פסקי דין על שאדי אידריס ואח' | פסקי דין על דוד ליאור סבג ואח'

4986-02/11 תק     01/11/2011




תק 4986-02/11 שאדי אידריס ואח' נ' דוד ליאור סבג ואח'








בית משפט לתביעות קטנות בעכו



ת"ק 4986-02-11 אידריס ואח'
נ' סבג ואח'






בפני

כב' השופטת
זהבה (קאודרס) בנר

תובעים
1
.
שאדי אידריס

2
.
מייסון אידריס


נגד

נתבעים
1.דוד ליאור סבג
2.הפניקס חברה לביטטוח בע"מ





פסק דין




בפני
י תביעה רכושית בגין תאונת דרכים.
א.

רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
באופן כללי קיימים בשיטת המשפט הישראלי שני נטלי הוכחה: האחד – נטל ההוכחה במשפט הפלילי, המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר והשני – נטל ההוכחה במשפט האזרחי, המסתפק ברמת שכנוע בדרגת הטיית מאזן ההסתברות.
לא קיימת מידת הוכחה שלישית, אם כי בית המשפט יחמיר או יקל בדרישות אותן יעמיד לצורך הטיית מאזן ההסתברות בהתאם לנסיבות, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה חמורה יותר, תידרשנה ראיות משכנעות יותר.
במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), כלומר פלוני התובע את אלמוני חייב להוכיח בראיות כי אלמוני אכן חייב לו. על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים.
במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפני
ו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד; על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת); בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק.
נטל השכנוע
הינו החובה להוכיח טענת בעל דין כלפי יריבו, בהתאם לדין המהותי. בד"כ יוטל נטל זה על שכם התובע.
הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא

בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את

התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש.
באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע.
נטל הבאת הראיה
הינו חובה דיונית הטפלה לחובת נטל השכנוע ומשמעותה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה. על כן יפתח התובע את מסכת הראיות ובסיומה רשאי הנתבע להביא ראיותיו. לעניין היריב, משמעות הנטל הינה הבאת ראיות להשמטת הבסיס מתחת הראיות שהובאו לחובתו.
לדוגמא
ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.
על מנת שביהמ"ש יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע ביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זה? אם ימציא לביהמ"ש כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקבל על ביהמ"ש לפסוק לטובתו.
היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלו, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז ביהמ"ש יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסוק אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.
לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע.
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני
בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.
עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה.
אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.
בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי די בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.


ב.

שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפני
י לרבות חוו"ד השמאי וצילומי נזק רכב התובעים ורכב הנתבע 1.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להידחות וזאת מהנימוקים שלהלן:
1.
על פי סימני הנזק של רכב התובעת, נראה השפשוף בחלק האחורי שמאלי של רכבה עם כתמים אדומים כצבע רכב הנתבע 1.
2.
דווקא אופן התנגשות כלי הרכב, על פי גרסת הנתבע בשרטוט א', היא המתאימה לנזקים אלה.
3.
אני קובעת כי שני כלי הרכב יצאו מהחניה, אחד אחר השני, כאשר התובעת היא הראשונה בנסיעה אחורית ולא הוכח באיזה נתיב מבין שני הנתיבים אירעה ההתנגשות. סביר הרבה יותר להניח כי שני כלי הרכב היו בתנועה, התובעת היתה בסיום התיישרותה לאחר יציאתה מהחניה בנסיעה אחורית והנתבע 1 היה בחלק מרכבו כבר בתוך הנתיב השמאלי הקרוב לחניות.

ומכאן אני למדה כי נהגי שני כלי הרכב – גם אם היה לילה – אך המקום היה מואר, לא פעלו על פי הדין ולא שמו ליבם לתנאים מסביב ולא נהגו בזהירות המתאימה והמוקפדת ועל כן אירעה התאונה. דהיינו שני הנהגים אחראים במידה שווה לאירוע התאונה וכל אחד יישא בנזקיו.

ג.
התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
ד' חשון תשע"ב, 01 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 4986-02/11 שאדי אידריס ואח' נ' דוד ליאור סבג ואח' (פורסם ב-ֽ 01/11/2011)