פסקי דין על גלינה בוגומזוב | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על אמות השקעות | פסקי דין על שופר סל | פסקי דין על מרכז הקריה |

35263/07 א     27/10/2011




א 35263/07 גלינה בוגומזוב, המוסד לביטוח לאומי נ' אמות השקעות בע"מ, שופר סל בע"מ, מרכז הקריה בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



28/10/011

ת"א 35263-07 בוגומזוב ואח' נ' אמות השקעות בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופט
מנחם (מריו) קליין


התובעים:

1
.
גלינה בוגומזוב

2
.
המוסד לביטוח לאומי


נגד


הנתבעות:

1.אמות השקעות בע"מ
2.שופר סל בע"מ
3.מרכז הקריה בע"מ




פסק דין



רקע

מונחת לפניי תביעתה של גב' בוגומזוב גלינה, ילידת 1950, מהנדסת במקצועה (להלן:"התובעת") לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה ביום 06.09.04 עת החליקה על כבש מתכת עליו פסעה המצוי בנכס שברחוב הבנים 3 באשדוד (להלן:"התאונה"). ביום 26.11.10 הוגשה בקשה מטעם המוסד לביטוח לאומי
(להלן:"המל"ל") לצירוף המל"ל כתובע נוסף. בבקשה הובהר כי התובעת הגישה תביעה לדמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות מעבודה ותביעתה הוכרה כתאונת עבודה ובנסיבות אלה התבקש בית המשפט לאשר את צירפו של המל"ל כתובע בתביעת שיבוב מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1985 להחזר גמלאות ששולמו לתובעת. ביום 07.12.10 התרתי את צירפו של המל"ל כתובע נוסף.
התאונה התרחשה במרכז מסחרי בן שלוש קומות בבעלות משותפת של חברת אמות השקעות בע"מ
(להלן:"הנתבעת 1") ושל חברת שופרסל בע"מ (להלן:"הנתבעת 2"). מרכז הקריה בע"מ
(להלן:"הנתבעת 3") היא חברת הניהול של המרכז המסחרי.
לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הציעה להם כב' השופטת מ' שריר הצעה שהתבססה על שקלול הסיכויים והסיכונים שבתיק, כפי שעמדו בפני
ה באותו שלב. אולם משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר נקבע התיק להוכחות בפני
י ואין לי אלא להכריע על פי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב').
ביום 25.01.11 התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו הגב' ורדית איל-ביקלס והתובעת. ביום 21.03.11 נערכה ישיבת הוכחות נוספת בה העידו מר דוד אופיר ומר כרמי צמח. בסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. ביום 05.06.11 הוגשו סיכומים מטעם התובעת. ביום 09.06.11 הוגשו סיכומים מטעם המל"ל. ביום 03.08.11 הוגשו סיכומים מטעם הנתבעת 2 וביום 25.08.11 הוגשו סיכומים מטעם הנתבעות 1 ו-3. ביום 05.09.11 הוגשה תגובה מטעם התובעת לסיכומי הנתבעות.

שאלת החבות
ב"כ התובעת המלומד טען כי הנתבעות, בהיותן הבעלים של המקרקעין, חבות חובת זהירות מושגית כלפי המשתמש במקרקעין וכי במקרה דנן הן חבות גם בחובת זהירות קונקרטית. ב"כ התובעת טען כי הכבש עליו החליקה ומעדה התובעת בנוי בשיפוע תלול שאיננו תקין. בנוסף גם מאחז היד אינו עומד בתקן. יתירה מזה, הכבש היה רטוב וחלק. ב"כ התובע טוען כי על הנתבעות האחריות למצבו הלא תקין של הכבש. עוד טען ב"כ התובעת כי מדובר במעבר אשר שימש הולכי רגל רבים וכי עובדה זו הייתה ידועה לנתבעות אלא שהן בחרו להתעלם מעובדה זו ולא מנעו שימוש בכבש או מעבר במקום.
מטעם התובעת הוגשה חוות דעת מומחה בתחום הבטיחות ערוכה בידי מגיסטר גב' ורדית איל-ביקלס (להלן:"ורדית"). ב"כ התובעת טוען כי חוות דעתה של ורדית שנערכה תקופה קצרה לאחר קרות האירוע, תומכת בטענות התביעה לפיהן התובעת החליקה כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות. לטענת ב"כ התובע מחוות הדעת עולה גם כי הכבש הוביל לדלתות שהיו פתוחות לכל עובר ושב כך שהיה מעבר חופשי במקום ולא ננקטה כל פעולה למניעת כניסתם של עוברי אורח. עוד נכתב בחוות הדעת כי שיפועו של הכבש היה בשיעור 33% בניגוד ברור לתקנות התכנון והבנייה ובניגוד לתקן הישראלי אשר לפיהם לא יבנה כבש המוביל לכניסה לבניין אלא אם שיפועו לא יעלה על 10%. כמו כן טען ב"כ התובעת כי בחקירתה של ורדית הובהר כי כאשר אחוזי השיפוע הינם 25% ומעלה קיימת חובה להתקין על משטח הכבש שלבי-דריכה ובהיעדרם של שלבים אלו בקרות התאונה הרי שגם בכך התרשלו הנתבעות. עוד נכתב בחוות הדעת כי קיימת חובת התקנת מאחז יד ועל פי תקן ישראלי מספר 1142 גובה המעקה לא יהיה נמוך מ-90 ס"מ ולא גבוה מ-105 ס"מ בעוד מאחז היד שהיה קיים במקום בעת התאונה היה בגובה 85 ס"מ בלבד ועל כן איננו עומד בתקן.
ב"כ התובע 2 המלומד טען בסיכומיו כי הוא מצטרף לטענות התובעת בעניין נסיבות התאונה ואחריותן של הנתבעות לפיצוי.
ב"כ הנתבעת 2 המלומדת טוענת כי אין מחלוקת שהכבש שבנדון נמצא בחצר המשק של המרכז המסחרי בה ממוקמים פחי האשפה של המרכז ושכוללת אזור של פריקת וטעינת סחורות. עוד נטען כי אין מחלוקת שהתובעת בחרה ללכת דרך הכבש כדי לעשות קיצור דרך. ב"כ הנתבעת 2 טוענת כי התובעת היא בבחינת מסיגת גבול שכן מעדותם של מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת מר דוד אופיר ושל מר אבישי גבע מנכ"ל הנתבעת 3 עולה שכבש המתכת איננו מיועד לעוברי אורח אלא לעובדי הניקיון בלבד, דלת הגישה הנמצאת במעלה הכבש הייתה סגורה ונעולה במרבית הזמן וכי במקום שילוט ברור האוסר את הכניסה דרך הדלת.
עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 המלומדת, כי בעוד חוות הדעת בעניין הבטיחות מטעם התביעה ניתנה כבר בשנת 2004 התביעה לא חשפה בפני
הנתבעות את עצם קיומה של חוות דעת זו עד לשנת 2009 עת קיבלו הנתבעות את ראיותיה של התובעת ולאחר שנודע לנתבעות על חוות דעת זו היה עליהן לפעול להגשת חוות דעת נגדית אלא שכבר עברו מאז התאונה הנטענת יותר מחמש שנים ועל כן טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי לנתבעות נגרם נזק ראייתי ועל בית המשפט לקבוע כי באי חשיפת חוות הדעת מטעם התביעה נגרמה פגיעה בלתי הפיכה בזכויותיה הדיוניות של הנתבעות ועל כן אין להיזקק לכל טענה שנטענה בחוות הדעת מטעם התביעה.
לעניין האחריות לתאונה טענה ב"כ הנתבעת 2 כי דין התביעה להידחות שכן לא הוכח כי נפל פגם או ליקוי בכבש המתכת שכן לטענתה חוות הדעת מטעם התובעת הסתמכה על תקנים ותקנות שאינם רלוונטיים לנסיבות המקרה דנן. כך למשל חוות הדעת מטעם התביעה הסתמכה על תקן ישראלי 1918 שנכנס לתוקפו בשנת 1998 בעוד שמר גבע מנכ"ל הנתבעת 3 העיד כי הבניין נבנה עובר לשנה זו. יתירה מזה, חוות הדעת מטעם התביעה התייחסה לתקנות אודות כניסה ראשית לבניין הרי שבמקרה דנן הכבש שבנדון לא הוצב בכניסה הראשית לבניין. עוד נטען כי תקן ישראלי 1918 הוא תקן שקשור לנגישות לנכים ועל כן ברור שהדרישות המופיעות בתקן מתייחסות לכניסה ראשית לבניין ולא לכניסה דרך החצר המשק כמו במקרה דנן, לגביה יש להתחשב רק בתקנות הבטיחות בעבודה המייחסות למדרכת מעבר.
באשר לטענת התובעת כי הכבש היה רטוב וחלק טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי בחוות הדעת של ורדית בתיאור נסיבות התאונה אין כל איזכור לנושא הרטיבות כמו כן לא מופיעה בחוות הדעת התייחסות לנתונים פיזיקאליים כגון ערכי מקדם ההתנגדות להחלקה במצב של רטיבות וכי לעניין הרטיבות עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין. באשר לטענה כי שיפוע הכבש אינו תקני טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי על בית המשפט להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת שקבע בחוות דעתו כי השיפוע במקום הוא בשיעור 25.7% ובהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה השיפוע המותר הוא בשיעור 66% כך שאין כל פגם בשיפוע הכבש. באשר לטענה אודות העדר מאחז יד תקני טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי המומחית מטעם התביעה הודתה שבמקום הותקנו מאחזי יד בשני צידי הכבש וברור שהעובדה שהמאחזים היו בגובה 85 ס"מ ולא 90 ס"מ לא גרמו לנפילת התובעת.
ב"כ הנתבעות 1 ו-3 המלומד טען גם הוא בסיכומיו כי לנתבעות פטור מאחריות לתאונה לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין לעניין מסיג גבול. הוא טוען כי התובעת לא הוזמנה לחצר המשק אלא להיפך על פי השילוט נאסר על התובעת לעשות שימוש בכבש שכן הוא נועד לשימוש העובדים בלבד ועל כן כאשר נכנסה התובעת אל מקרקעין שאינם שלה ללא הזמנה ללא רשות ושלא בתום לב מתוך ידיעה שהמעבר אסור לעוברי אורח הרי היא מסיגת גבול.
עוד טען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי טענת התובעת לפיה נפלה במלך ירידה מהכבש הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בעדויות נוספות כך שלמעשה לא הוכיחה התובעת כי נפלה במקום הנטען. באשר לגורם שהביא לנפילה הנטענת טוען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי התובעת נתנה גרסאות שונות באשר לגורם להחלקה ובעדר גרסה אחידה וקוהרנטית לא עמדה התובעת בנטל להוכחת תביעתה. באשר לטענה על היותו של הכבש רטוב טוען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי בחוות הדעת מטעם התביעה בתחום האורטופדיה סיפרה התובעת כי נפלה בעטיה של רטיבות בלבד בעוד שבתביעתה לתשלום דמי פגיעה למל"ל נכתב שהחליקה על רמפה רטובה ומשופעת. לעומת זאת בחוות הדעת מטעם התביעה בעניין הבטיחות אין זכר לטענה אודות הרטיבות. באשר לטענה על כך שהשיפוע איננו תיקני חוזר ב"כ הנתבעות 1 ו-3 על טענות ב"כ הנתבעת 2 לפיהן על פי חוות דעתו של מר אופיר ייעודו של הכבש אינו כניסה לבניין כי אם לחצר המשק ולכן חלות עליו תקנות הבטיחות בעבודה ולפיהן השיפוע עומד בתקן. באשר לטענה אודות מעקה לא תקני טוען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי כלל לא ברור האם ברדת התובעת בכבש היא עשתה שימוש במעקות וכי העובדה שהמעקה נמוך היה ב-5 ס"מ אינה מעלה ואינה מורידה לצורך התחקות אחר הגורם לנפילתה של התובעת. עוד טען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי אין להתעלם מהעובדה כי אין זו הפעם הראשונה בה ארעה לתובעת אירוע נפילה.

דיון והכרעה

בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות – האחת: האם מזיק חב חובת זהירות לניזוק. שתיים: האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ושלוש: האם הפרתה של חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.
השאלה הראשונה טומנת בחובה שתי שאלות בהן אדון ראשונה:
ראשית , האם קיימת חובת זהירות מושגית ושנית האם קיימת חובת זהירות קונקרטית.
קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות : האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק?
הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית הרי שהנתבעות יכולות וצריכות היו לצפות התרחשות נזק. בע"א 145/80

שלמה ועקנין

נ'
המועצה המקומית, בית

שמש

לז (1) 113,

בעמוד 125 נכתב
כי יש צידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. סבורני כי גם במקרה דנן אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעות. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. (שם,עמוד 125).
לעניין חובת הזהירות הקונקרטית הנבחנת לאור הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה יש לדון תחילה בטענת הנתבעות כי אחריותן כבעל המקרקעין לא תחול במקרה דנן שכן התובעת נחשבת למסיגת גבול.

הסגת גבול כסיבה לפטור מאחריות בגין עוולת הרשלנות
סעיף 37 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח – 1968 קובע:


"אחריות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול
(תיקון: תש"ל)

האחריות לפי סעיפים 35 ו36- של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה."

סבורני כי גם הנתבעות מסכימות שהתובעת עשתה שימוש בכבש ללא "כוונה לעבור עבירה" או "לעשות עוולה". המחלוקת נעוצה בעניין "תום הלב" בעוד ב"כ התובעת טוען כי התובעת עשתה שימוש בכבש בתום לב כך בתצהירה (סעיף 15) נכתב "הכבש עליו פסעתי משמש מעבר להולכי רגל רבים... לא הבחנתי בכל שילוט עד למועד שלאחר התאונה"
התובעת אף העידה (עמוד 28 שורות 29-31) כי עברה במעבר המוביל לכבש משום שמעבר זה קיצר את דרכה לעבודה ובנוסף העידה כי אנשים רבים עברו במעבר זה משום נוחותו וכי הדלת למעבר הייתה פתוחה כל הזמן ואין לא שער ולא שומר.

מנגד טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי היות ומדובר בשטח פריקה וטעינה בתוך חצר המשק של המרכז המסחרי ולנוכח הימצאותו של שילוט האוסר כניסה הרי שהגדרתה של התובעת כמסיגת גבול בלתי נמנעת. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען כי התובעת נכנסה שלא בתום לב ומתוך ידיעה שהמעבר אסור. עוד טען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי ההלכה לגבי פיצוי של מסיגי גבול רוככה אומנם אבל רק כלפי ילדים שלא כבמקרה דנן.
ראשית, אקדים ואומר כי מהתרשמותי מעדותה של התובעת אני בדעה כי התובעת עשתה שימוש במעבר ובכבש בתום לב. שנית, על פי ההלכה הפסוקה אין לגרוע מקיומה של חובת הזהירות המוטלת על המזיק אפילו כלפי מסיג גבול שכן באופן עקרוני על בעל או תופס מקרקעין לקחת בחשבון גם הימצאותם של מסיגי גבול. הפסיקה מראה כי המבחן הקובע לעניין זה הוא מבחן הצפיות (ראה ע"א (י-ם) 3197/09 עיריית ירושלים נ' אברהם נשיא (פורסם בנבו)) ועל כן יש לשאול האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה על הנתבעות היה לצפות את נוכחותה של התובעת במקום. סבורני כי התשובה לכך חיובית. אין זה מסוג המקרים בהם יכול המזיק לטעון כי לא היה לו כל יסוד לחשוב שמישהו יימצא במקום בו התרחשה התאונה. כבר נאמר מפי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 769 בעמוד 781 "רבים ממסיגי הגבול הם צפויים" ועל אחת כמה וכמה שהם צפויים במקרה דנן בו הצהיר מר אבישי גבע ששימש בעת התאונה כמנכ"ל הנתבעת 3 שהוא הורה מספר פעמים על נעילתה של הדלת אולם עוברי אורח פרצוה (סעיף 4 לתצהיר עדותו). הנה כי כן עיננו הרואות כי לנתבעות לא רק שהיה יסוד לחשוב שמישהו יימצא במקום אלא שהמצהיר מטעמן של הנתבעות 1 ו-3 בעצמו מעיד כי הייתה לו ידיעה שאנשים עוברים שם ואף פרצו לטענתו את הדלת מספר פעמים בכדי להמשיך ולהשתמש במעבר. בנוסף, מהתמונות שצילמה עורכת חוות הדעת מטעם התביעה בסמוך למועד קרות התאונה עולה כי אנשים רבים עשו שימוש בקיצור דרך זה ועל כן על פי עקרון הצפיות, הנתבעות ידעו או צריכות היו לצפות את אותם מסיגי גבול.
לאור האמור לעיל הרי שהנתבעות חבות בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת דנן. כעת אעבור לדון בשאלה האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.

עדות יחידה של בעל דין
בטרם אדון בטענות לגופן יש לדון בטענת הנתבעות כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע וזאת הן לעניין עצם קרות התאונה במקום והן לעניין היותו של הכבש רטוב.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש],התשל"א-1971 קובע:


"54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי

פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1)
העדות היא של קטין למטה מגיל 14;
(2)
העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3)
העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(4)
התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;
(5)
נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור".

לאירוע התאונה שתואר לעיל לא היו עדי ראיה, לבד מן התובעת כך גם העידה התובעת באופן מפורש (עמוד 30 שורות 1-2). היא העידה, על כן, לבדה אודות אירוע התאונה. כאשר בית המשפט בוחן עדות יחידה של בעל דין עליו להקפיד הקפדה יתירה מכפי שנדרש מתובע אחר (וראו דבר כב' השופט א' אברהם בע"א(נצ') 1029/06
תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי
בפיסקה 14 לפס"ד). אף לאור הקפדה יתירה זו עדותה של התובעת נמצאה אמינה בעיניי ואני מקבלה שכן הייתה בהירה קוהרנטית ועקבית וכראיה מסייעת שתתמוך בעדות זו ניתן לציין את העובדה שהאירוע הוכר כתאונת עבודה ובתביעת התובעת למל"ל תוארו נסיבות האירוע באופן עקבי ובהיר באופן מתאים לתצהירה ועדותה של התובעת.
המל"ל אף קבע, כי יש לשלם לתובעת דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר החל מתאריך 07.09.04 - למחרת קרות התאונה. כמו כן צורפו מסמכים רפואיים מקופת החולים אשר גם בהם תוארו נסיבות התאונה באופן זהה.

הפרת חובת הזהירות
לעניין הפרת חובת הזהירות, לאחר שעברתי על חוות הדעת שהוגשו, על טיעוני הצדדים ועל התמונות שבתיק בית המשפט סבורני כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת.
בטרם אפרט לעניין רשלנות הנתבעות אציין כי טענת הנתבעות על נזק ראייתי שבעקבותיו יש להתעלם מחוות הדעת בעניין הבטיחות מטעם התביעה – איננה מקובלת עלי. ראשית התובעת איננה מחוייבת להמציא את חוות הדעת שנערכה מטעמה ללא דרישה – ודרישה שכזו לא מצאתי, שנית לנתבעות לא הייתה כל מניעה לערוך חוות דעת מטעמן במועד מוקדם יותר ולא רק כתגובה לחוות הדעת מטעם התביעה. לנתבעות היה ידוע על קרות האירוע עוד לפני הגשת התביעה
ועל כן אין להן להלין על כי חוות הדעת שנערכה מטעמן נערכה כעבור 5 שנים מקרות התאונה.
באשר לרשלנות הנתבעות אין מחלוקת אף בין עורכי חוות הדעת בתחום הבטיחות כי המעקות שבצידי הכבש לא היו על פי התקן, הנתבעות טענו כי אין קשר בין המעקה לנפילת התובעת וכן נטען כי הפרש של חמישה ס"מ בין גובה המעקות בפועל לבין הנדרש כמינימום בתקן לא היה משפיע על התרחשות הנפילה. איני יכול לקבל טענות אלו. סבורני כי אפשר והתאונה הייתה נמנעת לחלוטין באם היו המעקות על פי התקן שכן באם הייתה התובעת מצליחה לאחוז במעקות אף לאחר שהחליקה – פגיעתה הגופנית הייתה נמנעת או למצער מתמתנת.
בנוסף מהתמונות שצורפו לתיק בית המשפט ניתן להבחין שמצב המעקות היה בכי רע כאשר המעקה הימני (בירידה בכבש) עקום באופן משמעותי ויוצר שתי פינות מסוכנות כך שאדם המועד בסמיכות למעקה זה יכול היה להיפגע ממנו באופן מסוכן במקום להיעזר בו. באשר למחלוקת בין עורכי חוות הדעת האם שיפועו של הכבש מתאים לתקנות אם לאו וכן איזה תקנות רלוונטיות לעניינו אני בדעה כי מעבר לרמת השיפוע ברי לכל מי שרואה את התמונות המעידות על מצב הכבש והמעקות בעת התאונה, כי הנתבעות לא פיקחו על תחזוקתו ההולמת של הכבש ולא דאגו לשימוש בטוח בו ובכך לא מילאו את חובתן כבעלות המקרקעין וסיכנו את עובדי המקום ואת העוברים והשבים – סיכון שהתממש במעידתה של התובעת. משידעו הנתבעות שעוברים ושבים מנצלים את המקום לקיצור דרך היתה להן חובה לדאוג לסגירתו המלאה או לבטיחותו. לאור האמור לעיל הרי שהפרתה של חובת הזהירות על ידי הנתבעות היא שגרמה לנזק שכן לו היו ננקטים אמצעים סבירים לתחזוקתו של הכבש נזקה של התובעת לא היה נגרם.

אשם תורם
ב"כ התובע המלומד טען בסיכומיו כי אין מקום לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו. גם ב"כ התובע 2 המלומד טען כי אין בסיס לפסיקת אשם תורם בשיעור כשלהו שכן התובעת נהגה במידת זהירות סבירה הנדרשת מאדם סביר וכי על הנתבעות להוכיח שהתובעת סטתה מסטנדרט התנהגות של האדם הסביר.
ב"כ הנתבעת 2 טענה כי בסמוך לכבש מצוי שלט האוסר כניסה למקום פרט לעובדים וכי התובעת שעבדה במרכז הקריה הכירה את המקום היטב וידעה שמדובר בכבש המיועד לפריקת סחורות בלבד. עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי התובעת סיפרה למומחה הרפואי מטעם הנתבעות כי היא מיהרה לעבודה ובנוסף נטען כי אף התובעת הודתה שמדובר בדרך בה הלכה התובעת פעמים רבות. ומדובר היה בשעות הבוקר המוארות על כן טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי משבחרה התובעת לקצר את הדרך לעבודה במהירות תוך התעלמות מהשילוט הרי שרשלנותה התורמת מגעת כדי 100%. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען גם הוא כי התובעת בחרה לקצר את דרכה על אף השילוט האוסר על כך והוסיף כי התובעת התרשלה בהיעדר תשומת לב למדרך רגליה ובהיותה מהנדסת אזרחית בהשכלתה היא איננה האדם הסביר אלא יותר מכך והיה עליה להיות מודעת לסיכון.
סבורני כי האשמה המוסרית העיקרית לקרות הנזק נעוצה בהפרת חובת הזהירות מצד הנתבעות כמפורט לעיל. יחד עם זאת, לדידי, יש להטיל גם על התובעת אשם תורם מסויים לקרות התאונה. לא ניתן להתעלם מקיומם של שלטים שהוצבו במקום המודיעים כי הכניסה לעובדים בלבד והגם שטענה עורכת חוות הדעת מטעם התביעה בתחום הבטיחות כי השלטים היו בשחור לבן ולא כפי שצריכים היו להיות על פי התקנות בצבע לבן ואדום או לבן וירוק – אני בדעה שעצם הימצאותם של השלטים צריכים היו להשפיע על התובעת לנקוט במשנה זהירות. עם זאת, השלטים שהוצבו במקום לא התריעו בפני
סכנה וצורך בזהירות בירידה בכבש. כמו כן מקובלת עלי הטענה כי התובעת הכירה את הדרך שכן עברה בה פעמים רבות בדרכה לעבודה אולם בנסיבות המקרה אני קובע כי יש לעמיד את אשמתה התורמת של התובעת בשיעור 20%.

חלוקת האחריות בין הנתבעות
הנתבעות 1 ו-2 הינן בעלים במשותף בשיעור 50% של שטח המרכז המסחרי "מרכז הקריה" בו אירעה התאונה. הנתבעת 3 היא חברת הניהול של המרכז והיא שהייתה במועד התאונה האחראית על תחזוקתו של המרכז והיא הוקמה במיוחד לצורך זה.
ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען בסיכומיו כי אם תוטל אחריות בגינה של התאונה הרי שזו קשורה רובה ככולה לנתבעת 2. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טוען כי בהתאם לחוזה שצורף לתצהירו של מר אבישי גבע המרכז המסחרי הוקם על ידי הנתבעת 2 והיא מכרה 50% מהזכויות במרכז המסחרי לנתבעת 1 וזאת בכפוף לכך שחנות הסופרמרקט תשאר בחזקתה של הנתבעת 2 בלבד. בחוזה מצויין שחנות הסופרמרקט כוללת גם את הכבש ואת חצר הפריקה כך שחצר המשק (הכוללת את הכבש) הייתה עד לשנת 2003 חלק מסניף של הנתבעת 2 ואילו בשנת 2003 הושכרה על ידי הנתבעת 2 ליינות ביתן. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טוען כי אחריותו של בעל מקרקעין נמוכה משמעותית מאחריותו של תופס או מחזיק שהוא גם בעל השליטה בנכס ועל כן על בית המשפט לקבוע כי אחריותה של הנתבעת 2 הוא בשיעור משמעותי משום שהיא שבנתה את הכבש והחזיקה בו שנים רבות ולכן היה עליה להתריע על קיום סיכון.
ב"כ הנתבעת 2
טוענת לעומת זאת, כי ככל שתוטל במסגרת פסק הדין אחריות נזיקית לפתחן של הנתבעות 1 ו-2 כבעלות המרכז המסחרי הרי שזו צריכה להיות מחולקת שווה בשווה בין הנתבעות 1 ו-2 באשר כל אחת מהן מחזיקה במחצית מהבעלות, אולם החבות בגין מעשים או מחדלים נזקיים מונחת בעיקר לפתחה של חברת הניהול היא הנתבעת 3.
סבורני כי יש לחלק את האחריות באופן שווה בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 3. הנתבעת 2 חבה באחריות לקרות התאונה שכן התרשמתי מהחוזה בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 כי האזור בו התרחשה התאונה היה בחזקתה הבלעדית של הנתבעת 2 וזאת לפחות עד שנת 2003 והיא שהייתה אחראית לדאוג למצבו התקין של האזור שבשליטתה בכלל ובכבש שבנדון בפרט. עם זאת משהושכר המקום על ידי הנתבעת 2 לגורם שלישי בשנת 2003 האחריות לדאוג לתחזוקת המרכז המסחרי כולו מונחת על כתפיה של חברת הניהול וזו לא השכילה לדאוג לתחזוקתו של הכבש כמו גם לפתרון לעניין המעבר. יש לציין שמחובתה של הנתבעת 2 כשולטת בשטח באופן בלעדי עד לשנת 2003 היה לכל הפחות להודיע לחברת הניהול אודות המפגע בדמות הכבש ובכך לצמצם את הסיכון – וזאת לא נעשה. אשר על כן אני קובע כי הנתבעת 2 תישא ב-50% מהנזקים והנתבעת 3 ב-50% גם היא.

הנכות הרפואית
לאחר שהוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים ומשלא השכילה הנתבעת 2 למיצוע הנכויות בין קביעת מומחה התביעה (%10 נכות צמיתה) לבין קביעת מומחה ההגנה (%5 נכות צמיתה), כפי שהוצע ע"י התובעת מינתה כב' השופטת מ' שריר את פרופ' תום הלל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. המומחה כתב בחוות דעתו כי לתובעת נגרם שבר דחיסה של גוף חוליה
d5

והוסיף כי בבדיקה שערך טווח תנועות עמוד השדרה המותני איננו מוגבל והוא העריך את נכותה הצמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור 7.5%
ב"כ הצדדים לא טענו לעניין הנכות הרפואית וריכזו טענותיהם לעניין הנכות התפקודית בלבד ועל כן ומשלא מצאתי סיבה לסטות מקביעותיו של פרופ' הלל ומחוות דעתו המקצועית והאובייקטיבית, אני מעמיד את נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה דנן בשיעור 7.5%.

הנכות התפקודית
ב"כ התובעת המלומד טען כי נכותה התפקודית של התובעת עולה על שיעור הנכות הרפואית שכן השפעתה של הפגיעה מתבטאות בחיי התובעת הן בעבודתה והן בעבודות משק הבית.
ב"כ התובעת טען כי עבודתה של התובעת עובר לתאונה הייתה כרוכה בעבודה פיזית שכן תפקידה של מפקחת באתר הוא בין השאר בדיקות פיזיות. על כן לפגיעתה של התובעת משמעות תפקודית. ב"כ התובעת טוען כי על בית המשפט לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת תעמוד לכל הפחות בשיעור 10%.
ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען כי עסקינן בנכות רפואית הנעדרת היבט תפקודי לחלוטין. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טוען כי השבר שנגרם לתובעת הוא בחוליה
d5
אשר ממילא חסרת תנועה. עוד נטען כי קורותיה של התובעת מאז ועד היום אינן מושפעות כלל מהתאונה וכי התובעת לא מצאה לנכון להעיד ולו אחד מחבריה לעבודה ביחס למגבלותיה בעטיה של התאונה ועל כן טוען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי יש לזקוף הימנעות זו של התובעת לחובתה על פי הכלל הידוע לפיו מעמידים בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. עוד טען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי התובעת טופלה בסמוך לתאונה בלבד וכי מאז שנת 2004 אין אינדיקציה לתלונות או לטיפולים – דבר שמחזק את הטענה כי לנכותה הרפואית אין השפעה על חיי היומיום של התובעת.
ב"כ הנתבעת 2 טענה כי הן המומחה הרפואי מטעם הנתבעות והן המומחה מטעם בית המשפט מסכימים כי בדיקתה הקלינית של התובעת לעניין טווח תנועות עמוד השדרה הייתה תקינה לחלוטין. ב"כ הנתבעת 2 טענה כי במקרה דנן בו התובעת מאשרת שאיננה מקבלת כל טיפול רפואי מאז התאונה ועד היום וכאשר תלונותיה מסתכמות באי יכולתה להרים את שתי ידיה לגובה כפי שיכלה עובר לתאונה ושאינה יכולה ללכת עם עקבים גבוהים הרי שאין כל השלכה תפקודית לנכותה הרפואית של התובעת. לחילופין טענה ב"כ הנתבעת 2 כי נכותה התפקודית מינימאלית בלבד ובוודאי שאינה בשיעור 10%. עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי הן המומחה מטעם הנתבעת והן המומחה מטעם בית המשפט קבעו פה אחד שאין מקום להפעיל את תקנה 15 באשר אין כל מניעה שהתובעת לא תמשיך את עבודתה כמהנדסת אזרחית ויתירה מכך אף המל"ל שקבע לתובעת נכות בשיעור 5% ציין שאין מקום להפעלת תקנה 15 וכי התובעת מסוגלת לחזור לעבודתה.
על הנכות התפקודית כתב כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נ"ב (3) 792, 799. כך:


"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

סבורני כי בנסיבות המקרה דנן ולאחר ששמעתי את עדות התובעת ועיינתי במסמכים שהוגשו מתקיים הכלל כפי שעולה מרישא דבריו של השופט אור ולא החריג שבסיפא
וע"כ אני קובע כי נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת תעמוד בשיעור הנכות הרפואית : 7.5%.
הפסדי השתכרות לעבר
ב"כ התובעת המלומד, טוען כי עובר לתאונה עבדה התובעת כמפקחת בנייה ועבודה זו כללה גם דרישות לכושר פיזי ובעקבות הפגיעה בתאונה לא יכולה הייתה התובעת לשוב לעבודה שכזו והיא נאלצה לחפש עבודה אחרת. עוד טען ב"כ התובעת כי עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר העולה על זה אותו השתכרה לאחריה כאשר שכרה עובר לתאונה היה שכר חודשי של כ-8,300 ₪ המשוערך להיום בכ-10,000 ₪ לחודש. ב"כ התובעת טוען כי על אף תקופת הכושר שאושרה לה שבה התובעת לעבודה תקופה קצרה לאחר התאונה וזאת על מנת לשמור על מקום עבודתה ופרנסתה .
ב"כ התובעת טוען עוד כי בחודש התאונה (ספטמבר 2004) השתכרה התובעת סכום של
2,409 ₪ בלבד בשל היעדרויותיה בגין התאונה. עוד טען ב"כ התובעת כי החל מחודש אוגוסט 2006 החלה התובעת לעבוד בחברת טריפל אר בע"מ בחצי משרה שם השתכרה בסך של כ-3,300 ₪ בלבד ובמקביל לעבודתה זו החל מאוגוסט 2006 עבדה התובעת גם בחברת אלבינג בע"מ והשתכרה סך חודשי של כ- 3,000 ₪ כך שבעוד שעובר לתאונה השתכרה התובעת סך נומינלי של כ-8,300 ₪ הרי שלאחריה השתכרה התובעת משני מקומות עבודה סך של כ-6,300 ₪ דהיינו ירידה של כ- 2,000 ₪ (נומינלית).
בחודש יוני 2007 החלה התובעת לעבוד במקום עבודתה הנוכחי כאשר שכרה הממוצע על פי תלושי השכר לחודשים ינואר ועד יוני 2009 עומד על כ-6,900 ₪.
ב"כ התובעת טוען כי ניתן ללמוד על הירידה בשכרה של התובעת אשר נגרמה בעקבות התאונה ועל כן יש להעמיד את פיצוי התובעת בגין הפסדי השתכרות לעבר בסך של לפחות 120,000 ₪ .
ב"כ הנתבעת 2 המלומדת הודתה כי אמנם המומחה מטעם בית המשפט אישר לתובעת אי כושר מלא למשך שלושה חודשים אולם טענה שמתצהיר עדותה של התובעת עולה כי היא נעדרה מעבודתה חודש אחד בלבד ולאחר מכן שבה לעבודה סדירה. באשר לחודש התאונה עצמו טענה ב"כ הנתבעת 2 כי מעיון בתלוש השכר של התובעת עולה שהיא קיבלה שכר חלקי בסך 2,408 ₪ ובנוסף קיבלה דמי פגיעה מהמל"ל בגין 29 ימי זכאות בסך נומינאלי של 5,776 ₪ על כן טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי למעשה אף בתקופה בה שהתה התובעת באי כושר לא נגרמו לה הפסדי שכר. עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי בסמוך למועד התאונה התגלה אצל התובעת סרטן השד ובחודש דצמבר 2004 - שלושה חודשים לאחר התאונה - היא נותחה ולאחר הניתוח שהתה באי כושר והיא מצויה במעקב מרפאה אונקולוגית מאז ועד היום. עוד נטען כי במהלך שנת 2005 הייתה התובעת במעקב אינטנסיבי בבית החולים בעקבות הניתוח שעברה וכן עברה מספר ניתוחי שחזור והתמודדה עם החלמתה מהמחלה כאשר בכל תקופה זו קיבלה התובעת טיפול תרופתי שכלל תופעות לוואי רבות כמו עייפות וקוצר נשימה.
עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי בחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי למעשה המשיכה התובעת לעבוד בחברה בה עבדה עובר לתאונה עד חודש מאי 2006 ומשעובדה זו לא צויינה בתצהיר התובעת ומשלא צירפה התובעת את תלושי השכר לחודשים אלה הרי שלא הוכח שנגרם לה הפסדי שכר בתקופה זו. עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי מעדותה של התובעת עולה במפורש כי עזבה את מקום עבודתה בחברת רסידו בחודש מאי 2006
מרצונה האישי מאחר שעברה להתגורר בחולון ובשל קריסת החברה. באשר לשכר הבסיס על פיו יש לערוך את חישוב הפסדיה של התובעת טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי לא נכון יהיה להסתמך על שני התלושים הבודדים שצורפו לתיק בית המשפט מהתקופה שלפני התאונה שכן בשנת 2004 קיבלה התובעת דמי אבטלה בסך 4,500 ₪ ומאחר ודמי האבטלה מהווים כ-75% משכרה של התובעת טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי ברור ששכרה עובר לתאונה היה נמוך באופן משמעותי מזה המופיע בתלושי השכר שצורפו אודות חודשים יולי ואוגוסט 2004. לאור זאת ולאור הטענה כי התובעת לא עבדה במשך שנים רבות וקיבלה דמי אבטלה בשנים 1998,1999,2001,2004 ו-2006 טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי על בית המשפט לקבוע כי שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה עומד לכל היותר על 6,000 ₪.
בנוסף לטענה כי לתובעת לא נגרמו כל הפסדי שכר אף בתקופת אי הכושר טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי באשר להמשך תקופת העבר טענה התביעה בכתב התביעה לפיצוי בסך 50,000 ₪ בעוד שבסיכומיה נדרש סך של 120,000 ₪. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען כי שכר הבסיס לחישוב הוא 6,000 ₪ המשוערך להיום בסך של 7,000 ₪.
לאחר שעברתי על המסמכים שבתיק בית המשפט ועל טענות הצדדים סבורני כי באשר לשכר הבסיס יש לקבל את תלושי השכר שהוצגו כמייצגים את כושר השתכרותה של התובעת עובר לתאונה שכן העובדה שבתקופה קודמת השתכרה התובעת פחות מסך זה או העובדה שקיבלה דמי הבטחת הכנסה או דמי אבטלה, אין בה בכדי לגרוע מהעובדה שבחודשים הקודמים לתאונה התובעת השתכרה בסך של 8,300 ₪ לחודש ונכון לצפות שלולא קרות התאונה הייתה התובעת ממשיכה להשתכר סכום זה לפחות למשך החודשים הבאים ולמעשה עד לקריסתה של החברה.
לבד מחודש ספטמבר 2004 בו ברור כמה הפסידה התובעת מעיון בתלוש השכר שהוגש הרי שלמשך המשך תקופת העבר הדברים אינם ברורים. הוכח ששכרה של התובעת ירד החל מחודש אוגוסט 2006 אולם לא ברור האם התובעת עזבה את מקום עבודתה הקודם בו השתכרה בשכר גבוה יותר בשל מצבה הרפואי שנגרם בעקבות התאונה על פי עדותה בעמוד 24 לפרוטוקול או שמא מסיבות אחרות. סבורני כי התאונה איננה הגורם הבלעדי לעזיבתה של התובעת את מקום עבודתה. התאונה אולי נתנה לתובעת "טריגר" וסיוע לגבש את החלטתה לעזוב את מקום העבודה בשל קריסתו ומאחר שעברה להתגורר בחולון. עם זאת, יש מקום לפיצוי שכן קיימת האפשרות שללא ה'סיוע' שבמצבה הרפואי שבעקבות התאונה הייתה התובעת ממשיכה לעבוד שם ולהשתכר משכורת גבוהה יותר. כמו כן אני בדעה כי יש מקום לטענה לפיה תקופת אי הכושר בה שהתה התובעת בשל מחלתה והטיפולים שגררה – התארכו בשל מצבה הגופני של התובעת בעקבות התאונה דנן. לאור הנסיבות המיוחדות שתוארו לעיל אני חורג ממנהגי ומורה על פיצוי התובעת בגין הפסדי השתכרותה לעבר על פי אומדנא דדיינא בסך של 30,000 ₪ .

הפסדי השתכרות לעתיד
ב"כ התובעת המלומד טוען כי כיום התובעת כבת 61 אולם לאור מצבה הכלכלי תהיה חייבת להמשיך לעבוד לפחות עד גיל 70 שכן היא לא צברה זכויות פנסיוניות שיאפשרו לה לפרוש בגיל הפרישה. ב"כ התובעת טוען כי יש לבצע חישוב אקטוארי על פי הפסד של חודשי של 2,000 ₪ לחודש ולמשך 9 שנים העולה כדי סך של כ-188,000 ₪. לחילופין טוען ב"כ התובעת כי היה ובית המשפט יחליט כי יש לערוך את חישובי ההפסדים לעתיד על בסיס דרגת הנכות הרי שיש לבצע את החישוב על פי נכות בשיעור 10% לתקופה של 9 שנים על בסיס שכרה החודשי עובר לתאונה בסך של 8,300 ₪ העולים כדי סך כולל של כ-95,000 ₪. ב"כ הנתבעת 2 טענה כי פוטנציאל השתכרותה הנוכחי של התובעת עומד על שכר בשיעור 7,000 ₪ אותו היא מרוויחה במקום עבודתה הנוכחי ולאור טענתה של ב"כ הנתבעת 2 כי על בית המשפט לקבוע ששכרה עובר לתאונה עמד בממוצע על כ-6,000 ₪ הרי שיש ללמוד ששכרה של התובעת הושבח ועל כן ובנוסף לטענה כי נכותה הרפואית של התובעת נעדרת משמעות תפקודית אין מקום להניח כי יגרמו לה הפסדי השתכרות כלשהם בעתיד. עוד טענה ב"כ הנתבעת 2 כי בעוד שבתצהיר עדותה של התובעת נטען כי יש לבצע חישוב עד הגיע התובעת לגיל 67 הרי שבסיכומי התביעה נטען פתאום כי יש לבצע את החישוב עד לגיל 70. לאור זאת טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי אין מקום לפיצוי לתקופת העתיד ולחלופין יש מקום לפסוק סכום גלובאלי בסך 5,000 ₪. ב"כ הנתבעות 1 ו-3 לא התייחס בסיכומיו שבכתב ישירות לעניין הפסדי השתכרותה של התובעת לעתיד והסתפק בטענות על כי נכותה של התובעת איננה תפקודית כלל.
לאור קביעתי לעיל כי שכר הבסיס לחישוב הפסדי שכרה של התובעת עומד על 8,300 ₪ הרי שעל פי תלושי השכר שצורפו באשר לרמת השתכרותה הנוכחית עומד סך ההפסד החודשי של התובעת לעתיד בסך של 1,300 ₪. באשר לאורכה של תקופת ההפסד אני בדעה שבנסיבות המקרה דנן
יש מקום לסטות מגיל הפרישה הקבוע לנשים בחוק ולהאריכו עד הגיע התובעת לגיל 67 כך שאורך התקופה הוא 73 חודשים. על כן בחישוב על פי מקדם היוון מתאים לתקופה זו (65.816) אני קובע כי יש לפצות את התובעת בסך של 85,561 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד
ב"כ התובעת טוען כי כתוצאה מהפגיעה נגרמו לתובעת הוצאות רפואיות וכן הוצאות נסיעה אשר מרביתם אינן מכוסים על ידי המל"ל. עוד נטען כי במצבה של התובעת היא לא הייתה מסוגלת לנהוג ונאלצה להשתמש בתחבורה ציבורית. ב"כ התובעת טוען כי על אף שלא השכילה התובעת לשמור את הקבלות הרי שיש לפצותה גלובאלית לעבר ולעתיד בסכום של
15,000 ₪.
ב"כ הנתבעת 2 טוענת כי התובעת אישרה בחקירתה כי היא אינה פונה לרופאים ואינה מקבלת כל טיפול רפואי עקב התאונה ובנוסף לא צורפו קבלות להוכחת ההוצאות הנטענות. בנוסף נטען כי גם המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא קבע שיש צורך בטיפול רפואי כלשהו ובנוסף בהיות התאונה תאונת עבודה הרי שכל הוצאה בגין אביזרים, טיפולים ונסיעות לטיפולים מכוסות על ידי המל"ל ועל כן טוענת ב"כ הנתבעת 2 כי אין מקום לפיצוי התובעת בגין ראש נזק זה. גם ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען כי בהיות התאונה תאונת עבודה הרי שכל ההוצאות כוסו או יכוסו על ידי המל"ל ואין מקום לפיצוי.
סבורני כי הצדק עם ב"כ הנתבעות. התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה הנטענות בגין ראש נזק זה. כמו כן מומחה בית המשפט בתחום הרפואי לא קבע כי יש לצפות לטיפולים עתידיים ובנוסף לכך הרי שמדובר בתאונת עבודה והיה ותזדקק התובעת לטיפול רפואי הנובע מהתאונה הרי שהוצאותיה של התובעת יכוסו על ידי המל"ל.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד
ב"כ התובעת המלומד טוען כי התובעת העידה שהייתה זקוקה לעזרה בעבר וכי גם כיום היא נזקקת לעזרה בביצוע עבודות משק הבית. מעדותה של התובעת עולה כי מפאת חסרון כיס לא היה באפשרותה לממן עזרה בשכר ועל כן היא נעזרת בבני משפחתה. ב"כ התובעת טוען כי יש מקום לפצות את התובעת על בסיס 4 שעות שבועיות בעלות של 45 ₪ העולים כדי סך חודשי של 810 ₪ ועל כן יש לפצות את התובעת לתקופת העבר בסך של 65,000 ₪ ולתקופת העתיד ועד הגיע התובעת לגיל 80 בסך מהוון העולה כדי 140,000 ₪.
ב"כ הנתבעת 2 טענה כי נכותה המזערית של התובעת אין בה כדי להצדיק קבלת עזרה בעבר או לעתיד וכך עולה גם מחוות דעת המומחים. ב"כ הנתבעת 2 טענה עוד כי משעסקינן בתאונת עבודה הרי שהתובעת זכאית לקבלת עזרה או שווה כסף מהמל"ל וזה ראשי לחזור לנתבעת בתביעת שיבוב. כמו כן טענה ב"כ הנתבעת 2 כי עזרת בני משפחתה של התובעת לא חרגה מהטיפול המקובל בין בני משפחה. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי טענות התביעה נטענו בעלמא וללא כל הוכחה ותימוכין, ועל כן אין כל מקום לפיצוי.
סבורני כי יש מקום לפיצוי התובעת בגין העזרה שניתנה לה מבני משפחתה בשלושת חודשי אי הכושר שקבע המומחה הרפואי בסך של 1,500 ₪ לחודש ותו לא. התובעת עצמאית בהתנהלותה והמומחים הרפואיים לא הצביעו על צורך בקבלת עזרה. משכך, התובעת תפוצה בגין ראש נזק זה בסך כולל של 4,500 ₪.

כאב וסבל
ב"כ התובעת טוען כי יש לפסוק לתובעת פיצוי של ממש בגין הנזק הלא ממוני העולה כדי סך של 50,000 ₪ . ב"כ הנתבעת 2 טענה כי בנסיבות העניין ועל בסיס נכות רפואית בשיעור 7.5% ולאור העובדה שהתובעת אינה סובלת מכל מגבלה בעטייה של התאונה הרי שיש מקום לפצותה בסך של 10,000 ₪ לכל היותר.
לאחר ששקלתי את הדברים אני קובע כי לאור נסיבות המקרה והנכויות מהן סובלת התובעת יש מקום לפצותה בראש הנזק הלא ממוני בסך 36,000 ₪.

תביעת המל"ל
לתובעת שולמו דמי פגיעה ומענק נכות ע"י המל"ל ויש להפחיתם מהפיצוי אשר ייפסק. ב"כ התובע 2 הוכיח כי המל"ל שילם לתובעת דמי פגיעה בסך 5,776 ₪ (נכון ליום 22.09.05) וכן תשלום חד פעמי של מענק נכות בסך של 32,820 ₪. ב"כ התובע 2 טוען כי בשערוך למועד הגשת כתב התביעה מסתכמים דמי הפגיעה וגמלת הנכות בסך של 41,906 ₪ ובית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע 2 את מלוא סכום תביעתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת שכ"ט בשיעור 20%.
ב"כ הנתבעת 2 טענה כי תביעת התובע 2 עומדת על סך נומינלי של 38,596 ₪ כשהסכום המשוערך להיום (הצמדה בלבד) בשיעור 39,648 ₪ וכי ככל שייקבע בפסק הדין כי נזקי התובעת לאחר הפחתת אשם תורם עוברים את הסכום הנ"ל הרי שאין מחלוקת כי המל"ל זכאי לפיצוי בסכום האמור.
ב"כ הנתבעות 1 ו-3 מצטרף לעמדת הנתבעת 2 אולם הוא טוען ביחס לשכ"ט עו"ד בשיעור 20% המבוקש כי התובע 2 הצטרף לתביעת התובעת בשלבים מאוחרים ביותר ולמעשה הוא נשען על תביעת התובעת אשר הגישה חוות דעת, תחשיבי נזק וראיות ולמעשה התייצב לשתי ישיבות הוכחות בלבד ועל כן טוען ב"כ הנתבעות 1 ו-3 כי על בית המשפט לשקול את עניין שכ"ט של התובע 2, בצורה יחידנית.



סוף דבר

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעות 2 ו-3
לשלם את התשלומים שלהלן:


1.
הפסדי התשכרות לעבר
30,000
₪.

2.
הפסדי השתכרות לעתיד
85,561
₪.

3.
עזרת הזולת
4,500
₪.

4.
כאב וסבל
36,000
₪.

5.
אשם תורם 20% (-)
(32,212
₪).

6.
סה"כ לפיצוי
124,849
₪.

הנתבעות 2 ו-3 תשלמנה סך של 41,906 ₪ לתובע 2 בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט בשיעור 15%. כמו כן תשלמנה הנתבעות 2 ו-3 סך של 82,943 ₪ לתובעת 1 בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20%.


המזכירות תשלח

פסק דין
זה בדואר רשום לצדדים.


ניתן היום,
כ"ט תשרי תשע"ב, 27 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 35263/07 גלינה בוגומזוב, המוסד לביטוח לאומי נ' אמות השקעות בע"מ, שופר סל בע"מ, מרכז הקריה בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/10/2011)