פסקי דין על שושנה סגן שרעבי | פסקי דין על אהוד שרעבי | פסקי דין על ענת שרעבי ואח' |

15786/08 תאק     30/10/2011




תאק 15786/08 חלמיש חברה ממשלתית-עירונית לדיור נ' שושנה סגן שרעבי, אהוד שרעבי, ענת שרעבי ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 15786-08 חלמיש חברה ממשלתית-עירונית לדיור
נ' סגן שרעבי ואח'







בפני

כב' השופטת
עידית ברקוביץ


תובעת

חלמיש חברה ממשלתית-עירונית לדיור


נגד


נתבעים

1.שושנה סגן שרעבי
2.אהוד שרעבי
3.ענת שרעבי
4.ינון שרעבי




פסק דין


רקע

1.
בפני
תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מדירה הנמצאת ברחוב אלוף 3, תל אביב, הידועה כחלקה 24 בגוש 6892 , לשעבר חלקה 191 בגוש 6135. (להלן: "הדירה").

התובעת הינה חברה לדיור ושיכון ציבורי, אשר משכירה דירות בשכירות ציבורית ומסובסדת למי שנמצאים זכאים לכך על פי קריטריונים של משרד הבינוי והשיכון.

ביום 18.12.1975 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הגב' מרגלית סגן ז"ל (להלן: "המנוחה"), לפיו השכירה התובעת את הדירה למנוחה בשכירות מסובסדת (להלן: "הסכם השכירות").

המנוחה נפטרה ביום 31.8.1997.

הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה בתה של המנוחה, והיא מתגוררת כיום בדירה.

הנתבעים 2-4 הינם ילדיה של הנתבעת.

טענות התובעת
2.
התובעת הינה בעלת זכויות החכירה לדורות בדירה.

התובעת השכירה את הדירה למנוחה, אמה של הנתבעת, בשכירות בלתי מוגנת ומסובסדת למחוסרי דיור הזכאים לסיוע לפי קריטריונים של משרד הבינוי והשיכון.

הסכם השכירות קובע במפורש, כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") לא יחול על הדירה או על הסכם השכירות.

הנתבעת וילדיה עברו להתגורר בדירה בסמוך למועד פטירת המנוחה והם אינם עומדים בתנאי סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי") המקנה זכויות המשך למגורים
ל"דייר ממשיך".

הנתבעת פנתה בהליך של הסדרת זכויותיה בדירה כ"דייר ממשיך" על פי חוק הדיור ציבורי,
אולם שתי ועדות של משרד הבינוי והשיכון – ועדה עליונה וועדה ציבורית – דחו את בקשתה.

הנתבעת אינה עונה על הגדרת "דייר ממשיך", באשר לא התגוררה עם המנוחה בשלוש השנים שקדמו לפטירתה ועל כן אינה זכאית להחזיק בדירה, וממילא גם ילדיה אינם זכאים להחזיק בה.

טענות הנתבעים
3.
התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת הזכויות בדירה.

הנתבעת זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה מכוח שלוש טענות משפטיות חלופיות:

מכוח חוזה השכירות- על פי סעיף 8(ג) להסכם השכירות ניתנה זכות מגורים למנוחה ולשני ילדיה, הנתבעת ואחיה.

בנוסף, בוטל סעיף 12(ב) בהסכם השכירות, הקובע, כי עם פטירת המנוחה יש להחזיר את הדירה לתובעת. ביטול זה מלמד, כי התובעת הסכימה שהנתבעת, בהיותה בתה של המנוחה, תהא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר פטירת המנוחה, ללא כל תנאי.

לחילופין, הנתבעת עומדת בהוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שכן התגוררה עם המנוחה יותר משלוש שנים טרם פטירתה. הנתבעת מתגוררת בדירה משנת 1976 ועד היום, למעט תקופה של פחות משנתיים, בה התגוררה עם גרושה וילדיה בדירה אחרת. הנתבעת חזרה להתגורר בדירה בתחילת שנת 1994 והתגוררה עם המנוחה עד לפטירתה באוגוסט 1997.
לחילופי חילופין, לנתבעת קמה זכות מגורים בדירה מכוח חוק הגנת הדייר. יש לראות במנוחה דיירת מוגנת ולהחיל את סעיפי חוק הגנת הדייר על הדירה. במקרה זה הנתבעת עומדת בדרישת סעיף 20(ב) ועל כן זכאית לקבל את זכות הדיירות המוגנת.

זכאותם של הנתבעים 2-4, שהינם ילדיה של הנתבעת, נגזרת מזכותה להתגורר בדירה.

המסגרת הראייתית
4.
מטעם התביעה העיד:
עת/1 – מר מרדכי בלנגה (להלן: "בלנגה").

מטעם ההגנה העידו:
ענ/1 – מר שבח אורי
ענ/2 – גב' ליטיסיה שירזי
ענ/3 – מר דוד (נחמיה) סגן
ענ/4 – גב' שושנה סגן שרעבי
(הנתבעת).

דיון ומסקנות
5.
לאחר שבחנתי את החומר שבפני
, תוך התייחסות מעמיקה לכל אחת מטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

זכויות התובעת בדירה ונטל ההוכחה
6.
המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא דין".

בתביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין, די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה (ע"א 16482/90 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג (4353,354).

כך גם באשר לעילת סילוק היד מכוחו של סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעניין זה קובע סעיף
30 לפקודה כי:
"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".
לעניין זה נקבע:
"... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום..."
(ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א (3) 455).

7.
לטענת הנתבעת, התובעת לא ביססה את זכות הבעלות שלה בדירה ולכן לא הרימה את נטל ההוכחה הראשוני. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת.

בתצהיר מטעם התביעה, הצהיר בלנגה כי הדירה היתה ידועה בעבר כחלק מחלקה 191 בגוש 6135 ובהמשך (בעקבות הליך פרצלציה ו/או רישום בית משותף) הוחלף זיהויה לחלקה 24 בגוש 6892, כאשר הדירה הספציפית הינה תת חלקה 7. לתצהירו של
בלנגה צורף נסח מקרקעין לפיו רשומות הזכויות בדירה על שם רשות הפיתוח כבעלים וכן צורף הסכם רכישה משולש בין מנהל מקרקעי ישראל, בעלי זכויות החכירה הקודמים והתובעת, אשר נחתם ביום 21.6.1976 (להלן: "הסכם הרכישה"). על פי הסכם הרכישה רכשה התובעת את זכויות החכירה בדירה מבעלי זכויות החכירה הקודמים בהסכמת מנהל מקרקעי ישראל.

לאור האמור, הגם שזכויות התובעת טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, הרי הוכחו זכויותיה של התובעת כבעלת זכויות החכירה לדורות בדירה.

הריני ערה לכך שהסכם הרכישה נחתם ביום 21.6.76 ואילו הסכם השכירות עם המנוחה נחתם כחצי שנה קודם לכן (ביום 18.12.75)
ועדיין אין בכך כדי לסייע לנתבעת. ראשית, אין מניעה לחתום על הסכם שכירות לגבי דירה אשר עתידה להירכש בשלב מאוחר יותר, שנית, אף אם הזכויות הועברו לתובעת לאחר חתימת הסכם השכירות, הרי בסופו של יום עברו אליה הזכויות כך שאין יסוד לטענת הנתבעת הכופרת בזכויות התובעת.

8.
זאת ועוד. הלכה היא משכבר הימים, כי לצורך הכרעה בתביעה הנסמכת על יחסי שכירות בין תובע לנתבע, אין כל צורך להכריע בשאלת זכויותיו של התובע במושכר אלא די שיוכח כי הנתבע שכר את המושכר מן התובע. במקרה האמור אין השוכר רשאי להתכחש לעובדה שהוא קיבל את המושכר מידי המשכיר.



לעניין זה קבע כב' השופט ויתקון:
"הייתי מקבל גם את טענת התובע שהנתבע אינו זכאי לחלוק על זכותו של התובע שממנו הוא מחזיק. הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי".
(ע"א 350/75 נסים נ' פאשה פ"ד ל(1) 99 בעמ' 104).

הקביעה האמורה, עולה בקנה אחד עם הוראת חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, לפיה "אין זכר ל'בעל נכס' אלא ל'משכיר', משמע שאין המשכיר חייב להיות הבעלים. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם חובתו של השוכר להחזיר את המושכר למשכיר – ולא לבעל הנכס – בתום השכירות (סעיף 20(א) לחוק השכירות והשאילה)" (ת"א (י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי בירושלים נ' מרדכי סגל עו"ד).

הלכה זו חזרה ונשנתה בפסקי דין נוספים (ראו: ע"א (חי) 4671/99 דנטול בע"מ נ' צור מגן, פ"מ, כרך תש"ס, חלק שני, תש"ס 2000, וכן: ת.א (ת"א) 33101/03 האוזנר צבי נ' מחמוד (אדי) עבד אל האדי (2007)).

הסכם השכירות שמכוחו הושכרה הדירה למנוחה ומכוחו טוענת הנתבעת לזכויות בדירה, נחתם עם התובעת. טענת הנתבעים להיעדר זכויות מצד התובעת בדירה, שומטת למעשה את הבסיס לטענתם כי הם מחזיקים בדירה כדין, וממילא אין לשמוע טענה זו מפיהם.

9.
על כן, התובעת הוכיחה כי הינה בעלת הזכויות בדירה והנטל עובר לכתפי הנתבעים להוכיח כי הינם מחזיקים בדירה כדין.

הטענה לזכות מגורים מכוח הסכם השכירות
10.
הנתבעים תולים יהבם בסעיף 8 (ג) להסכם השכירות ובמחיקת סעיף 12(2) אשר בצידו מסומנות שלוש כוכביות. טענת הנתבעים היא, כי סעיף 8(ג) מוכיח שהדירה הושכרה למנוחה ולבני ביתה, ובנוסף, ביטול סעיף 12(ב) מוכיח כי התובעת הסכימה לכך שהנתבעת, כאחת משני ילדי המנוחה, תהא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה לאחר פטירת המנוחה ללא כל תנאי. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים.

11.
על מנת לפרש את סעיפי הסכם השכירות, כמו גם את הסעיפים שנמחקו ממנו, יש ליתן את הדעת לתכליתו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, אשר מכוחו נערך ההסכם.

תכליתו של החוק הינה תכלית סוציאלית, אשר נועדה ליתן מענה למצוקת דיור של מיעוטי יכולת העונים על קריטריונים שנקבעו על ידי משרד הבנוי והשיכון. הדירה המושכרת בשכירות סוציאלית, מותאמת לגודלה של המשפחה העתידה להתגורר בה.

בשל כך קובע סעיף סעיף 8(ג) להסכם השכירות כי:
"השוכר מתחייב להכנס למושכר... להתגורר בו ולהחזיק בו בעצמו ויחד עם בני ביתו המתגוררים אתו בקביעות למטרת השכירות, ובקביעות משך כל תקופת השכירות."

סעיף זה נועד לוודא כי הדירה תשמש למגורים לדייר ולבני משפחתו, בהיותם משפחה נזקקת, ולא ייעשה בדירה שימוש אחר, שאינו למגורי המשפחה.

סעיף 8(ג) אינו מקנה זכויות עצמאיות לבני משפחתו של הדייר הזכאי למגורים לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, אלא הזכויות הן של מי שהוכר כזכאי, כשאליו נלווים בני משפחתו המתגוררים עימו.

12.
באשר למחיקת סעיף 12(ב) להסכם השכירות-
סעיף 12(ב) בהסכם השכירות, אשר נמחק בהסכמת הצדדים בעת החתימה על ההסכם, קבע:
"מוסכם בין הצדדים כי במקרה של מות השוכר, חס וחלילה, מתבטל החוזה וחלמיש מקבלת חזקה יחידית ומלאה במושכר, מלבד לשוכר עצמו אין ולא תהיה לאיש זולתו (עצמו) זכויות כל שהן – מכל מין וסוג שהוא – לגבי המושכר, ובכל מקרה בו השוכר מפסיק להתגורר במושכר – חוזרת החזקה וכל הזכויות לגביו – אך ורק לידי חלמיש."

עוד בראשית ההתדיינוות התבקשה התובעת להודיע האם בוצעה מחיקת סעיפים
בהסכמים נוספים מאותה תקופה בה נחתם הסכם השכירות נשוא הליך זה, וכן נתבקשה ליתן הבהרה
באשר למחיקת סעיפים מסוימים מהסכם השכירות, ובכללם מחיקת סעיף 12(ב).
התובעת הגישה הודעה אליה צורפו שלושה חוזים אשר גם בהם מופיעות מחיקות הסעיפים, אך לא נתנה מענה לשאלה מהי משמעות המחיקות והכוכביות שבצידן.

הגם שהתובעת לא נתנה הסבר לענין
מחיקת סעיף 12(ב) והוספת כוכביות בצידו, אינני מוצאת לנכון לקבל את הפרשנות שמייחסים הנתבעים למחיקת הסעיף.

לטעמי, נוסחו של סעיף 12(ב) הינו בעייתי
באשר יש בו לכאורה משום התנייה אסורה על חוק זכויות הדייר בדיור בציבורי ( ראו סעיף 5 לחוק). על פי האמור בסעיף 12(ב), לאחר מות הדייר נשללת לחלוטין מבני משפחתו הזכות לקבל מעמד של "דייר ממשיך" וזאת בניגוד לחוק זכויות הדייר בדיור הציבור, אשר אינו שולל אפשרות לכך שבני משפחתו של הדייר יוכלו להמשיך ולהחזיק בדירה לאחר מות הדייר, ובלבד שעמדו בתנאי החוק. לא מן הנמנע כי סעיף 12(ב) נמחק באשר אין הוא עולה בקנה אחד עם חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי.

מכל מקום, תהא הסיבה למחיקת סעיף 12(ב) אשר תהא, הרי אין בה כדי להביא למסקנה אליה חותרים הנתבעים. פרשנותם של הנתבעים תביא למצב אבסורדי לפיו כל בן משפחה של דייר יוכל לרכוש את הזכות להתגורר בדירה ללא קשר לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי
ולקריטריונים המופיעים בו. פרשנות זו אינה סבירה ואין בידי לקבלה.

מחיקת סעיף 12(ב)
מלמדת, לכל היותר על שהתובעת הסכימה לוותר על טענתה לפיה עם מות השוכר מתבטל הסכם השכירות באופן מיידי והחזקה חוזרת אליה מיידית, אולם עדיין יש תחולה לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ולתנאיו. דהיינו, לאחר מות הדייר, פתוחה הדרך בפני
מי מבני המשפחה המבקש להיות מוכר כדייר ממשיך, לבסס את זכאותו על פי התנאים שהותוו בחוק .

אין כל יסוד לטענת הנתבעים לפיה במחיקת סעיף 12(ב) העניקה התובעת לילדי המנוחה זכויות עצמאיות בדירה או הסכימה כי זכותה לקבל חזרה את החזקה בדירה תישלל ממנה.

אשר על כן, נדחית טענת הנתבעים למגורים בדירה מכוח הסכם השכירות.

הטענה לזכות מגורים מכוח חוק הגנת הדייר
13.
לטענת הנתבעים, המנוחה היתה דיירת מוגנת בדירה שברח' תחכמוני 14 תל אביב (להלן: "דירת תחכמוני"). לטענתם, התובעת הסכימה להשכיר למנוחה את הדירה כנגד קבלת מלוא זכויותיה בדירה המוגנת, לרבות קבלת הדירה פנויה וריקה.

הנתבעים מוסיפים ותולים יהבם בכך שבמשך 21 שנה, לא חודש הסכם השכירות וזאת למרות שבהסכם נקבעה תקופה קצובה של 18 חודשים עם אפשרות הארכה לשנה נוספת. עוד מצביעים הנתבעים על כך שדמי השכירות הועמדו ע"ס 253 ל"י לחודש, כאשר סכום נמוך זה משקף דמי שכירות מוגנים. הנתבעים טוענים כי למרות שעל פי סעיף 6 להסכם השכירות היה על המנוחה להפקיד פיקדון, הרי בפועל הפיקדון לא הופקד, עובדה המלמדת לשיטתם על כך שהמנוחה היתה דיירת מוגנת בדירה.

אינני מקבלת את טענות הנתבעים.

14.
בהסכם השכירות, צוין במפורש, במספר סעיפים, כי חוק הגנת הדייר לא יחול על ההסכם.

בסעיף 2 להסכם השכירות נכתב:
"החברה משכירה בזה לשוכר והשוכר שוכר בזה מהחברה, בשכירות בלתי מוגנת, את המושכר...".

סעיף 24 להסכם השכירות קובע במפורש:
"השוכר מאשר ומודה בזה שהמושכר נמצא בבנין או בתוספת בנין שבניתו הושלמה לאחר יום 1.4.1954 והושכר לראשונה אחרי יום 3.3.1955 וידוע לו שאיננו מוגן ע"י חוק הגנת הדייר".

עוד יודגש, כי הנתבעת עצמה העידה כי בטרם חתימת הסכם השכירות הסתייעה בעורך דין מטעמה. לדבריה:
"...בגלל זה העו"ד שלי אמר שאם זה דירה תמורת דירה הוא מבקש למחוק את הסעיף שאומר שהדירה חוזרת לחלמיש אחרי מותה של האמא ואז הסעיף הזה נמחק. וככה חתמנו על החוזה"
(עמ' 18 שורות 21-23 לפרוטוקול).

עדות הנתבעת בדבר קבלת ייעוץ משפטי בטרם חתימת הסכם השכירות, מלמדת כי הן המנוחה והן הנתבעת הבינו את תוכנו של ההסכם, ובכלל זאת הבינו וידעו , ומכל מקום ניתן לייחס
להם ידיעה,
כי הדירה אינה מושכרת בשכירות מוגנת ולא ניתן לרכוש ביחס אליה זכויות של דיירות מוגנת.

15.
זאת ועוד. סעיף 10 לחוק הגנת הדייר קובע:
"נכס שנתפנה אחרי תשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, בין שנתפנה מכוח

פסק דין
של בית משפט ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח; האמור בסעיף זה יחול גם אם בעל הבית עצמו היה מי שהחזיק בנכס בתכוף לפני שנתפנה".

אם כן, בכדי לזכות בהגנת חוק הגנת הדייר, על הנתבעת להוכיח כי המנוחה שילמה לתובעת דמי מפתח וזאת לא נעשה.

ענ/3, מר דוד נחמיה העיד, כי לא זכור לו שהמנוחה
שילמה תשלום כספי לתובעת עבור הדירה נשוא התביעה (עמ' 12 שורה 18). ובהמשך שב ואישר כי אינו מאמין שהיתה למנוחה יכולת כספית לשלם לתובעת (עמ' 12 שורה 31).

גם הנתבעת אישרה, כי המנוחה לא שילמה מאומה לתובעת עבור הדירה נשוא התביעה (עמ' 14 שורה 8).

למעשה טענת הנתבעים היא, כי דמי המפתח שולמו על דרך של "דירה תמורת דירה" (עמ' 14 שורה 11).

הנתבעת טענה בתצהירה כי:
"ביום 1.3.76 (שהינו מועד תחילת תקופת השכירות בדירה כאמור בחוזה השכירות) העמסנו את הציודים שלנו על משאית והמתנו לנציגה של חלמיש בדירה המוגנת. נציג חלמיש הגיע עם פועלים, בדק שהדירה המוגנת פנויה וריקה, הפועלים אטמו את דלת הדירה ע"י בניית בלוקים, הציבו שלט "רכוש חלמיש", ורק לאחר מכן נציג חלמיש בא איתנו לדירה ברחוב אלוף..."
(סעיף 8(ג) לתצהיר הנתבעת).

הנתבעים מבקשים ללמוד ממהלך אירועים זה, כי התובעת קיבלה את הזכויות בדירת תחכמוני, לאחר פינויה ע"י המנוחה ומשפחתה, וזכויות אלה, לשיטתם, מהוות תשלום דמי מפתח עבור הדירה נשוא התביעה. אינני מקבלת טענה זו.

16.
ראשית, לא הוכח כי דירת תחכמוני הוחזקה על ידי המנוחה כדיירת מוגנת. על מנת לבסס את הטענה כי דירת תחכמוני הוחזקה על ידי המנוחה כדיירת מוגנת, הציגו הנתבעים תצהירים בהם צוין כי המנוחה עזבה את דירת תחכמוני מבלי ששולמו לה דמי פינוי.

עיון בתצהירים שנערכו ע"י המנוחה וע"י בעלת דירת תחכמוני (נספחים ה'1-ה'2 לתצהיר הנתבעת) מעלה כי לא צוין בהם במפורש כי מדובר בדירה שהושכרה בשכירות מוגנת.
בסעיף 2 לתצהיר הבעלים, גב' חנה קצב, מצוין "הגב' סגן מרגלית מתגוררת עם בני משפחתה בדירה הנ"ל מזה שנים רבות עפ"י הסכם שכירות בינינו".
בסעיף 1 לתצהיר המנוחה נכתב "אני מתגוררת עתה עם בני משפחתי בדירה שכורה בת ½ 1 חדרים ברחוב תחכמוני 14, תל אביב".

נכון הדבר כי שתי המצהירות מאשרות, כי לא ניתנו ולא התקבלו דמי פינוי עבור פינוי הדירה, אך עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה וודאית כי מדובר בדירה שהוחזקה בשכירות מוגנת.

17.
מכל מקום, אף אם היו הנתבעים מוכיחים כי דירת תחכמוני היתה מוחזקת על ידי המנוחה כדיירת מוגנת, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי המנוחה זכתה למעמד של דיירת מוגנת בדירה הנוכחית.

מלבד עדות הנתבעת ואחיה, אין בראיות תימוכין לטענה כי דירת תחכמוני ניתנה לתובעת כתמורה המהווה דמי מפתח.

לענין זה העיד בלנגה כי דירת תחכמוני נאטמה על פי צו עירית תל אביב. לדבריו:
"... במסגרת האכלוס, ישנם מצבים שהחב' על פי ועדת ההשתכנות החליטה מתן פתרון לדיור בחב', בתנאי שכירות בלתי מוגנת, בתנאי פינוי הדירה הקודמת אטימתה או הריסתה בהתאם לצורך. בפועל מה שקורה, עיריית ת"א באותם שנים, היו המון דירות עם צווי 3 בת"א יפו, שזה מבנים מסוכנים. הדייר לא יכל להמשיך להתגורר באותה דירה על פי אותו צו שהוצא על ידי העיריה. הדיירים היו מגיעים עם הצו לחב' חלמיש כדי לקבל סיוע, או פתרון בתנאי שכירות או לעיתים קבלת פתרון קבוע בדירה בשיכון ציבורי בתנאי שכירות"
(עמ' 5 שורות 30-31 עמ' 6 שורות 1-5).

לגבי הדירה נשוא התביעה הדגיש בלנגה:
"... בדקתי, הדירה בתחכמוני נאטמה על פי הנתונים שבתיק, והתנאי לקבלת הדירה ברח' אלוף היא אטימת הדירה באותו מועד שבו הדיירת מתאכלסת..."
(עמ' 6 שורות 11-12).

בהמשך חקירתו חזר בלנגה והבהיר:
"לגבי הדירה הקודמת, חלמיש מבצעת את הדרישות לעירייה ואוטמת או הורסת על פי צו. מצב כזה, הדייר נשאר חסר מגורים ולכן ניתנת לו דירה על פי חוק הדיור הציבורי"
(עמ' 10 שורות 6-7).

עדותו של בלנגה לא נסתרה והיא מקובלת עלי.

בנסיבות הענין, לא הוכיחו הנתבעים כי דירת תחכמוני הועברה לחלמיש כ"דמי מפתח".

18.
עוד יש ליתן את הדעת לכך שהנתבעת עצמה אישרה כי דירת תחכמוני היתה דירה קטנה ולא היה בה די למנוחה ולילדיה (סעיף 6 לתצהיר הנתבעת). במילים אחרות, לשיטת הנתבעת דירת תחכמוני היתה קטנה ושווה פחות מהדירה נשוא התביעה. אין כל הגיון כי התובעת תקבל דירה קטנה ותמסור למנוחה כנגדה דירה גדולה ומרווחת. נוכח פער השווי בין הדירות, אין סבירות בטענת הנתבעים כי דירת תחכמוני נמסרה במסגרת עסקת חילופי דירות.

19.
בהקשר זה, ראוי ליתן את הדעת ל"הלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי" שנקבעה בע"א 568/67 מישאלוף נ' גרטל, פד"י כ"ב(1) 449 (להלן : "ענין מישאלוף") . שם נקבע:
"... החוק עצמו מאפשר לצדדים להוציא חוזה כזה מתחולת הגנת הדייר, ודבר שניתן לעשותו במסגרת החוק אין לראות בו התנאה על החוק, בין שההסכמה על כך באה עם כניסתו של הדייר למושכר ובין שהיא באה אחרי תום החוזה הראשון או באיזה מועד יותר מאוחר. אילו עזב המערער את המושכר בתום השנה הראשונה (או אפילו רק מסר את המפתח למשיב) והיה מיד חוזר ונכנס או מקבל את המפתח לידו, היו גם הגורסים שאת הגנת החוק אפשר לאבד רק עקב פסק פינוי או עקב נטישת המושכר מסכימים כי אין דבר שימנע מן הצדדים לעשות מיד חוזה חדש שעליו לא תחול הגנת הדייר. אינני רואה הבדל בכך שבפועל לא נערך טכס כזה של מסירת המפתח והחזרתו. עדיין יוכלו המחמירים לומר שרואים את הצדדים כאילו נערך הטכס
." (ע"א 568/67 משה מישאלוף נ' יעקב גרטל, כב (1) 449).

מן האמור לעיל עולה, כי כאשר נערך בין בעל הבית והדייר חוזה חדש שאינו כפוף לחוק הגנת הדייר, אין צורך בפינוי פיזי של המושכר או בטקס החזרת מפתח, ודי בהסכם החדש כדי לשחרר את המושכר מהגנת חוק הגנת הדייר. עוד עולה, כי דייר מוגן יחדל להיות דייר מוגן על פי פחוק הגנת הדייר, החל מחתימת חוזה השכירות החופשית.

על יסוד היקש מההלכה שהותוותה בענין מישאלוף, ניתן לקבוע כי אם נחתם עם המנוחה הסכם שכירות חדש בו הוסכם כי השכירות תהיה בלתי מוגנת, יחייב ההסכם האחרון, אף אם בעבר היתה המנוחה דיירת מוגנת. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר ההסכם החדש נערך עם משכיר אחר וביחס לדירה אחרת.

20.
כאמור, מהוראות הסכם השכירות עולה, בבירור כי המנוחה
אינה דיירת מוגנת בדירה, תוך שהוצהר מפורשות כי לא שולמו דמי מפתח.


סעיף 23ב' להסכם השכירות קובע חד משמעית:
"השוכר מצהיר כי לא שילם דמי מפתח עם כניסתו למושכר... כמו כן הוא מצהיר שידוע לו כי על שכירות זו לא חלים חוקי הגנת הדייר וכי הוא איננו מוגן על פי החוק. כל הוראה חוקית הבאה או שתבוא להעניק זכויות לדיירים לא תחול על שכירות זו".

הסעיפים הברורים בהסכם השכירות המצהירים כי המנוחה אינה דיירת מוגנת ולא שילמה דמי מפתח, מדברים בעד עצמם ומטים את הכף כנגד גרסת הנתבעים.

לו אכן נמסרה דירת תחכמוני לתובעת כדמי מפתח, הרי המנוחה לא היתה מסכימה להצהיר כי לא שילמה דמי מפתח וכי אינה דיירת מוגנת והיתה עומדת על מחיקת סעיף זה, כפי שנעשה לדברי הנתבעת בקשר לסעיפים אחרים בהסכם, לאחר קבלת ייעוץ משפטי.

ההימנעות מלמחוק את הסעיפים המתייחסים להיעדר תחולת חוק הגנת הדייר כמו גם את ההצהרה בדבר אי תשלום דמי מפתח, בהבדל מסעיפים אחרים שנמחקו, עומדת לחובת הנתבעים.

21.
זאת ועוד. הזכאות למגורים בדיור הציבורי הינה מעצם טיבה וטבעה זכות אישית אשר איננה ניתנת להעברה ואיננה ניתנת לצמיתות (עת"מ 1274/04 אסתר יצחק נגד עמידר). מטעם זה מקובלים עלי דבריו של בלנגה באשר למדיניות התובעת:
"... אין זה מנוהגה של התובעת ואין בכך כל טעם או היגיון כי התובעת תיצור זכות דיירות מוגנת בנכסים שהיא בעלת הזכויות בהם. יצירת זכויות כגון דא נוגדת את מדיניותה של התובעת, והדבר אף מנוגד לדרך פעולתה העקבית ולאופן שבו היא מנהלת את נכסיה לטובת הציבור בכללותו. יתר על כן, הדבר חותר תחת תכליתה של התובעת כחברה ממשלתית-עירונית אשר מטרתה ליתן דיור ציבורי למי שזכאים לכך מעת לעת לפי קרטריונים קבועים ובהתאם למצבם הכלכלי... יצירת זכות לדיירות מוגנת למי מדייריה היתה חוסמת בפני
התובעת את האופציה לפנות את הדיירים במידה וחדלו לעמוד בתנאים שנקבעו על
ידי משרד השיכון".
(סעיפים 12-13 לתצהיר בלנגה).

על כן, הריני קובעת כי המנוחה לא היתה דיירת מוגנת בדירה.

תנאי בסיסי לקבלת זכויות מכוח סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר הוא הוכחת הדיירות המוגנת של המוריש, ובענייננו, של המנוחה. לענין זה נקבע:
"אדם אשר טוען כי הפך להיות דייר מוגן בעקבות פטירתו של הדייר שהתגורר לפניו במושכר, חייב להוכיח כי המנוח היה דייר מוגן באותו מושכר, ואין מקום לקיומה של חזקה עובדתית כלשהי באשר לזכויותיו המוגנות של הדייר המנוח. אם לא הוכחה זכותו המוגנת של הדייר המנוח במושכר – לא יוכלו לבוא במקומו אותם קרובים שזכותם מוכרת לפי סעיף 20 לחוק, כמי שזכאים לקבל את זכויותיו במושכר"
(ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 205).

נוכח הקביעה כי המנוחה לא היתה דיירת מוגנת בדירה, ממילא לא יכולה הנתבעת לזכות במעמד של דיירת מוגנת בדירה.

טענת הנתבעת לזכויות מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

המסגרת המשפטית
22.
סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, קובע:
"דייר ממשיך – בן זוג של זכאי שנפטר... לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי...".

בזמנים הרלוונטיים לתביעה, קבע
סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כדלקמן:
"3(א) נפטר זכאי... יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין."

במאמר מוסגר יוער, כי ביום 23.07.09 תוקן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כך שסעיף 3 מנוסח כיום בצורה שונה וקובע תנאים מחמירים יותר מבעבר החלים על מי שהוכר כדייר ממשיך. נוסחו החדש של סעיף 3 מחייב דייר ממשיך, שאינו זכאי באופן עצמאי לדיור ציבורי, לפנות את הדירה תוך 9 חודשים מיום הודעת משרד השיכון בדבר אי זכאותו לדירה.

בעניינינו, כאמור, חל החוק בנוסחו הקודם ועל כן, בכדי לזכות במעמד של דיירת ממשיכה, על הנתבעת להוכיח כי התגוררה עם המנוחה בשלוש השנים שקדמו לפטירתה.

בטרם אבחן האם עלה בידי הנתבעת להוכיח את זכאותה מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, אתייחס לסוגיית הסמכות העניינית.

סמכות בית המשפט השלום
23.
התובעת טוענת, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון ולהכריע בטענת ההגנה של הנתבעת כאילו הינה "דיירת ממשיכה" של המנוחה בדירה. לשיטת התובעת, משנדחתה בקשת הנתבעת להכיר בה כדיירת ממשיכה בשתי הועדות של משרד הבינוי והשיכון (נספח ו' לתצהיר מר בלנגה), הרי מדובר בהחלטה מנהלית, אשר הדרך להשיג עליה היתה באמצעות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר לו סמכות ייחודית לדון בנושאי דיור ציבורי.
טיעון זה של התובעת אינו מקובל עלי.

אין חולק, כי החלטותיהן המנהליות של ועדות משרד הבינוי והשיכון, ניתנות לתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת מכוח הוראות סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000,
אשר זו לשונה:
"בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית)..."

סעיף 13 לתוספת הראשונה, קובע כדלקמן:
"דיור ציבורי - החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 וכן עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל".

על בסיס הוראות חוק אלה נקבע בעת"מ (חי') 1398/03 חסקל נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (להלן: "עניין חסקל") כי בית משפט השלום אינו רשאי לקבוע קיומה של זכות על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, וכי החלטת הרשות בעניינים מעין אלה נתונה לתקיפה במסגרת עתירה מנהלית בלבד.

24.
יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי במסגרת תביעת פינוי ניתן לברר את המסד העובדתי לצורך קיום תנאי הזכאות על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי:
"כאשר ישנה מחלוקת עובדתית יש לברר אותה עד תומה וראוי לעשות כן בבית משפט בו מתנהלת התביעה הרגילה ולא על דרך של העתירה, במיוחד כאשר התיק היה כבר קבוע להוכחות בבית משפט השלום."
(עניין חסקל, פסקה 16).

בעת"מ (ת"א) 1328/07 ברזילי נ' משרד הבינוי והשיכון, הביע כב' השופט מודריק את דעתו בעניין סמכותו של בתי המשפט האזרחיים בזו הלשון:
"בשולי הדברים אני רואה להעיר שהעותרים שגו בכך שהסכימו להפסקת הדיון בתביעת הפינוי כדי להעביר את ההכרעה בשאלה העובדתית של זכותם למעמד של "דייר ממשיך" לבית משפט זה... התמודדות עם שאלות של עובדה שעל בסיסן הושתתה תביעת הפינוי צריכה היתה להתברר בבית המשפט שדן בתביעת הפינוי."

על גישה זו חזר כב' השופט זילברטל בבר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול ואח'. בקשת רשות הערעור נסבה על החלטת בית משפט השלום, בפני
ו התבררה תביעת פינוי כנגד המשיבים, לדון בטענת המשיבים להיותם דיירים ממשיכים ולאפשר להם הצגת ראיות בעניין. כב' השופט זילברטל דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי ועדות משרד הבינוי והשיכון הינן גוף מינהלי, אשר ניתן לתקוף את החלטותיהן בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, אך דרך זו אינה פוגעת בסמכות בתי המשפט האזרחיים לדון באותן החלטות מנהליות בדרך של תקיפה עקיפה. כב' השופט זילברטל סיכם את דבריו במילים אלה:
"במקרה שבפני
נו המחלוקת נוגעת למעמדם של המשיבים כדיירים ממשיכים על פי חוק זכויות הדייר. משום כך, מוסמך בית המשפט לדון בהחלטת הרשות בנוגע למעמדם, כעניין שבגררא ובמסגרת תקיפה עקיפה של החלטה זו, ולשמוע ראיות לשם כך.

... לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט קמא לאפשר למשיבים לטעון נגד החלטת הוועדה העליונה ולהציג ראיות במסגרת זו. ראיות אלה ניתן להביא בגדרה של הזכות לתקוף את החלטת הרשות בתקיפה עקיפה."
(בר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול ואח', פיסקאות 9-11).

מן המקובץ לעיל עולה, כי בית משפט זה מוסמך לדון בטענת הנתבעת, כי רכשה מעמד של דיירת ממשיכה.

25.
כאמור, בכדי לזכות במעמד של דיירת ממשיכה, על הנתבעת להוכיח שלושה תנאים:
א.
כי הינה קרובת משפחה של המנוחה
ב.
כי התגוררה עם המנוחה במשך תקופה של 3 שנים לפחות קודם פטירתה
ג.
כי במועד הרלבנטי ( מועד פטירת המנוחה), לא היתה לה
דירה אחרת למגוריה

הצדדים מיקדו טיעוניהם בתנאי השני- שאלת מגוריה של הנתבעת בדירה עם אימה המנוחה קודם פטירתה.

מגורי הנתבעת בדירה
26.
בפתח פרק זה, ראוי לחזור ולהבהיר כי מאחר והטענה להיותה דיירת ממשיכה בדירה הועלתה על ידי הנתבעת, ובשים לב לכך שמדובר בטענה הכרחית לביסוס עמדתה, הרי שנטל ההוכחה מוטל על כתפיה (ע"א 352/72 עזיז נ' בצלציוני פ"ד כ"ז (1) 741).

27.
משך תקופת המגורים בדירה עם הדייר הזכאי, הינו תנאי מהותי בעל חשיבות מירבית. מדובר בקריטריון משמעותי המהווה חלק ממערכת האיזונים שביסוד חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. לענין זה נקבע:
"מדובר בחוק שתכליתו סוציאלית המאפשר לזכאי או לדייר ממשיך לקבל לידיו
דירה..."
(ע"א 2054/01 עמידר נ' סוליקה, להלן: "פס"ד סוליקה").

לאור האמור, יש לעמוד על קיום תנאי המגורים בדקדקנות.

מאחר שהמנוחה נפטרה ביום 31.8.97 על הנתבעת להוכיח כי התגוררה עם אימה המנוחה לפחות מיום 31.8.94.

28.
בטרם אדרש לראיות הנתבעים, אבחן את ראיות התביעה.

לתצהיר התביעה צורפה החלטת הוועדה העליונה של משרד השיכון מיום 13.2.01 (נספח ו' לתצהיר בלנגה, מוצג נ/2, להלן: "החלטת הוועדה"), לפיה החליטה הוועדה לדחות את בקשת הנתבעת להכיר בה כדיירת מהטעם שלא התגוררה בדירה 3 שנים לפני פטירת האם המנוחה. באותה החלטה צוינו הפרטים הבאים:
"3. עפ"י סקר ב- 9/94 המבקשת מתגוררת בדירת חלמיש.
4. עפ"י 26/10/95, 22/10/95 , 10/96 המבקשת לא מתגוררת בדירה.
5. עפ"י חקירה 98 סקר 99 מתגוררת בדירת חלמיש.
6. עפ"י חקירה 01/01 ותחקור סביבתי המבקשת עברה להתגורר בדירת חלמיש לאחר פטירת אימה, במהלך נישואיה התגוררה כשנה עם אימה, לאחר מכן עזבה וחזרה לאחר פטירת האם.
7. עפ"י מרשם אוכלוסין הכניסה למען הנוכחי ב 6/97."



באשר לסקרים שערכה התובעת בדירה , אישר בלנגה כי :
"נערכו ביקורים, חלקם היה שיתוף פעולה וחלקם לא לא היה שיתוף פעולה.
" (עמ' 9 שורה 25).

ב"כ הנתבעים טוען כי בידי התובעת דוחו"ות שנתיים אשר התובעת נמנעה מלצרפם. לשיטתו, הימנעות התובעת מלצרף את כל הסקרים שערכה
מלמדת
כי ממצאיהם היו פועלים לחובת התובעת. נתתי דעתי לטענת ב"כ הנתבעים ואולם, מאחר שאין בפני
ראיה המלמדת על קיומם של דוחו"ת אשר לא צורפו, הרי אין מקום למסקנה כי אי צירופם מקים חזקה לחובת התובעת.

עוד טוען ב"כ הנתבעים לענין צירוף דו"ח החקירה כנספח לתצהיר בלנגה (נספח ד') ומעלה שורה של טעמים לפסילתו. אינני רואה צורך לדון בכל אחד מהטעמים שכן די בכך שהדו"ח לא הוגש על ידי מי שערך אותו וכי נותן הדו"ח לא העיד לגבי ממצאיו, כדי לפסלו מחמת היותו עדות שמיעה.

29.
באשר לסקרים שאוזכרו בהחלטת הוועדה-
על פי הרשום, הנתבעת התגוררה בדירה ב- 9/94 ואולם בסקרים מאוחרים יותר (מיום 26/10/95, 22/10/95 ומ- 10/96) לא התגוררה בדירה.

ב"כ הנתבעים טוען כי הודאת התובעת בדבר מגוריה של הנתבעת בדירה ב- 9/94 מפריכה את גרסת התביעה ומחזקת את טענת הנתבעת כי שבה לדירה בתחילת 1994.

לאחר ששקלתי את הדברים נראה לי עובדת מגוריה של הנתבעת בדירה בחודש 9/94 עדיין אין בה כדי ללמד על מגורים ברצף ממועד זה ועד פטירת המנוחה, שכן לפי הסקרים המאוחרים יותר, הנתבעת לא התגוררה בדירה ב- 10/95 וב- 10/96.

הריני ערה לכך שהתובעת לא צירפה הלכה למעשה את הסקרים המאוזכרים בהחלטת הוועדה, ואולם, הנתבעת עצמה מבקשת להסתמך לפחות על אחד הסקרים. סבורני, כי אין מקום להבחין בין הסקרים, אלא להתייחס אל כלל הסקרים באופן זהה, בין אם לדחותם כמכלול ובין אם לקבלם כמכלול.

כפי שיפורט להלן, אף אם לא יינתן לסקרים כל משקל, עדיין אין בכך לסייע לנתבעת אשר נטל ההוכחה רובץ על שכמה.

30.
הנתבעת תולה יהבה באישור מגורים (מוצג נ/1) שהונפק על ידי התובעת ובו צוין: "מועדי איכלוס: מתאריך 01/03/95". מכאן מבקשת הנתבעת ללמוד כי גם התובעת מאשרת כי התגוררה בדירה בשנת 1995.

בהתייחס לאישור זה העיד בלנגה, כי אישור זה מונפק כאשר מועלית בקשת לגליזציה, כאשר לדבריו:
"זו טעות סופר שבמקום שירשם 1.3.76 נרשם 1.3.95"
(עמ' 9 שורה 8).

ובהמשך:
"סעיף ב', המתייחס למועד האכלוס, לא קשור ליתר הפרטים שבמסמך ובו צריך לציין את מועד תחילת החזקה של הדייר החוזי"
(עמ' 9 שורות 22-23).

ב"כ הנתבעים טוען, כי על מנת לבסס את טענת הטעות, היה על התובעת להעיד מטעמה את נותן האישור- מר בניהו שרעבי ומשלא עשתה כן, עולה לסברתו החשש "כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו מחקירה נגדית".

הגם שמן הראוי היה כי עורך האישור, מר בניהו שרעבי, הוא שיסביר את הטעות הנטענת, עדיין איני סבורה כי הימנעות התובעת מלהעידו מצביעה על כך שקיימים
"דברים בגו". לטעמי, אף האישור כמות שהוא (בלא תיקון הטעות) אין בו כדי ללמד את אשר מבקשת הנתבעת. כפי שהסביר בלנגה, סעיף מועד האכלוס מתייחס למועד האכלוס על ידי הדייר החוזי, דהיינו המנוחה. לעניין זה מקשה ב"כ הנתבעים וטוען כי אין כל רלבנטיות לתאריך האכלוס על ידי הדיירת החוזית לבין בחינת נתוניה האישיים של הנתבעת לקבלת תעודת זכאות. חרף האמור, הריני מקבלת את הסברו של בלנגה, אשר מתיישב עם העובדה כי באישור עצמו צוין כי הדירה מוחזקת על ידי הנתבעת בתנאי "פלישה".

נוכח האמור, הריני קובעת כי
אין באישור זה כדי ללמד על מועד כניסתה של הנתבעת לדירה.

31.
לגרסת הנתבעת היא התגוררה בדירה מאז שנת 1976 למעט תקופה של פחות משנתיים, משנת 1992 ועד תחילת 1994, בה התגוררה עם גרושה וילדיה בדירה אחרת (סעיף 9(ג) לתצהיר הנתבעת וכן סעיף 11 לתצהירו של מר דוד נחמיה סגן, אחיה של הנתבעת).

דא עקא, למעט עדויות אלה, של הנתבעת ושל אחיה ( וכן שני עדים נוספים אליהם אתייחס בהמשך), לא הובאו ראיות אובייקטיביות וחיצוניות לביסוס טענת המגורים בדירה מיום 31 אוגוסט
1994 ברצף עד פטירת המנוחה.

הנתבעת לא הציגה ראיות בדמות חשבונות שונים בגין החזקת הדירה, כגון מים, חשמל
גז אשר יש בהם כדי ללמד על מספר הנפשות שהתגוררו בדירה. כך גם לא הוצג ולו מכתב אחד הממוען אליה ונושא את כתובת הדירה ואף לא כל מסמך אחר בו ציינה הנתבעת את כתובת הדירה ככתובתה.

הנתבעת לא הביאה עדויות של יתר בני משפחתה בכדי להעיד על מגוריה בדירה ברצף בשלש השנים שקדמו לפטירת המנוחה. תמוהה במיוחד הימנעות הנתבעת מלהעיד את ילדיה, הנתבעים יחד עימה, ואשר לפי טענתה מתגוררים עימה בדירה.

בתשובה לשאלה בדבר קיומם של חשבונות או מסמכים אשר יש בהם לתמוך בגרסתה, העידה הנתבעת:
"שום דבר לא היה על שמי, הכל היה על שם אמא שלי, ועשינו את כל התשלומים במזומן מתוך הכספים שלה ושלי ביחד"
(עמ' 16 שורות 18-19).

בתשובה לשאלה בענין מכתבים שנשלחו אליה, השיבה הנתבעת:
"זה היה לתימנה ואחר כך לאלוף כי הילד שלי היה בפני
מיה"
(עמ' 16 שורה 21).

לאור דברי הנתבעת כי היו מכתבים שנשלחו אליה לכתובת הדירה, נשאלה אם הציגה מכתבים אלה בפני
הוועדה וענתה: "לא זוכרת שלחתי הרבה מסמכים" (עמ' 16 שורות 22-23). בפועל, לא צורף ולו מכתב אחד המופנה לנתבעת לכתובת הדירה.

כאמור, הנתבעת לא צירפה ולו מסמך אחד אשר יש בו כדי ללמד כי אכן התגוררה בדירה ברצף משנת 1994.

32.
זאת ועוד. הנתבעת אישרה כי במרשם האוכלוסין עדכנה את כתובת הדירה רק בחודש יוני 97'. הסברה היה:
"נכון זה בגלל בית הספר. היו בעיות של אינטגרציה בכל המקומות האלה, ורציתי שילמדו בבית ספר רוקח, בבלוך, בבליך, לא רציתי שהם ילמדו בתקוה."
(עמ' 16 שורה 9-10).

ובהמשך:
"ש. ברישום האוכלוסין עדכנת שאת גרה בתל חי ברמת גן משנת 92 ועד שנת 94, ושברח' תימנה בתל אביב גרת בין יוני 94 ליולי 97. למה עדכנת כך?
ת. כי הילדים היו במסלול של הלימודים ולא היתה בעיה. אנחנו עברנו לרמת גן ואחר כך חזרתי לאמא שלי והחזרתי את הילדים ולא רציתי שהילדים ילמדו בתקוה אז השארתי את הכתובת אצל אבא שלהם כדי שאוכל לרשום אותם בבית ספר אחרים. היו בעיות של אינטגרציה"
(עמ' 16 שורות 11-16).

מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים, כי עדכון כתובת במרשם האוכלוסין, אין בו כשלעצמו בהכרח כדי ללמד על מקום מגורים בפועל ואולם על הנתבעת להתמודד עם הצהרתה על כתובות אחרות, בהן לטענתה לא התגוררה. הסברה של הנתבעת לענין ציון הכתובות לצורך רישום לבתי ספר, אין די בו. הנתבעת לא צירפה אישורים המלמדים על בתי הספר בהם למדו ילדיה ולא ביססה את טענתה לענין זה באופן מניח את הדעת. זאת ועוד. הנתבעת לא הסבירה מדוע דווקא בחודש יוני 97' (סמוך מאד לפטירת אימה) החליטה לעדכן את כתובת הדירה ככתובתה וגם מחדל זה עומד
לחובתה.

33.
הנתבעת מבקשת להסתמך על עדויותיהם של אחיה– מר דוד נחמיה, ועל תצהירי השכנים– הגב' שירזי ומר שבח.

הגב' לטיסה שירזי הצהירה כי:
"מאז תחילת מגוריהם בדירת סגן ועד פטירתה של המנוחה מרגלית סגן ז"ל ראיתי את שושונה סגן וילדיה בדירת מגוריהם הנ"ל, וברוב ימות השבוע ראיתי את שושי וגם את ילידהם בחדר מדרגות או במכולת או בגן ציבורי ברדתה לגן עם ילדיה."
(סעיף 6 לתצהירה).

דברים אלה עשויים ללמד כי הנתבעת נמצאה אצל אימה בתדירות גבוהה ועדיין אין בהם כדי להעיד על מגוריה בדירה.

מר שבח העיד כי :
"כמעט מדי יום ביומו בקרתי בדירת המנוחה מרגלית סגן ז"ל הן לפני פטירתה והן לאחר פטירתה, ובכל ביקורי אלה ראיתי את שושי בדירה."
(סעיף 5 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית טען מר שבח כי הנתבעת התגוררה בדירה כל הזמן (עמ' 10 שורה 17). כאשר אומת עם גרסת הנתבעת, אשר לשיטתה לא התגוררה בדירה תקופה מסוימת, אמר:
"יכול להיות אבל אני ראיתי אותה גם אז. היה לה סכסוך בינה לבין בעלה, ואז היא היתה באה הרבה לבית של אמא שלה. אני הייתי שם בן בית"
(עמ' 10 שורות 20-21).
מר שבח אמר, כי ראה את הנתבעת גם בשנים בהן לדבריה לא התגוררה שם (עמ' 10 שורות 22-23), לדבריו:
"לא היה מצב כזה שלא ראיתי אותה. יחד עם זאת אני אומר שאני לא יודע להגיד אם היא ישנה שם. את זה לא יכולתי לבדוק. אבל ראיתי אותה מידי יום, גם בערבים כשהייתי נכנס, אותה ואת הילדים"

(עמ' 11 שורות 1-3).

עם זאת אישר מר שבח כי: "אני לא יודע כמה מיטות היו" (עמ' 11 שורה
7).

בחינת העדויות האמורות מעלה, כי לכל היותר יש בהן כדי ללמד כי הנתבעת שהתה רבות בדירת אימה
המנוחה, אך עדיין אין בכך כדי להוכיח את עצם מגורי הנתבעת בדירה כמו גם את משך תקופת המגורים.

34.
לאחר שבחנתי ביסודיות את מכלול הראיות, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעת לבסס את טענתה למגורים בדירה עם אימה המנוחה שלש שנים טרם פטירתה.

בסיום הדברים
35.
הנתבעת העידה בפני
תוך שהיא רועדת ומתקשה לעמוד על דוכן העדים. התרשמותי היתה כי הינה חוששת מאד מתוצאות ההליך. אכן, הריני ערה להשלכה הקשה של קבלת תביעה לפינוי וסילוק יד, בכלל,
וביחס לנתבעת, בפרט.

עם זאת, יש לחזור ולהזכיר כי הדיור הציבורי נועד לעזור לנזקקים וחלשים במציאת דיור הולם, אך בד בבד יש להציב גבולות לעזרה זו ולהקפיד כי תינתן רק לאלו הזכאים לה. אלפי זכאים הזקוקים למגורים ממתינים תקופות ממושכות עד לפינוי דירה עבורם ולכן בחינת תנאי הזכאות של דייר ממשיך, צריכה להיעשות בדווקנות ותוך שמירה על עקרונות מינהל תקין.

לאור מצוקת הדיור הקשה השוררת כיום במדינה ועליית מספרם של דורשי הדיור הציבורי, נכון יהיה לתת למונח "דייר ממשיך" פרשנות אשר מחד תביא להגשמת תכליתו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, אך מאידך לא תיפגע בזכאים העונים על תנאי הזכאות לדיור בדיור הציבורי (ראה: עע"ם 8025/06 פלוני ואח' נגד עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח'. יוער כי

פסק דין
זה התייחס לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, אך העקרונות שהותוו בו ישימים גם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי).

הקניית יתרון למי שאינו זכאי, מטעמי רחמנות גרידא, תביא להפרת עיקרון השוויון בחלוקת המשאבים ולפגיעה במי שזכאים לקבל דירה בדיור הציבורי.
על כן, ועם כל ההבנה למצוקת הנתבעת, הרי משלא הוכיחה כי הינה זכאית למעמד של "דייר ממשיך" כהגדרת המונח בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, ונוכח דחיית טענות הנתבעים כמפורט לעיל,
אין מנוס מקבלת התביעה הן כנגד הנתבעת וממילא כנגד ילדיה, הנתבעים 2-4.

סוף דבר
36.
התביעה מתקבלת.

על הנתבעים לפנות את הדירה שברח' אלוף 3, תל אביב, ולהחזיר את החזקה בה לידי התובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ.

בכדי ליתן לנתבעים זמן התארגנות הריני מורה כי הפינוי יהיה בתוך 90 יום ממועד קבלת פסק הדין.

הנתבעים ישאו בהוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.


ניתן היום,
ב' חשוון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














תאק בית משפט שלום 15786/08 חלמיש חברה ממשלתית-עירונית לדיור נ' שושנה סגן שרעבי, אהוד שרעבי, ענת שרעבי ואח' (פורסם ב-ֽ 30/10/2011)