פסקי דין על גילה חיות | פסקי דין על בנק המזרחי המאוחד בע"מ

5090/04 א     30/10/2011




א 5090/04 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



30 אוקטובר 2011

ת"א 5090-04 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ






בפני

כב' השופט שמעון פיינברג
, סגן לנשיאה


תובעים

גילה חיות


נגד


נתבעים

בנק המזרחי המאוחד בע"מ




פסק דין



רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובעת, אדריכלית במקצועה, התקשרה בשלהי שנת 1993 בעסקת קומבינציה עם בעלי מגרש ברח' זרובבל 14 בתל-אביב לצורך בניית בניין בן 4 דירות עליו (להלן: "עסקת בנייה" או "פרויקט בנייה"). בתמורה להתחייבויותיה בעסקה זו הייתה אמורה התובעת לקבל לבעלותה שתיים מתוך ארבע דירות שייבנו על המגרש (להלן: "דירות התמורה"), כשרק את אחת מהן תכננה התובעת למכור לצורך מימון מרביתו של הפרויקט.
לצורך מימון ביניים של עסקת הבנייה פנתה התובעת לסניף מרכז עסקים בבנק מזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנק" או "הנתבע"), שבו הייתה לקוחה משנת 1987. לטענת התובעת, לאחר שמנהל הסניף דאז, מר שלמה צוויג (להלן: "צוויג") למד את פרטי פרויקט הבנייה ואת תוכניותיה של התובעת בנוגע אליו, הסכים להעמיד לה את המימון הנדרש לצורך הוצאתו של פרויקט הבנייה אל הפועל לאחר שבחן את הבטוחות שהיה בכוונתה של התובעת להעמיד לבנק לצורך הבטחת חיוביה כלפיו.

2. כבטוחה לאשראי משכנה התובעת לטובת הבנק חנות בבעלותה בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים ללא הגבלה בסכום על-פי שטרי משכון מיום 1/12/1994. שוויה של החנות באותה עת, על-פי הערכת השמאי מטעם הבנק, עמד על 207,000$.

3. במהלך שנת 1994 החלה התובעת בהוצאתו אל הפועל של פרויקט הבנייה ולצורך כך התקשרה ביום 27/12/94 עם קבלן הבנייה לביצוע עבודות שלד ועבודות נוספות לאחר הוצאתו של היתר הבנייה ביום 16/11/94.

4. בסמוך לפני תחילת הבנייה קיבלה התובעת מהבנק ביום 12/12/94 הלוואה בסך 125,000 ₪ לתקופה של חמש שנים וביום 4/4/95 הלוואה נוספת על סך 130,000 ₪, גם היא, לתקופה של חמש שנים.

5. ביום 14/5/95 הזרימה התובעת לחשבון הבנק כספי הלוואת משכנתא בסכום של 300,000 ₪ שקיבלה מבנק טפחות, חברת בת של הנתבע באותה תקופה, שאליו הופנתה על ידי הנתבע לצורך קבלת הלוואת משכנתה כנגד שיעבוד דירת המגורים הפרטית שלה ברח' רות
4 בירושלים (להלן: "דירת המגורים"). לטענת התובעת, בשל היותו של בנק טפחות "זרוע ארוכה" של הנתבע, ניתן לה אשראי נמוך שהיווה רק 30% מערך הדירה על-פי הערכת השמאי מטעם הבנק ולתקופה של 10- שנים בלבד.

6. לטענת התובעת, כבר באותה תקופה היא נכנסה לפיגור בהחזרי ההלוואות בשל אי-יכולתה לעמוד בהחזרים חודשיים בגין ההלוואות שקיבלה עד אז ולנוכח היקף ההוצאות שנדרשה לצורך ביצוע פרויקט הבנייה, שהיה אותה עת בתנופה. לטענתה, ההלוואות שקיבלה מהנתבע אמנם הספיקו לכיסוי יתרות חובה בחשבון, אך הותירו בפועל אשראי זעום נוסף להמשך עבודות הבנייה, שעה שמסגרת אשראי בחשבון עמדה אותה עת על 15,000 ₪ בלבד. כל אלה, גרמו לכך כי באותה תקופה ובהמשך ההתקשרות עם הבנק חויב החשבון של התובעת בריבית המרבית שהבנק היה רשאי לחייב.

7. עוד טוענת התובעת, כי בחודש אוגוסט 1995, כשחשבון התובעת עמד ביתרת חובה של 135,000 ₪ בנוסף ליתרות החובה בשתי ההלוואות, בעוד בניית הבניין מצויה בסמוך לפני השלמת השלד, החל הבנק להחזיר המחאות שמשכה התובעת והוראות קבע שבחשבונה. בשל הפסקת האשראי, טוענת התובעת, כי לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות כלפי הקבלן, מה שגרם להתערערות היחסים עם הקבלן עד כדי עזיבתו המוחלטת של אתר הבנייה וחזרתו אליו רק בשלהי שנת 1995.

8. בשנת 1996 התחלף מנהל הסניף בבנק ובמקום צוויג מונה לתפקיד מר שניאור מלין (להלן: "מלין"). מלין העמיד לתובעת מסגרת אשראי בסדר גודל של 150,000 ₪ וכן העמיד לה מעת לעת הלוואות קצרות מועד בסדרי גודל של כמה מאות אלפי שקלים.
לטענת התובעת, גם באשראי שהעמיד לתובעת לא היה כדי לענות על צרכיה, משאשראי זה הועמד בריבית גבוהה משמעותית מהריבית המקובלת אותה עת בהלוואות ארוכות טווח, וגם אשראי זה לא איפשר לתובעת לעמוד בהחזרים החודשיים לגביו. בשל הוצאות בנייה מרובות בפרויקט הבנייה, גם באשראי שהעמיד מלין לתובעת לא היה, לטענתה, די כדי לכסות את יתרות החובה בחשבון, ומשום כך גם בתקופה זו שילמה התובעת ריבית חריגה בחשבונה.

9. בסוף שנת 1996 נגמר שלב הביצוע של שלד וטיח הבניין, ובשלב הזה משכנה התובעת את מחצית המגרש בפרויקט הבנייה. בסוף חודש מרץ 2007
הוצא טופס 04 לבניין ובחודש אוקטובר אותה שנה ניתנה תעודת גמר. לאחר רישום הבית המשותף וייחוד דירות התמורה לתובעת נרשמה משכנתא על דירות התמורה לטובת הבנק על-פי שטרי משכנתא מיום 19/5/99. התובעת מכרה את אחת מדירות התמורה בסך של 190,000$, ואת תמורתה בסכום של 787,849 ₪ הזרימה לחשבון הבנק אצל הנתבע לכיסוי חלק מחובותיה לבנק. לטענת התובעת, העיכוב המתמשך בהשלמת דירות הפרויקט, שנגרם עקב מעשי ומחדלי הנתבע, גרם לכך שאחת מדירות התמורה נמכרה בהפסד של 70,000$ בשל ירידה במחירי הדירות בשוק הנדל"ן בשנת 1999.

10. באותה תקופה ביקשה התובעת גם להשביח את דירת מגוריה ברח' רות ולשם כך פנתה לנתבע לקבלת מימון נוסף לצורך הוצאתה לפועל של ההשבחה. תוכניתה של התובעת הייתה לממש את פוטנציאל ההשבחה של דירת מגוריה, שהיה מוערך בסכום של כ240,000$, למכור את הדירה ולהחזיר לבנק את מלוא חובה. הבנק סירב לממן את מימוש ההשבחה וכך גם בנק טפחות, שאליו הופנתה התובעת על ידי הבנק, סירב להגדיל את המשכנתא שהייתה רשומה לטובתו על דירה זו. לא זאת בלבד, אלא שהבנק דרש מהתובעת באותה תקופה להזרים מיידית סכום של 200,000 ₪ לכיסוי יתרות חובה בחשבון. לטענת התובעת, רק לאחר הישיבה שהתקיימה ביום 28/2/99 עם סגן מנהל הבנק, מר אלי פרלמוטר (להלן: "פרלמוטר"), ועם מר אבנר אדטו, מנהל עסקים בסניף הבנק (להלן: "אדטו"), התחוור לתובעת לראשונה כי הבנק מנסה "לשים יד" על הנכס האחרון שלה, וזאת לאחר שהשניים הציעו לה לשעבד לבנק את דירת מגוריה, ששווייה כבר אז היה מוערך בסכום של כ250,000$, במשכנתא מדרגה שנייה תמורת הלוואה בסכום של 200,000 ₪ בלבד. משהתנגדה התובעת להצעה, הודיע פרלמוטר לתובעת, לטענתה, כי לא ייתן לה כל אשראי חדש וכי עליה להזרים מיידית לבנק סכום של 200,000 ₪ לכיסוי חריגות האשראי בחשבון.

11. בחודש ספטמבר 2000, לפי הנטען, סירב הנתבע לכבד את ההמחאות של התובעת ואף ביטל את כרטיס האשראי שלה. בנסיבות אלה, טוענת התובעת, כי נאלצה לפתוח חשבון בבנק הפועלים, ששימש אותה, בין היתר, לניהול פעילותה השוטפת בחיי היום-יום. התובעת אף פנתה לבנק משכן וגייסה מימון בדרך של משכנתא לצורך הוצאתה לפועל של השבחת דירת מגוריה.

12. בחודש ינואר 2001 פנה הבנק לתובעת בדרישות לסילוק חובותיה בשל אי-עמידה בהתחייבויותיה כלפי הבנק. לטענת התובעת, בין השנים 2000-2003 הזרימה התובעת לחשבונה למעלה מ-700,000 ₪.

13. במסגרת המאמצים להגיע להסדר חובות עם הבנק העלתה התובעת דרישה לבדיקת חיוביה בחשבון, אך הבנק לא כיבד את הדרישה של התובעת, וההסדר לא יצא אל הפועל.
ביום 4/11/03 הודיע ב"כ הנתבע על כוונתו לפתוח בהליכים משפטיים נגד התובעת, וביום 23/1/04 פנה ללשכת הוצאה לפועל לממש את החנות ואת דירת התמורה הנוספת שמושכנו לבנק בגין יתרת חוב הנטענת על סכום של 1,104,000 ש"ח.

14. במסגרת הליכי הביניים (בש"א 3445/04 ובש"א 1536/05) מכרה התובעת את דירת מגוריה, והתקבול בגין מכירתה הוזרם לבנק לכיסוי רוב יתרת החוב בחשבון פרט ליתרה בסכום של כ70,000 ₪, אשר נשאר כחוב עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי. לטענת התובעת, בשל הליכי הוצאה לפועל שניהל הבנק כנגד התובעת באותה תקופה נמכרה הדירה לפני השלמת ההשבחה בסכום של 630,000$ לעומת סכום מוערך של למעלה ממיליון דולר שבו הייתה נמכרת הדירה לאחר גמר השיפוץ.

15. לטענת התובעת, במעשיו ובמחדליו המפורטים לעיל הפר הנתבע חובות אמון וזהירות וכן חובות חקוקות שהוא חב לתובעת על-פי דין. לטענתה, הבנק לא נהג עמה כפי שבנק סביר היה נוהג בנסיבות העניין, בין היתר, ובעיקר, בגין כך שלא העמיד לתובעת אשראי מספיק לצרכיה וחייב את התובעת בריביות מופרזות ובלתי הגונות בהתחשב במצבת הבטחונות שהועמדה לטובתו ובהיקף פעילותה של התובעת. לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים העולים בשיעורם מעל מיליון שקלים, אשר משיקולי האגרה, צומצמו לסך של 500,000 ₪, ואלה מפורטים כדלקמן:
א) חיוב בריביות גבוהות מהריביות המקובלות בבנקים במצבה של התובעת, על-פי חוות הדעת של רו"ח אבי סלומון בסכום המוערך בסך של 423,035 ₪ נכון ליום 31/12/03
;

ב) נזק בגין איחור במימוש של אחת מדירות התמורה המוערך בסכום של 573,570 ₪ נכון ליום 1/4/04 על-פי חוות הדעת של רו"ח סלומון
;

ג)
נזק בגין הפסד הכנסות מהמשרד של התובעת בשנים 2001-2002 – 250,000 ₪
;

ד) נזק בגין קנסות מע"מ עקב אי-תשלום במועד –
30,000 ₪
;
ה) הצטברות ריבית על החוב לבנק בתקופה שמיום 1/1/00 ועד ליום השגת התביעה
בסכום של 353,655 ש"ח, שהייתה לפי הטענה נמנעת אילו העמיד הבנק מימון להשבחת הדירה במועד, שבו ביקשה ממנו התובעת. כמו כן, היה נמנע, לפי הטענה, הפסד נוסף בשל ריביות ששילמה התובעת באותה תקופה לבנק הפועלים בסך של 100,000 ₪
;

ו) נזקים של כאב וסבל עקב התדרדרות במצבה הבריאותי של התובעת מוערך בסך של 250,000 ₪.


16. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע טוען הבנק להגנתו כי כל הפעולות אשר בוצעו על ידי הבנק קודם ליום 4/4/97, העומדים ביסוד התביעה, התיישנו, שכן התובענה הוגשה ביום 4/4/04.
לגופו של עניין, טוען הבנק כי האשראי שניתן לתובעת לצורך פעילותה הפיננסית של התובעת בבנק שיקף נכונה את מערכת השיקולים של הבנק בבואו להעמיד אשראי ללקוחותיו. עוד מוסיף וטוען הבנק, כי מכל מקום, הבנק אינו חייב כלל במתן אשראי נוסף ללקוחותיו כמו גם אינו מחויב לשמש יועץ עסקי של לקוחותיו. משכך, כך הבנק, התובעת אינה יכולה לבוא בטרוניה עם הבנק בעניין זה.

17. בהחלטתו מיום 17/7/06 דחה בית המשפט את בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות והורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם.

18. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה וכן אנשי מקצוע, שאליהם פנתה לקבלת חוות דעתם, רו"ח סלומון והמתווכת, גב' חווה טפרברג.
מטעם הנתבע, העידו נציגי הבנק שטיפלו בחשבון התובעת בשנים הרלוונטיים לתביעה, והם פרלמוטר, אדטו וצוויג. גם הבנק הגיש חוות דעת של רו"ח ולנר ושל מר קויפמן שנועדה להפריך את התחשיב של המומחה מטעם התובעת, ומר קויפמן נחקר חקירה נגדית על חוות הדעת.

דיון והכרעה
19. בבסיס התביעה שלפנינו עומדת שאלת גבול היקפם של חובות האמון וחובות הזהירות
המוטלות על הבנקים ביחסיהם עם לקוחותיהם.

20. המחוקק וגם בתי המשפט הכירו בכך שמערכת היחסים בין הבנק ללקוח אינה מערכת יחסים רגילה. מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל. נפסק שוב ושוב, כי הבנק חב ללקוחותיו חובות אמון וזהירות מיוחדות ומוגברות (ראה ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו, פ"ד כט (2) 208, 211; ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573, 591 (להלן: "

פסק דין
צבאח").
חובת האמון נבדלת מחובת הזהירות. בעוד הראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של כוח, האחרונה תכליתה למנוע נזק (ראה ע"א 610/94 גדליהו בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4) 289, 333). חובת האמון היא חובה מחמירה במיוחד. נוסף לסטנדרט הגבוה של הגינות ואמינות שהיא מטילה על הבנק, היא מחייבת את הבנק לפעול למען האינטרס של הלקוח ולהעדיפו על פני האינטרס העצמי של הבנק (ראה בספרה של ר' פלאטו-שנער דיני הבנקאות – חובת האמון הבנקאית, 105).

21. אולם, חובת האמון אינה בלתי מוגבלת ואין פירושה כי הבנק חייב לעולם לספק את האינטרס של הלקוח. חובת האמון אין פירושה שחרור הלקוח מאחריות למעשיו או הסתמכות באופן עיוור על הבנק. על הלקוח חלה במקביל חובה מינימלית לדאוג לענייניו שלו. במקרים אחדים קבע בית המשפט כי הבנק אינו אפוטרופוס של הלקוח, ולכן אין מוטלת עליו החובה לנקוט ביוזמתו פעולות שונות, כמו הגדלה יזומה של מסגרת האשראי של הלקוח בתקופת אינפלציה (ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון) או הפחתה יזומה של תוספת הסיכון שגובה הבנק מהלקוח כאשר רמת הביטחונות שלו עולה (ת.א. 10683/05 (שלום-י-ם) תריסי חן בע"מ נ' בנק דיסקונט בע"מ שניתן על ידי כב' השופטת שירלי רנר (להלן: "פסק-דין תריסי חן").
בהקשר למתן הלוואות פסק בית המשפט ב

פסק דין
צבאח מפורשות כי "כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסוימת, הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכליים של הלווה. במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עיסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו יודע הבנק את תוכן העיסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל


לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם

(שם, בעמ'

597
-
598
)."

22. על רקע תשתית נורמטיבית זאת נבחן את טענות התובעת כנגד הבנק הנתבע אחת לאחת:

23. הטענה העיקרית של התובעת היא שהנתבע לא העמיד לה אשראי התואם את פעילותה העסקית ואת הבטחונות שהעמידה לטובת הבנק ובכך הפר הבנק את חובת הנאמנות שבו הוא מחויב כלפי התובעת. לשון אחרת, לגישת התובעת, לו היה הבנק נוהג על פי המצופה ממנו - לאור חובת הנאמנות הרובצת לפתחו - אזי היה מעניק לתובעת אשראי שוטף בתנאים של הלוואה ארוכת טווח, שהייתה מתאימה לצרכיה, ובכך היה נחסך ממנה החיוב בגין ריביות מקסימאליות ששילמה לבנק במרבית התקופה.

24. מחומר הראיות שנפרש לפניי מתברר כי בין השנים 1994-2000 הועמדו בחשבון התובעת ארבע הלוואות ארוכות טווח לתקופות שבין 5 עד 15 שנים, מרביתן בתנאים של הצמדה למדד +5.5% ריבית וכן כ-20 הלוואות קצרות מועד, שמרביתן היו הלוואות מתחדשות מפעם לפעם בתנאים של פריים + 1.5% ריבית (ראה טבלת הלוואות שצירפה התובעת לתצהירה כנספח מ"ה 2 וכן עדות של אדטו בעמ' 74 ש' 22 לפרוטוקול מיום 4/11/10).
מהטבלה שערכה התובעת, כמו מההסברים ששמענו מנציגי הבנק, עולה כי בכל אותה תקופה ניתן לתובעת אשראי לצורך ביצוע הפרויקט הן בחשבון העו"ש/חח"ד והן בדרך של מיחזור הלוואות קצרות הטווח שקיבלה מהבנק (ראה עדותו של צוויג בעמ' 67 ש' 19-23 לפרוטוקול מיום 4/11/10). אמנם בשנת 1995 הוחזרו מספר המחאות של התובעת, אך זאת מסיבה טכנית, והבנק כיבד את השיקים, כאשר הוצגו בשנית כעבור יומיים (ס' 77 לתצהיר צוויג). מכאן שבעייתה העיקרית של התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה לא הייתה מחסור באשראי לצורך מימון עסקת הבנייה אלא, אם בכלל, עלותו הגבוהה של האשראי שקיבלה לעומת האשראי שהייתה אמורה לקבל לגרסתה.

25. כאמור, הטענה של התובעת היא שהאשראי שהעמיד לרשותה הבנק בהתחשב בביטחונות שנתנה לו ובפעילותה העסקית היה בתנאים החורגים מהמקובל. לטענתה, נהג הבנק כלפיה בחוסר תום לב ותוך הפרות חובות האמון בכך שלא העמיד לרשות התובעת את מסלול האשראי כולו כנהוג וכמקובל ללקוחות מסוגה.
לכך משיב הבנק כי הבנק לא היה מחויב להעמיד אשראי בגובה הבטחונות שבידיו גם אם אלו מהווים שיקול מרכזי בהחלטה האם להעניק אשראי, שכן הערכת הבטחונות נתונה לשיקול דעתו. הבנק מדגיש, כי היקף הבטחונות שמעמיד הלקוח מהווה שיקול אחד בלבד ממכלול השיקולים לצורך מתן אשראי, וכי יש לקחת בחשבון נתונים רבים אחרים. עוד מוסיף וטוען הבנק, כי מכל מקום, הבנק אינו חייב כלל במתן אשראי ללקוחותיו בהתאם לסעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 ובהתאם לפסיקת בתי המשפט בנושא.

26. בעניין זה הדין עם הבנק. ההחלטה מהו שווי האשראי אשר יינתן ללקוח הינה במסגרת שיקול דעתו של הבנק ואין הלקוח יכול לכפות עליו ליתן לו אשראי שונה מזה אשר אושר על ידו (ראה ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לז(2), 673 וע"א 6505/97
בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד נג(1) 577. בת"א 645/05 (מחוזי-חיפה) אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ היטיב בית המשפט לתאר את ההלכה הפסוקה באלה המילים:
"שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. ברגיל, היקף התערבות ביהמ"ש בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי.
"

27. ובחזרה לענייננו. נציגי הבנק העידו לפניי כי העריכו את השווי של הביטחונות שהעמידה התובעת בכל נקודת זמן לפי מקדם ביטחון הנהוג בבנק לאותם סוגים של נכסים (ראה עדות של אדטו בעמ' 79 ש' 27 – עמ' 80 ש' 22 לפרוטוקול מום 4/11/10). התובעת אינה יכולה לבוא בטרוניה עם הבנק על כך שלא העמיד לה אשראי לפי שווים השמאי של הנכסים ששועבדו לבנק, משהערכת שווי לביטחון נתונה לשיקול דעתו של הבנק בהתאם להערכת הבנק את מצבה של התובעת בכל זמן נתון.
מכל מקום, התשתית הראיתית שנפרשה לפניי מצביעה על כך שהתובעת קיבלה בסופו של יום סך אשראי גבוה יותר מסך הביטחונות שנותר משועבד לבנק נכון לשנת 1999. לפי דף אובליגו של הבנק מיום 22/6/99 סך התחייבויות של התובעת לבנק עמד על סך 1,849,771 ₪ לעומת סה"כ ביטחונות בסך של 1,337,210 ₪ לפי הערכת שוויים של הבנק (ראה מוצג 37 שצורף לתצהירי הבנק). במצב דברים זה לא ניתן לקבל את הטענה של התובעת כי לא קיבלה מימון מספיק מהבנק ביחס לגובה הביטחונות שהפקידה בידו.

28. על רקע נתונים אלה יש לדחות את טענת התובעת כי הבנק היה מחויב להעמיד לה מימון נוסף שביקשה באותה תקופה לצורך השבחת דירתה הפרטית ברחוב רות. כאמור, הבנק אינו מחויב לתת אשראי ללקוח או לחדשו, משמתן האשראי ללקוח נמצא בתחום שיקול דעתו הבלעדי, לא כל שכן כשלפי מצב האובליגו של התובעת באותה תקופה לא היה באפשרותה לפרוע את חובה לבנק, והיה זה אף לגיטימי כי הבנק יתנה את המשך מתן האשראי לתובעת בתוספת הבטחונות על אלה הקיימים.

29. באשר לטענה כי כנגד הביטחונות הקיימים היה על הבנק להעמיד לתובעת את מלוא האשראי בתנאים אחרים מאלה שקיבלה בפועל, גם בה לא מצאתי ממש. לטענת התובעת, לפי מצבת הביטחונות שהעמידה לבנק היה על הבנק לתת לה את מלוא האשראי בתנאים של אשראי ארוך טווח, כפי שקיבלה בפועל במסגרת ארבעת ההלוואות ארוכות הטווח שהועמדו בחשבונה, ולא להשלים לה את האשראי בתנאים של אשראי קצר מועד בריבית גבוהה באופן משמעותי מהריביות שקיבלה באשראי ארוך טווח מהבנק.
לגרסת הבנק, אשראי ארוך טווח ניתן כנגד הבטחונות ויכולת ההחזר של התובעת ויתר האשראי הועמד לה לפנים משורת הדין כאשראי פתוח כנגד כספים שהתובעת הייתה אמורה לקבל ממקורות שונים, ובעיקר ממכירת אחת הדירות בפרויקט. לטענת הבנק, העמדת האשראי בתנאים אלה נעשתה בהתאם לבקשותיה של התובעת (ראה עדותו של צוויג בעמ' 61 ש' 7-9 לפרוטוקול מיום 4/11/10 ועדותו של אדטו בעמ' 73 ש' 19-23 בעמ' 74 ש' 19-28). גם התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי את האשראי לטווח הקצר קיבלה כנגד תקבולים שהיו צפויים להתקבל ממשרדה וכנגד הבטחותיה למכור את אחת מדירות התמורה (עמ' 19 ש' 18-25 ועמ' 29 ש' 22-23 לפרוטוקול מיום 24/9/08 ).

30. ראינו לעיל כי הבנק לא היה מחויב לתת אשראי לתובעת, ואם החליט להעניק לה אשראי מעבר לשווי הבטוחות אין בכך כדי לזקוף לחובתו חוסר תום לב או הפרת חובות הנאמנות כלפיה. האשראי שקיבלה התובעת מהבנק עוגן בהסכמים בכתב עם הנתבע ולא נטען כי הבנק לא מילא אחר התחייבויותיו שלו בהסכמים הללו. ראינו לעיל, כי לעניין זה קבעה הפסיקה כי הבנק רשאי לקבוע את גובה האשראי ואת תנאיו על-פי שיקוליו שלו. משכך, רק אם הבנק מפר הסכם שנערך בינו לבין הלקוח, אזי ניתן לבוא עימו בטרוניה.
ממילא התובעת לא מראה בענייננו כיצד הייתה נשכרת אם הבנק היה מחליט שלא להמשיך להעמיד לה אשראי, כפי שרשאי היה לעשות בנסיבות העניין. התובעת גם לא הביאה בדל של ראיה להוכיח כי במצבת הביטחונות הקיימת הייתה זכאית לקבל אשראי בתנאים טובים יותר אצל הנתבע או בכל בנק אחר.

31. התובעת אמנם הגישה חוות דעת מומחה מטעמה להוכחת הפסדיה, אך לא היה בה כדי לסייע לתובעת. רו"ח סלומון הציג בחוות דעתו חישוב של חשבון משוחזר של התובעת בין השנים 1993-2003, שבו בוטלו כל הפעולות הקשורות להלוואות קצרות טווח ולהעברה ליתרה בפיגור, וחשבון זה חויב בגין יתרות חובה בשיעורי ריבית לאשראי ארוך טווח בשיעור של 5.5% ריבית בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן, על-פי גובה יתרת החובה הנכונה לאותו תאריך והמשתנה מדי יום. חישוב זה הראה הפרש בין היתרה בדפי הבנק לבין היתרה המחושבת בחשבון המשוחזר בסך של 423,035 ₪ נכון ליום 31/12/03. ברם, מחקירתו הנגדית של המומחה התברר כי חלופת מימון שהציג בחוות דעתו אינה נתמכת בהסכמים בין הבנק לבין התובעת אלא בונה תזה היפותטית להעמדת מימון בלתי מוגבל בהיקפו בחשבון חח"ד של התובעת בריבית הניתנת בהלוואות לטווח ארוך וללא מועד לפירעון של אותו אשראי, כשהמומחה עצמו מאשר כי חלופה זו אינה קיימת בשום בנק (עמ' 12 ש' 16-32, עמ' 37 ש' 21-35 ועמ' 50 ש' 32-34 לפרוטוקול מיום 26/11/09).
די בכל האמור לעיל כדי לדחות את התביעה בראש נזק זה.

32. גם אם סברה התובעת שהיא זכאית למימון בתנאים טובים יותר בהתחשב בהיקף הביטחונות שהעמידה לבנק דבר לא מנע ממנה לפנות לבנק בבקשה להגדיל לה את האשראי בתנאים של אשראי ארוך טווח או לבדוק את תנאי המימון במצבה בבנקים אחרים. ברם, התובעת לא עשתה כן, לא העמידה את הבנק על כך שהמימון אינו מתאים לה ואף העידה כי עצמה לא סברה באותה עת שקיימת בעיה כלשהי עם המימון שקיבלה (עמ' 9 ש' 28-עמ' 10 ש' 3, עמ' 33 ש' 10-13 לפרוטוקול מיום 3/5/09, עמ' 38 ש' 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08).

33. במקרה דומה, שנדון בפסק-דין תריסי חן, שבו לא טרחה הלקוחה לנהל משא ומתן עם הבנק על הורדת שיעור הריבית לנוכח הבטחונות שהעמידה לו נפסק כי לא ניתן לבוא בטרוניה עם הבנק אם לא נעשתה אליו כל פנייה בנדון. באותו עניין פסק בית המשפט, ורואה אני עין בעין עם פסיקה זו, כי חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, ולשם כך להעמיד ללקוח את האשראי בתנאים הטובים ביותר ואת הריבית הנמוכה ביותר, שלה נכון היה הבנק אולי להסכים אילו פנה אליו הלקוח. החובות המוגברות מוטלות על הבנק באותם מצבים שבהם התנגשות בין האינטרס של הבנק לאינטרס של הלקוח אינה גלויה לעין הלקוח,
או שלפחות נגישותו של הלקוח למידע נחותה משמעותית מזו של הבנק. ואולם, הבנק אינו מחויב להעדיף את האינטרס של הלקוח לשלם פחות על פני האינטרס שלו לקבל יותר מקום שבו המידע גלוי והאינטרסים ברורים (ראה ס' 7 לפסק הדין).

34. כפי שאין חובה על הבנק להתאים אשראי לביטחונות שמעמיד הלקוח לבנק, על אחת כמה וכמה שאין חובה על הבנק להתאים אשראי בנקאי לצרכים העסקיים של הלקוח. צרכים אלה לרוב אינם ידועים לבנק, ולכן זה כלל לא מחויב לבדוק את השיקולים העסקיים של הלקוח.

המקרה של התובעת לא היה יוצא מן הכלל לעניין זה. התובעת אמנם טענה לאורך כל הדרך כי האשראי שקיבלה לא ענה לצרכי פרויקט הבנייה שבנתה, אך היא לא הוכיחה מה היו תוכניותיה העסקיות ביחס לפרויקט, ובכלל זה במה העריכה את עלויות הבנייה, מתי ציפתה להשלים את בניית הדירות ולמכרן וכיצד ביקשה מהבנק לממן לה את עסקת הבנייה בתקופת הביניים. מהראיות שנפרשו לפניי עולה כי לתובעת לא הייתה כל תוכנית עסקית המפרטת את צרכי האשראי של הפרויקט. לעניין זה מסרה התובעת עדויות סותרות ומבולבלות. במקום אחד העידה התובעת כי הגיעה לתחשיב העלויות עם הבנק שהעמיד את עלות הבנייה של הפרויקט בסכום של כמיליון ₪ (עמ' 13 ש' 18-24 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08 ועמ' 9 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09) ובמקום אחר שינתה התובעת את גרסתה והעידה הפעם כי לא דיברה עם צוויג על סכומים, וכי למעשה התחייב צוויג להעמיד לה מימון בסכום בלתי מוגבל (עמ' 16 ש' 7-14 ועמ' 19 ש' 9-13 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08), כאשר לבסוף הודתה התובעת כי לא הייתה לה כל תוכנית עסקית לצורך ביצוע הפרויקט (עמ' 28 ש' 2-8 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08 ועמ' 8 ש' 16/22 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09). לכך יש להוסיף כי התובעת לא הציגה כל תחשיב בכתב של עלויות הפרויקט שערכה לפי אחת מגרסאותיה שהציגה במסגרת חקירתה הנגדית, ומכל מקום משגרסה זו לא הועלתה במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובעת, דינה להידחות גם בשל היותה גרסה כבושה.
לעומת זאת, לגרסת הבנק, התחשיב שהציגה התובעת לצוויג באשר לעלויות הבנייה הצפויות בפרויקט כלל קבלת האשראי של כחצי מיליון (ס' 19 לתצהיר צוויג), ואת המימון בשיעור זה קיבלה התובעת מהנתבע ומבנק טפחות בין השנים 1994-1995 ואף מעבר לכך. אין חולק על כך שלמרות שהתובעת קיבלה סך של כ250,000 ש"ח מהנתבע ואשראי נוסף של 300,000 ש"ח מבנק טפחות, אשראי זה לא הספיק לתובעת אפילו להשלמת עבודות שלד בניין, וכבר בסוף שנת 1995 הייתה מצויה התובעת ביתרת חובה לנתבע בסכום של כ200,000 ש"ח. גם אם, כגרסת התובעת, עלויות הבנייה הוערכו בסכום של כמיליון ש"ח, לא ברור מדוע התובעת נקלעה לכשל מימוני כבר בתחילת הוצאתו לפועל של פרויקט הבנייה. מצב חשבון זה מאשש את המסקנה כי לתובעת לא הייתה תוכנית עסקית לפרויקט, וככל שהיו לה הערכות לגבי עלויות הבנייה הצפויות, התבררו אלה כהערכות שגוית, שלא היה בהן להעריך נכונה את צרכי האשראי של הפרויקט. ברי, שללא תוכנית עסקית לפרויקט כלל לא ניתן לבחון את השאלה האם העמדת מימון בנקאי בתנאים שהועמד היה בלתי סביר בנסיבות העניין.

35. גם ראיות אחרות מזמן אמת מלמדות על כך שהאשראי בתנאים שהועמד תאם את מצגיה של התובעת באשר לצרכי האשראי שלה ומשום כך בלבד לא הוכח כל פסול בדרך שבה פעל הבנק בהעמדת האשראי לתובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה.
מהראיות שנפרשו לפניי התברר כי התובעת לא העמידה את הבנק על כך שהאשראי שניתן לה בכל נקודת זמן אינו מתאים לה מבחינת כושר ההחזר שלה לאותו אשראי ומבחינת תזרים מזומנים הצפוי להתקבל מהפרויקט. אדרבה, הראיות שלפניי מצביעות על כך שהתובעת הציגה מצג לבנק, לפיו מקור ההחזר לאשראי הבנקאי יהיה מהכנסות משרד האדריכלות שבניהולה, שיאפשרו לה לעמוד בהחזרים החודשיים בסכומים שנעים בין 7,000 ₪ ל-12,000 ₪ לעדותה (עמ' 23 ש' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08 ועמ' 6 ש' 17-22 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09). מצג אחר שהציגה התובעת לבנק היה לגבי מועד החזר האשראי שנטלה מהבנק. למרות הגרסה שהציגה התובעת בתצהירה, התברר בחקירתה הנגדית כי התובעת תכננה לפרוע את ההלוואות קצרות הטווח שקיבלה מהבנק מכספי מכירת אחת מדירות התמורה שהתכוונה למכור לכל המאוחר עם קבלת טופס 04 (עמ' 29 ש' 22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 24/9/08 ועמ' 19 ש' 27 – עמ' 20 ש' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09). בפועל הדירה נמכרה בשנת 1999, חמש שנים לאחר תחילת הבנייה ולמעלה משנתיים לאחר הוצאת טופס אכלוס לבניין. התובעת לא סיפקה כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא מכרה את הדירה בשלב מוקדם יותר לבנייתה ובאיזה הפסדים, אם בכלל, זה היה כרוך מבחינתה. במצב דברים זה, כלל לא הוכח כי ההחלטה לאשר מימון קצר מועד לצורך מימון ביניים של פרויקט הבנייה הייתה החלטה בלתי סבירה בנסיבות העניין.
בסיכומים ניסה ב"כ התובעת להיתלות בעדותו של צוויג לשאלות שנשאל על ידי בית המשפט, שממנה עלה שהיה כביכול מודע לכך שהתוכנית של התובעת הייתה לממן את העסקה ממכירת אחת מדירות התמורה "בסוף הפרויקט" (עמ' 67 ש' 13-15 לפרוטוקול הדיון מיום 4/11/10). מכך לא בהכרח נובע כי צוויג ידע שמכירת הדירה בפרויקט תתעכב הרבה מעבר למועד המכירה המשוער, שבו תכננה התובעת עצמה למכור את הדירה בפרויקט. מכל מקום, צוויג פרש מתפקידו כבר בסוף 1995, ואין טענה שמי מחליפיו של צוויג ידעו או שהיו צריכים לדעת כי תוכניותיה של התובעת בקשר לעיתוי מכירת הדירה בפרויקט שונות מהמצגים שהיא הציגה כלפיהם באותה תקופה, ושעל פיהם פעלו במתן האשראי לתובעת.

36. למעשה מעדותה של התובעת, כמו מסיכומי בא-כוחה, ניתן להבין כי הטרוניה של התובעת כלפי הבנק היא לא עקב כך שהבנק לא עמד בדברו ולא העמיד לה את האשראי שסוכם עמו אלא בשל כך שהבנק לא נתן לה יעוץ כלכלי מיטבי באשר למימון העיסקה שהיה מוזיל את עלויות המימון של הפרויקט באופן משמעותי (ס' 98 לתצהיר התובעת, עמ' 37 ש' 1-18 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09 וס' 10 ו-72 לסיכומי ב"כ התובעת). במהלך ההוכחות ובסיכומי התובעת נשמעה לראשונה הטענה כי על הבנק היה להעמיד לתובעת מימון בשיטת "ליווי פיננסי", כפי שנהוג בבנק לגבי מימון עסקאות בנייה לפי עדויות של נציגי הבנק, הגם שהתובעת עצמה לא ביקשה מהבנק לממן את העיסקה בדרך זו בזמן אמת (ס' 21 לתצהיר צוויג ועדות של פרלמוטר בעמ' 10 ש' 20-24 לפרוטוקול הדיון מיום 23/12/10).


37. בפרקטיקה הבנקאית אכן קיימות


שתי


שיטות


מרכזיות


להבטחת


פרעון


חובו


של


קבלן


המקים פרוייקט


בניה: שיטה


אחת


מכונה

״אובליגו
-

בטחונות״, ולפיה


נקבע ללקוח האובליגו המכסימלי על-פי ערך הביטחונות שמעמיד הלקוח לבנק.

במקרה


זה


נקבע


גובה


האשראי


בהתאם


לשווי


הביטחונות; מקדמי


בטחון


שונים


שיבטיחו


לבנק


אפשרות


להחזר ההלוואה

(קרן


וריבית); מהירות


המימוש; הערכת


הסיכון


באשראי


והסתברות


למימוש הבטוחות ועוד
.
השיטה


השניה


מכונה

״שיטת


הליווי


הפיננסי״, במסגרתה הפרוייקט


נשוא


המימון


משמש


כבטוחה,


כאשר


פרוייקט


זה


מנוהל


כ״עסק סגור״

. שיטה שנייה זו מאפשרת לבנק לנהל את מתן האשראי ולבחון את חשיפתו לסיכון מנקודת מבט של "גישת ההשלמה". על פי גישה זו הבנק שומר בידיו את האפשרות, במקרה של כשל, להיכנס ל"נעלי היזם", להשלים את הפרויקט במקומו ולמסור את היחידות לרוכשיהן במקביל לפירעון האשראי לבנק.

גישת ההשלמה שונה מגישת המימוש שעליה מבוססת שיטת אובליגו-ביטחונות: בשיטה המסורתית נפרע הבנק מהלקוח - היזם - על-ידי מימוש הביטחונות שהיו בידיו, ביטחונות שלעיתים אין כל קשר בינם לבין הפרויקט נשוא האשראי. בגישת ההשלמה ייפרע הבנק מהמקורות שינבעו מהפרויקט נשוא האשראי, כשהוא מושלם (ראה במאמרם של דורון נחמני ונדב בן-ארי "מימון בשיטת הליווי הפיננסי" מתוך ספרו של מאיר דלברי ניהול נדל"ן, 851-852).



38. ובחזרה לענייננו. מקיומן של שיטת מימון שונות של עסקאות בנייה בפרקטיקה הבנקאית לא נובעת בהכרח המסקנה כי שיטת מימון בדרך של ליווי פיננסי זולה יותר מהשיטה השנייה, וכי זו ישימה בכל עסקת בנייה באשר היא. במקרה שלפנינו לא מצאתי ממש בטענת התובעת שמחובתו של הבנק הנתבע היה להעמיד לה מימון לעיסקה לפי שיטת הליווי הפיננסי, וכי בשיטה זו בהכרח היה נמנע מהתובעת הנזק הנטען בתביעה שלפנינו.

39. ראשית, העלאת טענה זו בשלב שבו הועלתה מהווה שינוי חזית, לו התנגד הבנק. בכתב התביעה ואף בתצהיר של התובעת אין זכר לטענה לחובה לממן את העיסקה בשיטת ליווי פיננסי, וטענה זו גם אינה נתמכת בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, שכלל לא התייחס לחלופת מימון זו באופן שבו בנה את החשבון המשוחזר של התובעת בחוות דעתו. בהיעדר תחשיב מקצועי של עלויות המימון בשיטת הליווי הפיננסי בנסיבות המקרה דנן ממילא כלל לא הוכח כי חלופת מימון בדרך זו זולה יותר מאשר בשיטת אובליגו-ביטחונות. כאן מקום לציין כי גם לדעת המלומדים נחמני ובן-ארי עלות הליווי הפיננסי ליזם אינה תמיד כדאית בשל עלויות המימון הגבוהות שלה, שם עמ' 859.

40. שנית, צוויג העיד כי לא ניתן היה לממן בשיטה זו את העיסקה בשל היעדר אפשרות לשעבד את הקרקע, שעליה הוקם הפרויקט, והתובעת עצמה אישרה את נכונות עדות זו של צוויג (עמ' 22 ש' 10-20 לפרוטוקול הדיון מיום 20/4/09). כזכור, המקרקעין על מחציתו של מגרש שעליו הוקם הבניין שועבדו לטובת הבנק רק בסוף 1996 לאחר שהבניין היה בשלבים האחרונים לבנייתו. על חשיבותו המכרעת של שיעבוד המקרקעין והפרויקט עצמו לטובת הבנק כתנאי לליווי הפיננסי של עסקת בנייה ראה במאמרם של נחמני ובן-ארי, שם בעמ' 854-855. התובעת לא הביאה בדל של ראיה להוכיח כי בנק זה או בנק אחר היה מסכים לממן בשיטת ליווי פיננסי את העיסקה בהתחשב במאפייניה הייחודיים של עיסקה זו בנסיבות העניין: היעדר יכולת לשעבד את הקרקע בתחילת הוצאתו לפועל של פרויקט הבנייה ואי מימוש כל דירות התמורה בפרויקט לצורך כיסוי מלוא עלויות העיסקה. רוצה לומר, כי לגרסת התובעת עצמה לא היה בתוכניותיה לממן את הפרויקט ממכירת כל דירות התמורה בפרויקט אלא את חלקו של הפרויקט תכננה לממן מכספי משכנתא
בסכום "שמלכתחילה לא היה לה ברור באיזה סכום תסתכם" (ס' 3 לסיכומי ב"כ התובעת). שיטת ליווי פיננסי בנויה על שיטת מימון בגישת ההשלמה של הפרויקט, לפיה פירעון האשראי הבנקאי אמור לבוא מהמקורות שינבעו מהפרויקט נשוא האשראי לאחר השלמתו (ראה במאמרם של נחמני ובן-ארי, שם עמ' 852). מכאן, שאם במקרה שלפנינו לא היו התקבולים הצפויים מהפרויקט לכסות את מלוא הוצאות העסקה לא ברור כיצד בנק זה או אחר היה מסכים להתקשר בעיסקת ליווי פיננסי, שרווחיותה מבחינת הבנק הייתה מוטלת בספק (על כך ראה במאמרם של נחמני ובן ארי, שם בעמ' 857).

41. לבסוף, גם כאן חוסר המעש של התובעת ייזקף לחובתה. התובעת העידה כי בשום שלב לא העירה לבנק כי המימון שקיבלה ממנו אינו מספק וכי היא זקוקה למימון בתנאים אחרים (עמ' 32 ש' 9-30 לפרוטוקול הדיון מיום
ועמ' 9 ש' 28-עמ' 10 ש' 324/9/08). היא לא טרחה גם לפנות לבנקים אחרים לבדוק את תנאי המימון הקיימים אצלם לסוגי העסקאות מסוגה התקשרה התובעת עם הנתבע, ולכן כלל לא הוכח כי היא הייתה זכאית לתנאי מימון אחרים מאלה שקיבלה בפועל אצל הנתבע. אני דוחה את הטענה של התובעת שהייתה מניעה ממשית שמנעה ממנה אפשרות לפנות לבנקים אחרים בשל כך בלבד שהתובעת הייתה קשורה בהסכמי מימון עם הבנק הנתבע. התובעת ידעה כבר בתחילת ההתקשרות עם הנתבע את גובה האשראי שהיה בכוונתו של צוויג להעמיד לה, ואם לא ידעה זאת דבר לא מנע ממנה לברר את העניין בטרם ההתקשרות הפורמאלית עמו. משכבר אז לא היה במימון זה לכסות את מלוא הוצאות הבנייה, יכלה התובעת כבר אז לפנות לבנקים אחרים אף לפני ששעבדה את נכסיה לנתבע או התחייבה בדרך אחרת כלפיו. אך גם בהמשך ההתקשרות עם הנתבע, לא התרשמתי כי הייתה לתובעת קיימת מניעה אמיתית מלעבור לבנק אחר לצורך גיוס מימון נוסף לבנייה, כפי שבפועל עשתה בשנת 2000, כשיתרת החוב כלפי הנתבע הייתה גבוהה במיוחד ועמדה על למעלה ממיליון ש"ח.

42. גם בפסיקה שאליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו לא היה כדי להועיל במאומה לתובעת. בשני פסקי דין ה"פ (מחוזי-ת"א) 961/01 קפרא אפרים נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (סניף רחובות) (להלן: "

פסק דין
קפרא") ובת.א. 220168/02 (שלום-ת"א) חיים צור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "

פסק דין
צור"), שבהם נאחז ב"כ התובעת כבגלגל ההצלה, אין הנדון דומה לראיה.

43. ב

פסק דין
קפרא הגיע בית המשפט למסקנה כי נכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה לצד הסכמים כתובים, לפיו פירעון ההלוואות שקיבל התובע שם מהבנק הנתבע לצורך מימון עסקת בנייה יהיה מכספי מכירת הדירות בפרויקט ולא מהחזרים תלת-חודשיים בסמוך לאחר מתן ההלוואות על-פי הכתוב במסמכי ההלוואות. בענייננו, לעומת זאת, לא נטען ולא הוכח שנכרת הסכם דומה בין התובעת לבין הנתבע. ראינו לעיל, שבמקרה שלפנינו לא היה סיכום ברור בין התובעת לבין הבנק באשר לתנאי מימון הבנייה, והבנק עצמו פעל במתן האשראי לפי המצגים שהציגה לו התובעת בעניין זה. לא זאת בלבד, אלא שבענייננו, בשונה מהמקרה של קפרא, התובעת עצמה טוענת כי לא תכננה לממן את מלוא עלויות הבנייה מכספי מכירת דירות התמורה אלא כי התכנון שלה היה לממן את חלקה של עסקת הבנייה מכספי הלוואות משכנתא, שעל הבנק היה להעמיד לה, ושעד היום אין היא יודעת להגיד באיזה סכום היו אמורות להסתכם אותן הלוואות. מכאן שבמקרה זה כלל לא יכולה להישמע הטענה שהנתבע לא היה אמור לחייב את התובעת בהחזר ההלוואות שלא על-פי תנאי ההסכמים שכרתה עם הבנק.

44. ב

פסק דין
צור קיבל בית המשפט את הטענה של התובעים שהריבית בהלוואות שקיבלו מהבנק הנתבע הייתה אמורה להיות מחושבת לפי הריבית המקובלת בהסכמי ליווי פיננסי רק בשל העובדה שהאפשרות של מימון בשיטת הליווי הפיננסי כלל לא הוצעה לתובעים שם. במקרה שלפנינו לא נמצא יסוד לטענה ברוח זו, בין היתר, משום שלא הוכח שמימון בשיטת ליווי זו בנסיבות מקרה זה הייתה בהכרח זולה יותר מהשיטה שבה מומנה העיסקה בפועל ומאחר שלא הוכח כי התובעת הייתה זכאית לקבלת מימון בשיטה זו לנוכח מאפייניה הייחודיים של העיסקה, שבה התקשרה.

45. מן המקובץ עולה, כי התובעת לא הוכיחה כי המימון שקיבלה מהבנק הועמד בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ותוך הפרת חובות האמון והזהירות שבהן מחויב הנתבע כלפיה. ככל שלא ענה מימון זה לציפיותיה של התובעת הבירור הראיתי של התביעה העלה כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה. משכך, דינה של תביעת התובעת, שכולה מיוסדת על אותה עילה הקשורה לתנאי האשראי שקיבלה מהבנק, להידחות.

46. לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל מתייתר הדיון בסוגיית ההתיישנות שהועלתה בסיכומי ב"כ הבנק.

סוף דבר
47. התביעה נדחית.

48. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

49. המזכירות תשלח את העתקי פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום,
ב' חשון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5090/04 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/10/2011)