פסקי דין על ניסים חזן | פסקי דין על אסתר ליכטינג | פסקי דין על גברות יעקב | פסקי דין על אברהם רובינשטיין ואח' |

1333/08 א     10/10/2011




א 1333/08 ניסים חזן נ' אסתר ליכטינג, גברות יעקב, אברהם רובינשטיין ואח'








בית משפט השלום ברמלה



10 אוקטובר 2011

ת"א 1333-08 חזן נ' ליכטינג ואח'







בפני

כב' השופט
ד"ר עמי קובו

התובע
ניסים חזן
ע"י ב"כ, עו"ד חיים סודקביץ'


נגד

הנתבעים
1. אסתר ליכטינג
ע"י ב"כ, עו"ד נחום יעקב

2. גברות יעקב
3. אברהם רובינשטיין
4. אורות החינוך (ע"ר)
5. ישראל זייברט
ע"י ב"כ, עו"ד ידידיה לוונטהל






פסק דין



רקע
1.
האם מנהלת בית ספר תיכון עשויה להיות אחראית לתשלום בגין שירותי הסעה לתלמידות בית-הספר? האם העמותה המפעילה את בית הספר אחראית לתשלום בגין שירותי ההסעה, או שמא האחריות מוטלת על הוריהן של התלמידות אשר עשו שימוש בשירותי ההסעה במהלך שנת הלימודים?
2.
לפניי תביעה בסך של 146,182 ₪. התובע הינו בעל עסק בתחום ההסעות הפועל תחת השם המסחרי "ניסים הסעות". הנתבעת 1 הינה מנהלת בית ספר תיכון בית יעקב "אור יהודה" שהינו מוסד חינוכי.
טיעוני הצדדים
3.
לטענת התובע, במהלך השנים 2006-2007 הזמינה הנתבעת מטעם בית-הספר שירותי הסעות לאיסוף ולפיזור תלמידות בית-הספר, ממקום מגוריהן לבית-הספר ובחזרה. לטענת התובע הנתבעת 1 התחייבה באופן אישי בפני
ו כי היא אחראית לתשלומים. לטענת התובע ניהל רישום מסודר לנסיעות שביצע, ועל-פי רישומיו הסתכמו העלויות בגין ההסעות על סך של 161,182 ₪. לטענתו הנתבעים שילמו לו סך של 15,000 ₪ בלבד, אך נמנעו מלשלם את יתרת החוב. לטענת התובע שלח מכתבי התראה, אך הנתבעים התחמקו ממתן תשובה, ואף פגישה שקבע עם הנתבעת 1 בוטלה על ידה.
4.
בנוגע לאחריותה של הנתבעת 1, טוען התובע כי היא אשר הזמינה את שירותי ההסעה, וכי היא התחייבה בפני
ו באופן אישי כי היא אחראית לביצוע התשלומים שלא שולמו בגין ההסעות שבוצעו, זאת הן במועד ביצוע ההזמנות והן לאחר שהחלו להתגלע בעיות בביצוע התשלומים. לטענת התובע, הנתבעת התחייבה בפני
ו באופן אישי כי ישולם לו סך של 60,000 ₪.
5.
בנוגע לאחריות הנתבעת 2 טען התובע כי היא הייתה בעלת בית הספר בתקופה הרלוונטית ואחראית לביצוע התשלומים בגין כל הזמנות העבודה שנעשו עבור בית הספר. לטענת התובע פעולת הנתבעת 1 מחייבת את הנתבעת 2 בהיות הנתבעת 1 הסמכות הניהולית הבכירה בבית-הספר.
6.
בנוגע לאחריות הנתבע 3 טוען התובע כי הנתבע 3 ביצע באופן אישי את העוולות הבאות: לא פעל לפרעון חובות הנתבעת 2, לא פיקח כהלכה על פעולות הנתבעת 1, וניהל באופן רשלני את הנתבעת 2 והציג מצגי שווא.
7.
בנוגע לאחריות הנתבעת 4 טוען התובע כי היא כיום הבעלים של בית-הספר ולפיכך חובה עליה לפרוע את חובות בית-הספר אשר טרם נפרעו, וכי בהתאם להסכם בין הנתבעת 2 לנתבעת 4 התחייבה הנתבעת 4 לקבל על עצמה את חובות הנתבעת 2.
8.
בנוגע לאחריות הנתבע 5 טוען התובע כי הנתבע 5 ביצע את העוולות שלהלן: לא פעל לפרעון החובות של הנתבעת 4, לא פיקח כהלכה על פעולות הנתבעת 1, ניהל באופן רשלני את הנתבעת 4.
9.
הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה מטעמה ובמסגרתו הכחישה את טענות התובע. הנתבעת הודתה כי היא שימשה כמנהלת בית הספר התיכון הרלוונטי. הנתבעת הודתה ביצירת קשר בינה לבין התובע לעניין ההסעות, אלא שלטענתה היא פעלה כמקשרת וכמתאמת בין התובע לבין הורי התלמידות בלבד, שכן ההסעות היו באחריות הורי התלמידות. הנתבעת 1 הכחישה כל חבות אישית שלה כלפי התובע. עוד טענה הנתבעת 1 כי החוב לתובע מסתכם בסך של 27,310 ₪. לטענת הנתבעת הועבר סך של 17,690 ₪ מהורי התלמידות מתוך הסך של 45,000 ₪, ולפיכך עומד החוב על סך של 27,310 ₪ בלבד.
10.
הנתבעים 2-3 הגישו כתב הגנה מטעמם. הנתבעים הכחישו כל יריבות בין התובע לנתבעים, ולטענתם אין שום יחסים חוזיים או אחרים בינם לבין התובע. הם מעולם לא הזמינו שירותי הסעה מהתובע, והנתבעת 1 לא פעלה כשלוחה שלהם בכל הנוגע לתובענה. הנתבעת 2 אמנם מעורבת בניהול בית הספר אך אין לה כל קשר לתובע. הנתבעת 2 פורעת מעת לעת חשבונות של בית-הספר לפי שיקול דעתה, אולם אין לה זיקה לתובע. הנתבע 3, שהוא מנהל הנתבעת 2, אינו מחויב לטענתו בדבר.
11.
הנתבעים 4-5 הגישו כתב הגנה מטעמם. לטענתם אין שום יריבות בינם לבין התובע. הנתבע 5 הוא מנהלה של הנתבעת 4, אך בהעדר חוב לנתבעת 4, ובהעדר עילה להרמת מסך ממילא אין עילה כלפי הנתבע 5. עוד טוען הנתבע 5 כי אין עילת תביעה אישית כנגדו. הנתבע 5 טען כי לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה לא פרע את חוב הנתבעת 4 כלפיו, כאשר הפעם הראשונה שבה טען התובע לקיומה של חוב של הנתבעת 4 הינו בכתב התביעה המתוקן. לטענת הנתבעת 4, הכספים הנתבעים הינם בגין פעולות שבוצעו זמן רב בטרם החלה הנתבעת 4 לנהל את בית-הספר.
12.
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע ביצע את ההסעות (עמ' 20, ש' 22-23 לפרו').
השאלות שבמחלוקת
13.
להלן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
א.
האם נכרת חוזה בין הצדדים?
ב.
ככל שנכרת חוזה, מיהם הצדדים לחוזה?
ג.
אחריות הנתבעת 1.
ד.
אחריות הנתבעת 2.
ה.
אחריות הנתבע 3.
ו.
אחריותם של הנתבעים 4-5.
ז.
שיעור הפיצויים.
דיון והכרעה
14.
האם נכרת חוזה בין הצדדים?

לאחר עיון בעדויות ובראיות, סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. כפי שהצהיר והעיד התובע, ועדותו מהימנה עלי בעניין זה, מנהלת בית הספר הנתבעת 1 הזמינה ממנו שירותי הסעה, ובפועל הוא ביצע את ההסעה לתלמידות בית-הספר. ההסכם בין הצדדים נכרת בעל-פה. לפיכך, נכרת חוזה בין הצדדים, והחוזה בוצע על-ידי התובע.
15.
ככל שנכרת חוזה, מיהם הצדדים לחוזה?

בנוגע לשאלה זו נחלקו הצדדים. לטענת התובע, החוזה נכרת בינו לבין הנתבעת 1 ואילו לטענת הנתבעת 1, ההסכם הינו בינו לבין הורי התלמידות. בנוגע לשאלה זו סבורני שהדין עם התובע. אני מקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת 1 התחייבה באופן אישי כי היא אחראית לתשלומים עבור ההסעות (סעיף 9 לתצהיר התובע). עוד אני מקבל את טענת התובע לפיה לא נוצר בינו לבין הורי התלמידות שום קשר ישיר או עקיף בכל הנוגע להסעות. הנתבעת היא זו שהזמינה ממנו את ההסעות, אליה הוא הפנה את דרישות התשלום, היא התחייבה בפני
ו באופן אישי כי היא אחראית לתשלומים, היא העבירה לידיו את התשלום החלקי שנתקבל מהנתבעת 2, והיא קיבלה את החשבוניות שהוצאו על ידו. התובע מסר כי מעולם לא שוחח עם הורי התלמידות, לא קיבל מהם הזמנת הסעות או לוחות זמנים, ומעולם לא מסר להם את החשבוניות (סעיף 10 לתצהיר התובע). אני מקבל את גרסת התובע לעניין זה כמהימנה ומבכר אותה על פני גרסת הנתבעת 1. לפיכך, אני קובע כי נכרת חוזה בין הנתבעת 1 לבין התובע, כאשר הורי התלמידות כלל לא היו צד לחוזה.
16.
זאת ועוד, כפי שהעיד התובע הסכום שנקבע לתשלום הינו לפי הסעה ואין נפקא מינה מה מספר התלמידות שנסעו ברכב (עמ' 6, ש' 24-29). אף בכך יש כדי ללמד שההורים אינם צד לחוזה, שאלמלא כן יש להניח שהרישום והחישוב היו מבוצעים בהתאם למספר התלמידים בכל הסעה. כמו-כן, כפי שהעיד התובע, אכן קיימים בתי ספר שבהם ההסכם הינו ישירות בין שירות ההסעות לבין ההורים, ואולם במקרה דנן, ההסכם נכרת ישירות עם מנהלת בית-הספר ללא שום קשר בין שירות ההסעות לבין ההורים (עמ' 9, ש' 13-16). לפיכך, הצדדים לחוזה הינם התובע והנתבעת 1.
17.
אחריותה של הנתבעת 1.

בנוגע לנתבעת 1, שוכנעתי כי היא אחראית לתשלום בגין החוזה. הנתבעת היא זו שכרתה את ההסכם עם התובע, ונטלה על עצמה אחריות אישית לפירעון החוב. מכאן, שהיא אחראית אישית לתשלום בגין החוזה. הנתבעת 1 לא פעלה במקרה דנן אך ורק בשם אחד הנתבעים האחרים, אלא התחייבה באופן אישי לתשלום, ולפיכך מוטלת עליה חבות אישית לפירעון החוב. התובע מסר כי הנתבעת 1 התחייבה בפני
ו באופן אישי כי היא אחראית לביצוע התשלומים אשר לא שולמו לו, וגרסתו זו מתקבלת כמהימנה.
18.
זאת ועוד, הנתבעת 1 כתבה לתובע את הדברים הבאים (נספח ו' לתצהיר התובע):
"הנני, אתי ליכטיג, מתחייבת בפני
אדון ניסים חזן
להעביר סכום של 60,000 ₪ בתקופה של תאוחר עד ל- 20.2.08" [כך במקור – ע.ק.].
המכתב האמור נכתב על גבי נייר המכתבים של בית-הספר (עמ' 22, ש' 14-15 לפרו').
מסמך זה, אשר חתום על-ידי הנתבעת 1, מהווה הודאה של הנתבעת 1 לאחריותה לתשלום החוב. לאור מכתב זה, אין ביכולתי לקבל את טענת הנתבעת כי אינה אחראית לחוב האמור.
הנתבעת טענה בתצהירה כי כל שביצעה היה בגדר "תיווך" בין הורי התלמידות לבין התובע, ואולם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התחייבותה הכתובה לתובע לפרוע סך של 60,000 ₪. כמו-כן, הנתבעת 1 לא הביאה ולו הורה אחד לעדות, אשר יחזק את גרסתה לפיה החוזה נכרת בין ההורים לתובע, וכי ההורים היו מחויבים לשאת בעלות ההסעות. באופן דומה גם לא הובאה ולו תלמידה אחת לשעבר. אי-הזמנת העדים על-ידי הנתבעת אומרת דרשני. אף טענתה של הנתבעת שהקשר היה בין התובע להורים הינה טענה בעלמא, ללא שום פרטים. הנתבעת לא מסרה את פרטי ההורים שהיו אמורים לשלם או שילמו עבור ההסעות, ולא מסרה סכומים שאותם הורים שילמו לטענתה.
בהקשר זה אין ביכולתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התחייבותה לפרוע סך של 60,000 ₪ נינתה באילוץ או בכפייה. אם כטענת התובעת מעולם לא התחייבה לשלם סכום כלשהו לתובע, אלא רק "תיווכה" בין התובע להורים, כלל לא ברור מדוע חתמה על המסמך האמור. גם טענת האילוץ והכפיה נטענה בעלמא, ללא הסבר מתקבל על הדעת מדוע הנתבעת חשה מאויימת מהתובע כטענתה (סעיף 14 לתצהירה). למעלה מן הצורך יוער כי טענת האילוץ והכפיה הינה גרסה כבושה שזכרה לא בא בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה בתצהיר הנתבעת. אף בכך יש כדי להוביל למסקנה שאין בטענה זו ממש. העובדה שהמסמך נכתב לבקשתו של התובע אינה פוגמת בתוקפו המשפטי.
זאת ועוד, העובדה שהנתבעת 2 פרעה בעצמה חלק מן החוב, מחזקת את המסקנה שמדובר בהתחייבות של הנתבעות 1 ו-2 ולא של ההורים. כך גם העובדה שהנתבעת 1 קיבלה לידיה חשבוניות שהוציא התובע, מעלה כי הצדדים להסכם היו הנתבעת 1 והתובע, ואילו ההורים לא היו צד להסכם.
לא זו אף זו, הנתבעת 1 מאשרת כי היא שילמה לתובע סך של 10,000 ₪ בשיק אישי שלה ומכספה (עמ' 21, ש' 1-2 לפרו'). אף בכך יש לחזק את טענות התובע, לפיהן הנתבעת 1 אחראית בגין החוב. טענת הנתבעת 1 בתצהירה לפיה סכום זה התקבל מארגון כלשהו כתרומה, אינה מסבירה מדוע היא שילמה את הסכום בשיק אישי שלה (ר' סעיף 23 לתצהיר הנתבעת 1).
19.
לפיכך, אני קובע כי הנתבעת 1 לא תיווכה בין ההורים לשירותי ההסעות של התובע, אלא הזמינה בעצמה את שירותי ההסעות מן התובע, תוך התחייבות אישית שלה לשלם בגין שירותים אלה. אני דוחה את טענת הנתבעת 1 לפיה נוצרה התקשרות כלשהי בין התובע לבין ההורים.
20.
אחריותה של הנתבעת 2.

הנתבעת 2, הייתה בעלת בית-הספר בתקופה הרלוונטית והאחראית לביצוע התשלומים בגין הזמנות העבודה שנעשו עבור בית-הספר. כך עולה אף מתעודת עובד ציבור (נספח ה'1 לתצהיר התובע). ההתחייבות של הנתבעת 1, כמנהלת בית-הספר, הייתה הן בשמה והן בשם הנתבעת 2 שהינה הבעלים של בית-הספר. הואיל ומדובר בחוב של בית-הספר, והנתבעת 1 פעלה בנושא דנן מתוקף תפקידה כמנהלת בית-הספר, הרי שאף הנתבעת 2, כבעלים של בית-הספר בתקופה הרלוונטית, אחראית לפירעון החוב. הנתבעת 2 אף פרעה חלק מהחוב (סך של 5,000 ₪), ובכך יש משום אינדיקציה לכך שהנתבעת 2 ראתה עצמה במועדים הרלוונטיים כאחראית לחוב (ר' סעיפים 14-18 לתצהיר התובע; נספח ז' לתצהיר התובע וכן עמ' 22, ש' 18-19 לפרו'). פירעון חלק מהחוב על-ידי הנתבעת 2 מעלה אף כי הנתבעת 1 הייתה מוסמכת להתחייב בשם הנתבעת 2 בגין תשלומים כגון דא, וכי הנתבעת 2 סברה שהיא מחויבת בפירעון החוב.
זאת ועוד, הנתבעת 1 העידה כי בית-הספר דואג לתלמידות, שהינן משכבות מצוקה, לכל מחסורן, לרבות ביגוד, ולדבריה: "הסעות זה דבר קטן לעומת מה שהן צריכות" (עמ' 20, ש' 15-16). משמע, שאף לגרסת הנתבעת 1, בית-הספר דאג לתלמידות להסעות, ומכאן שיש לראות בנתבעת 2, הבעלים של בית-הספר, כאחראית לחוב. נדמה כי דווקא לאור העדר יכולתם של ההורים לשאת בתשלום ההסעות, לאור מצבם הסוציו-אקונומי הקשה, הסכימו הנתבעות 1-2 ליצירת החוזה ישירות עם התובע, ולא הטילו את המעמסה על ההורים.
בהקשר זה יש אף ליתן משקל לכך שהתחייבותה של הנתבעת 1 לשלם סך של 60,000 ₪ ניתנה על-גבי נייר המכתבים של בית-הספר (עמ' 22, ש' 14-15).
לא זו אף זו, עיון בנספח א' לכתב ההגנה של הנתבעת 1 מעלה כי מסמך רשמי של בית-הספר שנכתב על גבי נייר המכתבים של בית-הספר מרכז את החוב הקיים לתובע בגין שירותי הסעות, לפי עמדת בית-הספר (ת/1). מדובר במסמך שנכתב על-ידי מזכירת בית-הספר (עמ' 22, ש' 23). מסמך זה תומך בכך שבית-הספר, והנתבעת 2 כבעלים שלו, ראה עצמו כמחויב בפירעון החוב. הנתבעת 1 עצמה בעדותה מסרה שביקשה מן המזכירה לבדוק "כמה כספים אנחנו חייבים לו" (עמ' 22, ש' 26-27). דברים אלה של הנתבעת 1 מדברים בעד עצמם.
יתר על-כן, כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 2 כוללת תשלומים עבור התובע בגין הסעות (נספח ב' לתצהיר הנתבע 3), ואף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהנתבעת 2 ראתה את עצמה כמחויבת לפרוע את החוב לתובע. אף עיון בתצהירו של הנתבע 3 מעלה כי הנתבעת 2 פעלה ושילמה לתובע כספים בהתאם לאישורה של הנתבעת 1 (סעיף 6 לתצהיר), ומכאן שהנתבעת 1 רשאית הייתה לחייב את הנתבעת 2, והנתבעת 2 ראתה עצמה מחויבת בחוב האמור. לפיכך, הנתבעת 2 אחראית לפירעון החוב.
21.
אחריותו של הנתבע 3.

בנוגע לנתבע 3, שהינו מנהלה של הנתבעת 2, טען התובע כי הינו אחראי באופן אישי כלפי התובע בכך שלא פעל לפירעון חובות הנתבעת 2, לא פיקח על הנתבעת 1, וניהל באופן רשלני את הנתבעת 2 ועוד. לאחר שבחנתי את טענות התובע בנוגע לנתבע 3, סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 3 אחראי לחוב או ביצע עוולה כלשהי כלפי התובע. לא מצאתי כי הנתבע 3 היה מחויב באופן אישי לפרוע את חובות הנתבעת 2, ולא מצאתי כי לא פיקח באופן הולם על הנתבעת 1 או כי ביצע את תפקידו באופן רשלני. עצם קיומו של חוב של הנתבעת 2 כלפי התובע, שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אינו מקים לתובע עילה ישירה כלפיו ואינו מחייב את הנתבע 3 באופן ישיר.
לא שוכנעתי כי מקרה זה נופל לגדר המקרים שבהם יש מקום להטיל אחריות אישית על אורגן של תאגיד.
22.
אחריותם של הנתבעים 4-5.

בנוגע לנתבעת 4 יש להתייחס לחוזה שבין הנתבעת 2 לנתבעת 4 מיום כ"ה ניסן תשס"ח. בסעיף ו' להסכם נקבע כדלקמן:
"צד ב' (הנתבעת 4 – ע.ק.) מתחייב לשאת בנטל הגירעון של בית הספר המופיע כחוב בהנהלת החשבונות של צד א' (הנתבעת 2 – ע.ק.), וכן תביעות של ספקים שיגיעו לאחר תחילת שנת הלימודים בגין סחורה שסיפקו עד לתחילת שנת הלימודים תשס"ט".
(ההדגשה אינה במקור – ע.ק).
23.
פרשנות החוזה האמור מובילה למסקנה לפיה הנתבעת 4 נטלה על עצמה לשאת בגירעון שרשום כחוב בהנהלת החשבונות של הנתבעת 2, ואולם לא הוכח שהחוב דנן רשום בהנהלת החשבונות. כמו-כן, התחייבה הנתבעת 4 לשאת בתביעות של ספקים בגין סחורה שסופקה עד תחילת שנת הלימודים תשס"ט. ודוק: בחוזה נאמר "סחורה" אך לא נאמר "שירותים". במקרה דנן, אין המדובר בתביעה בגין סחורה, אלא בתביעה בגין שירותים, ומכאן שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת 4 נטלה על עצמה את תשלום החוב. בהבחנה בין סחורה לשירותים קיים אף הגיון משום שהסחורה עברה לבעלות הנתבעת 4 ואילו שירותים שסופקו לא עברו לבעלותה. כפי שטענה הנתבעת 4 בסיכומיה, לא לחינם לא נשאלו הנתבעים בחקירתם לגבי ההסכם ואופן העברת החבויות (סעיף 73 לסיכומי הנתבעים). לפיכך, לא שוכנעתי כי מוטלת על הנתבעת 4 חבות לפרוע את חובות בית-הספר שנוצרו בטרם קיבלה את הבעלות על בית-הספר, ומכאן שלא מצאתי כל יריבות בין הנתבעת 4 לתובע. גם מעדות התובע עצמו עולה כי לא קיימת יריבות בינו לבין הנתבעת 4 (עמ' 14, ש' 19-22).
24.
הוא הדין בנוגע לנתבע 5, שהינו מנהלה של הנתבעת 4. אין שום יריבות בין הנתבע 5 לתובע, ולא מצאתי כי הנתבע 5 ביצע עוולה כלשהי כלפי התובע. טענת התובע לפיה הנתבע 5 התרשל בכך שלא פעל לפרעון חוב הנתבעת 4 נדחית, הן לאור דחיית התביעה כנגד הנתבעת 4, והן משום שדרישת התשלום הגיעה לראשונה לידי הנתבע 5 במסגרת כתב התביעה המתוקן. לא שוכנעתי כי הנתבע 5 התרשל בתפקידו או לא פיקח כהלכה על הנתבעת 1. התובע עצמו העיד כי כלל אינו מכיר את הנתבע 5
ומעולם לא היה בקשר
עמו (עמ' 14, ש' 13-14).
שיעור הפיצויים
25.
בנוגע לשיעור הפיצויים, התחייבה הנתבעת 1 להעביר לתובע סך של 60,000 ₪ עד ליום 20.2.08 (נספח ו' לתצהיר התובע). כאמור לעיל, אין ביכולתי לקבל את טענת הנתבעת 1 כי המסמך ניתן עקב אילוץ או כפייה. לפיכך תוקפו מחייב.
למען הסר ספק מובהר בזאת כי התחייבותה של הנתבעת 1 לשלם סך של 60,000 ₪ ניתנה ביום 21.8.07, כלומר לאחר ששולמו הסכומים של 5,000 ₪ ביום 30.11.06 ו- 10,000 ₪ ביום 11.3.07, ומכאן יתרת החוב בסך 60,000 ₪ (קרן) הינה לאחר התשלום בסך של 15,000 ₪ (ר' נספח ב' לתצהיר התובע).
ברם, כפי שעולה מהמסמך נ/1 שולם לתובע סך של 3,150 ₪ ביום 4.9.07, כלומר לאחר ההתחייבות מיום 21.8.07. מכאן שיש להפחית סכום זה של 3,150 ₪ מיתרת החוב בסך 60,000 ₪. אין ביכולתי לקבל את האמור בתצהירו המשלים של התובע, לפיו הנסיעה האמורה בחשבונית זו אינה נכללת בסכום התביעה. התובע טען בתצהירו המשלים כי מדובר בנסיעה שאינה נכללת בחוב הנוגע לשנת הלימודים, ואולם לא מצאתי תימוכין לכך. מדובר בטענה שהועלתה בשלב מאוחר, ואין ביכולתי לקבלה. לא היה בידי התובע להציג מסמכים, ולו רישומים שלו, בדבר אותה נסיעה. התובע עצמו לא זכר בעדותו פרטים אודות הנסיעה הנוגעת לאותה חשבונית, ולפיכך לא ניתן לקבל את טענתו בעניין זה (עמ' 29 לפרו'). העובדה שעל גבי החשבונית נרשם שהיא בגין "הסעות חודש 8/07" אינה עומדת בסתירה לכך שמדובר בסכום ששולם לפירעון חלק מהחוב שעליו התחייבה הנתבעת 1 ביום 21.8.07. לפיכך, יתרת החוב לאחר התשלום הנוגע למסמך נ/1 הינה על סך 56,850 ₪. שערוך סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.2.08 ועד היום, מוביל לסכום של 69,509 ₪.
26.
התובע ביקש לבסס את תביעתו בנוגע לשיעור הנזק על רישומים שערך בעצמו. ברם, סבורני כי לא ניתן לסמוך על הרישומים האמורים. ראשית, הדוחות שהגיש הינם צילום של הדוחות. כאשר נשאל התובע היכן הדוחות המקוריים השיב "אצלי, בבית או בהנהלת חשבונות" (עמ' 7, ש' 32). אף לעורך-דינו לא מסר התובע את המסמך המקורי (עמ' 8, ש' 1). במקרה דנן, אי הגשת דוח המקור אינה עומדת בתנאי כלל הראייה הטובה ביותר, ולא מצאתי הסבר לאי הצגת המסמך המקורי. זאת ועוד, התובע לא הציג במסגרת החישובים שערך את החשבונית בסך 3,150 ₪ שמסר בגין תקבול עבור שירותי ההסעות לבית-הספר. רק בחקירתו הנגדית של התובע נחשפה החשבונית האמורה, והתובע אישר כי החתימה עליה היא חתימתו (עמ' 10, ש' 25-26). מכאן, שקיים קושי לסמוך על רישומי התובע כראייה לגבי שיעור החוב הנותר. כמו-כן, אין ביכולתי לקבל את עדות התובע לפיה החשבונית נ/1 הינה בגין טיול, וזאת הואיל ועל החשבונית עצמה רשום שהיא בגין "נסיעות חודש 8/07" (עמ' 11, ש' 31 עד עמ' 12, ש' 3). עדות התובע בעניין זה היא בגדר עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואין ביכולתי לקבלה. לפיכך, סבורני שיש לחשב את שיעור החוב הנותר בהתאם להתחייבותה של הנתבעת 1, ולא בהתאם לרישומי התובע.
27.
כמו-כן, עיון ב"טופס ריכוז ההסעות" עצמו, מעלה מספר תהיות בנוגע למסמך של התובע. כך למשל, בנוגע לחלק ניכר מן התאריכים קיים חיוב בגין הסעה "הלוך וחזור" ולאחר מכן חיוב נפרד בגין "חזור". משמע, התובע ביצע לפי רישומיו שלוש הסעות ביום, ולא שתיים. קיים קושי לקבל את הדברים, וקיים חשש כי מדובר בכפל חיוב. כך גם מעדות התובע עולה כי החיוב לכל כיוון הסעה הינו בסך של 250 ₪, ו- 500 ₪ עבור הסעה הלוך וחזור (עמ' 8, ש' 17-20 לפרו'). לעומת זאת, לפי טופס ריכוז ההסעות, החיוב הינו בסך של 650 ₪ ליום, הכוללים 500 ₪ בגין הסעה "הלוך וחזור" ו- 150 ₪ נוספים בגין הסעה "חזור". לא עלה בידי התובע ליתן הסבר סביר לסכום של 150 ₪ הנוספים לכל יום. בחלק מן העמודים האחרים נקבעו אף סכומים אחרים (ר' סיכומי הנתבעים 2-5, פסקה 26). בהקשר זה אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה נדמה כי המסמך "טופס ריכוז ההסעות" נכתב ברצף במועד מאוחר, ולא במועדים הסמוכים לכל הסעה והסעה. בנוגע למספר ההסעות שבוצעו, לא הביא התובע לעדות את אביו, אשר ביצע את מרבית ההסעות, ועובדה זו נזקפת לחובתו. לאור האמור לעיל, איני סבור כי ניתן לבסס את שיעור החוב על מסמכי התובע.
28.
זאת ועוד, עצם נכונותו של התובע לקבל את מכתב ההתחייבות של הנתבעת 1 בדבר אחריותה לתשלום סך של 60,000 ₪, מהווה אינדיקציה לכך שזה היה סכום החוב במועד כתיבת המכתב. זאת בפרט לאור העובדה שהמכתב הוצא לאחר שסיים התובע את עבודתו עם בית-הספר, וזאת הואיל והמכתב הינו מיום 21.8.07, ולדברי התובע סיים את עבודתו עם בית הספר ביום 22.6.07 (עמ' 13, ש' 33) ולכל היותר המשיך עד לחודש אוגוסט 2007 כפי שעולה מהמסמך נ/1 (ר' גם עמ' 14, ש' 1-6). לדברי התובע הוא הגיע למשרדה של הנתבעת ודרש את המכתב האמור, ומכאן שהסכום האמור במכתב מהווה אינדיקציה לסכום החוב במועד האמור.
29.
יתר על-כן, קיים קושי להסתמך על רישומיו של התובע, אשר לא מתנוסס עליהם שום אישור מאת מי מהנתבעות. אין שום אינדיקציה כתובה לכך שמסמכים אלה הוגשו לנתבעת 1, וכי הם נתקבלו או אושרו בדרך כלשהי. לפיכך, קיים קושי להסתמך על רישומי התובע כראייה לאמיתות תוכנם. בפרט קיים קושי להסתמך על רישומי התובע שהינם לטענתו ידניים, ואינם ממוחשבים או מסודרים בדרך מובנית כלשהי (עמ' 28, ש' 4-7).
30.
מנגד, אין ביכולתי לקבל את גרסת הנתבעת 1 לגבי שיעור החוב. התובעת התייחסה בתצהירה לבדיקה שערכה עם מזכירת בית-הספר בנוגע לשיעור החוב הנותר (תצהיר התובעת, פסקה 7). ברם, הנתבעת לא טרחה להביא את אותה מזכירה לעדות. אי-הבאת המזכירה לעדות, כאשר הנתבעת 1 היא מנהלת בית-הספר, ויש להניח שלא קיים קושי אובייקטיבי להביא את המזכירה לעדות, נזקף לחובת הנתבעת 1.
31.
בשולי עניין זה אציין, כי אין נפקא מינה אם התובע ביצע את ההסעות בעצמו, או שמא ביצע אותן באמצעות אדם אחר, כגון אביו. התובע הינו בעל עסק שירות ההסעה, והצד לחוזה, ומכאן שהחוב הינו כלפיו. עוד אציין, כי שאלת המימון או העדר המימון שמעניק משרד החינוך לבית-הספר בנושא אף היא אינה ממין העניין.
32.
לאור כל האמור לעיל, החוב לתובע הינו בסך של 69,509 ₪ אשר כוללים 60,000 ₪ והפחתה של 3,150 ₪ בגין פירעון חלקי, ולאחר שערוך להיום.
סוף דבר
33.
אשר על-כן, אני קובע כדלקמן

:
א.
הנתבעות 1 ו-2 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 69,509 ₪.
ב.
לסכום זה יתווספו הוצאות משפט (אגרות) וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו על ידי הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד.
ג.
התביעה כנגד הנתבעים 3-5 נדחית.
ד.
בנוגע להוצאות הנתבע 3, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובתו, וזאת בין היתר לאור התכחשותו, בהיותו מנהלה של הנתבעת 2, לעובדות ברורות, שספק אם היה מקום להכחישן. בפרט ספק רב אם היה מקום לטעון כי הנתבעת 2 אינה הישות המשפטית שהינה הבעלים של בית הספר בתקופה הרלוונטית
(ת/3-ת/4; עמ' 32-33 לפרו' וכן סעיפים 18-20 לסיכומי התובע).
ה.
התובע ישא בשכ"ט ב"כ הנתבעים 4-5 בסך של 7,000 ₪ (כולל מע"מ).
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ככל שלא ישולמו במועדם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים.






ניתן היום,
י"ב תשרי תשע"ב, 10 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1333/08 ניסים חזן נ' אסתר ליכטינג, גברות יעקב, אברהם רובינשטיין ואח' (פורסם ב-ֽ 10/10/2011)