פסקי דין על אילן פנחס קירשנבאום | פסקי דין על אורית מוזס

2031-05/10 קפ     24/10/2011




קפ 2031-05/10 אילן פנחס קירשנבאום נ' אורית מוזס




לך






בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ק"פ 2031-05-10 קירשנבאום נ' מוזס



24 אוקטובר 2011


בפני
כב' השופטת איילה גזית





הקובל

אילן פנחס קירשנבאום


נגד

הנאשמת

אורית מוזס
<#2#>
נוכחים:
הקובל בעצמו ועל ידי בא כוחו, עו"ד דניאל חקלאי
הנאשמת בעצמה, ועל ידי באת כוחה, עו"ד לאה הלחמי

<#3#>
הכרעת דין

1.

הקובל הגיש קובלנה פלילית כנגד הנאשמת בגין הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין תשל"ז -1977 (להלן:"חוק העונשין"), וכן בגין היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.


הקובל והקובלת מתגוררים בשכנות בבית משותף, זה לצידו של זו, בדירות הסמוכות זו לזו, ובין השניים סכסוך ממושך.


הקובל טען בקובלנה שהגיש כי הנאשמת הלמה על דלת ביתו, וכאשר פתח את הדלת, התפרצה הנאשמת לביתו, השתוללה, פיזרה חפצים מחפציו על הרצפה וחלק מהם שברה. הקובל טען כי למרות שביקש מספר פעמים מן הנאשמת לעזוב את דירתו , סירבה האחרונה לעשות כן, ולעגה לו.

הקובל טען כי תיעד חלק ממעשיה של הנאשמת באמצעות מצלמת וידאו וצירף את קובץ הוידאו כראיה מטעמו.

2.
הקובל העיד על שארע ביום 20.3.2010 בבוקר ,עת שהה בביתו ונשמעו לדבריו "דפיקות מטורפות" על דלת דירתו. הקובל תיאר בעדותו כי כאשר פתח את הדלת למשמע הדפיקות על הדלת, התפרצה הנאשמת אל דירתו בצרחות, טיילה בביתו כבתוך שלה, פיזרה חפצים מן השולחן אל הרצפה וגרמה נזקים. הקובל הוסיף בעדותו כי כל קריאותיו אל הנאשמת, על מנת שתצא מדירתו, לא נענו.

סרט הוידאו אשר הציג הקובל מאשר ותומך בעדותו, ובו נראית הקובלת בבירור נכנסת לדירתו של הקובל, נסערת ומתפרעת
בדירה, ובידיה זורקת חפצים מן השולחן
אל הרצפה.

3.
הנאשמת בעדותה הסבירה את מעשיה בכך שניסתה לטלפן אל הקובל, על מנת שינמיך את המוסיקה הרועשת שנשמעה מדירתו, ומשלא נענתה דפקה על דלת ביתו בחוזקה בכדי להתגבר על הרעש.


כמו כן, טענה כי נקלעה לסערת רגשות והתפרצות חד פעמית, אשר נגרמה כתוצאה מסבל ממושך מזה שנים בשל הרעש הבוקע מדירתו של הקובל.

למעשה, הנאשמת בעדותה, לא הכחישה את המעשים אשר ייחס לה הקובל, ואף אישרה כי סרט הוידאו אשר הוצג על ידי הקובל בפני
בית המשפט, הוא תיעוד נכון של הדברים אשר התרחשו באותו היום בדירתו של הקובל.

כל אשר טענה הקובלת להגנתה כי מדובר בהתפרצות חד פעמית, כאשר הייתה נרעשת ונרגשת בהתקפה של זעם חד פעמי.

4.
הנאשמת לא כפרה בעובדות אשר ייחס לה הקובל, ואשר יש בהן לבסס את יסודות העבירות בהן הואשמה, וברי כי הייתה מודעת לטיב מעשיה באותה העת.

אין ספק, הן ממראה סרט הוידאו, והן מעדותה של הנאשמת, בה אישרה את ביצוע המעשים, כי אכן ביצעה את המיוחס לה:

"ש. מה קרה?
ת. מה שקרה שלא נפתחה הדלת. דפקתי פעם נוספת ולא נפתחה הדלת. ואז, אני מודה שנכנסתי. לא היה מענה. דפקתי חזק כי חשבתי שהוא לא שומע אותי בגלל רעש המוזיקה, ונתתי דפיקות חזקות. אציין, שאני מתנצלת בכל ליבי על מה שעשיתי, זה לא יחזור ולא ישנה, עשיתי זאת בצורה חד פעמית. לא חשבתי ולא חושבת, ולא אחזור על זה בעתיד. ואז פתחו לי את הדלת וביקשתי אנא תנמיך את הרעש. הקובל אמר תצאי מדירתי, ואז באופן שלא אופייני לי התפרצתי כמו שראיתם בוידיאו ואני מודה בעובדות אלה, אבל אני הייתי כולי עצבים, נרעשת ונרגשת, ואכן זרקתי את הניירות מהשולחן והעפתי את המסמכים ושותפתי עמדה ליד הדלת, ואמרה "זה מה שהוא רוצה, לזה הוא מחכה". אני לא אזכיר את כל ההיסטוריה של כל השנים. למעשה, אני מודה בעובדות שראינו בוידיאו".

(ראה בעמוד 9, בשורות 4-13 לפרוטוקול מיום 4.7.2011)

ההסברים שנתנה הנאשמת לפשר התנהגותה ולסיבות שהניעו אותה לביצוע המעשים, אין בהם בכדי להמעיט מחומרתם או להוות להם
צידוק.

5.
באת כוחה של הנאשמת טענה בסיכומיה כי לנאשמת עומד סייג לאחריות פלילית מתוקף סעיף 34 יז לחוק העונשין בדבר זוטי דברים.


אין כל מקום לקבל טענה זו.

כניסה לביתו של שכן ללא רשות, תוך התפרצות והשתוללות במקום, והותרתו של נזק לחפציו של השכן אינם יכולים להיחשב, בשום תנאי, מעשה קל ערך או מעשה של מה בכך. קיים אינטרס ציבורי עליון בהגנת פרטיותם של היחידים בביתם (לענין זה ראה
סעיף 7 (ב) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).

6.
דין הוא כי כאשר מוכחים היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים להרשעתו של נאשם בעבירה, ירשיעו בית המשפט, אלא שלכלל זה נקבעו חריגים.

שלוש הוראות חוק המאפשרות אי-הרשעת נאשם, אשר נמצא כי ביצע עבירה, הן: סעיף 71א (ב) לחוק העונשין,
המסמיך את בית-המשפט, לתת לגבי נאשם כזה צו שירות (לתועלת הציבור), ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, הן סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969
מאפשר, בנסיבות המפורטות בו (בהתחשב באפיו, בעברו, בגילו, בבריאותו, בטיב העבירה ובכל נסיבה מקלה שבה וכו'), להעמיד נאשם כזה במבחן, אף ללא הרשעתו , והן סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב -1982 (להלן:"חסד"פ"), המאפשר לבית-משפט שכבר הרשיע נאשם, לבטל ההרשעה ולצוות, ליתן לגביו צו-מבחן, או צו-שירות לתועלת הציבור, לפני מתן גזר הדין.

התשובה לשאלה אימתי יעשה בית-המשפט שימוש בסמכותו להימנע מהרשעה ניתן למצוא, בין היתר, בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש וגז פ"ד נ (3) 682, בעמוד 683:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זה הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן".

ובע"פ 2083/96
תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, בעמודים 341-342, נקבעו התנאים לביטול הרשעה:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".


ואף יפים לעניינינו דבריה של כבוד השופטת פורקצ'יה בעניין זה:

"אולם, כדרך מורכבות החיים בהשתקפותם בדין הפלילי, עשויים להיווצר מצבים קיצוניים שאינם מתאימים להחלת עקרון עונשי רחב המחייב הרשעה בעקבות קביעת אשמה. במצבים חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה בנאשם לבין תועלתה של ההרשעה מבחינת האינטרס הציבורי-החברתי הכללי, נתונה בידי בית המשפט הסמכות להחליט כי חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין"

(עפ 5982/08
יותם כהן נ' מדינת ישראל)

אין לגרוע מחומרת המעשים אותם ביצעה הנאשמת, כניסתה שלא כדין לדירת השכן והתפרעותה משוללת הרסן, אשר הביאה לנזקים.

יחד עם זאת, התרשמתי מעדותה של הנאשמת הינה כי היא אישה הרחוקה מדפוס התנהגות עברייני, ומדובר במעשה חד פעמי אשר נעשה ברגע אחד של איבוד עשתונות, עליו נטלה הנאשמת אחריות, הן בהתנצלות והבעת חרטה, והן בפיצוי הקובל על פי דרישתו, עוד בטרם ההליכים המשפטיים דנן.

במקרה דנן, הנאשמת הודתה במעשיה, לא הערימה כל קושי בבירור האשמה, ואף הביעה צער וחרטה על מעשיה. הנאשמת התנצלה שוב ושוב על מעשיה, הן בפני
בית המשפט והן בפני
הקובל, והתרשמותי היא כי התנצלותה כנה ואמיתית.

התנצלותה זו לא באה אך בפני
בית המשפט ולצרכי המשפט, אלא באה הרבה לפני ההליכים המשפטיים דנן, עת כתבה הנאשמת מכתב התנצלות לקובל, אשר סומן נ/2 ואף שלחה לו צ'ק בסך 380 ₪, על פי דרישתו, במכתב ששלח אליה אשר סומן נ/1, לכיסוי הנזקים שגרמה.

אין להתעלם בעניין זה כי הנאשמת
בחרה לחתום את דבריה בחקירתה במילים אלה:

"ש. גם כאשר המוזיקה היא חזקה, וגם כאשר לכאורה הדברים לא בסדר לטענתך, אין מקום להתפרצות. את מבינה את זה?
ת. נכון. אמרתי שאני מתנצלת. אני מתחרטת, מתנצלת, זה לא יקרה שנית. זה היה אירוע חד פעמי. "

(ראה בעמוד 10, בשורות 15-17 לפרוטוקול מיום 4.7.2011)

אך לא על התנצלותה והבעת החרטה לבדן יקום דבר. הדבקת תווית עבריינית על ידי הרשעת הנאשמת בעבירות המנויות בכתב הקובלנה, תהווה פגיעה קשה מדי, בהתנהלות דרכיה ועיסוקיה בעתיד, ואף תערים קשיי השתלבות במגזר הנורמטיבי.

על אף שאינטרס ציבורי חשוב הוא, כאמור, להרשיע את האשמים ולגזור את עונשם, אין זהו האינטרס הציבורי היחיד העומד לנגד עיניו של בית המשפט. אף האפשרות להשכנת השלום, היא ערך ואינטרס ציבורי חשוב.

יש לזכור כי עסקינן בקובלנה פלילית אשר מקורה בסכסוך בין שכנים, הדרים זה לצידו של זו עד היום, ואין הרשעתה של הנאשמת בפלילים במקרה זה עומדת במרכז האינטרס הציבורי, ולא יהיה בה בכדי להשכין את השקט, השלום, ודרכי שכנות טובה בין הצדדים.

אני סבורה כי הרשעתה של הנאשמת תשיג את ההפך הגמור, תחריף את הסכסוך, ויצאו בעלי הדין והאינטרס הציבורי כאחד כששכרם בהפסדם.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, אני קובעת כי הנאשמת ביצעה את המעשים המיוחסים לה, אך על פי הסמכות הנתונה בסעיף 71א (ב) לחוק העונשין 1977, אני מורה כי הנאשמת אינה מורשעת בדין.

<#4#>


ניתנה והודעה היום כ"ו תשרי תשע"ב, 24/10/2011 במעמד הנוכחים.



איילה גזית
, שופטת

ב"כ הקובל טוען לעונש:
בעקבות הקביעה שהנאשמת ביצעה את המיוחס לה, אנו נבקש שבית המשפט הנכבד יטיל עליה בצורה מידית שהוא מאזן את מכלול האינטרסים בפרשה, לחתום על התחייבות. מדברי באת כוחה, למדתי שהלקח נלמד, לכן אנו סבורים שהתחייבות היא הדבר הנכון. אנו נבקש להטיל סכום פיצוי שלוקח בחשבון ששולם סכום פיצוי בהיבט האזרחי, ואנו סבורים שמכלול הענישה, יהיה מידתי ומאוזן, מצד אחד לא להכביד על הנאשמת, ומצד שני לבטא את חומרת המעשים.

ב"כ הנאשמת טוענת לעונש:
משלא הורשעה הנאשמת, אני מבקשת בנסיבות העניין לפטור אותה מהתחייבות ומקנס. מי שגרם למעשה, בהתנהגותו, זה הקובל עצמו. פיצינו אותו לפי דרישתו, התנצלנו מיד עם המכתב הראשון. בנסיבות אלה, אין מקום שבית המשפט ישמש כלי לנקמנות ולאובססיביות של הקובל. אבקש שבזה יגמר התיק הכואב והמיותר הזה.



<#5#>
גזר דין

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים לעניין העונש, אני קובעת כי במקרה דנן, ניתן
לרפא את תוצאות המעשה שבוצע על ידי הנאשמת, על ידי פיצוי הולם לקובל, דבר שאף הוחל בביצועו עובר להליך המשפטי, וכן ניתן לצפות פני עתיד בהשתת דרישה כנגד הנאשמת למתן התחייבות להימנע מביצוע מעשים דומים בעתיד.

לפיכך, אני קובעת כדלקמן:

1.
הנאשמת תשלם פיצוי לקובל בסך 1,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

2.
הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 5,000 ₪, להימנע מביצוע העבירות שבכתב הקובלנה למשך 3 שנים מהיום.


ההתחייבות תיחתם בתוך 10 ימים מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים מהיום .

המזכירות תבצע סגירת תיק.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"ו תשרי תשע"ב, 24/10/2011 במעמד הנוכחים.



איילה גזית
, שופטת







קפ בית משפט שלום 2031-05/10 אילן פנחס קירשנבאום נ' אורית מוזס (פורסם ב-ֽ 24/10/2011)