בהוצאות גלובאליות בסך 2,000 ₪ לעבר ולעתיד.
25.
טענותיו של התובע לא גובו במסמכים ולא מצאתי כי הונח בסיס לשיעור ההוצאות הגבוה שטען לו.

יחד עם זאת מקובל עלי שהתובע נזקק להוצאות רפואיות ניכרות בעקבות התאונה לרבות השתתפות עצמית בטיפולים ותרופות במסגרת קופ"ח ולהוצאות נסיעה מוגברות מאז התאונה ובסמוך לה.
26.
ראיתי לקבוע את הוצאות התובעת לטיפולים ונסיעות לעבר ולעתיד ע"ס 10,000 ₪.
כאב וסבל
27.
התובע מבקש להעמיד ראש נזק זה על סך של 600,000 ₪ ואילו הנתבעות מבקשות להעמידו על סך של 36,000 ₪.
28.
בבואנו לבחון ראש נזק זה נזכור כי התובע שבר את ידו, עבר מספר ניתוחים, נדרש לקיבוע ע"י מסמר מתכת שהוחדר לעצם ואח"כ טבעת מתכת, כי הוא סובל מכאבים יומיומיים ונמשכים וכי שתי חוות הדעת מצאו פגיעה ומגבלה אם כי בשיעורים שונים (כאמור – 25% ע"י ד"ר אייכנבלט, 10% ע"י פרופ' נרובאי, ובממוצע – 18.5%). זאת ועוד, מן הראיות עולה כי השפעת התאונה על התובע גדולה שבעת מונים מהשפעתה על אדם אחר, שכן נוכח כריתת רגליו הוא נדרש לשימוש יתר בידיו לתפקוד יומיומי. התובע יושב בכיסא גלגלים ונעזר בקביים ובפרוטזות ומכאן שידיו משמשות אותו לתנועה באורח חריג והוא נדרש להשעין עליהן את משקל גופו באופן תדיר. תיאר זאת התובע בחקירתו (עמ' 13, משורה 2):
"כשאני

עם

פרוטזה
–
ואז

אני

צריך

להרים

את

עצמי

עם

שתי

הידיים אז

אני

נותן

לחץ

על

יד

שמאל

כדי

[לא] להכביד

על

יד

ימין. כשאני

ללא

פרוטזה

ועליי

לעבור מהמיטה

לכסא, יש

לי

פעולה

שאני

מרים

את

היד

בצד

שמאל

של

הכסא, מזיז, ושם

קרש פלסטיק, נועל

את

כסא

הגלגלים, שם

קרש

ומתיישב

עליו

ועובר, ואז

מושך

עם

יד

ימין מחזיק

וביד

שמאל

מרים

את

עצמי

ומתיישב

על

הכסא

ונועל

חזרה

את

הידית,


ומתחיל להתגלגל

עם

הכסא"
.
מדובר בשימוש מאסיבי בידיים, וברי כי כל כאב ומגבלה ביד מועצמים נוכח העומס המוטל עליה. אני מקבל אפוא את טענת התובע הפגיעה מקשה על חייו ועל שיקומו וגורמת לכאב יומיומי חריג בשל שימוש היתר. התובע העיד גם כי בשל הקושי ביד הדומיננטית הוא מפעיל לחץ חריג על ידו השמאלית דבר שגרם לכאבים ולפגיעה גם ביד זו.
29.
בשקלול נסיבות אלו, ובהתחשב גם בתוכן חוות דעת הצדדים ושיעור הנכות שנקבעה בכל אחת מהן, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 100,000 ₪. אני סבור כי שיעור זה משקף את היקף הפגיעה בתובע בהתחשב במכלול השפעת התאונה על חייו.

סיכום הנזקים
30.
סך כל נזקי התובע עומד אפוא על 150,000 ₪. מסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת של 20% ומכאן שסך הנזק הסופי הוא 120,000 ₪.

סוף דבר
31.
הנתבעות ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 120,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪
והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
32.
התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום. הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.


ניתן היום,
י"ט תשרי תשע"ב, 17 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 44619/06 ניסים סרנו נ' עירית ראשון לציון, אברהם רובינשטיין סנטר ראשון לציון בע"מ, אברהם רובינשטיין סנטר (1988) בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 17/10/2011)