פסקי דין על נציבות שירות המדינה | פסקי דין על סוניה אבייב

29/11 בד"מ     23/06/2011




בד"מ 29/11 נציבות שירות המדינה נ' סוניה אבייב




כ"א בסיון התשע"א
23 ביוני 2011

בדח. 2011-348
בד"מ 29/11
בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה

בפני
:
יוסף תלרז
– אב בית הדין
יו"ר המותב

עו"ד מיכל ברלינר
חברת המותב

ד"ר עמי ממן
חבר המותב

התובעת:

עו"ד חנאן נג'ארה – דואס
הנאשמת:

סוניה אבייב
ת.ז. 017255209

ב"כ הנאשמת :

עו"ד ארז מושקוביץ
נציג המשרד :

מר ששון בסון

גזר - דין
1. הנאשמת, ילידת שנת 1956 מועסקת כסגנית אחראית חדר האוכל בבית החולים הגריאטרי "שוהם" בפרדס חנה, לפי דרגה 16 בדרוג המנהלי, השלימה וותק של 21 שנה בשירות המדינה בשנת 1991, הורשעה ביום ע"פ הודאתה ביום 14.6.11 בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג- 1963 (להלן: "החוק").

2. הנאשמת הורשעה בעבירות כאמור, בכך שבמספר מועדים שפורטו בסעיף 1 לכתב התובענה המתוקן, שהתרחשו במהלך שנת 2009 ובשנת 2010, הנאשמת גנבה במספר הזדמנויות ממטבח המרכזי בבית החולים מוצרי צריכה שונים כמו: חלב, שמן, ככרות לחם, מוצרי ניקיון וכן עזרה לעובדת אחרת מבית החולים לגנוב מבית החולים מוצרי מזון.

3. הנאשמת במכלול מעשיה ביצעה מעשה של גניבה וכן סייעה לעשות כן לעובדת אחרת ופגעה בכך במשמעת שירות המדינה, ולא קיימה את המוטל עליה כעובדת מדינה, והתנהגה בגין מכלול מעשיה התנהגות שאינה הולמת עובדת מדינה ובלתי הוגנת במילוי תפקידה או בקשר עימו.

טיעונים לכיבודו של הסדר הטיעון
4. הנאשמת הורשעה בעבירות כאמור, במסגרתו של הסדר טיעון, שאם בית הדין ייתן לו תוקף יוטלו עליה אמצעי המשמעת מוסכמים אלה:

א. נזיפה חמורה.
ב. הפקעת משכורת קובעת, שתנוכה ב-12 תשלומים שווים ורצופים.

5. בין הצדדים קיים גם רכיב במחלוקת: התביעה מבקשת הורדה בדרגה לפרק זמן של שנה אחת מיום גזר הדין, ואילו ההגנה עותרת הורדה בדרגה, למשך חצי שנה.

בהמשך הדיון שמענו את טיעוני הצדדים לכיבודו של הסדר הטיעון, לגבי רכיביו המוסכמים, לרבות לגבי הרכיב שמצוי במחלוקת.

א. עמדת התביעה
1) התובעת המלומדת בראשית טיעוניה הבליטה את וותק שירותה, ואת מהות תפקידה שקיים בו גם יסוד של אחריות, ואת פני מעשיה בהם הורשעה כמפורט בראשית גזר הדין.

2) לעמדת התביעה יש באמצעי המשמעת המוסכמים ולרבות אותו רכיב שנמצא במחלוקת ע"פ עמדת התביעה כדי להגשים את תכליתם של אמצעי המשמעת, לרבות ביסוד של הפרת אמון שבו חטאה הנאשמת, ומבלי שהתביעה זנחה את מכלול נסיבותיה האישיות, וחסכון זמננו השיפוטי.

3) בנעילת טיעוניה ביקשנו התובעת המלומדת לכבד את הסדר הטיעון ברכיביו המוסכמים, ולהעדיף את עמדתה לגבי הרכיב שבמחלוקת.

ב. גישת המשרד
1) שמענו מנציג המשרד כי הנאשמת מועסקת בבית חולים ע"ש "שוהם", ללא כל רבב פלילי או משמעתי קודם, חוות הדעת שניתנו לגביה אינן נעדרות ביקורת.

2) המשרד מצטרף להסדר הטיעון, ברכיביו המוסכמים, ולנוכח חומרת מעשיה לגבי הרכיב שבמחלוקת מצטרף לעמדת התביעה.

ג. טיעוני ההגנה
1) הנאשמת בת 55, נשואה ואם ל-2 ילדים בוגרים, בתה מתגוררת עימה בן זוגה ותינוקה, בן זוגה של הנאשמת אינו מועסק בשל בעיות רפואיות שבעטיין מקבל הוא קיצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, כאשר עול פרנסת המשפחה מוטלת על שכם הנאשמת.

2) הנאשמת נטלה את אותם מוצרים שהינם מוצרי יסוד, בשל הזדקקות להם, לנוכח מצבה הכלכלי.

3) בית הדין נתבקש גם לשקול את דבר נטילת האחריות על מעשיה, כשיקול לקולא, ואין להשקיף את תפקידה כאל תפקיד בכיר, ברוח פסיקתו של בית המשפט העליון בעש"מ 4123/95, בעניין יוסף אור.

4) בנעילת טיעוניו ביקשנו הסנגור המלומד לכבד את הסדר הטיעון על רכיביו המוסכמים להסתפק בהורדתה בדרגה לפרק זמן של חצי שנה, לגבי הרכיב המשמעת שבמחלוקת.

ד. דבר הנאשמת
1) הנאשמת ילידת קווקז בוגרת 11 שנות לימוד, עבדה כחדרנית במלון בנתניה, נשואה, אם לילדים בוגרים כאשר בתה הנשואה גרה עימה עם בתה, התינוקת.

2) בן זוגה אינו עובד, ומצבה הכלכלי של המשפחה קשה הוא.

3) שמענו מפי הנאשמת מילות צער, על מעשיה.

החלטת בית הדין
6. לבית דין זה בדומה לסמכותם של בתי המשפט הפליליים מסור שיקול הדעת, אם ליתן תוקף להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים, וכן להחליט אם קיימת הצדקה לשנותו לקולא או לחומרא, לפי שיקול דעתו של בית הדין, לצורך קבלת החלטתנו נשקלו על ידנו השיקולים הבאים, גם לגבי הרכיב שבמחלוקת.

א. לדפוס התנהגותה של הנאשמת
1) הנאשמת לפני פרק זמן של כשנתיים שלחה ידה במוצרי מזון וניקיון שהיו בשליטתה כסגנית מנהלת חדר האוכל בבית החולים שוהם, כן סייעה לעובדת אחרת לעשות כן.
היקף המוצרים שנגנב כאמור, לא היה מסחרי, הם לא הועברו לצד שלישי, ונעשה בהם שימוש במרקם הביתי, בנסיבות אחרות מעשיה של הנאשמת יכלו להתברר בחקירה פלילית, ובהליך פלילי, ולהגיע למעלתה של עבירת גניבה לסוגיה, בית המשפט העליון אמר את דברו לגבי החומרה שבה יש להשקיף על עבירת גניבה בעש"מ 7778/00 פנחס ועקנין נגד נציב שירות המדינה (תק – על 2000 (4) 428) קובע בית משפט העליון:
"צדק בית הדין כאשר ייחס חומרה לעבירה של גניבה על ידי עובד הציבור. זוהי עבירה הפוגעת קשה באמון שהשירות הציבורי נותן בעובדיו ובאמון שהציבור רוחש לעובדי הציבור. משום כך, בדרך כלל פיטורים הם אמצעי הולם לעבירה של גניבה על ידי הציבור."

2) ובעש"מ 7641/98 רפאל נוימן נגד מדינת ישראל (דינים עליון, כרך נה, 793) הוסיף בית המשפט:
"עבירת גניבה בידי עובד ציבור ודומותיה, עבירות של שחיתות המידות של משרתי הציבור, נתפסות כחמורות יותר מקבילותיהן הגורמות לפגיעה ביחיד. אפשר להקשות אם ראוי שכך יהיה. האם חסים אנו יותר על ממונם של הרבים או כספי הציבור מאשר על ממונו של היחיד? הרי זה ואלה ראויים להגנה מפני החומר אותם בלבבו. אולם החומרה היתרה הנוגעת לעבירות מעילה בידי עובד ציבור מקורה בהפרת ברית האמון שבית משרת הציבור לציבור כולו."

3) במעשיה של הנאשמת היה אכן יסוד של מעילה באמון, הממונים על הנאשמת בבית חולים הגריאטרי ציפו כי לא תשלח ידה במוצרי מזון, אשר נועדו לצורכי המאושפזים, ולסגל בית החולים, ולא לצורכי בני משפחה. לעניין יסוד המעילה באמון אמר בית המשפט העליון את דברו בהקשר של דיני המשמעת.

בעש"מ 10129/01 מדינת ישראל נגד טליה בת צ'רלס גניש: -
כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון קופת המדינה, אלה במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין".
(פורסם דינים עליון, כרך סא, 204) ראה גם עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נגד אלקריף פורסם בדינים עליום כרך ס' עמ' 391 וראה בנדון את עש"מ 5044/03 בעניין רות בליתי).
לפני כארבע שנים בית המשפט העליון עמד על יסוד החומרה שכרוך במעילה באמון מצדו של עובד ציבור:
"תכליתו של הדין המשמעתי להגן על אמון הציבור בשירות המדינה וליצור הרתעה אפקטיבית כלפי עובד ציבור מפני מעשים שיש בהם מעילה באמון הציבור ובאמון הממונים עליהם – מחייבת ומצדיקה כי המשיב לא יוכל לחזור לתפקיד שבו כשל, ולא יחזור להפעיל את אותן סמכויות שבהפעלתן סטה מהכללים המחייבים. ההגנה על חוסנו של השירות הציבורי ומעמדו המוסרי מחייבים זאת (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף, תק-על 2001(3) 1266, פסקאות 4 – 5). תפקודה היעיל והתקין של המערכת הציבורית וההגנה על מערך האמון בין עובד לעמיתיו ובין עובד לממונים עליו ולבני הציבור הנזקקים לשירות הציבורי מחייבים גם הם תוצאה זו."
(עש"מ 4350/06 מדינת ישראל נ' חיים רון, ניתן ביום 4.6.2007).

4) כנסיבות לקולא בית הדין רואה את קבלת האחריות על מעשיה בפני
נו, וחסכון זמננו השיפוטי, ומילות הצער והפקת הלקח ששמענו מפיה, ובנסיבות האישיות, המשפחתיות הכלכליות המכבידות שבמהלכן בוצעו העבירות.

ב. על עבירות המשמעת
1) הנאשמת הורשעה על ידנו בעבירות לפי סעיף 17 לחוק:
(1) "עשה מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת שירות המדינה.
(2) לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה על פי נוהג, חוק או תקנה
או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל המוטל
עליו כאמור;
(3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה או
התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו, או בשמו הטוב של
שירות המדינה;
(4) התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר איתו.

2) לעניין יסודות העבירה לפי סעיף 17(1) לחוק, שעניינו מעשה או התנהגות שפוגעים במשמעת שירות המדינה, על אלה אמר כבר בית המשפט העליון בעש"מ 3/75 אלפונסו דבוש נגד נציבות שירות המדינה
את דברו:
"מהי פגיעה במשמעת אליה מתייחס סעיף 17(1)? לא אמצא כאן תיאור שכל יסודותיו וסימני האפיון של המושג "משמעת". יספיק לצורך הנושא שבפני
נו אם אומר, כי המשמעת היא בעיקרה מערכת הנורמות, הנהלים והנהגים, מיוחד, והקובעת סדריה, ובכל זה חובותיהם וסמכויותיהם של המשרתים בה, בזיקתם זה לזה ובזיקתם למסגרת עצמה, קיום המשמעת – ביטויה בהתנהגות על פי המערכת המתוארת."
(פורסם פ"ד לו(1) בעמ' 231)

ולפני למעלה משנתיים זכה המונח של "פגיעה במשמעת שירות המדינה" להרחבה נוספת:
"נקודת המוצא בענייננו היא כי עובד ציבור הנתון למערכת כללי משמעת מחייבים אינו אדון לעצמו ולחרוג מהם ולהפר אותם, בין אם תכלית ההפרה נועדה לקדם עניין פרטי, ובין אם היא נועדה לקדם אינטרס ציבורי כזה או אחר הנראה בעיני העובד חשוב וראוי. מערכת כללי המשמעת בשירות הציבורי נועדה, בין היתר, לתחום ולשים גבולות לפעולתו של העובד במסגרת תפקידו. חריגה מודעת ממסגרת התפקיד, תוך שימוש שלא כדין באמצעים שמקום העבודה מעמיד לרשות העובד לצרכי התפקיד אינה מותרת, והיא מהווה הפרה של כללי המשמעת".
(עש"מ 3275/07 שמואל ציילר נגד נציבות שירות המדינה
– ניתן ביום ב' באייר התשס"ט – 26.4.09, על ידי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה).

3) לעניין יסודות העבירה לפי סעיף 17(2) לחוק, אלה כרוכים בהפרתם של אותם איסורים בדין הכללי שמגינים על קניינו של המעביד.

4) לעניין יסודות העבירה לפי סעיף 17(3) לחוק, התנהגות שאינה הולמת נפסק:-
"עם זאת, יש לומר כי התנהגות שאינה הולמת, אצל עובד רשות מקומית כמו אצל עובד המדינה, ואצל עורך דין כמו אצל מהנדס, מורכבת משני חלקים, שלא תמיד ניתן להפריד או אף להבחין ביניהם. ראשית, אפשר שהתנהגות תיחשב בלתי הולמת אף שאין בה שום יחוד למקצוע מסוים או לארגון מסוים: היא אינה הולמת משום שהיא שלילית ופסולה בכל מקצוע או ארגון. היא סוטה באופן מהותי מכללי התנהגות של בן תרבות, אותם כללים המאפשרים לעובדים במקצוע או בארגון לקיים יחסי עבודה תקינים זה עם זה ולמלא באופן תקין את תפקידם בחברה. זו התנהגות ששום ארגון או מקצוע, אינו יכול לסבול, משום שאם היא תיהפך התנהגות מקובלת באותו ארגון או מקצוע, יהיה בכך כדי להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את יחסי האמון מצד הציבור או לחבל בדרך אחרת בתפקוד התקין של הארגון".
(ראה ער"מ 1351/95 ליאון פינקלשטיין נגד התובע בבית הדין המקומי למשמעת, פ"ד מט(5), 573,578).

במקום אחר, אומר השופט זמיר (עש"מ 5246/99 אהרון אהרוני נגד נציבות שירות המדינה
, סעיף 4 לפסק הדין:
"התשובה היא, שהתנהגות כזאת היא לא בהכרח התנהגות מיוחדת לעובד המדינה, או התנהגות המיוחדת לתפקיד מסוים בשירות המדינה.
התנהגות יכולה להיות בלתי-הולמת, במשמעות של סעיף 17(3) לחוק המשמעת, גם אם אין בה ייחוד למעמד של עובדי המדינה או לתפקיד של עובד מדינה זה או אחר, היא יכולה להיות התנהגות פסולה מבחינתו של כל עובד בכל תפקיד".

ב

פסק דין
נוסף בעש"מ 3849/03 מיכל אלבז נגד נציבות שירות המדינה
נפסק לגבי טיבה ומהותה של העבירה:
"אכן, עבירה לפי סעיף 17(3) אינה עבירה שגבולותיה מוגדרים, וכבר נאמר עליה שהיא בעלת "רקמה פתוחה", המתאימה את עצמה לנסיבות העניין ולזמנים, ושוליה רחבים ביותר. אף על-פי כן, היא איננה חסרת גבולות, והיא מתאפיינת בהתנהגות פסולה מן הסוג "ששום ארגון או מקצוע אינו יכול לסבול, משום שאם היא תיהפך התנהגות מקובלת באותו ארגון או מקצוע, יהיה בכך כדי להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את יחסי האמון מצד הציבור או לחבל בדרך אחרת בתפקוד התקין של הארגון".
(פורסם בדינים עליון כרך ס"ו בעמ' 854).

5) לעניין יסודות העבירה בסעיף 17(4) לחוק, שגם בה הורשעה הנאשמת, זו הנוגעת להתנהגות בלתי הוגנת של עובד במילוי תפקידו או בקשר איתו, יסודות עבירה אלה לא זכו לאותה בחינה שיפוטית, כפי שהדבר נעשה לגבי העבירה של התנהגות שאינה הולמת כאמור לעיל. עם זאת, ניתן להסיק מפסיקתו של בית המשפט העליון שבו הורשעו עובדי מדינה בעבירה כאמור, כי מדובר בנסיבות שבהן עובד מדינה משיג בעיקר לעצמו שלא כדין טובות הנאה שונות ממסגרת או ממעטפת תפקידו – במקרה שבפני
נו נטילת מצרכי מזון וניקיון ממלאי המצרכים של בית החולים, מקום עבודתה של הנאשמת.
(ראה בהקשר זה את אשר נפסק בעש"מ 2/79, פלוני נגד נציב שירות המדינה, פורסם בפ"ד לג(2), עמוד 274 – שליחת יד בקופה קטנה לרכישת שתייה וכריכים לשימוש עצמי; וכן בעש"מ 177/01 אברהם קליין נגד מדינת ישראל, פורסם בפ"ד א(3), עמוד 57 – שם שלח הנאשם את ידו בכספי הציבור כשהיה מופקד עליהם, וכן בעש"מ 6978/00 מאיר מוטיל נגד נציבות שירות המדינה
פורסם בפ"ד נד(4) בעמוד 865, וכן עיין בעש"מ 5626/05 בעניין רחל אוחנה, וראה את אשר נפסק בנדון בעש"מ 3925/08 בעניין שלמה אזולאי).

ג. על תכלית אמצעי המשמעת
1) אמצעי המשמעת שמוטלים על ידי בית הדין, גם במסגרתו של הסדר טיעון חלקי אינם מוטלים בחלל ריק, אלא לצורך השגתה של תכלית ברורה, שהיא הגנה על השירות הציבורי, על תדמיתו בעיני הציבור של אותו השירות ובמיוחד כדי להרתיע עובדים אחרים במעמדו של הנאשם, כי לא ייכשלו במעשים מסוג זה.

בכל מקרה ומקרה על בית הדין לשאול את עצמו, האם אמצעי המשמעת המוטלים יש בהם כדי לשרת את התכלית האמורה.

ובפסיקות אין ספור, מדגיש בית המשפט העליון את ההשלכה הישירה על הרציונל העומד בבסיס מהותו של השירות הציבורי, על עובד הציבור, בראש ובראשונה מבחינת דיני הנאמנות הציבורית:
"איש הציבור הוא נאמן הציבור, לא לעצמו הוא פועל אלא למען האינטרס של הציבור הוא פועל".
(בג"צ 669/86 רובין נ' ברגר ואח', פ"ד מא(1), 749, 840).

2) בהבדל מעובד רגיל שגם עליו מוטלת חובת נאמנות, חובת הנאמנות המוטלת על עובד המדינה בכיר היא כפולה ומכופלת: הן משום שבנושאים רבים השירות הציבורי הוא על אופי מונופוליסטי, והן משום חיוניותם וחשיבותם לכל הציבור של העניינים המטופלים על ידי השירות הציבורי.

ולכן:
"הציבור זכאי לכך שעובדי המדינה, הפועלים מטעמו ולמענו יהיו אנשים אמינים והגונים. אמון הציבור בשירות המדינה ושיתוף הפעולה עלולים להתערער, אם יתברר לציבור כי עובד המדינה, העומד לשרתו, עבר עבירה שיש עימה קלון".
(עש"מ 4411/99 מדינת ישראל נגד אלקלעי).

3) בית המשפט העליון הבליט את תפקידם ההרתעתי והמניעתי של אמצעי המשמעת (ראה עש"מ 5771/01 בעניין פודלובסקי; עש"מ 10129/01 בעניין טליה גניש) ובעש"מ 7111/02 בעניין אשואל ואח' שניתן ביום 21.1.03, נקבע כי:
"שמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי מהווה תנאי הכרחי לשמירה על תפקוד נאות של שירות זה. בנוסף לשמירה קפדנית על תדמית השירות, נועד ההליך המשמעתי למנוע פגיעה בתפקוד שירות המדינה; אשר על כן בבואו להטיל אמצעי משמעת, יבחן בית הדין, בין היתר, האם אמצעי המשמעת המוטלים יוצרים הרתעה מספקת בקרב עובדי המדינה. כן יבחן האם די באמצעי המשמעת האמורים כדי להשיב על כנו את אמון הציבור במערכת השירות הציבורי, המהווה אף הוא תנאי הכרחי לתפקודו של השירות. בבוא בית הדין לגזור דינו של נאשם בעבירה משמעתית אין הוא מתייחס לאמצעי המשמעת כאל עונש גרידא, שכן עליו לבחון מהו האמצעי ההולם את התכליות האמורות של הדין המשמעתי."

4) על תפקידם ההרתעתי של אמצעי המשמעת חזר בבית משפט העליון בעש"מ 7113/02, מדינת ישראל נגד שחר לוי שניתן בתאריך 1.5.03:
"כידוע, אמצעי המשמעת נועדו להרתיע מפני ביצוע מעשים שיש בהם כדי לפגוע בטוהר המידות בשירות המדינה, בתפקודו התקין ובאמון הציבור בו. ככל שהמעשים בהם הורשע הנאשם חמורים יותר, וככל שדרגתו בשירות המדינה בכירה יותר, כך מתחזק הצורך להעביר מסר ברור וחד המוקיע את מעשיו, על מנת לשרש תופעות פסולות בשירות המדינה ולמנוע את הישנותן בעתיד."

5) בית המשפט העליון בעש"מ 5626/05 בענין רחל אוחנה הבליט את ליבת תפקידם של אמצעי המשמעת:
"עיקר תכליתו של דין המשמעת הינו להגן על תפקודו התקין של השירות הציבורי ולשמור על תדמיתו בעיני הציבור (עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נגד שחר לוי, פד"י נז(3) 817; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נגד עמוס ברוכין, פד"י נד(3) 694, 703; עש"מ 8160/04 מדינת ישראל נגד בן סימון, דינים עליון ע"א, 733), שתי תכליות אלה קשורות קשר אמיץ ביניהן, שהרי השמירה על אמון הציבור בשירות הציבורי מותנית, בין היתר, בתפקוד התקין וההוגן של עובדיו, וסטייה מנורמות מחייבות של ביצוע תקין של התפקיד סופה שתביא לפגיעה ברמתו של השירות הציבורי ולפגיעה ביחסו של הציבור לשירות זה". (שם בעמ' 4).

ובנוסף נפסק:
"תפקידו של הדין המשמעתי הוא לא רק להעניש את העובד שסרח, אלא גם לשמש מסר לציבור עובדי המדינה כולו בדבר נורמות ההתנהגות המתחייבות ממשרתי הציבור וחובות האתיקה החלות עליהם בביצוע תפקידם. חובות אלה חלות על כלל עובדי המדינה. אולם ישנם תפקידים שבהם להפרת הנורמה המשמעתית נודע מישנה חומרה בשל המעמד המיוחד של בעל התפקיד בשירות המדינה. כזה הוא תפקיד המורה והמחנך, המופקד מטעם המדינה על חינוך הדור הצעיר. עובד ההוראה אינו עובד מדינה מן השורה. הוא דמות שהתנהגותה ורמתה המוסרית משמשת אמת מידה ודוגמא לציבור התלמידים המתחנכים לאורה."
(עש"מ 8622/05 נעאמנה עאדל עלי נגד מדינת ישראל, ניתן בתאריך 25.12.06).

ולפני קצת למעלה משנה נפסק לעניינה של אותה תכלית:
"מטרת דיני המשמעת אינה מכוונת להענשת העובד; היא נועדה להגן על השירות הציבורי מבחינת רמת תיפקודו ומהיבט השמירה על דמותו ותדמיתו בעיני הציבור. תכליות אלו מושגות באמצעים שונים, וביניהם – הרחקת עובדים שתיפקודם פוגע בשירות הציבורי; הרתעת שאר עובדי השירות הציבורי מפני התנהגות החורגת מהנורמות הראויות; והעברת מסר כללי לציבור הרחב בדבר הקפדתה של מערכת אכיפת החוק ודיני המשמעת על יושרתו של השירות הציבורי ורמת תיפקודו' (עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה
, פסקה 12 (ורם פורסם, 7.11.2007). כן ראו: עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה
, פסקה 5 (לא פורסם, 4.3.1996); עש"מ 8273/05 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 28.1.2007); עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה
, פסקה 12 (טרם פורסם, 19.8.2007) וההפניות שם)."
(עש"מ 9433/07 מדינת ישראל נגד מרינה אבשלומוב, ניתן בתאריך 21.5.2008, על ידי כבוד השופטת עדנה ארבל).

6) גם בית משפט המחוזי בירושלים שבידיו הופקדה לפני כשנתיים הסמכות לשמש כערכאת ערעור על בית הדין, אמר לאחרונה את דבריו לגבי אותה תכלית:
"התכלית העומדת ביסוד הוראות חוק המשמעת וההליך המשמעתי שונה בבסיסה מזו העומדת ביסוד הוראות חוק העונשין, ההליך הפלילי נועד ביסודו כי לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ומהו העונש הראוי להטיל עליו. לעומתו, הדיון המשמעתי נועד בעיקרו לקבוע אם הנאשם ראוי לאמון שניתן לו כעובד ציבור, במטרה להגן על טוהר המידות בשירות הציבורי, על רמתו ועל הליכותיו (ראה עש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה
[פורסם בנבו], מפי כב' השופטת ארבל).
הייחוד של השיפוט המשמעתי, מבחינת מטרותיו ותכליתו, משליך בין השאר על השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות לעומת הדיון הפלילי. מה שחשוב לעניינו הוא כי השוני בתכליות יוצר מסלול נפרד לדיון המשמעתי אינו קשור ותלוי בהכרח בשאלת הפליליות של המעשה או בתוצאות החקירה או הדיון הפלילי שהתקיימו באותו מקרה"
(כב' השופטת יהודית צור – סגנית נשיא עע"מ 2/08 אביזמיל נ' נציבות שירות המדינה
, ניתן ביום כא' בשבט תשס"ט – 15.2.09).

וב

פסק דין
שניתן לפני למעלה מחצי שנה על ידי אותה ערכאה נפסק:
"במבחן מן ההליך הפלילי שבו נקודת הכובד בהליך הענישה היא ענישתו של העבריין על הפרתה של הנורמה הפלילית המגלמת בתוכה את האינטרס החברתי המוגן ושיקול הגמול העונשי לעבריין הוא שיקול מרכזי, הרי שבתחום המשמעתי נקודת הכובד של נקיטת הסנקציה כלפי העובד שסרח הינה שמירה על תדמיתו של השירות הציבורי, ואמון הציבור בו מחד ומניעת פגיעה בתפקודו של השירות מאידך. גם הסנקציה של פיטורין איננה במהותה סנקציה עונשית גמולית שנועדה להביע סלידה חברתית ממעשיו של העובד ולגרום לו לנזק אישי או כלכלי, אלא סנקציה הגנתית של הארגון כלפי מי שמפר את נורמות ההתנהגות המצופות ממנו, מנצל לרעה את הסמכויות והאמצעים המוקנים לו בתוקף ופוגע באמון הציבור בשירות המדינה".
(עע"מ 216/09 גארי אליאס נגד נציבות שירות המדינה
, ניתן בתאריך 11.11.09 על ידי כב' השופט משה יועד הכהן).

7) ואולם תפקידם המרתיע של אמצעי המשמעת אינו חזות הכל. בית המשפט העליון ריכך את גישתו האמורה, וקבע כי תכלית זו צריכה להיבחן גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם.

בית המשפט העליון בעש"מ 6737/03 בעניין נחום זקן פסק:
"התיק יוחזר לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, על מנת שבית הדין ישמע טיעונים, ואולי אף ראיות לעניין העונש, יתן דעתו למכלול נסיבות המעשה לחומרא ולקולא ולנסיבותיו האישיות של המשיב, ובהתאם לכך יקבע את אמצעי המשמעת שיוטלו עליו."

וב

פסק דין
מאוחר יותר חזר בית המשפט העליון על גישתו האמורה:
"עם זאת, אל מול, ולצד שיקולים משמעותיים ומכריעים אלה, מצווים אנו לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות (ראו עש"מ 10250/01 מוכתרי נגד נציבות שירות המדינה
(לא פורסם). החזקה בדבר הצורך בענישה מחמירה יכולה להיחלש נוכח נסיבות מיוחדות של המקרה או של העומד לדין."
(ראה: עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נגד טוביה גרינבוים, ניתן בתאריך 23.3.03; עש"מ 5271/03 בעניין חבצלת סדיקוב שניתן בתאריך 10.9.03 (שגם בו חטאה הנאשמת בגניבת מוצרי מזון); עש"מ 1934/03 בעניין דמאן פולח שניתן
ב–18.11.03; עש"מ 6920/03 בעניין ד"ר אברהם כהן שניתן בתאריך 16.2.04; עש"מ 10006/04 בעניין ואיל חגאז' שניתן בתאריך 15.3.05, ועש"מ 3446/05, בענין נאיל דראושה שניתן בתאריך 28.6.05).

בעש"מ 4193/06 משה חי כהן נפסק:
"עם זאת, כבכל הליך ענישה, פלילי או משמעתי, נדרשת מידתיות ראויה והתחשבות מאוזנת לא רק באופי העבירה שבוצעה וחומרתה, אלא גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם ובמכלול היסודות הפועלים לקולא בעניינו." (ניתן בתאריך 9.10.06).

ולגבי תורת האיזונים שבין הנסיבות האישיות בדין המשמעתי לעומת ההליך הפלילי ומשקלם היחסי של אלה, לנוכח תכליתו של הדין המשמעתי, נפסק למעלה משנתיים על ידי בית המשפט העליון:
"אולם, גם אם משקל נסיבותיו האישיות של הנאשם פחות בדין המשמעתי בהשוואה להליך הפלילי, אין להתעלם מהן כליל. מן הדין כי יתקיים יחס מאוזן, מידתי וראוי בין חומרת עבירת המשמעת שנעברה לבין נסיבותיו האישיות של המערער, ולבין חומרת אמצעי המשמעת הראויים על רקע תכליות הדין המשמעתי. מידת חומרתם של אמצעי המשמעת הננקטים כנגד עובד ציבור שהורשע, חייבת לעמוד על מידה שאינה עולה על הנדרש לצורך הגשמת תכליותיו הציבוריות של הדין המשמעתי (ער"מ 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית ת"א, פסקה 6; פרשת ברוכין, בעמ' 694; עש"מ 5271/03 סדיקוב נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 03(5) 728], עמ' 2; ועש"מ 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 99 (8) 192], עמ' 4)."
(עש"מ 11976/05 חליל רוחי נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 11.4.07, שם בפסקה 23).

8) מובן הוא, כי בכל מקרה ומקרה על בית הדין לבחון ולשקול, האם יש באמצעי המשמעת המוטלים על ידי בית הדין, במסגרתו של הסדר טיעון כדי להגשים את תכליתם של דיני המשמעת, תוך איזונם עם הנסיבות האישיות. ולגבי תורת המידתיות נפסק ממש בימים אלה בעש"מ 5917/07 נביל גרה נגד נציבות שירות המדינה
, שינתן ביום 19.8.07: -
"מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. בשיקלול הערכים הרלבנטיים, יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון."
ואותו איזון גם נמצא בעש"מ 3925/08, בעניין אזולאי:-
"כידוע, התכלית העומדת בבסיס השתתם של אמצעי המשמעת על עובדי השירות הציבורי אשר הורשעו היא כפולה: מניעת פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל יכשלו במעשים דומים מאידך גיסא (עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה
(טרם פורסם) וההפניות שם). בבואו לגזור דינו של נאשם, על בית הדין לבחון תכליות אלו נוכח חומרת העבירה שבוצעה, ולהגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין התכליות האמורות ותשקללן אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם, באופן שהענישה תהיה מידתית (ער"ם 8372/05 גבריאלוב נ' עירית תל אביב-יפו (לא פורסם, 14.3.2006); עניין גרה, לעיל).
(ראה את אשר נפסק בנדון בעש"מ 227/07 בעניין יוסף אסדו) ועש"מ 8382/07 בעניין שריפה שמלאיה שניתן ב- 22.4.09.

ד. על הנסיבות האישיות
1) הנאשמת בת 55, אישה נורמטיבית נטולת כל רבב פלילי או משמעתי קודם, השלימה פרק שירות ממשי של 21 שנים בשירות המדינה.

2) שמענו מנציג המשרד כי במהלך שנות עבודתה היו נקודות ביקורת של איכות במילוי תפקידה.

3) הנאשמת אישה נשואה, אם לילדים בוגרים מצבה הכלכלי קשה הוא.

ה. לכיבודם של הסדרי טיעון
1) הצדדים הגיעו ביניהם, כאמור, להסדר טיעון שרכיביו כללו רכיבי משמעת מוסכמים על הצדדים של: נזיפה חמורה, והפקעת משכורת קובעת שתנוכה ב-12 תשלומים שווים ורצופים, כאשר הרכיב של הורדה בדרגה שנוי במחלוקת בין גישת התביעה שלגישתה יש לקצוב לה פרק זמן של שנה, לבין לעמדת ההגנה לפיה יש להעמידה על פרק זמן של חצי שנה.

2) לעניין כיבודם של הסדרי טיעון, קיימת מגמה ליתן להם תוקף ברוח פסיקתו של בית המשפט העליון בעש"מ 4542/97 בעניין אליהו סבג, בו נפסק כי: -
"לעיתים קרובות יש עניין בעריכת הסדר טיעון, ולפיכך יש גם בדרך כלל עניין לציבור בקיום הסדר טיעון. לכן, אין זה ראוי שבית הדין יסטה מהסדר טיעון אלא אם יש לכך טעם טוב לסטות מהסדר הטיעון, אם אמצעי המשמעת סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים בנסיבות המקרה, או אם הם בלתי סבירים באופן בולט, עד שהעניין הציבורי הדרוש לסטות מן ההסדר גובר על העניין הציבורי בקיום הסדרי טיעון".

ביטוי מובהק לכך ניתן על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין ע.פ. 1958/98, פלוני נגד מדינת ישראל. על המדוכה ישבו תשעה שופטים, וב

פסק דין
זה נקבעה ההלכה לעניין שיקול דעתו של בית המשפט בשאלת כיבודם של הסדר טיעון:
"המסקנה היא כי שיקול המפר במידה משמעותית את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, באופן שנוצר יחס בלתי הולם בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין האינטרס הציבורי, יהיה בו כדי לפסול את הסדר הטיעון בשל טעותה של התביעה וזאת גם אם מניעיה כשרים הם". שם פיסקה 18, עמ' 14).

כן קבע בית המשפט בפיסקה 24 בעמ' 19, שכותרתה "סיכומם של דברים" כי:
"בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ירשיע בית המשפט את הנאשם על פי הודייתו ויגזור את עונשו. בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, יכבד בית המשפט את הסדר הטיעון. בית המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון. בנסיבות שבהן יראה לדחות את הסדר הטיעון, יגזור בית המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון שקול ומאוזן. מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה קיצונית ובלתי פרופורציונלית מהעונש שעליו הסכימו הצדדים".
(ראה גם את עש"מ 11128/04 בעניין אברהם טאפירו).

על בסיסה של מדיניות זו ביהמ"ש העליון ביטל רכיב מאמצעי המשמעת שהוטלו על נאשם פסילה לשירות המדינה, שהוטל על-ידי ביה"ד, שלא נמנה עם אמצעי המשמעת שעליו הסכימו הצדדים במסגרתו של הסדר טיעון, והמדינה נתנה הסכמתה לביטולו של רכיב זה בהליך הערעור:-
"המדינה מסכימה לקבלת הערעור נוכח חריגת בית הדין מהסדר הטיעון. הסכמה זו הינה בדין, משאין בנסיבות עניין זה טעמים מיוחדים וכבדי משקל המצדיקים את החריגה האמורה".
(עש"מ 6241/06 בעניין בנימין נגר נגד נציבות שירות המדינה
, ניתן ביום 9.11.06).

לגישה זו, יסוד נמשך לה נמצא בפסיקתו של בית המשפט העליון לענין החשיבות שכרוכה, בכיבודם של הסדרי טיעון ובהקשר זה נפסק לאחרונה בע"פ 3068/10 פלונית ואח', נגד מדינת ישראל.
"41. במה דברים אמורים? האינטרס הציבורי מחייב כיבוד הסדרי טיעון שאם לא כן עלול לחול כרסום במעמדו של מוסד הסדרי הטיעון כמכשיר המגביר את היקף האכיפה, וכתוצאה מכך תיפגע גם יכולת ההרתעה, עמדה על כך השופטת ביניש (כתוארה אז) בע"פ 1958/98."
(ניתן ביום כד' בחשון התשע"א – 1.11.10 על ידי כבוד ההרכב כבוד השופטת מ' נאור, כבוד השופט ס' ג'ובראן וכבוד השופט י' דנציגר).

ותכליתו של אותו אינטרס ביטוי לו ב

פסק דין
נוסף שהובא בע"פ הנ"ל עליו השופט גרוניס עמד בבג"ץ 5699/07 בהדגישו כי כיבוד הסדרי טיעון הוא חיוני לשם הגשמת עקרון שלטון החוק, בציינו את הדברים הבאים:
"... רבות נכתב בנושא הסדרי טיעון. מעת לעת חוזרת ונשמעת ביקורת על המוסד האמור. הן בארצנו והן במדינות רבות בהן נוהג ה"משפט המקובל" (common law), מסתיימים מרבית ההליכים הפליליים על דרך הסדרי טיעון, למבקרים את המוסד חייב להיות ברור, כי אלמלא מוסד זה הייתה אכיפתו של המשפט הפלילי נפגעת בצורה אנושה. אילו היה צריך היה לנהל חלק נכבד מן ההליכים הפליליים תוך שמיעת ראיות מראשית ועד גמירה, רק שיעור זעום מתוכם היה מסתיים תוך זמן סביר".

עמדה שיפוטית זו באה לידי ביטוי גם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר לפני למעלה משנתיים הלך בית המשפט המחוזי בירושלים באותו נתיב, שבידיו מופקדת כיום סמכות הערעור על בית הדין בירושלים:
"הנה כי כן, אין לומר, כי בהסדר אליו הגיעו הצדדים ובאמצעי המשמעת שבו אין כדי לשרת את תכלית הדין המשמעתי, שכן אותם אמצעי המשמעת שסוכמו כלל אינם מקלים, ונמצאים הם בתוך המתחם הסביר בנסיבות מקרה זה. לפיכך, ועל אף שבית הדין קמא סבור היה אחרת לגבי חומרת אמצעי המשמעת
שיש להשית על המערער, סבורני, כי לא היה עליו לסטות מהסדר הטיעון, שכן, כאמור, אין בעונש שהוסכם בין הצדדים משום חריגה שיש בה פגיעה של ממש באינטרס הציבורי".
(עע"מ 1/08 בענין אייל בן יאיר שניתן על ידי כבוד השופט צבי סגל – סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים – ביום ח' בשבט התשס"ט – 4.1.09).

5. סוף דבר
לאחר שבית הדין עיין בטיעוני הצדדים כפי שבאו בפני
נו, במקבץ השיקולים שאותם פרסנו לעיל, הוא הגיע לכלל מסקנה כי הסדר הטיעון עומד במתחם הסבירות, ואשר על כן החלטתנו ליתן לו תוקף.

6. לנוכח החלטתנו האמורה, אנו מטילים על הנאשמת אמצעי משמעת אלה:

א. נזיפה חמורה – כמסר נורמטיבי מטעמו של בית הדין המופנה במישרין לנאשמת, והמצביע כי נפל פסול ממשי במעשיה.

ב. הפקעת משכורת קובעת – שתנוכה מהנאשמת ב-12 תשלומים שווים ורצופים.

הרכיב שבמחלוקת
7. בית הדין שקל ועיין בטיעוני הצדדים לאחר התייעצות לגבי רכיב זה, הגענו להחלטה לגביו. אשר על כן לאמצעי המשמעת המוסכמים תתווסף:

ג. הורדה בדרגה – הנאשמת תרד בדרגה אחת למשך שנה מיום גזר הדין. יותר משנועדה הדרגה לפגוע במרקם חייה הכלכליים, תכליתה להעביר מסר לנאשמת ולאחרים כי הפוגע במשמעת שירות המדינה ובמיוחד בתדמיתו ראוי שמעמדו בשירות הציבורי שביטוי לו בין היתר קיים בדרגות יפגע לתקופת זמן קצובה, כאמור.

גזר הדין ניתן ביום, כ"א בסיון התשע"א – 23.6.2011, שלא בנוכחות הצדדים, להם היא תועבר באחת מדרכי המסירה המקובלות.

זכות הערעור לגבי הרכיב שבמחלוקת מסורה לצדדים לפי הוראתו של סעיף 43(א) לחוק, לבית המשפט המחוזי בחיפה.
( - )

( - )

( - )
יוסף תלרז
– אב בית הדין
יו"ר המותב

עו"ד מיכל ברלינר
חברת המותב

ד"ר עמי ממן
חבר המותב








בד"מ בית דין למשמעת של עובדי מדינה 29/11 נציבות שירות המדינה נ' סוניה אבייב (פורסם ב-ֽ 23/06/2011)