פסקי דין על רנה כץ | פסקי דין על הרשות לזכויות ניצולי השואה | פסקי דין על משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים |
23601-08/10 וע 01/11/2011
וע 23601-08/10 רנה כץ נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ו"ע 23601-08-10 כץ נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
ועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
בפני
כב' השופטת
בדימוס רחל גרינברג
- יו"ר
ד"ר נעמי אפטר- חברה
עו"ד דן יערי- חבר
העוררת
רנה כץ
נגד
המשיבה
הרשות לזכויות ניצולי השואה
משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
פסק דין
העוררת, גב' רנה כץ
, נולדה ב-1931 בהונגריה ובתקופת הרדיפות היתה במשך כשנה, ועד אפריל 1945, בגטו ובמחנות ריכוז/השמדה. הערר נסב על החלטות המשיבה בשני נושאים:
-
אי הכרה בחלק מן המחלות בהן לקתה העוררת כקשורות לרדיפות;
-
מועד תחילת תשלום תגמולים בגין שתי פגימות בהן הכירה המשיבה: תגובה נפשית לרדיפות ושחפת. מועד ההכרה והתשלום נקבע מיום הפנייה המחודשת למשיבה ב- 1.3.10, ואילו לטענת העוררת היא זכאית לתגמולים למפרע מ- 1.4.54.
עקב ההכרה בשתי הפגימות נקבעה לעוררת נכות צמיתה של 55%: 50% פגימה נפשית ו- 10% שחפת וזאת, כאמור, מיום 1.3.10.
בתחילת הדיון הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמה לגבי פגימות
נוספות בהן הכירה המשיבה:
-
שלפוחית שתן ודלקת בתפקוד – בשיעור 50%
-
מחלת ורידים ברגליים – בשיעור 50%
-
אוסטרופורוזיס – בשיעור של 100%
הפגימה היחידה שנותרה במחלוקת ודורשת התייחסותנו היא יתר לחץ דם. לאור המסמך הרפואי החתום ע"י ד"ר עדי וייזר, אנו קובעים כי ע"פ תבחיני ועדת שני, יש להכיר בפגימה זו בשיעור של 75% על חשבון הרדיפות.
העובדות הרלוונטיות:
א.
בשנת 1962 הגישה העוררת תביעה למשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). בטופס התביעה ציינה את המחלות שנגרמו לה בזמן הרדיפות: ריאות, כליות וטיפוס מעיים. הוכרה כנכה בשל פגימת הריאות ונדחתה בגין פגימה בדרכי השתן. על החלטת המשיבה הוגש ערר אשר נדחה ע"י ועדת העררים.
ההכרה בפגימת הריאות היתה בשיעור נמוך של 10% שלא זיכה אותה בתגמול.
ב.
ב- 1965 פנתה העוררת למשיבה בבקשה לפתוח מחדש את תיקה בציינה שיש ברשותה ראיות חדשות בנוגע ל"מחלת העצבים", אולם לא ננקטה כל פעולה
בהמשך לפנייה. עורך דינה דאז, עו"ד אריה בן טוב ז"ל, כתב למשיבה ביוני 1965: "ביום 2.6.65 ביקשה התובעת לדון בתביעה בקשר לעצבים. הטיפול לא התקיים כי הנ"ל ניסתה להשיג פיצויים מגרמניה...אבקש להעמידה לבדיקה רפואית."
לאחר פניות אלה העוררת ובא כוחה זנחו את הטיפול בתיק למשך 16 שנה ועד 1981.
ג.
מחליפת מכתבים שהתנהלה בשנים 2- 1981 בין עורך הדין בן טוב, המשיבה והעוררת, עולה כי בעקבות הפניה הנוספת, העוררת הוכרה כסובלת "מהפרעות עצבים" ובהמשך זומנה להופיע בפני
ועדה רפואית לשם קביעת דרגת הנכות. העוררת ובא כוחה ביקשו לפטור אותה מכך כיון שלדבריה לא היתה מסוגלת מבחינה נפשית לחזור ולשחזר את אימי השואה. המשיבה סירבה והודע לעוררת שלא תוכל לקבל תגמולים אם לא תופיע בפני
הועדה. היא זומנה מספר פעמים ולא הגיעה.
ד.
לאחר שכשלו המאמצים לגרום להופעת העוררת בפני
הועדה, כתב עורך דינה למשיבה בספטמבר 1983, כי הוא מבקש "להקפיא את הטיפול בתביעה עד להודעה ממני".
מאותו מועד ועד תחילת שנת 2010 לא נעשה בתיק דבר.
ה.
למען שלמות התמונה; מהחומר שבתיק עולה כי העוררת הגישה טופס תביעה חדש ולפי האמור בו צרפה מסמכים רפואיים שונים. באשר לפגימה הנפשית, חתמה על מסמך בו היא מבקשת כי הועדה הרפואית תקבע את דרגת נכותה לפי החומר המצוי בפני
ה, ללא נוכחותה, וכך נעשה. העוררת הוכרה בגין תגובה נפשית לרדיפות בשיעור של 40% החל מ- 1.3.10.
לדברי ב"כ המשיבה, העוררת מקבלת תגמולים מקרן סעיף 2 ולפי מסמך שבתיק קיבלה גם גמלה לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007.
דיון
ו.
העוררת תובעת מהמשיבה תגמולים למפרע עבור למעלה מיובל שנים – משנת 1954 ולמצער מיום הגשת התביעה ב- 1962.
נפתח ונאמר כי בתביעה מ- 1962 העוררת לא תבעה תגמול בשל בעיות נפשיות, ואישור לכך נמצא בהחלטת ועדת העררים בתיק 2508/62. מהניירת שבתיק עולה כי בשנת 1965 היא שקלה הגשת תביעה גם בגין פגימה זו, אולם בפועל לא נעשה דבר עד 1981- ראה סעיף ב' לעיל. אשר על כן נתרכז בעיקר בפרק הזמן מ- 1981 ועד לתחילת תשלום הגמלה ב- 2010.
ז.
אין חולק כי על פי חוק הרדיפות נכה שתביעתו התקבלה, עניינו מועבר לועדה רפואית "לשם קביעת דרגת הנכות...ויחולו הוראות סעיף 6 לחוק האמור" (סעיף 8 לחוק הרדיפות). ברור אם כן, שלא ישולמו תגמולים לנכה מבלי שנקבעה לו דרגת נכות ע"י ועדה רפואית.
העוררת ובא כוחה דאז היו מודעים לתוצאות הסירוב להופיע בפני
ועדה רפואית ועד כאן אין למעשה מחלוקת בין הצדדים.
טענת העוררת היא כי היה על המשיבה לפעול לקביעת דרגת נכות על סמך
החומר שהיה בפני
ה וללא נוכחות העוררת, וזאת בהתאם לתקנה 4 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות) תשמ"ד-1983 הקובעת כי הועדה הרפואית רשאית לקבוע אחוזי נכות ללא נוכחות הנכה וכן משום שכך נהגה המשיבה במקרים אחרים עוד לפני התקנת התקנות הנ"ל.
לא נוכל לאמץ טענה זו בין שהיו מקרים בהם דנה הועדה ללא נוכחות הנכה, כטענת העוררת, ובין אם לאו. איננו יודעים איזה חומר רפואי היה בפני
הועדה ומה היו שיקוליה. ניתן לשער, בין היתר, כי לאור תביעת העוררת לקבל תגמולים למפרע מ- 1954, הועדה ביקשה לבחון מצבה ב- 23 השנים שקדמו להכרה בפגימה הנפשית ב-1981 ולהתרשם מהעוררת באופן בלתי אמצעי, ראה
בג"צ 6/76 שווארצאפל נ' הרשות המוסמכת והועדה הרפואית.
ח.
טענה נוספת שבפי העוררת היא כי הבקשה משנת 1983 "להקפיא את הטיפול" נשארה תקפה במשך 30 שנה.
גם בטענה זו לא מצאנו ממש. העוררת לא השלימה את ההליכים הדרושים לקביעת אחוזי נכות, הקפאת ההליך כמו במקרה הנוכחי אינה מהווה מחסום בפני
מרוץ ההתיישנות, התביעה התיישנה והגשת התביעה החדשה ב- 2010 התאפשרה בגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות) תשנ"ח- 1998.
ט.
בנקודה אחת אנו מקבלים טיעוני העוררת: מחלת השחפת הוכרה כקשורה לרדיפות ודרגת הנכות בגינה נקבעה עוד ב- 1962.
י.
יחד עם זאת, לאחר שהעמדנו את הדברים על מכונם מבחינה עובדתית ומשפטית,
אנו מתקשים להשלים עם התוצאה אליה הגענו המותירה אותנו בתחושה של אי עשיית צדק עם העוררת. אין חולק שהעוררת עברה בתקופת השואה תלאות לא יתוארו וקשה שלא להניח כי אילו התייצבה בפני
הועדה הרפואית, כפי שנדרשה בזמנו, היתה נקבעת לה דרגת נכות נפשית בשיעור של 25% לפחות. כמו כן לא ניתן לבטל במחי יד את הסיבה הנפשית שציינה לאי התייצבותה בפני
הועדה.
אשר על כן, במקרה יחיד ומיוחד זה ולפנים משורת הדין, אנו קובעים כי העוררת תקבל תגמולים מיום ההכרה בפגימה הנפשית. כמו כן אנו חוזרים ומציינים כי התקבל עררה על אי ההכרה בפגימת יתר לחץ דם- ראה לעיל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
זכות ערעור תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.
ניתן היום,
ד' חשון תשע"ב, 01 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.
_________________
_________________
ד"ר נעמי אפטר
עו"ד דן יערי
וע ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים 23601-08/10 רנה כץ נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים (פורסם ב-ֽ 01/11/2011)