פסקי דין על שלמה עובדיה | פסקי דין על רחל עובדיה | פסקי דין על רוזה רווח | פסקי דין על מימון בן דוד לוגאסי | פסקי דין על מדינת ישראל |

809/76 עא     15/03/1979




עא 809/76 שלמה עובדיה, רחל עובדיה, רוזה רווח נ' מימון בן דוד לוגאסי, מדינת ישראל




(פ"ד מח (3) 641)

(פ"ד לג (1) 701)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 809/76



השופט:
כבוד מ"מ הנשיא (לנדוי
)
כבוד השופט אשר
כבוד השופט אלון


המערערים:
1. שלמה עובדיה

2. רחל עובדיה

3. רוזה רווח


ע"י ב"כ עו"ד א' כספי

נ ג ד

המשיבה:
1. מימון בן דוד לוגאסי

2. מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד י' טפיירו
, עוזר לפרקליט המדינה


ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נצרת
(השופט א' אסא
), מיום 27.10.1976, ב-ת"א 71/75.




פסק-דין



השופט אשר
:

בהתנגשות בין משאית צבאית לרכב מסחרי נפגעו שלושת נוסעי הרכב המסחרי בגופם והרכב עצמו ניזוק קשה. הנפגעים שהם בעלי הרכב, אשתו וגיסתו, תבעו את נזקיהם מהנהג הצבאי ומאת המדינה, מעבידתו, ובתחילת הדיון בבית-המשפט המחוזי הסכימו הצדדים לחלוקת האחריות לתאונה בשיעור של 90% על הנתבעים ו- 10% על בעל הרכב האזרחי. בהמשך הדיון בירר השופט המלומד של בית-משפט קמא (כבוד השופט א' אסא) את נזקי התובעים, ובפסק-דין ארוך ומפורט קבע כי מגיעים להם פיצויים כדלקמן:


לבעל הרכב המסחרי (המערער מס' 1 בערעור שלפנינו)
-.344,770 ל"י

לאשתו (המערערת מס' 2)
-.29,520
ל"י

לגיסתו (המערערת מס' 3)
-.56,277 ל"י


מהסכום המגיע למערער מס' 1 ניכה השופט המלומד 10% כשיעור אחריותו, וחייב את הנתבעים לשלם לו את היתרה בסך 310.293 ל"י בלבד; בתשלום הסכומים המגיעים למערערות מס' 2 ו- 3 חייב השופט את הנתבעים ואת המערער מס' 1 ביחס של 90% על הנתבעים ו10% על המערער מס' 1. על פסק-דין זה ערערו לפנינו הן התובעים- המערערים והן הנתבעים- (המערער-שכנגד), אך במהלך הדיון נזנח ערעורן של המערערות מס' 2 ומס' 3 ונותרו לדיון ערעורו של המערער מס' 1 וערעורם של המערערים הנגדיים.



הנזקים בגין אובדן המכונית


נזקיו של המערער מס' 1 נקבעו על-פי 5 ראשי נזקים ובתוכם הנזק שנגרם למכונית המסחרית ששמשה למערער לביצוע עבודתו. היתה זו מכונית מסוג דודג' מסחרי סגור 200-
d
שנרכשה על-ידי המערער מס' 1 שלושה חודשים לפני התאונה, ועד ליום התאונה הספיקה לנסוע 5000 ק"מ בלבד. המכונית ששוויה בעת התאונה היה כ- 40,000 ל"י נפגעה קשה כל כך עד שלא היה כדאי לתקנה, ולכן נמכרו שרידיה אחרי התאונה תמורת 6000 ל"י. הוכח שבתאריך מתן פסק-הדין עלתה מכונית חדשה מאותו סוג 122.450 ל"י, ועוד הוכח שבאוגוסט 1974, כשבעה חדשים בערך אחרי התאונה, רכש המערער מס' 1 לצורך עבודתו מכונית פיז'ו ישנה ושילם תמורתה- 32,000 ל"י. בבואו לקבוע את נזקי המערער מס' 1 בגין אבדן מכונית הדודג' הסביר השופט המלומד, שעל המערער מס' 1 חלה חובה להקטין את הנזק שנגרם לו עקב הפגיעה במכונית הדודג', וכי רכישת מכונית הפיז'ו אכן באה כדי למלא חובה זו, ולכן יש לנכות מסכום הנזק בראש נזקים זה גם את מחירה של מכונית הפיז'ו. יתירה מזו- מאחר ולפי הלכת
ירדניה (ע"א 606/73, 126/74 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נגד האחים עופר (הולדינגס) בע"מ, ואח'; רשות הנמלים בישראל נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, ואח', פ"ד ל(1) 29, 37 (אושר))
מוטל על בית-המשפט לחשב את שוויה של מכונית הדודג' ההרוסה לפי מחירה המשוערך ליום מתן פסק-הדין יש לשערך לפי אותו תאריך גם את הסכומים אותם מנכים מסכום הנזק והם- מחירה של מכונית הפיז'ו ומחירם של שרידי מכונית הדודג'. לפי הערכתו היה שוויה של מכונית הפיז'ו ביום
מתן פסק-הדין סך 50,000 ל"י ואילו את שווים של שרידי מכונית הדודג' ליום זה הוא העריך בסך 20,000 ל"י.

בהתבססו על הנתונים הנ"ל חישוב השופט המלומד את נזקי המכונית כדלקמן:


שווייה של מכונית דודג' בתאריך פסק-הדין
-
122,450 ל"י

פחות:

שוויה של מכונית הפיז'ו בתאריך פסק-הדין
- 50,000

שווים של שרידי הדודג' בתאריך פסק-הדין
- 20,000

הוצאות גרירה ששולמו ע"י רוכש השרידים
- 1,000

71,000


__________________

הפיצוי המגיע למערער מס' 1

51.450 ל"י





בא-כוחו של המערער תקף בהודעת הערעור הן את ניכוי שוויה של מכונית הפיג'ו והן את השערוך של שווי שרידי הדודג' בסך 20.000 ל"י, אך בהופעתו לפנינו לא התיחס עוד לסכום האחרון ויש להסיק מכך שזנח את ערעורו לגביו. ואכן בדין נזנח הערעור בפרט זה מפני ששערוך שוויה של מכונית הדודג' הניזוקה לתאריך פסק-הדין, גרר אחריו, בהכרח, גם שערוך של כל סכום ששולם למערער מס' 1 על חשבון אותו נזק לפני תאריך פסק-הדין. נותרה, איפוא, לדיון טענת בא-כוח המערער מס' 1 נגד ניכוי שוויה של מכונית הפיז'ו ונראה לי שטענה זאת חיבת להתקבל. לדעתי הרחיב השופט המלומד מעבר למידה סבירה את חובתו של ניזוק להקטין את נזקו, בהניחו כי בעל מיטלטל שנהרס בתאונה חיב לרכוש בכספו מיטלטל דומה ובדרך זאת להקטין, כביכול, את הנזקים הכרוכים בירידת ערך המטבע בעתיד.


אמרתי "כביכול" מפני שלאמיתו של דבר אין כל אפשרות להקטין נזק שנגרם והושלם כולו בעבר (בשעת התאונה), וכשאנו מדברים על הקטנת הנזק כוונתנו לנזק שטרם נגמר ואשר
אפשר היה למנוע או להקטינו על-ידי מאמץ סביר מצד הניזוק. כדוגמה אפשר להזכיר את המקרה שנדון
בע"א 346/60, דוד לנדברג ו"אגד" (א.ש.ד.) בע"מ נגד עליזה הורוביץ, ו- 8 אח', פ"ד טו(2) 1412,
כששדה מרעה של קיבוץ נשרף כולו מפני שחברי הקיבוץ לא נקפו אצבע לכיבוי הדליקה. אילו נקטו חברי הקיבוץ באמצעים סבירים יכלו להקטין את נזקי השריפה, ומשנמנעו מלהציל את החלק שניתן היה להצילו גרמו לכך שהנזק גדל מעבר למה שניתן היה ליחס לנתבעים. מה שאין כן במקרה דנן כשמכוניתו של המערער מס' 1 נהרסה לחלוטין בעת התאונה ולא היה עוד מה להציל.


נראה מדברי השופט המלומד שבדברו על הקטנת הנזק לא התכוון לנזקי המכונית, אותם אי אפשר היה עוד להקטין, אלא ל"נזקי האנפלציה"- אלה הנזקים שנגרמים כשערך הכסף יורד בהתמדה וכתוצאה מכך עולים, בהתאם, מחירי הטובין. אם הבינותי את דבריו נכונה הרי לדעתו חיב בעל מכונית שנהרסה בתאונה לרכוש מיד מכונית אחרת כדי שהמזיק, בבוא הזמן, ישלם פחות ממה שהוא חיב על-פי הלכת
ירדניה
. זוהי דעה המפלה לרעה את הניזק לעומת המזיק. המזיק הוא שחיב להיטיב את נזקי הניזוק, ואם חושש הוא לעליית מחירים בעתיד ימהר נא ויסלק
את הנזק בעוד מועד; ואם דחה את תשלום הנזק, ובינתיים עלו המחירים, יוכל להלין רק על עצמו. הנזק הנוסף שנגרם למזיק על-ידי עליית המחירים הוא נזקו שלו ולא נזקו של הניזוק והרי הניזוק חיב להקטין את נזקיו הוא ולא את הנזקים שהמזיק גרם לעצמו.


זאת ועוד אחרת. השימוש שהניזק עושה בכספו והדרך שבה הוא נוהג כדי לשמור על ערכו וכדי לעשות בעזרתו רווחים אינה ענינו של המזיק. אין חולקים על כך שמעוול שהזיק לרכושו של הזולת חיב להחזיר את מצבו של הניזק לקדמו, ולפי הלכת
ירדניה,
שיעורו של הנזק הוא כמחירו של הרכוש ביום מתן פסק-הדין, ובודאי שאין הניזק חיב לפתור בכספו את בעית עליית המחירים שעלולה להכביד על המזיק. אם יש לניזק כסף והוא רוצה להשקיעו הרי זה ענינו ואין למזיק זכות להנות מהשקעותיו של הניזק. על היבט זה של השאלה עמד
השופט ברנזון בע"א 606/73, 126/74,

הנ"ל ובהתייחסו
למזיק
אמר
(בע' 37)
שכ"שמדובר בעוולה... עליו כידוע להחזיר עד כמה שאפשר את המצב לקדמותו... פירוש הדבר, שעליו לתת בידי הנפגע את שוויו באותו זמן כדי שיוכל לצאת לשוק ולרכוש אותו רכוש במקום זה שאבד לו... באותו זמן כשהפיצוי שקיבל מהמזיק או מהמפר מצוי בידו. ואם תאמר: יצא הנפגע לשוק ביום גרימת הנזק וישיג... בכספו את שנפגע, וכך יפתור את בעיית עליית המחירים שעלולה להתעורר אחר כך אשיב בדברים הנכונים הבאים שנאמרו בענין
קור גביש, (ע"א 224/59, קור גביש מפעלי קרב וקירור בע"מ נגד ברוך פטיגרו, פ"ד י 1370, בע' 1373):

"אפשר מאד שאין בידו הכסף הדרוש לכך כלל ועיקר; ואף אם מצוי אצלו כסף, או שיכול היה ללוותו בריבית, הנה זכותו היא להשקיע כסף זה בעסקים שרווחיהם בצדם".


סיכומו של דבר, לא חלה על המערער מס' 1 חובה לחסוך מהמשיבים את "נזקי האינפלציה", והחלטתו של השופט המלומד שהתבססה על הנחה הפוכה לא תוכל לעמוד. בהיעדר חובה להקטין את נזקי המשיבים מהסוג של נזקי אינפלציה אין עוד חשיבות לעובדה שהמערער מס' 1 רכש למעשה, זמן מה אחרי התאונה, מכונית אחרת ומאז השתמש בה בניהול עסקו. אילולא השתמש כך במכונית הפיז'ו יכול היה לשכור מכונית מתאימה אחרת לצורך עסקו ויתכן שאת דמי השכירות יכול היה לתבוע מהנתבעים (
charalsworth on negligence ivth ed. p. 583)
בנוסף על מחירה של מכונית הדודג' שאבדה. אך לשיקולים אלה אין חשיבות לעניננו באשר
המערער מס' 1 לא תבע פצויים נוספים כל שהם בקשר למכונית שנהרסה אלא את מחירה. לא היה מקום להפחית ממחיר זה את הסכום של 50.000 ל"י או סכום אחר כל שהוא בקשר עם רכישת מכונית הפיז'ו, ולכן עלינו לתקן את פסק-הדין על-ידי העמדת הסכום שנפסק בגין "נזקי המכונית" על סך 101.450 ל"י, ואחרי ניכוי של 10% תישאר יתרה בסך 91.315 ל"י.



הפסדי השתכרות של המערער מס' 1 בעתיד


בבואו לקבוע את ההפסדים הנ"ל הניח השופט המלומד כבסיס לחישוביו שלולא מומו היתה השתכרותו של המערער מס' 1 במועד פסק-הדין מגיעה לסכום של 44.000 ל"י לשנה, וכן הניח כי נכותו הקלינית הצמיתה היא 44% (סעיף 2 של פסק-הדין), אך לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד לקח בחשבון נכות של 60% העולה על הנכות הקלינית. לדעתו של השופט זכאי המערער מס' 1 לפיצוי אובדן השתכרות למשך 7 שנים ממועד פסק-הדין, כשהסכום מהוון בריבית של 3%. בהסתמך על הנתונים הנ"ל ערך השופט חישוב כדלקמן: את אבדן כושר השתכרותו בעתיד של המערער מס' 1 קבע ב- 26.400 ל"י לשנה וסכום זה הכפיל ב- 7 שנים; מסכום המכפלה של 184,800 ל"י חישב 90% וכך הגיע לסך 166,320 ל"י אותו פסק למערער מס' 1 בראש נזקים זה.


טוענת באת-כוח המערערים-שכנגד, כי השופט המלומד טעה בחישובו הנ"ל, ושצריך היה לחשב את הפסדי המערער מס' 1 לפי נכות של 44%. לא אוכל להסכים לדעתה. נכות קלינית אינה תואמת תמיד את הפסד כושר השתכרותו של נכה, ואין לבוא בטרוניה עם השופט המלומד על שהעריך את כושרו של המערער מס' 1 על-פי כלל הראיות שהיו לפניו. אומדנו נראה לי סביר ולא הייתי מתערב בקביעת הסכום של 166.320 ל"י הנ"ל.


הפסדיה של המערערת מס' 2


למערערת זאת שהיא אשת המערער, פסק השופט המלומד סכום כולל של הפסד השתכרות בסך 5000 ל"י, וכן פסק לה כהוצאות מוערכות לעוזרת בעתיד סך 11520 ל"י. באת-כוח המערערים-שכנגד מערערת על פסיקת שני סכומים אלה בטענה שלא הוכח, כי אשת המערער מס' 1
אינה מסוגלת לנהל את משק ביתה לבדה ושלא הוכח שהיא עבדה והשתכרה ערב התאונה. טענות אלה אינן נראות לי. הוכח שהאשה סבלה, וממשיכה לסבול מהחבלות שנחבלה ושבעטין נקבעו לה 5% נכות לצמיתות. הוכח גם שהיא נהגה ללוות את המערער מס' 1 בנסיעותיו העסקיות ועזרה לו, כמידת מה, בעבודתו. הסכום שנפסק לאשת המערער כפיצוי על הפסדי השתכרות הוגדר על-ידי השופט בסכום סמלי בלבד, שמא לא תוכל האשה בעתיד להמשיך ולעזור לבעלה באותה המידה שבעבר, ועל נימוקו זה של השופט המלומד הייתי מוסיף שבהתחשב עם הפגיעה הרצינית בבריאות בעלה יתכן שאשתו תידרש בעתיד לתרום לפרנסת המשפחה במידה גדולה בהרבה מזו שבעבר ואז בודאי תהווה נכותה מכשול בדרכה. הסכום שנפסק לה הוא מינימלי ולא היה טעם לערער עליו. גם הפיצוי של 100 ל"י לחודש שהוענק לאישה לצורך העסקת עוזרת בית בעתיד עד הגיע האישה לגיל 65 הוא מינימלי. השופט המלומד לא התעלם מכך שכמו כל אשה מזדקנת היתה גם אשת המערער, עם התקדמות הזמן, מגיעה לרגע שבו תזדקק לעזרה בבית וזאת אפילו לא נפגעה כלל בתאונה, אך פגיעתה בודאי תקדים את הצורך בהעסקת עוזרת וגם הטיפול המוגבר אותו היא חיבת להגיש לבעלה בעקבות פציעתו יחיב אותה להעסיק עוזרת בעתיד. נימוקים אלה נראים סבירים בעיני והייתי דוחה את ערעורם של המערערים שכנגד במידה והוא מופנה נגד המערערת מס' 2.



הפסדיה של המערערת מס' 3


למערערת זאת שנכותה לצמיתות נקבעה כ- 10% פסק השופט המלומד הפסד השתכרות בעתיד בסך 15,000 ל"י והוצאות עוזרת בית בעתיד בסך 19,422 ל"י. המערערים שכנגד מערערים על פסיקה זאת מאותם נימוקים שנטענו נגד המערערת מס' 2 היינו- לא הוכח שהיא עבדה והשתכרה ערב התאונה וגם לא הוכח שהיא אינה מסוגלת לנהל בעצמה את משק ביתה.


לדעתי יש לדחות את הטענות הנ"ל של המערערים-שכנגד. המערערת העידה כי בעבר היתה מטפלת בשני ילדים ומשתכרת 250 ל"י לחודש בעבור כל ילד שבטיפולה, והיא אף הגישה (ללא התנגדות) שני אישורים ת/17 ות/18 מהורים שבילדיהם טיפלה. השופט המלומד האמין לעדות זאת, כפי שזכאי היה לעשות, ולהתחשב עם מצב בריאותה קבע שלולא התאונה היתה ממשיכה בעבודה חלקית זאת במשך 6 שנים נוספות. הסכום שנפסק למערערת מס' 3 בנסיבות אלה הוא קטן בהרבה ממה שהגיע לה על-פי נימוקי השופט המלומד וקשה להבין מה טעם ראו המערערים שכנגד לערער על פסיקתו זו. אשר
לעזרה שתידרש לה בעתיד בניהול משק הבית חזר השופט המלומד על ההערות שהשמיע בקשר למערערת מס' 2, אך את "תרומתה" של התאונה לקיום הצורך בעוזרת העמיד על סך 150 ל"י לחודש עד הגיעה לגיל 65 וזאת, כך יש להבין, בגלל פציעתה הרצינית יותר ונכותה הגבוהה יותר של המערערת מס' 3. נימוקיו אלה של השופט המלומד נראים נכונים בעיני ולא הייתי מתערב בפסיקת הפיצויים בראש נזיקים זה.


לפני שאסיים אעיר, דרך אגב, שהשופט המלומד הגביל את זכותן של שתי המערערות לעזרה במשק ביתן לתקופה שעד הגיען לגיל 65 ולא ברור מנין שאב הגבלה זאת. אילו ערערו הנשים על אותה הגבלה בזמן היה מקום להאריך את התקופה בהרבה, אך בהיעדר ערעור מצדן יש להשאיר את החלטתו של השופט המלומד על כנה.



הצמדת סכום הפיצויים


בא-כוח המערערים התאונן לפנינו, שגם אחרי מתן פסק-הדין של בית-משפט קמא לא שילמו הנתבעים (המערערים שכנגד) סכום כל שהוא על חשבון הפיצויים שנפסקו נגדם, וזאת למרות פניותיו הרבות אל פרקליטות המדינה. הוא הדגיש שעל-ידי דחיית התשלום נגרם למרשיו נזק גדול עקב ירידת ערך הכסף ואין בכוחה של ריבית הנפסקת על-ידי בית-המשפט כדי לפצות על הנזק הממשי שנגרם להם. הוא היה מוכן להמציא ערבות בנקאית לכל סכום שישולם למרשיו לפי פסק-הדין וזאת למקרה שהמערערים שכנגד יזכו בערעורם, אך הצעתו זו לא נתקבלה. הממונה על המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה דחה את כל הפניות בטענה שלפי החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 ותקנות הוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, תשל"ז-1976 אין לשלם סכומים כל שהם על חשבון פסק-הדין שעליו ערערה המדינה. היא היתה מוכנה לשלם למערערים "לפנים משורת התקנות" סכום עד מאתיים אלף לירות בתנאי שיוגשו לה נימוקים מדוע זקוקים המערערים לכסף באופן דחוף, אך בא-כוח המערערים ראה עלבון לעצמו, בעצם הצגת התנאי ולא ניצל את ההצעה. כאמור מבקשים המערערים שאנו נפסוק להם פיצוי נוסף בגין התנהגותה של בא-כוח המדינה, ואת סכום הפיצוי העמיד בא-כוחם בעיקרי הטיעון שלו על סך 115.450 ל"י.


אין זאת הפעם הראשונה שמערערים מתאוננים לפנינו על סירובה של המדינה לשלם להם את הסכום שנפסק נגדה בערכאה הראשונה, בטענה שהיא ממתינה לתוצאות הערעור שהוגש על פסק-הדין. בהזדמנויות רבות הסברנו לבאי-כוח המדינה שאין דעתנו נוחה מעיכובי תשלום בלתי מוצדקים אלה, וכי יש לראות בכך העדפה בלתי סבירה של המדינה לעומת כל חיב אחר.
בע"א 395/76, אסתר שרעבי-בן-חור נגד אברהם הררי, ואח', פ"ד לא(2) 707, 713, 714, 712, 715 (הוסבר),
הביעו שניים משופטי ההרכב,
מ"מ הנשיא (לנדוי
) והשופט ויתקון,
בהערת אגב, את טרוניתם על המצב הקים. בין היתר אמר
מ"מ הנשיא (לנדוי
) (בע' 713):

"עיכוב הכסף בידי המדינה גרם למערערת נזק ובמקביל לכך הוא מעשיר את המדינה ללא הצדקה בסכום השווה לירידת ערך הכסף אשר
חלה בתקופת הבינים. זהו נזק אשר
נגרם לניזוק והמצדיק פסיקת פיצויים בנוסף על הסכום שנקבע בפסק-הדין של הערכאה הראשונה, ויש לראותו כתולדה של מעשה הנזיקין המקורי, בתורת חוליה נוספת בשרשרת הסיבתית שתחילתה במעשה הנזיקין. ואם ייאמר שעילת הנזיקין כבר נתמצתה עם מתן פסק-הדין, ניתן אולי לבסס עילת נזיקין נפרדת, בשל אי-תשלום הכסף במועדו, על יסוד סעיף 63 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש)...."



השופט ויתקון
לא הסכים לדעת
מ"מ הנשיא
, כי אי תשלום חוב במועדו מהווה עוולה אזרחית, אך לא חסך דברי בקורת מהמדינה ובין היתר אמר ש"מעשה של יושר אלמנטרי הוא לכבד פסק-דין שניתן ולשלם את החוב הפסוק" (
בע' 714)
.


אף אני בדעה שהגיע הזמן לשנות את החוק הקים ולהשוות את מצבה של המדינה בענין תשלום הסכום שנפסק נגדה למצבם של כל חייבים אחרים, אך אין אני שותף לבקורתם של חברי במידה והיא מופנית נגד עורכי-הדין המייצגים את המדינה לפנינו. עורכי-דין אלה אינם חוששים לעשות בכספי המדינה כרצונם וחובתם הבלתי מעורערת היא לנהוג על-פי החוק, אפילו הוא נראה בלתי צודק. סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"י-1958 מורה:

"

פסק דין
שניתן נגד המדינה ושאין עליו עוד ערעור יועבר על ידי שר המשפטים לשר האוצר, ויבוצע על ידי שר האוצר, ודיני ההוצאה לפועל של פסקי הדין לא יחולו".



בע"א 395/76,
פירש חברי הנכבד
מ"מ הנשיא (לנדוי
)
את הסעיף הנ"ל באופן דווקני לאמור
(בע' 712)
ש
"המדינה לא תהיה חייבת לשלם סכומים כאשר
קיימת עדיין האפשרות שבערעור שהיא הגישה יבוטל החיוב או יופחת הסכום הפסוק"

ועם פירושו זה הסכימו שני השופטים האחרים שישבו עימו. פירוש זה תואם את האמור בתקנה 2(א) לתקנות הוצאה לפועל של פסקי הדין נגד המדינה, תשל"ז-1976, שלפיה יועבר לחשב לתשלום כל הסכום שנפסק
לזוכה, בתנאי שאין עוד ערעור מטעם המדינה על פסק-הדין. במקרה דנן הוגש ערעור על-ידי המדינה ופשיטא שכל עוד לא באה הכרעה בערעור זה לא היתה פרקליטות המדינה חיבת להעביר לחשב הוראת תשלום לטובת המערערים או מי מהם.


בדברי הנ"ל התייחסתי לטענות באי-כוח הצדדים כפי שנטענו לפנינו ביום שמיעת הערעור- הוא ה- 12.10.1978; אך בינתיים נשתנה המצב בעטיו של חוק פסיק ריבית (תיקון מס'
3), תשל"ט-1978 שפורסם בס"ח 920 ב- 1.1.1979. חוק זה מסמיך רשות שיפוטית לפסוק, לפי שיקול דעתה, הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית בגין כל סכום שנפסק לטובתו של בעל-דין. בסעיף 9(א) שבו נקבע כי החוק יחול גם על העניינים התלויים והעומדים בעת תחילתו לפני כל רשות שיפוטית. עם חקיקתו של חוק זה החלטנו לבקש מבאי-כוח הצדדים טענות נוספות בענין זכותם של המערערים דנן להצמדת סכומי הפיצויים שנפסקו לטובתם מאז תאריך פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הטענות הנוספות הוגשו בכתב ואחרי עיון בהן באנו לידי מסקנה כי יש להיעתר לבקשת המערערים ולהחיל את הוראות תיקון מס' 3 הנ"ל על הסכומים המגיעים להם לפי פסק-דין זה. בצדק העירה באת-כוח המערערים-שכנגד שאין רלבנטיות לשאלה אם עיכוב התשלום על-ידי המערערים שכנגד היה כדין אם לאו, ובכך ניטל העוקץ מהשאלה אם נהגו המשיבים כדין כשלא שילמו למערערים את שהגיע להם על-פי פסק-הדין של בית-משפט קמא. לא מצאנו בטענות הנוספות דבר שישלול הענקת הפרשי ההצמדה למערערים, ועל כן אנו מחליטים כדלקמן:

א.
אנו מחליטים לקבל את ערעורו של המערער מס' 1 ולהעלות את הסכום שנפסק לו לסך –. 355,293 ל"י.
ב.
אנחנו דוחים את ערעוריהם האחרים של המערערים ואת הערעור של המערערים-שכנגד.
ג.
אנו מחיבים את המשיבים (המערערים-שכנגד) לשלם למערערים את סכומי הנזק שנפסקו לטובתם, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם סמוך לפני מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא, ובמקום הריבית שנפסקה על-ידי בית-משפט קמא תבוא ריבית לא צמודה של 3% לשנה.
ד.
המשיבים (המערערים שכנגד) ישלמו למערערים הוצאות ערעור זה בסך -.10,000 ל"י.

מ"מ הנשיא (לנדוי
):

בענין אובדן המכונית בתאונה שגה השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי שגיאה גלויה על-פי שיטתו שלו, בנוגע להערכת הנזק בהתחשב בעובדה שהמערער הראשון רכש מכונית אחרת מסוג פיז'ו באוגוסט 1974. לפי השיטה הזאת לא היה מקום להפחית את מחיר הפיז'ו בסך -.32,000 ל"י מפיצויי הנזק, כי ברור שגם סכום זה הוא בכלל הנזק שעליו חיבים המשיבים לפצות את המערער.


השאלה אם שיטתו של השופט נכונה אינה נראית לי קלה. אמנם נכון הדבר שהניזק אינו חיב לרכוש חפץ אחר תמורת החפץ שאבד עקב מעשה הנזיקין של המזיק. זאת אנו למדים מן המובאה מפרשת
קור גביש (ע"א 22/54)
, שהביא חברי הנכבד השופט אשר
בחוות דעתו. אבל מה הדין, כאשר
בפועל רכש הניזק חפץ אחר תחת החפץ שאבד, כדי להקטין נזקו? האם גם במקרה כזה יש להעריך את הנזק, בלי להתחשב בעובדה זו? בספר
mcgregor on damager
, מהדורה 13, בע' 176 ואילך (סעיף 246 ואילך) מצויה סקירה המעידה על חוסר בהירות בפסיקה האנגלית בשאלה זו. לא הובא לפנינו תקדים מן הפסיקה שלנו. אני נוטה להסכים לדעת חברי הנכבד שאין להביא בחשבון את קניית מכונית הפיז'ו על-ידי המערער, אך אינני רואה צורך לפסוק הפעם סופית בבעיה הכללית של הקטנת הנזק על-ידי הניזק בדרך רכישת נכס תחליף במקום הנכס שאבד. וזה הטעם: הרכב שנרכש על-ידי המערער לא היה שווה בתכונותיו לרכב שאבד. היה זה רכב משומש, מטיב ירוד, ואילו הרכב שאבד היה כמעט חדש. עשיית השוואה בין שני נתונים שונים כאלה היה מכניס את בית-המשפט לחישובים מסובכים שאין הוא חיב לעסוק בהם. לשון אחרת, רכישת הרכב
הזה
על-ידי הניזק היא עובדה בלתי רלבנטית להערכת הנזק שנגרם. את הנזק צריך איפוא להעריך רק לפי מחירה של מכונית אחרת במקום זו שאבדה, במצב שבו היתה המכונית בעת אבדנה, לפי המחירים בעת מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה- זאת לפי הלכת
ירדניה, ע"א 606/73, 126/74,
ודעת הרוב בפרשת
אררט ד"נ 39/75, 41/75 רשות הנמלים בישראל נגד אררט, חברה לביטוח בע"מ, ואח' האחים עופר (הולדינגס) בע"מ נגד רשות הנמלים בישראל, ואח', פ"ד לא(1) 533,
מחיר זה היה 122,450 ל"י. מזה יש לנכות את שווי השרידים של המכונית שאבדה, מאחר שהמערער מכר שרידים אלה. שווי זה היה לפי קביעת השופט המלומד
-.20,000 ל"י, וכן מוסכם שיש לנכות הוצאות גרירה סך -.1,000 ל"י ששולמו על-ידי רוכש השרידים. לפיכך מגיע למערער על חשבון פריט זה 90% מסך -.101,450 ל"י, בצירוף ריבית (לפי החשבון שעשה המערער בעיקרי הטיעון תבע יותר מסכום זה).


בנוגע לפיצויים שנפסקו למערערות 2 ו- 3 אני מסכים לדעת חברי הנכבד שאין לנו להתערב במה שנפסק ויש לדחות את הערעור שכנגד על כך.


ועתה ביחס לדרישת המערערים להצמיד את סכומי הפיצויים שפסקה הערכאה הראשונה, לפי ערך הכסף ביום מתן פסק-הדין בערעור זה, כמו שביקש מר א' כספי, פרקליטם של המערערים, בהמרצה 155/78 של בית-משפט זה. חברי הנכבד סבור שאין בידנו לעשות כן, נוכח סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 ותקנה 2(א) לתקנות הוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, תשל"ז-1976.


בסוגייה זו הערנו כמה הערות בע"א 395/76.
היו אלה הערות אגב מפני שהענין לא הועמד שם על הפרק כראוי, לפי הטיעון מטעם המערערת. מה שהערנו שם התיחס עדיין לתקנות הקודמות, משנת תשכ"ט-1969, כי פסק-הדין בערכאה הראשונה ניתן לפני התקנות החדשות משנת תשל"ז. ישנה התקדמות-מה בתקנות החדשות במובן זה, שהובהר כי הערעור שעליו מדובר בתקנה 2(א) הוא ערעור המדינה בלבד.


הפעם הועלתה הבעיה לפנינו כראוי. פרקליט המערערים גם ניהל חליפת מכתבים ערה עם פרקליטות המדינה אחרי מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה, שבה אף הציע למדינה ערבות בנקאית כנגד תשלום מידי של המדינה לפי פסק-הדין. פרקליטות המדינה סרבה והיתה מוכנה לשלם רק חלק ממה שנפסק "לפנים משורת התקנות", אם יוכח לה שהמערערים זקוקים לכסף באופן דחוף, את הדרישה הזאת דחה מר א' כספי בצדק, מפני שלה בודאי אין יסוד בחוק התקנות. ממה נפשך: אם החוק והתקנות מונעים תשלום המגיע אחרי הגשת ערעור על-ידי המדינה ביחס לסכום כלשהו, הרי שהפרקליטות אינה יכולה לשלם כלל לפני ההכרעה בערעור, ואל לה לשים עצמה בודק צרכיו החומריים של הזוכה לפי פסק-הדין; ואם מותר לה לשלם לפי החוק
וההתקנות, על סמך
מה הציעה חלק בלבד של הסכום המגיע?


ככל שחשבתי מחדש על סוגייה זו נראה לי שאין לקשור את ענין המועד של הערכת הנזק אל הכלל הגלום בסעיף 7 הנ"ל של החוק ובתקנות משנת תשל"ז. החוק והתקנות מאפשרים למדינה לעכב זמנית את תשלום המגיע, אם המדינה הגישה ערעור על פסק-הדין. במובן זה פסק-הדין עדיין אינו סופי, אלא פסק-הדין הסופי הוא פסק-הדין שבערעור. בינתיים אין המדינה חיבת לשלם ופטורה היא מן הצורך לתבוע החזרת סכומים אחרי גמר הערעור במידה שזכתה בערעורה. אבל אין להסיק מכאן שאם המדינה הגישה ערעור שזכתה ברווח ממשי עקב ירידת ערך הסכום שבתשלומו היא חיבת לפי פסק הדין בערעור, בין מועדי שני פסקי-הדין ושהזוכה יוצא נפסד באותה מידה. יהיה בזה משום גרימת "עושר-ולא-במשפט למזיק ועושק-ולא-במשפט לניזוק", כביטויו של
השופט ח' כהן בד"נ 39/75,
(שם, בסוף 537). הרי פסק-הדין בערעור מראה בדיעבד, ככל שיש בו חיוב של המדינה, שבאותה מידה לא היה מקום מלכתחילה לערעור המדינה, ולא נכון היה לעכב את התשלום של אותו סכום. אם הניזק יקבל לבסוף רק את סכום הכסף הנומינלי לפי פסק-הדין בערכאה הראשונה, אחרי שערכו הריאלי ירד עד להכרעה בערעור הרי זה נזק נוסף הנגרם לניזק עקב עיכוב הכסף בידי המדינה, בין שנראה בזה תולדה נוספת של מעשה הנזיקין או עילה הנוספת לתשלום פיצוי בשל עצם העיכוב, כפי שסברתי
בע"א 395/76,
(שם
, בראש ע' 713
), ובין שתושג התוצאה הצודקת בדרך הרחבה של הלכת הרוב בפרשת אררט, כפי שסבר
השופט ויתקון (שם, בראש ע' 715
). גם בנזק זה חיבת המדינה לפצות את הניזק, שאם לא כן נפגם העיקרון שתשלום הפיצויים בא להשיב את מצב הניזק לקדמותו.


ממילא אין זה אלא נזק נומינלי עקב התקדמות האינפלציה, שאין בצדו חסרון כיס ריאלי למדינה.



בע"א 441/74, 414/74 מכוניות הדר, החברה הישראלית ליבוא רכב בע"מ, פ"ד כט(1) 561, (הוסבר)
עמדתי על הפעלה נוקשה של העיקרון הנומינליסטי, כאשר
עמדה לפנינו שאלה של שערוך סכום של פצויים מוסכמים מראש בהסכם למכירת מקרקעין. אבל יש הבדל עקרוני בין חיוב חוזי בסכום קבוע מראש ובין הערכת פצויי נזק על אובדן נכס מיטלטלין. בחיוב החוזי קים קושי עיוני לתרגם את הלירה שעליה הוסכם ללירה בתוספת פלונית והצדדים המתקשרים גם יכולים להבטיח את עצמם מראש נגד ירידת ערך המטבע, על-ידי קביעת סעיפי הצמדה חוזיים מתאימים. ואילו בקביעת פיצויים בנזיקין אין בית-המשפט קשור לסכום קבוע מראש, אלא הוא מעריך את שיעור הנזק וקובע את המועד להערכתו באורח חפשי יותר, במגמה להשיב לניזק את נזקו הממשי. בינתיים התפתחה ההלכה ביחס לפיצויים בנזיקין, ועל-פיה אין עוד חידוש בדבר, אם נערוך את חשבון הנזק לפי יום מתן פסק-הדין בערעור, אלא אם דמי הפיצויים לפי פסיקת הערכאה הראשונה שולמו בינתיים לניזק או שתשלומם הובטח בהשקעה צמודה. בנדון זה אין לראות הבדל בין חיוב בנזיקין שבו חוייב אדם פרטי ובין חיוב כזה שבו חוייבה המדינה, גם כאשר
המדינה ערערה. מותר לה לא לשלם עד להכרעה בערעור, אבל אם ערעורה נדחה, היא תחוייב בהצמדת החיוב, כדי לשמור על ערכו הריאלי.


גם אני כתבתי דברי הנ"ל לפני חקיקת תיקון מס' 3 לחוק פסיקת ריבית. עם חקיקתו נעשה הויכוח בין חברי הנכבד השופט אשר
וביני אקדמי ואשאיר את הדברים כמו שנכתבו בשעתו עומדים, זכר לוכוח שהיה ואיננו עוד.


אני מסכים לתוצאות הכספיות של הערעור כהצעת חברי הנכבד.





השופט אלון
:

משנתקבל חוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978, היו חילוקי דעות שבין חברי הנכבדים מ"מ הנשיא (לנדוי
) והשופט אשר
לענין המסקנות העולות מהאמור בסעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 ותקנה 2(א) לתקנות הוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, תשל"ו-1976 בחינת תורה לשמה, שאין להם נפקות הלכה למעשה בענין שלפנינו.


אני כשלעצמי מסכים אני, עם כל הכבוד, לפירוש של חברי מ"מ הנשיא לסעיף 7 ולתקנה 2(א) האמורים לעיל. הוראות אלה מאפשרות למדינה מכוח הדין לעכב ביצוע תשלום שחוייבה בו על-פי פסק-דין עד למתן פסק-דין סופי בערעור שהגישה עליו, אך אינן מזכות אותה להפיק רווחים מכסף זה על-ידי תשלום הסכום הנומינלי- שבימי אינפלציה אלה שונה באופן כה ניכר מערכו הריאלי- כאשר
הפסידה בערעור. שהרי אם אי אתה אומר כן נמצא שלא רק שהאזרח נמצא מפסיד אלא שהמדינה נמצאת מרוויחה, כשגם הפסדו של זה וגם רווחיה של זו נוגדים את שורת הצדק והיושר. במקרה כגון זה שומה עלינו לנקוט בפירוש דווקני ומצמצם להוראת סעיף 7 ותקנה 2(א) הנ"ל, והוא הפירוש שניתן להן על-ידי מ"מ הנשיא.


המדינה לא פרשה כך את ההוראות האמורות, ובודאי שזכותם, ואף מחובתם, של עורכי-הדין המיצגים אותה לנהוג- כדברי חברי השופט אשר
- "על-פי החוק, אפילו הוא נראה בלתי צודק". ואילו היתה באת-כוחה המלומדת של המדינה, כאשר
נתבקשה בשעתו על-ידי בא-כוח המלומד של המערערים לשלם את אשר
נפסק לזכותם בבית-המשפט המחוזי- והוא אף הציע, לפנים משורת הדין, להמציא לטובת המדינה ערבות בנקאית לכיסוי כל הפסד שייגרם למדינה אם תזכה בערעור או בחלק הימנו- מסתפקת בתשובתה שעל-פי החוק אין באפשרותה לבצע את התשלום-
החרשתי. אך באת-כוח המדינה, הוסיפה לתשובתה השלישית לאמור:

"על אף הוראת החוק, וכפי שכבר אמרתי לך טלפונית לפני קרוב לשלושה חדשים – אהיה מוכנה לנסות להסדיר תשלום של עוד מאתים אלף לירות על חשבון הקרן של פסק הדין כתשלום ביניים בדרך שלפנים משורת הדין- אם יש נימוקים שבגללם מרשיך זקוקים לכסף בדחיפות ואם תפרט נימוקים אלה במכתב אלי".


היכן מעוגנת בחוק דרישה כזו מאזרח, התובע את כספו שנפסק לו כדין, לפרט את הנימוקים שבגללם זקוק הוא לכסף בדחיפות? אם לדעת באת-כוח המדינה מותר היה לה, בנסיבות הענין, לתת "מתנה" לאזרח, הרי כלל גדול נקוט בידינו שהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן, ואל לה למדינה לחטט במצבו הכספי והסוציאלי של האזרח. ואם אסורה היא בנתינת "מתנה" כזו, אל לה להציע אותה, אף אם דחוק הוא מצבו של האזרח שלטובתו נפסק מה שנפסק, ובוודאי ובודאי שאל לה להתנות תשלום זה בהוכחת מצבו הדחוק והקשה. אשר
על כן בצדק סירב בא-כוח המערערים להיענות להצעה מתמיהה זו של באת-כוח המדינה, ובדברי לא באתי אלא לשבח את בא-כוח המערערים על שנהג כפי שנהג.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אשר
.


ניתן היום, ט"ז באדר תשל"ט (15.3.1979).








עא בית המשפט העליון 809/76 שלמה עובדיה, רחל עובדיה, רוזה רווח נ' מימון בן דוד לוגאסי, מדינת ישראל, [ פ"ד: לג 1 701 ] (פורסם ב-ֽ 15/03/1979)