פסקי דין על סימי תורג'מן | פסקי דין על עיזבון המנוח עו"ד שורר מרדכי ז"ל | פסקי דין על שי שורר |

21517/08 א     11/10/2011




א 21517/08 סימי תורג'מן נ' עיזבון המנוח עו"ד שורר מרדכי ז"ל, שי שורר








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בת"א - יפו



11 באוקטובר, 2011

ת"א 21517-08 תורג`מן נ' עיזבון המנוח עו"ד שורר מרדכי ז"ל
ואח'






בפני

כב' השופטת נועה גרוסמן
, סגנית נשיאה

התובעת
סימי תורג`מן
ע"י ב"כ עו"ד דקס


נגד

הנתבעים
1. עיזבון המנוח עו"ד שורר מרדכי ז"ל
2. שי שורר
ע"י ב"כ עו"ד גב' כהן סמדר




פסק דין


כללי
הצדדים באדיבותם הסכימו כי הכרעה בתובענה זו תעשה על יסוד הכתב ללא חקירות, אך פסק הדין יהיה מנומק.
הסיכומים
הובאו בפני
י רק עתה, והנני לפסוק בדין.

עמדת התובעת

התובעת שכרה את שירותיו של עו"ד מרדכי שורר ז"ל, כדי שייצגה בתביעת נזיקין כנגד המדינה. בעלה המנוח של התובעת נרצח ביום 23.12.87 בהיותו אסיר בכלא מעשיהו, על ידי אסיר אחר.
עו"ד מרדכי שורר ז"ל הביא לקביעה כי על המדינה לפצות את התובעת בסך כספי של 165,330 ₪ לא כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד נוספים בסך של 17.5%.
סך הכל נפסקו לזכות התובעת במסגרת ע"א (ירושלים) 3452/02 סך של 194,262.75 ₪, נכון ליום 03.08.04.
התובעת המתינה להודעת עו"ד שורר המנוח, כי הכסף התקבל עבורה. לטענתה, עו"ד שורר דחה אותה בלך ושוב.
בחלוף הזמן נודע לתובעת, כי עו"ד שורר הלך לעולמו.
כתוצאה מכך פנתה התובעת לפרקליט אחר מטעמה כדי שיברר את המצב הכספי.
אזי, התברר לתובעת במכתב תשובה שנכתב על ידי עו"ד צ'רקה, סגן בכיר לפרקליטת מחוז ירושלים, כי הכספים כבר שולמו לידי עו"ד
שורר בטרם פטירתו. אף נכתב שם כי שולם ביתר של 108,000 ₪ אשר אותם הוא מבקש להחזיר לאלתר. העתק המכתב צורף כנספח ד' לתצהיר התובעת.
כנספח ה' לתצהיר התובעת צורף מכתבו של עו"ד שורר אל עו"ד צ'רקה מיום 07.02.05 ובו מגולמת הודעה כי התקבלו אצלו כספים עבור התובעת ואפילו ביתר. התובעת סבורה כי
עו"ד מרדכי שורר ז"ל נטל לעצמו את כספי הפיצויים אשר קיבל עבורה מן המדינה בעקבות פסק הדין.
הואיל ועו"ד שורר נפטר, הגישה התובעת את תביעתה כנגד העיזבון כנתבע מס' 1.
בחלוף הזמן, כך טענה התובעת, הסתבר כי העיזבון חולק וכי מר שי שורר
הוא יורשו היחידי של המנוח.
לגרסת התובעת, מר שי שורר
ירש מאביו המנוח נכסים רבים, כספים ודירת מגורים ברח' מודליאני 14 ת"א.
היא מתארת כיצד פנתה אל מר שי שורר
בבקשה לקבלת הכספים המגיעים לה וכיצד השיב פניה ריקם ואף טרק את הטלפון.
לדבריה, בדקה והסתבר לה כי עו"ד מרדכי שורר ז"ל העביר לבנו כספים רבים עוד לפני מותו. לפיכך, צירפה את שי שורר
דנן כנתבע מס' 2 להליך הנוכחי.
אשר לאחריות הנתבע 1, העיזבון, טוענת התובעת כי הוכיחה את חבותו כלפיה באופן מוחלט, התגלה כי הכספים שנפסקו לזכותה בע"א 3452/02 שולמו לידיו. בתשובות לשאלון התגלה כי הוא פתח חשבון נאמנות עבור התובעת בבנק איגוד, חשבון שמספרו: 6602476090, אך נהג בחשבון מנהג בעלים ולא העביר את הכספים שהופקדו בו לידי התובעת.
התובעת סבורה כי המנוח הפר חובותיו כנאמן, לא פעל על פי חוק הנאמנות תשל"ט-1979 ולא על פי חוק לשכת עוה"ד תשכ"א – 1961 וגזל ממנה את הפיצויים שנפסקו לזכותה.
התובעת מבקשת לדחות מכל וכל את טענות הנתבע 2, אותן היא מגדירה כטענות בעלמא לפיהן המנוח שילם לה במזומן לא דרך חשבון הנאמנות וטוענת כי זוהי טענה בדויה שאינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של המנוח בחשבון ועצם פתיחת חשבון הנאמנות. עוד היא מציינת כי הנתבע 2 לא הוכיח את הטענה וכי היא סיפקה לו את כל דפי חשבונות הבנק שברשותה ולא נמצאה בהם כל הפקדה של סכום חריג.
על כן, גורסת התובעת כי הוכיחה את תביעתה מול העזבון, הנתבע 1.

אשר לחבותו של הנתבע 2 , מר שי שורר
– התובעת טוענת כי הנתבע 2 נהנה מן הכספים שהיו אמורים להימסר לידיה. היא ביררה ומצאה כי טרם מותו של המנוח הוא העביר לידי הנתבע 2 כספים רבים שכן הנתבע 2 היה שרוי בחובות כבדים.
לגרסתה, כדי לעזור לבנו מעל המנוח בכספי הנאמנות והעבירם לידי הנתבע 2.
התובעת מצביעה על כך שספחי שיקים שנמשכו מחשבון הנאמנות בסכום כולל של 44,600 ₪, נמשכו על ידי הנתבע 1 לפקודת הנתבע 2.
כך כתוב בכתב ידו של המנוח בספחי השיקים הבאים:
שיק מס' 5818749 – על סך 1,000 ₪.
שיק מס' 5000071 – על סך 40,000 ₪.
שיק מס' 5000055 – על סך 350 ₪.
שיק מס' 5000073 – על סך 250 ₪.
שיק מס' 5000032 – על סך 3,000 ₪.

התובעת פנתה לבנק עליו נמשכו השיקים.
עקב העלויות בדקה התובעת שלושה שיקים מדגמיים מתוך החשבון. התברר לה כי השיק על סך 40,000 ₪ אכן ניתן לפקודתו של הנתבע 2, נוקב בשמו ומתאר באופן מדויק את שנכתב על הספח שהתגלה קודם לכן, לפיכך, סבורה התובעת כי הוכיחה שהנתבע 2 לא אמר אמת כאשר הכחיש קבלת כספים מתוך חשבון הנאמנות, כספים שבפועל נשלחו לתובעת.
התובעת מציינת כי לאחר דברים אלו, כאשר הנתבע 2 הבין שעובדות מצויות בידיה, החל זכרונו להתעורר לפתע ואז שינה גרסתו וטען כי יתכן וקיבל את הכספים מאביו בהליכי גירושין שניהל מול גרושתו.
התובעת סבורה, כי עצם שינוי הגרסה בשלב כה מאוחר ולאחר שהאמת כבר הייתה ידועה לה, מצביעה על חוסר אמינותו של הנתבע 2 לכל אורך הדרך .
עוד היא טוענת, כי הטענה לפיה נתבע 2 לא שם לב שחשבונו התעשר בסכום כזה, אינה הולמת ואינה הגיונית ויש לדחותה מכל וכל.
הגרסה המחודשת שהעלה הנתבע 2 בתצהיר עדותו הראשית , שם נטען כי אכן קיבל את הכספים האלו אך לא ידע שמקורם בכספי הזכייה של התובעת, אינה מקובלת על התובעת והיא מגדירה אותה כ"טענה משוללת כל יסוד".
היא מציינת כי על כותרת השיקים עצמם כתוב כי "נמשכו מחשבון הנאמנות של התובעת" ולפיכך גורסת כי הנתבע 2 ידע או היה עליו לדעת, שמדובר בכספים של התובעת.

לטענת התובעת כאילו לא ראה את טפסי השיקים עצמם, ולכן לא יכול היה לדעת שמדובר בשיקים שנמשכו מחשבון הנאמנות שלה, טוענת התובעת כי זוהי טענה בעלמא וכי הנתבע 2 יכול וצריך היה במקרה כזה לבדוק את מסמכי ההפקדה. מכאן, מבקשת התובעת לקבוע כי הנתבע 2 נטל חלק פעיל בגזילת הכספים המגיעים לה עוד בימי חייו של אביו המנוח ועל כן מוטלת עליו החובה להשיבם לידיה.

לחילופין, טען הנתבע 2 בתצהירו כי גם אם קיבל כספים אשר שייכים לתובעת, עדיין היא מנועה מלתבוע אותו משום שהוא השתמש בכספים הללו כדי לרכוש את חלקו של אביו בדירה ברח' מודליאני 14 ת"א ולכן נהנה מהגנת תקנת השוק הקבועה בהוראות סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח – 1968.
התובעת שוללת גם טענה זו. היא מציינת כי הכספים אותם קיבל הנתבע 2 מאביו המנוח אינם מיטלטלין ולכן הגנת השוק אינה חלה עליהם. כמו כן, כספים שקיבל בן מאביו, אינם במסגרת עסקת מכר הנרקמת במהלך רגיל של עסקים.
לדבריה יסוד תום הלב אף הוא נעדר כאן, שכן הנתבע 2 יכול וצריך היה לבדוק את מקורם של אותם כספים המתנוסס על גבי טפסי השיקים. על כן גורסת התובעת, כי יש לדחות את טענות הנתבע 2 גם במישור זה של טענת השוק ועליו להשיב לה את כספה.
עוד היא מוסיפה, כי הנתבע 2 התעשר שלא כדין על חשבונה, כמובנו של ביטוי זה כחוק עשיית עושר שלא במשפט, תשל"ט – 1979.
הנתבע 2 נטל הלוואה יחד עם אביו המנוח לצורך רכישת דירה.
זוהי הלוואה שנלקחה מבנק מרכנתיל.
עצם לקיחת ההלוואה במשותף התגלתה לתובעת, לטענתה רק בעקבות הליכי גילוי מסמכים בתובענה. מעיון בספחי השיקים של חשבון הנאמנות, נספח ט' לתצהיר התובעת. התברר כי המנוח שילם את תשלומי המשכנתא/הלוואה דנן, מבנק מרכנתיל בסך של 26,110 ₪ מתוך חשבון הנאמנות.
בהלוואה זו נרשם גם הנתבע 2 כלווה נוסף ולפיכך פירעונה מכספי התובעת היווה לדעתה, גם הטבה עבור הנתבע 2.
טוענת היא, כי מימנה ללא ידיעתה ושלא בטובתה את פירעון ההלוואה של הנתבע 2 יחד עם אביו המנוח, וגם בכך יש משום עשיית עושר ולא במשפט.
חובו של הנתבע 2 כלפי התובעת לפי רכיב זה עומד לגרסתה,
על סך כספי של 34,791 ₪.

לחילופין, טוענת התובעת כי הנתבע 2 חב כלפיה בהיותו יורשו היחיד של המנוח.
הוא קיבל מהעיזבון את הדירה אותה רכש במסגרת הליכי כינוס נכסים תוך קבלת זכות קדימה. כך מסתבר לטענת התובעת מבקשת עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים של הדירה, כפי שהוגשה לראש ההוצל"פ ובה ביקש לאשר את מכירת הדירה לנתבע 2 כבנו ויורשו היחידי של המנוח.
ראו נספח י"ב לתצהירה.
העובדה שהנתבע 2 זכה לקבל את הדירה ללא מכרז והתמחרות, מלמדת על מעמדו המיוחד כיורש המנוח ועל חובותיו במישור זה כלפי התובעת. הנתבע 2 ידע היטב על החובות לתובעת לאור פניות באי כוחה אליו, אך בחר להעלימם ולהסתירם בטרם חולק העיזבון.
לטענת התובעת, העובדה שהדירה נמכרה לנתבע 2 בהליכי כינוס לפי ראש ההוצל"פ ולא נמסרה לו כירושה של העיזבון אינה מעלה ואינה מורידה הואיל וקיבל זכות קדימה כיורש בהליכי רכישתה ולכן רכש אותה במחיר מוזל.
התובעת מציינת, כי הנתבע 2 רכש את הדירה במחיר מופחת מהערכת השמאי. הוא שילם סך של 240,000 דולר, שעה שהערכת השמאי קבעה כי ערכה של הדירה הינו 250,000 דולר.
בכך היא מבקשת לראות
הטבה משמעותית בניגוד לסעיף 100 לחוק הירושה תשכ"ה-1968. לטענתה,
הדבר מעיד על כך כשקיבל הטבות כיורש ולכן, יש לנהוג בו כיורש.
עוד היא טוענת, כי יש לנהוג בנתבע 2 כמי שהעלים מנכסי העיזבון ומנע בכך סילוק חובות ועל כן יש לראותו אחראי לכל החובות שלא סולקו, עד לשוויו של כל העיזבון.
התובעת מפנה אל ההלכה הפסוקה, לפיה בנסיבות אלה אחרי חלוקת העיזבון רשאי הנושה לרדת לנכסי היורש עד כדי שווי אחריותו לחובות העיזבון, ולאו דווקא לנכסי העיזבון שיורש כזה או אחר קיבל.
במקרה זה ,זכה הנתבע 2 לכל החלק בעיזבון ועל כן יש לראות אותו אחראי על כל חובות העיזבון שהיו ידועים לו לפני שחולק.

מכאן סבורה התובעת, כי יש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, במלוא סכום התביעה.



עמדת הנתבעים:

הנתבע 2 מאשר, כי הוא בנו של עו"ד מרדכי שורר המנוח. לדבריו, הוריו התגרשו בהיותו צעיר ויחסיו עם אביו המנוח היו גרועים. באותה נשימה הוא גם טוען, כי למרות הצלחותיו של אביו המנוח כפרקליט הוא היה נתון בקשיים כלכליים והוא עזר לו.
לאחר פטירת המנוח לא הוגשה בקשה לצו ירושה.
למנוח היו שלושה יורשים פוטנציאלים הנתבע 2, אחותו והידועה בציבור של המנוח. עוד הוברר כי המנוח הותיר אחריו חובות כבדים וכי הדירה ברח' מודליאני 14 ת"א מצויה בהליכי כינוס נכסים על ידי הבנק, בעל השעבוד.
הנתבע 2 טוען, כי רכש את הדירה במסגרת הליכי כינוס נכסים במכר רגיל ולא תוך קבלת זכויות מיוחדות.
אשר לטענות התובעת, כי העיזבון חב כלפיה, טוענים הנתבעים כי גרסה זו לא הוכחה.
התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ולא נתמכה בראיות מספקות.
אין שחר לטענה כי העיזבון חולק הואיל ולא ניתן צו ירושה ולא ניתן צו לחלוקת העיזבון עפ"י סעיף 111 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965.
לכן , אין ממש בטענה כי הנתבע 2 ירש את הדירה. הנתבע 2 אינו יורש אלא רוכש בהליכי מכר. לטענת הנתבעים, התובעת לא ביררה עם המדינה לאן הועברו כספי הפיצוי שנפסקו לזכותה בפסה"ד, כמה כסף הועבר ומתי.
התובעת לא בדקה בארכיון בו אוחסן התיק המשרדי של התובעת אצל המנוח והיא אף לא בדקה את הבנקים באופן מלא אלא רק שני שיקים מדגמים שאינם מהווים אסמכתא.
לפיכך, גורסים הנתבעים כי העובדה, שהתובעת גם לשיטתה המתינה שנה ו-10 חודשים ולא הגישה תביעה כנגד המנוח בעודו בחיים, מצביעה על מסקנה דומה:
התובעת מנצלת באופן ציני את העובדה שהמנוח נפטר ולא יוכל לשנות גרסה וגם לא יוכל להציג את גרסתו האמיתית באשר לתשלומים שהתקבלו.
לשיטת הנתבעים, התובעת ידעה על קבלת כספי הפיצויים עוד בסוף חודש נובמבר 2002 ולא ממועד פסה"ד של ערעור אוגוסט 2004. לכן, מדובר לדידם בשיהוי בלתי סביר. העובדה שהתובעת לא תבעה את המנוח למרות שידעה לטענתה על תשלום הכספים מעידה על כך שידעה בזמן אמת, כי אין ממש בטענותיה.
הנתבעים אינם חוסכים סופרלטיבים מהתובעת, והמילים "שקרים" ו"כזבים" עולות לאורך כל תיאורם את התנהגותה. לדבריהם, היא דורשת כספים שאינם מגיעים לה, מנתבעים שאינם חייבים לה.
הפניותיה של התובעת למסמכים ששלחה המדינה לעו"ד שורר אינן מספיקות לטעמם של הנתבעים. לשיטתם, אין במסמכים אלו, כדי להוות אסמכתא לנכונות הכתוב בהם והם משמשים אך ורק ראיה לעצם קבלתם בידי התובעת ותו לא.
הם מייחסים חשיבות לכך שהתובעת לא הזמינה עד מטעם המדינה להוכיח את תוכנם של המסמכים דנן.
מכאן, גורסים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה שאמנם התקבלו בידי המנוח כספים, בשיעור
194,262.75 ₪, סכום התביעה.
יתרה מכך, התובעת לא המציאה את דפי החשבון של חשבון הנאמנות שנפתח ע"י המנוח ולכן לדבריהם,
לא הוכיחה את הפקדת הכספים בחשבון בסדר גודל של ההפקדה.

לטענתם, טענות הנתבע 2 במישור זה אינן מעלות ואינן מורידות משום שהנתבע 2 אינו יכול להעיד על מערכת היחסים בין אביו המנוח לבין התובעת
וההתחשבנות ביניהם.


ספחי שיקים בחשבון הנאמנות אשר גולו במסגרת גילוי המסמכים אינם מעלים ואינם מורידים, באשר לקבלת כספי הזכיה מאת המדינה הם מצביעים על משיכות מהחשבון ולא על הפקדות.

על כן, לא הוכח לטעמם של הנתבעים, כי הכספים בחשבון הנאמנות הם כספי התובעת.
כמו כן, לא הוכח שהמנוח עשה שימוש בכספי החשבון לצרכיו האישיים, וכי התובעת לא קיבלה את כספי הזכייה.
מספר קטן של
שיקים מדגמים, כאמור, אינו מהווה ראיה.
אין בכוחם של שיקים אלו, כדי להצביע שלא נעשתה העברה בנקאית לטובת התובעת.

טענה נוספת של הנתבעים, כי מן הסכום שהתובעת טוענת לו בסך של 194,262.75 ₪ יש לקזז שכר טרחה והוצאות ששולמו ע"י המנוח בשיעור של 25% מתוך כספי הפיצויים.

אשר לחבות האישית הנטענת של הנתבע 2, גורסים הנתבעים כי אין להחיל עליו חבות מכוח חוק הירושה שכן לא ירש את דירת אביו המנוח אלא רכש אותה בהליכי מכרז.
עפ"י סעיפים 127 ו-128 לחוק הירושה, עד חלוקת העיזבון יפרעו חובות העיזבון מתוך נכסי העיזבון בלבד , ולא מתוך נכסי היורש. לאחר חלוקת העיזבון, היורש אחראי באופן אישי לחוב שלא סולק טרם החלוקה, אם ידע עליו ולא פרע אותו.
סבורים הם כי :
התנאי הראשון לאחריות יורש, לא התקיים כאן, שכן הנתבע 2 אינו יורש כדין עפ"י צו ירושה.
התנאי השני לאחריות יורש, חלוקת העיזבון, לא התקיים כאן, כי העיזבון לא חולק כפי שהתובעת עצמה הצהירה באמצעות ב"כ בישיבת יום 14.07.08.
התנאי השלישי לאחריות יורש, קיומו של חוב שאינו שנוי במחלוקת, אף הוא לא התקיים כאן, שכן החוב אינו פסוק ושנוי במחלוקת.
התנאי הרביעי, היורש ידע על חובות העיזבון ולא פרע אותם בזמן החלוקה, גם תנאי זה לא התקיים.
עוד הם מוסיפים, כי התובעת לא פנתה לנתבע בכתב, לא מסרה לו פרטים על החוב ולכן אינה יכולה לייחס לו ידיעה עליו.
עצם רכישת הדירה על ידי הנתבע 2,אינה שקולה כנגד צו ירושה כדין. רכישת הדירה בוצעה ע"י הנתבע 2 במכר רגיל בהוצל"פ ולא תוך מתן הטבה מיוחדת. מחיר הדירה בשיעור 240,000 דולר נקבע בהליכי התמכרות מול הכונס והייתה התנגדות של גב' עוזיאל למכירה, כך לדברי הכונס.
לכן, אין שחר לטענה כאילו הנתבע 2 ירש את הדירה או קיבל הטבה מיוחדת מכוח ירושתו.
הדירה לא נמסרה לו בחינם, הוא שילם תמורתה מחיר מלא.
אישור המכר בהוצל"פ שריר ומחייב ואינו שקול כנגד צו ירושה.
הדירה בפועל לא הייתה חלק מהעיזבון , שכן זכויות הבנק בעל השעבוד גבר על זכויות היורשים לאור הוראות סעיף 101 לחוק הירושה.
אי לזאת, לנתבע 2 לא היה מעמד משפטי של יורש ואין לחייבו כדין יורש.
טענות התובעת כי הנתבע 2 לא שעה לדרישותיה, אינן נכונות ומכל מקום לא נעשתה פניה מסודרת בכתב.
הנתבע 2 מתאר, כיצד קיבל דרישות תשלום שונות שהופנו כנגד העיזבון מגורמים שונים חלקם מהשוק האפור.
לכן, לא היה אמור להתייחס לכל פניה טלפונית שהיא אלא לפניה בכתב.
הנתבע 2 טוען, כי מסר לכל המתקשרים את הפרטים בדבר הנכס היחיד שהותיר אחריו המנוח, הדירה ברח' מודליאני שהייתה בהליכי כינוס נכסים.
לכן, סבור הנתבע 2 כי יש לדחות את ניסיונותיה של התובעת לייצר עילה כלפיו כיורש, הוא מגדיר את טענותיה כטענות הבל, מכוח הוראות סעיפים 100 ו - 130 לחוק הירושה.
הנתבעים מצביעים על כך, שהסעדים הנתבעים ע"י התובעת סותרים את חוק הירושה והיא אינה יכולה מצד אחד לנשות חוב מן העיזבון ומצד שני לנשות בנכסי הנתבע 2 באופן אישי.

אשר לטענה כי הנתבע 2 חייב כלפיה אישית, משום שמוטלת עליו חבות לפרוע תשלום שקיבל מהמנוח:
טענת התובעת כאילו המנוח העביר לו את כספי הנאמנות בהיותו בחיים, מהוות לטענתו הרחבת חזית אסורה ופסולה.
מתוך זהירות, טוען הנתבע 2 כי טענות אלה לא הוכחו, הוכח כי המנוח העביר לנתבע 2 מחשבון הנאמנות של התובעת רק שיק אחד ויחיד על סך 40,000 ₪ ועל פניו אין קשר בין השיק לעיל לבין רכישת הדירה שנתיים לאחר מכן.
במסגרת תצהירה, התייחסה התובעת רק לשיק זה (עמ' 4 לתצהיר) ולכן לדבריו יש לשלול את הנטען בסעיף 42 לסיכומיה בעניין דנן.
השיק 073 לא נמשך לטובת הנתבע, כפי שעלה ממנו למרות שבספח צוין "נמשך לשי". שיק 032 לא הוצג ומהספח שלו עצמו אי אפשר להסיק חד משמעית כי נמשך לטובת הנתבע 2.
מול השיקים והספחים הללו עומדת טענת הנתבע 2, כי לא קיבל מאביו המנוח שום מתנות והוא טוען כי יש להעדיף גרסה זו.
הנתבע 2 טוען, כי הסך של 40,000 ₪ לא נמסר לו אלא לגרושתו של המנוח, בת-חן.
כל המסמכים הנוגעים לעניין זה היו אצל המנוח ולכן לא הוצג תיק מסמכים מסודר בנושא אלא רק תצהיר של בת-חן שטענה כי הכספים הללו הועברו מחשבונה ולא מחשבון הנאמנות של התובעת.
רק במסגרת התיק דנן , התברר לו כי הכספים הגיעו מחשבון הנאמנות של התובעת, אך בכל מקרה לא לידיו. לחילופין,
הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת שמדובר בשיק מחשבונה, ואין הוא חב לה בגינו מאומה.
תקנת השוק אינה חלה לגבי כספים, הנתבע 2 נתן תמורה לכל אשר קיבל, ולא הייתה מערכת יחסים בין התובעת לבין הנתבע 2 ולא התקיימו התנאים לתחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט.
מכל האמור לעיל עותרים הנתבעים לדחיית התביעה.

השאלות המצריכות הכרעה

מן המקובץ לעיל קם הצורך להכריע בשאלות הבאות:
א.

הוכחת סכום התביעה –
שאלה זו מתפצלת לכמה ראשים:
1.

האם הוכיחה התובעת כי המדינה שילמה לידי המנוח את הכספים שנפסקו לזכותה?
2.

האם הוכיחה התובעת כי המנוח לא מסר לידיה את הכספים דנן?
3.

סכום התביעה מהו. האם יש לקזז ממנו 25% בגין הוצאות ושכ"ט של המנוח?

ב.

אחריות העיזבון האמנם –
שאלה זו מתפצלת לכמה ראשים:
1.

האם נותרו כספים בעיזבון?
2.

האם העיזבון חולק באופן שאינו מאפשר חזרה אליו?

ג.

אחריות אישית של הנתבע 2 האמנם –
שאלה זו מתפצלת לכמה ראשים:
1.

האם הנתבע 2 חב כיורש?
2.

האם ניתן צו ירושה כדין. האם אחותו של הנתבע 2 והידועה בציבור של המנוח אינן חבות גם כן, כיורשות טבעיות?
3.

האם עצם רכישת הדירה,
נכס העיזבון היחיד, בהליכי כינוס על ידי הנתבע 2 יוצרת חבות שלו כיורש?
4.

האם הנתבע 2 ידע או היה עליו לדעת על חוב העיזבון כלפי התובעת קודם לרכישת הדירה והאם התנהגותו הייתה אמורה להיות מושפעת מכך?
5.

לחלופין גם אם הנתבע 2 אינו חב כיורש, האם יש להטיל עליו אחריות אישית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט?
6.

לחילופי חילופין האם הנתבע 2 חב לתובעת כספים באופן אישי, שכן קיבלם מידי המנוח מתוך חשבון הנאמנות של התובעת עובר לפטירת המנוח?
(במישור זה יש לבחון את הראיות,
ספחי השיקים, השיק ע"ס 40,000 ₪ וטענות הנתבע 2 בדבר הרחבת חזית אסורה מצד התובעת) אבחן את הטענות אחת לאחת.

סכום התביעה

האם הוכיחה התובעת כי המדינה שילמה לידי המנוח את הכספים שנפסקו לזכותה?

במישור זה אני מקבלת את טענות התובעת. אני דוחה את טענות הנתבעים, כאילו גרסתה של התובעת במישור זה היא גרסה מופרכת ובלתי מאומתת.
המכתבים שצירפה התובעת לתצהיר העדות הראשית מטעמה, נספח ד', חתום ע''י עו"ד צ'רקה, סגן בכיר א' לפרקליטת מחוז ת''א, מדבר בעד עצמו, ועולה ממנו מפורשות כי הסכום שולם לידי עו"ד שורר, ואפילו ביתר. זאת ועוד, ממכתב עו"ד שורר המנוח לידי עו"ד צ'רקה, נושא תאריך 07.02.05, אשר צורף כנספח ה' לתצהירה של התובעת, עולה בפירוש הודאה של עו"ד שורר בכך שהתשלום עבור הפיצויים שנפסקו לתובעת שולם לידיו, ואפילו ביתר.

אני דוחה את עמדת הנתבעים, כביכול היה על התובעת להביא את עו"ד צ'רקה לעדות.
המכתבים ברורים, מדברים בעד עצמם, ויש בהם משום הכרה בקבלת התשלום המגיע לתובעת לידי עו"ד שורר המנוח.
זאת ועוד, מהמסמכים שגולו בהליך גילוי המסמכים עלה כי המנוח פתח חשבון נאמנות עבור התובעת, לתוכו הופקדו הכספים דנן.
אי לזאת, אני קובעת כי התובעת הוכיחה קבלת כספי הפיצוי המגיעים לה על ידי עו"ד שורר.

אי מסירת הכספים

האם הוכיחה התובעת כי המנוח לא מסר לידיה את הכספים דנן?

הנתבעים טענו לחילופין, באחד השלבים, כי התובעת קיבלה לידיה במזומן כספים מידי עו"ד שורר על חשבון הפיצוי, או אפילו את מלוא סכום הפיצוי.

מעבר לכך שלא ניתן להעלות טענות עובדתיות חלופיות סותרות, דהיינו לא ניתן לטעון מצד אחד כי המנוח כלל לא קיבל לידיו את כספי הפיצויים, ומצד שני לטעון כי קיבל לידיו את הכספים וכבר העבירם לתובעת -
ראו תקנה 72(ב) תסד''א תשמ''ד -1984, הרי על הנתבעים להוכיח טענה זו.
לא די בכך שהנתבעים טוענים בעלמא, כי התובעת קיבלה כספים. עליהם להוכיח טענתם בדרכי ההוכחה המקובלות. דבר זה לא נעשה.
אין כל היגיון ואין כל סיבה לכך שפרקליט מיומן ימסור ללקוחתו כספי פיצויים, ללא בדל אסמכתא בכתב.
הנתבעים מנסים לטעון, כי עו"ד שורר לא היה אדם מסודר, ובכך מתרצים העדר מסמכים, בין השאר בנושא זה.
אולם, טענה כללית זו אינה יכולה לעמוד.
עלה , כי כאשר נדרש, ידע עו"ד שורר לשלוח מכתבים ולהחתים את לקוחותיו על מסמכים.
חזקה כי על מסירת סכום כסף גדול היה עו"ד שורר מחתים את מרשתו.
למצער, היה באפשרותו לשמור ספחי שיקים, אם אכן מסר שיק לתובעת.
כשם שנשמרו ספחים של שיקים שנמסרו לנתבע 2, כך היו אמורים להישמר ספחי שיקים של תשלומים אחרים.
העובדה שלא הוצגו מסמכים כאלו מלמדת על כך שלא בוצע תשלום כלשהו לידי התובעת. הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה בעניין זה.

הנתבע 2 ביקש להיבנות מכך, שהתובעת הגישה את תביעתה רק ביום 23.03.08.
לגרסתו, זהו שיהוי משמעותי, אשר גורם לא רק להיזק ראייתי, אלא גם מוכיח היטב שהתובעת ידעה שאין בידה עילת תביעה, בין מחמת שכספים לא שולמו לידי עו"ד שורר המנוח מאת המדינה, ובין מחמת שכספים כאלה אמנם שולמו, אך כבר נמסרו לידיה על ידי עו"ד שורר.
טענה זו אינה מקובלת עלי.
אומר לאלתר, כי לטעמי לא נפל כל דופי ולא נפל שיהוי בהתנהלותה של התובעת.
פסק הדין הסופי, במסגרתו נפסק פיצוי לתובעת, יצא תחת ידו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע.א. 3452/02 רק ביום 03.08.04. התובעת, אישה פשוטה אשר שכרה עו"ד שייצג אותה, בטחה בו וסמכה עליו שיעביר לידיה את הכספים נשוא ההליך, לכשיתקבלו. מערכת המסמכים שצירפה התובעת לתצהירה מלמדת כי התובעת המתינה בסבלנות לקבלת הכספים. חוסר האמון וההבנה כי הפרקליט שייצג אותה בנאמנות עד לקבלת פסק הדין, שינה חזית ושלשל לכיסו את כספי הפיצויים שנפסקו לזכותה, אינו דבר המתעורר בן לילה. מנספח ג' לתצהירה עלה, כי ביום 11.12.06 פנה עו"ד קרויזר מטעמה אל המדינה, בבקשה לקבלת הכספים שנפסקו. שנתיים המתנה, כאשר בעיצומה של התקופה מסתבר לתובעת כי פרקליטה נפטר, אינם בגדר שיהוי. לאחר שגילתה התובעת ביום 02.01.07, כעולה מנספח ד', כי עו"ד שורר כן קיבל לידיו את הכספים, היא פתחה בפעילות מול המדינה ומול הנתבע 2, תוך ניסיון להבין ממי תוכל להיפרע את המגיע לה. כך עולה מנספחים ו', ז', לתצהיר. התובעת לא ישנה על זכויותיה, כפי שמנסה הנתבע 2 לרמוז. התובעת פעלה לתיקון המצב, ורק כשכלו כל הקיצין הגישה בראשית שנת 2008, ביום 23.03.08, את התביעה הנוכחית.

מכאן, אין לראות בהתנהלות התובעת עד להגשת התביעה משום שיהוי או הודאה בדרך של התנהגות, בזכאות כלשהי של מי מהנתבעים.

לסיכומו של ראש פרק זה, התובעת הוכיחה כי הכספים ששולמו למנוח על ידי המדינה עבור הפיצוי שנפסק לזכותה, לא הגיעו לידיה.

סכום התביעה מהו

סכום התביעה, נכון למועד הגשתה, 23.03.08, עמד ע''ס של 194,263 ₪. סכום זה מתייחס לסכום הפיצוי כפי שנפסק בפסק הדין מיום 03.08.04, כולל ריבית והצמדה.

מדובר בחוב פסוק על פי

פסק דין
. ברם, אין לשכוח כי סכום זה נמסר לידי עו"ד שורר כמייצג התובעת, וכי הוא זכאי להפחית ממנו את שעור ההוצאות ושכ''ט עו"ד, להם הוא זכאי.

לאחר שאני בוחנת את טענות הצדדים לכאן ולכאן במישור זה, אני מקבלת את עמדות הנתבעים, ומוצאת כי מסכום הפיצויים יש לקזז סך 25% עבור שכ''ט והוצאות של עו"ד שורר המנוח חלף טיפולו בענייניה של התובעת. כפועל יוצא, יש להפחית 25% אלו גם מסכום התביעה.

אחריות העיזבון הנתבע 1

הכספים בעיזבון

על פי הוראות סעיף 104 לחוק הירושה תשכ''ה – 1965, נקבע סדר העדיפות בין חובות העיזבון. תחילה, יש לסלק את ההוצאות הכרוכות בהלוויית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו (סעיף קטן א').
לאחר מכן, יש לסלק את ההוצאות של צו ירושה, צו קיום וניהול העיזבון, במידה והן חלות על העיזבון (סעיף קטן ב'). בסעיף קטן 3 שם מציין המחוקק, כי בשלב הבא יסולקו החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו, ולא נתבטלו במותו.

החוב נשוא התביעה הוא בגדר חוב של המוריש, עו"ד שורר המנוח.
הוא חב חוב זה כלפי התובעת, והיה עליו לסלק את החוב כלפיה.
מותו אינו מפקיע את החוב. על פי סעיף 104(3) שם, הייתה התובעת זכאית לקבל את הכספים מתוך העיזבון.

ראינו, גם במסגרת ניהול ההליך הנוכחי, כי התובעת עשתה מאמצים לברר האם קיים צו מינוי מנהל עיזבון בבית המשפט לענייני משפחה.
בישיבת יום 05.03.09 הופיע עו"ד אורן, שהיה מנהל העיזבון, והוא שהגיש את כתב ההגנה הראשוני בשם הנתבע 1.
עו"ד אורן הודיע אז, כי כבר שוחרר מניהול העיזבון על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
בה בשעה הודיע עו"ד אורן, כי העיזבון עדיין לא חולק עד תום.
בישיבת יום 14.07.08 התייצב עו"ד אורן, גם כן בשם העיזבון, והודיע כי לעיזבון "אין קופה", דהיינו, לא נותרו כל כספים, והמקור הכספי היחיד הוא הדירה ברח' מודליאני 14, ת''א, דירה שהייתה מצויה באותה עת בהליכי כינוס נכסים בהוצל''פ - ראו עמ' 8 לפרוטוקול לישיבת יום 14.07.08, שורות 12-15.

עובדתית, מסתבר, אפוא, כי בעיזבון לא נותרו למעשה כספים. על רקע זה התפטר מנהל העיזבון בעיצומו של ההליך, והתפטרותו אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. מנהל העיזבון הצהיר חד משמעית, כי המקור הכספי היחיד שנותר בעיזבון הוא הדירה.

חלוקת העיזבון

מכאן, אעבור לבחון את השאלה האם העיזבון חולק פורמאלית.
זאת, משום שלאחר חלוקת העיזבון, לא ניתן עוד לשוב בתביעות אל העיזבון.
כפי שציין עו"ד אורן, מנהל העיזבון, בהליך בפני
, הוא שוחרר מהמשך טיפול בלי שהעיזבון חולק פורמאלית.
ככל הנראה עקב המצב הכספי של העיזבון, לא היו כספים לחלוקה, ועל כן פשיטא שלא הייתה חלוקה כזאת.

עו"ד אורן הצהיר בפני
כי המקור הכספי היחיד הוא הדירה. עובדתית הוברר בהליך זה, כי הדירה נמכרה בהליכי כינוס נכסים בהוצל''פ לידי הנתבע 2.

המסקנה המעשית העולה מן העובדות דנן, היא כי העיזבון לא חולק עדיין פורמאלית, ובפועל קיימת לתובעת זכות תביעה כלפיו.
ברם, עניינית, הואיל ובעיזבון אין פרוטה לפרטה, פסק הדין כנגד העיזבון יהיה בעל משמעות עיונית בלבד. בפועל, הכספים לא ייגבו מתוך העיזבון המרוקן.
אי לזאת, פורמאלית יש להיעתר לתביעה כנגד העיזבון בניכוי 25% מסכום העיזבון, אך אין להתעלם
מהמידע כי בהעדר נכסים וחלוקה ובהעדר יורשים מוצהרים, הכרעה כזו היא בגדר אות מתה.

אחריות אישית של הנתבע 2, האמנם?

האם הנתבע 2 חב כיורש?

לאחר שקבעתי את מעמדו של העיזבון בתביעה זו, ונמצא כי באופן מעשי אין כספים בעיזבון כך שהתובעת לא תוכל לקבל ממנו תמורה ממשית,
נותר להכריע במעמדו של הנתבע 2.

הנתבע 2 הוא בנו של המנוח עו"ד שורר ז"ל. הנתבע 2 לא הוגדר פורמאלית כיורש המנוח, שכן לא הוצג לעיוני צו ירושה או צו קיום צוואה. כמו כן, הנתבע 2 הודיע כי פרט אליו קיימות יורשות פוטנציאליות נוספות עפ"י החוק. אחותו של הנתבע 2 והידועה בציבור של המנוח.
לא הוצג לעיוני צו ירושה או צו קיום צוואה של המנוח, ונראה כי על דעת כל הצדדים לא קיים צו כאמור. הנתבע 2 אינו, אפוא, יורש עפ"י דין. במישור זה, מעמדו אינו שונה ממעמדן של היורשות הפוטנציאליות האחרות שהן אחותו והידועה בציבור של המנוח.

המקור המעשי לתביעה כנגד הנתבע 2 היא העובדה, כי הנתבע 2 רכש את הנכס היחיד בעיזבון, דירת המגורים ברח' מודליאני 14 בת"א.
לטענת התובעת, אמנם הנתבע 2 רכש את הדירה במסגרת הליכי כינוס נכסים בהוצל"פ אך קיבל זכויות קדימה המגיעות ליורש ומכאן חבותו כלפיה.
גורסת היא, כי אין הנתבע יכול מצד אחד לקבל זכויות של יורש ומצד שני למאן לשאת בחבויות היורש.

לאחר שאני בוחנת את הסיטואציה, מסקנתי היא כי אין להטיל על הנתבע 2 אחריות כדין יורש. הנתבע 2 לא ירש מאומה מאת המנוח. הנתבע 2 רכש את הדירה ברח' מודליאני בכסף מלא ובמסגרת הליכי כינוס. אמנם ,הנתבע 2 קיבל במסגרת הרכישה את זכות הקדימה המוענקת עפ"י סעיף 76 לחוק הוצל"פ, תשכ"ז -1967. אולם, אין בכך כדי להפוך אותו ליורש החב בחובות המוריש.
הנתבע 2 אף היה מעורב בכספים עם אביו המוריש באופן שהקנה לו את האפשרות להתמחר כבעל זכות קדימה, על הדירה לעומת מציעים אחרים.
עם זאת, הצעתו של הנתבע 2 לא חרגה מהסכום שהוקצב לדירה מסוג זה.
ראינו, כי חוות דעת השמאי באשר להערכת שווי הדירה עמדה על 250,000 $.
הנתבע 2 רכש את הדירה בסכום של 240,000 $.
מידיעתו השיפוטית של בית המשפט, אין המדובר בחריגה משמעותית כלפי מטה, שיש בה משום טובת הנאה מיוחדת לזכותו של הנתבע 2. על כן, אין לומר כי הנתבע 2 קיבל את הדירה במחיר מוזל יחסית למחיר השוק ולמציעים אחרים.
משמעותה של זכות קדימה היא, כי בעל הזכות זוכה בקדימות על פני מציעים אחרים אך אם הצעתו חריגה כלפי מטה אין להיעתר לה, ויש לפנות למציעים אחרים.
העובדה כי כונס הנכסים סמך ידו על הצעתו של הנתבע 2 ולא ראה לנכון לפנות למציעים אחרים, מלמדת כי הנתבע 2 לא ניצל לרעה את זכות הקדימה שהוענקה לו, ולא רכש את הדירה במחיר מופחת.
על כן, ניסיונותיה של התובעת לייצר צו ירושה יש מאין, לא יוכלו לעמוד בענייננו.
הנתבע 2 אינו יורש כדין, לא קיבל הטבות של יורש ולא ניתן לחייבו בחובות המוטלות על יורש.
גם עצם רכישת הדירה, נכס העיזבון היחיד, בהליכי כינוס ע"י הנתבע 2, אינה יוצרת חבות שלו כיורש.
מכאן, אני דוחה את עמדתה של התובעת כי הנתבע 2 הינו יורש.

מימוש החיוב כלפי התובעת מתוך הדירה

הדירה אשר נרכשה ע"י הנתבע 2 בהליכי הכינוס, הייתה למעשה הנכס היחיד שבעיזבון.
התובעת גורסת, כי הכספים ששימשו כתקבול עבור הדירה היו אמורים להשתלם לידיה, לסילוק חובו של המנוח כלפיה וזאת לאחר סילוק חובות של הממשכן.
התובעת טוענת עוד, כי באי כוחה עשו ניסיונות לפנות אל הנתבע 2 טלפונית, ולידע אותו בחיוביו כלפיה.
לדבריה, הנתבע 2 היה מודע לחיובים אך בחר להתעלם מהם תוך שהוא טורק את הטלפון וממאן להוסיף ולשמוע. התובעת מבקשת להסיק מכך כי הנתבע ידע או היה
עליו לדעת על חוב כלפיה והיה עליו להתנהל בהתאם בכל הנוגע לרכישת הדירה.
כלומר, היה עליו להודיע לכונס הנכסים על החובות כלפיה, באופן בו יפרעו החובות הללו מכספי המכר. לטענתה העובדה שלא עשה כן, מטילה עליו אחריות אישית.
הנתבע 2, מנגד, מסביר כי פניות טלפוניות של נושים שונים של המנוח היו לרוב והוא לא היה יכול לבודד ולהעדיף דווקא את פניותיה של התובעת.
הוא מציין, כי אילו היו נעשות אליו פניות של התובעת בכתב, היתה מקום להתייחסות אחרת מצידו. שיחות טלפון סתמיות, אינן עולות כדי הודעה מסודרת בכתב.
במנותק מהשאלה האם אכן טרק הנתבע 2 את הטלפון בפני
הם של פרקליטי התובעת אם לאו, אומר כי אכן הודעה טלפונית אינה שקולה כנגד הודעה בכתב.

עניינו של

פסק דין
זה אינו נימוסיו של הנתבע 2. עומדת להכרעה השאלה האם נמסרה הודעה כדת וכדין, על קיומה של תביעת חוב מצד התובעת כלפי העיזבון.
טענת הנתבע 2 כי ההודעה לא נמסרה בכתב, ולכן אינה חייבת אותו, מקובלת עליי.
אני סבורה שהודעה כזו ראוי למסור בכתב.
לא זו אף, זו הודעה כאמור אינה אמורה להימסר לידי הנתבע 2 שאינו בעל מעמד חוקי, ואיננו יורש רשמי.
הודעה זו הייתה אמורה להימסר למנהל העיזבון בתקופה בה מונה מנהל כזה, וכן להימסר לתיק ההוצל"פ, בו התנהל כינוס הנכסים של הדירה דנן.

משלא נמסרו הודעות כאלה, אין לומר כי שיחות הטלפון שנוהלו עם הנתבע 2, עולות כדי חיוב. הנתבע 2 טען, כי לאביו המנוח היו נושים רבים.
כל עוד לא נמסרה הודעה מסודרת בכתב לגורמים המתאימים שציינו לעיל, הממשכן ומנהל העיזבון, אין לומר כי התנהגותו של הנתבע 2 הייתה אמורה להיות שונה, וכי היה עליו לדווח מיוזמתו לתיק ההוצל"פ על קיום החיוב. זו אינה אחריותו, ואין להשיתה על שכמו.

משכך, אני דוחה את עמדת התובעת, כי הנתבע 2 ידע או היה עליו לדעת חד משמעית על חוב העיזבון כלפי התובעת קודם לרכישת הדירה, וכי נפל פסול ברכישת הדירה על ידו מבלי שעדכן את כונס הנכסים בטענות התובעת. רכישת הדירה על ידי הנתבע 2, כשלעצמה, אינה מטילה אחריות עליו כלפי התובעת.

עשיית עושר ובלא במשפט, חבות אישית

התובעת טוענת כי הנתבע 2, גם אם אינו חב כיורש, חב כלפיה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לחילופין, היא טוענת לחבות אישית של הנתבע 2 כלפיה מכיוון שהוכח כי הנתבע 2 קיבל כספים מידי אביו המנוח, כספים שנמסרו לו מתוך חשבון הנאמנות שנפתח למעשה לזכותה והכיל את כספי הפיצויים.

אשר לטענה בדבר דיני עשיית עושר ולא במשפט, הגיונה של התובעת הוא כי עזבונו של המנוח התעשר כיוון שהסכום שהיה אמור להיות משולם לידיה הוטמע בתוך רכושו האישי של המנוח. היא סבורה כי הכספים שהיו בחשבון הנאמנות שימשו את המנוח, בין השאר, ללקיחת ופירעון ההלוואה על דירת המגורים ברח' מודליאני 14, ת"א.

כמו כן, היא מצביעה על כך שהכספים נשוא חשבון הנאמנות שולמו בחלקם לידי הנתבע 2 באמצעות שיקים שהוכח כי נמסרו לידיו. היא טוענת, אפוא, כי יש לחייב את הנתבע 2 מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בהיותו הנהנה מנכס העיזבון המשמעותי ביותר, דהיינו הדירה, או לחילופין, מכוח אחריותו האישית, כמי שקיבל במישרין כספים מתוך חשבון הנאמנות.

אשר לעשיית עושר ולא במשפט, אכן אני מקבלת את עמדת התובעת כי העיזבון התעשר ולא במשפט. המנוח קיבל את כספי הפיצויים שהגיעו לתובעת. המנוח עשה שימוש בכספים למען רווחתו שלו ולא העביר אותם לידיה של התובעת. זוהי עשיית עושר ולא במשפט. עזבונו של המנוח יצא, אפוא, נשכר כתוצאה מהתנהלות זו.

בשל כך כבר קבעתי בפרק המתייחס לעיזבון המנוח, כי התובעת זכאית ל

פסק דין
לזכותה מאת העיזבון.

אולם, אינני רואה מקום ללכת צעד אחד נוסף ולקבוע כי הנתבע 2 נכנס לנעלי העיזבון לכל דבר ועניין, והוא חייב בחיובי העיזבון. העיזבון אכן עשה עושר ולא במשפט. התובעת הוכיחה זאת. אולם, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע 2 שקול כנגד העיזבון והוא נהנה מאותה עשיית עושר פסולה. העובדה שנתבע 2 היה בקשר עם אביו המנוח ואולי גם שיתף עמו פעולה במישורים פיננסיים, עדיין אינה מוכיחה שהנתבע 2 הוא העיזבון. לפיכך, אין לחייב אוטומטית את הנתבע 2 בחיוביו של העיזבון, בגין רכיב עשיית עושר ולא במשפט.

מכאן אעבור לבחון את השאלה, האם הנתבע 2 אחראי אישית כלפי התובעת.
במישור זה, הוכיחה התובעת לאחר בדיקת חשבון הבנק שנפתח בנאמנות על שמה לצורך קבלת כספי הפיצוי, כי המנוח משך לזכות בנו, הנתבע 2, כספים מתוך חשבון הנאמנות.

הנתבע 2 טען, כי מדובר בהרחבת חזית פסולה, ככל הנראה, משום שעובדות אשר התגלו כתוצאה מחשיפת חשבון הנאמנות היו לו לרועץ.
אני דוחה את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית פסולה.
כמעט מראשית הדרך, טענה התובעת כי הנתבע 2 נהנה שלא כדין מכספים שהיו אמורים להשתלם לידיה.
התובעת ייחדה הליכי משפט כדי לאתר, לחקור ולבלוש אחר הנעשה בכספים בחשבון הנאמנות.
כל הפעולות הללו נעשו בידיעת הנתבע 2.
התובעת לא הרחיבה חזית בפעולות אלה, שהיו חלק טבעי מטענותיה כלפי הנתבע 2 וההנאה הפסולה שהפיק, לטענתה, מן הכספים המגיעים לה.

לפיכך, אין המדובר בהרחבת חזית והעובדות שהתגלו כתוצאה מבקרת חשבון הנאמנות ע"י התובעת אינן ראיות פסולות.

התברר כי המנוח רשם על שם בנו, הנתבע 2, כמה וכמה שיקים מתוך חשבון הנאמנות. התובעת הסבירה כי מטעמי חסרון כיס, לא היה בידה לבדוק את כל הכספים שנמשכו מתוך חשבון הנאמנות, אך בבדיקה שנערכה על ידה, התברר שסכום של 44,600 ₪ נמשך בשיקים ערוכים ע"י המנוח, לפקודת הנתבע 2.
הנתבע 2 הכחיש זאת וטען כי היו שיקים, בסכומים נמוכים , בספח השק נרשם כי נמשכו לזכותו, אך בפועל השיקים הללו הועברו ל ידי ו למטרות אחרות. לגבי השי בסכום הגדול של 40,000 ₪, התפתל הנתבע 2 בהסברים מהסברים שונים שאינם משכנעים. טענותיו כי לא ידע, לא הבין, לא חשד, או כי הכספים נמשכו לטובת גרושתו של המנוח ולא לטובתו, אינן משנות את העובדה שהשי האמור נרשם לזכותו, ונראה כי הוא זה שנהנה מהכספים.
אם בחר להעביר אותם הלאה, זו זכותו. אולם, במערכת היחסים בינו לבין התובעת, הוא אחראי כלפיה בגין כספים אלה.

אני קובעת,כי בכל הנוגע לסכומים נשוא השיקים, הוכיחה התובעת כי הנתבע 2 קיבל אותם לידיו מתוך כספי הנאמנות ומשכך, הנתבע 2 התעשר באופן אישי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בכספים הללו, וקמה חבות אישית שלו כלפי התובעת להשיבם לידיה.

עסקינן בסכומים הבאים:
שיק מס' 5818749 – על סך 1,000 ₪.
שיק מס' 5000071 – על סך 40,000 ₪.
שיק מס' 5000055 – על סך 350 ₪.
שיק מס' 5000073 – על סך 250 ₪.
שיק מס' 5000032 – על סך 3,000 ₪.

את הסכומים הללו,על הנתבע 2 להשיב לידי התובעת בערכי המועד בו שולמו לידיו.

התובעת ביקשה ללמוד גזרה שווה מסכומים אלו ולקבוע כי כשם שהוכח שהנתבע 2 קיבל את הכספים הללו לידיו, כך קיבל גם את יתרת כספי חשבון הנאמנות.
התובעת הסבירה,כי מחמת חסרון כיס לא עלה בידה לבדוק את החשבון כולו ולעקוב אחר המשיכות ממנו, אחת לאחת.
היא מבקשת להסיק,כי כשם ששיקים אלו נמשכו לטובת הנתבע 2 כך גם כספים אחרים מתוך החשבון נמשכו לטובתו.

מסקנה זו אין בידי לקבל.
נטלי ההוכחה במשפט האזרחי מסתפקים ב-51%. אך גם 51% אלו יש להוכיח במלואם. לא על דרך של הסקת מסקנות, לא על דרך של השערות וניחושים אלא על דרך של הוכחה בדוקה.
לא ניתן להסיק משיק פלוני, מסקנות לגבי שיק אלמוני. אין לומר כי אם חמישה שיקים נמשכו לטובת הנתבע 2, חזקה כי גם השיק השישי וכך הלאה נמשכו לטובתו. אין בכך אחידות. במיוחד כאשר ראינו כי מספרי השיקים אינם עוקבים וכי הסכומים אינם דומים.

התוצאה היא, כי אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע 2 בתשלום סכומי שיקים שהוכח ע"י התובעת כי נמשכו לידיו מתוך כספי חשבון הנאמנות. אולם, אינני רואה לנכון לחייב את הנתבע 2 בתשלום במלוא סכום בחשבון הנאמנות שכן לא הוכח כי כל הכספים הללו שולמו לידיו.

מסקנות:


מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

1.

התובעת הוכיחה את תביעתה דהיינו כי המנוח קיבל לידיו כספים שהיה עליו להעבירם לידיה ככספי פיצויים, ולא עשה כן.

2.

מסכום התביעה יש לנכות 25%, שהמנוח היה זכאי לזקוף לזכותו בגין הוצאות ושכר טרחה.

3.

אני מחייבת את הנתבע 1, עיזבון המנוח עו"ד מרדכי שורר ז"ל, בתשלום הסך הנ"ל, 75% מסכום התביעה, דהיינו סך של 145,697.25 ₪.

4.

אני מוצאת כי אין לחייב את הנתבע 2 כדין יורש הואיל ולא ניתן צו ירושה/צו קיום צוואה לזכותו. זאת ועוד, העיזבון הותיר אחריו חובות בלבד. הנכס היחיד בעיזבון היה הדירה ברח' מודיליאני 14, ת"א. הנתבע 2 לא ירש נכס זה, אלא רכש אותו כדין במסגרת הליכי כינוס בהוצל"פ.

5.

הנתבע 2 חב אישית כלפי התובעת אך ורק בגין כספים שהוכח כי קיבל מידי אביו המנוח והיו בפועל כספים שהגיעו לתובעת, שכן הוכח כי נמשכו מתוך חשבון הנאמנות שנפתח לזכותה ואשר הכספים שבו היו כספי הפיצויים שהגיעו לידיה. מדובר בסכום השיקים, סכום כולל של 44,600 ₪. הנתבע 2 חייב להשיב סכום זה לידי התובעת בערך יום משיכת הכספים לזכותו העולה מנספח י' לתצהיר התובעת. הואיל והשיקים נמשכו במועדים שונים, ולהקלת החישוב, יום הערך יחושב לפי יום משיכת השיק בסכום הגדול של 40,000 ₪, חודש אוגוסט 2005.





סיכום:

לאור המפורט לעיל, אני קובעת כדלקמן:
הנתבע 1, עיזבון המנוח עו"ד מרדכי שורר ז"ל, ישלם לתובעת סך של 145,697.25 ₪, צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 23.03.08.
הנתבע 2, שי שורר
, ישלם לתובעת סך של 44,600 ₪, כאשר סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום 01.08.05.
החיובים חופפים.
אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובעת בהליך הנוכחי בסך של 12,000 ₪.
סכום ההוצאות נפסק לקולא בהתחשב בהסכמת הצדדים להכרעה על יסוד הכתב.


ניתן היום,
י"ג תשרי תשע"ב, 11 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.


נועה גרוסמן
, שופטת
סגנית נשיאה











א בית משפט שלום 21517/08 סימי תורג'מן נ' עיזבון המנוח עו"ד שורר מרדכי ז"ל, שי שורר (פורסם ב-ֽ 11/10/2011)