פסקי דין על מאיר כץ | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

11538-10/10 עבל     06/11/2011




עבל 11538-10/10 מאיר כץ נ' המוסד לביטוח לאומי




מאיר כץ




מאיר כץ

המערער

-
המוסד לביטוח לאומי

המשיב

לפני: הנשיאה נילי ארד
, סגן הנשיאה יגאל פליטמן
, השופטת ורדה וירט- ליבנה
נציג עובדים מר אמנון כספי, נציגת מעבידים גב' דיתי שרון

בשם המערער - עו"ד אהרן בארי
בשם המשיב - עו"ד שרי בכר

פסק דין
סגן הנשיאה יגאל פליטמן
1.
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט דניאל גולדברג כדן יחיד; ב"ל 10779/09), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע שאירע לו, לטענתו, ביום 19.9.2006, כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

2.
תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה נדחתה על ידי המשיב (להלן - המוסד), מן הנימוק שלא נמצא כי למערער אירע ביום 19.9.2006 אירוע תאונתי במהלך עבודתו אשר גרם לנזק בשמיעתו ולטנטון, וכי הנזק הנטען הינו תוצאה של תהליך תחלואתי טבעי. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו

3.
בתצהיר עדותו הראשית תיאר המערער את גרסתו לאופן התרחשות האירוע. להלן נפרטה כפי שתוארה בפסק הדין האזורי:

"הוא (המערער - י.פ.) שימש כסגן קצין בטחון של המועצה המקומית אפרת וכמפקד כיתות הכוננות שלה. ביום 19.9.06 בוצע מטווח לכיתות הכוננות, והוא שימש כמפקד המטווח וכמדריך ירי יחד עם מר בעז פלטשר. בעת הפסקה שבצעו בירי, הוא הוריד את אוזניות המגן כדי לשוחח עם מר פלטשר, כשגבו אל קו היורים שהיה כ-2-3 מטרים מאחוריו. לפתע נשמע ירי מהיר של מספר כדורים מאחוריו והוא הרגיש מיד שהוא לא שומע. לאחר מספר שניות חזרה אליו השמיעה באופן חלקי והוא הרגיש כאב ראש ושמע אנשים צועקים ליורה להפסיק לירות. הוא הבחין בכך שהיורה היה יצחק שיינבך. הוא תפס את אזניו הכואבות בשתי ידיו והלך לשבת בצד על הסוללה כדי לנוח וכעבור כעשרים דקות השתפרה הרגשתו והוא חזר לאימון.
התובע מעיד בתצהירו כי סבל מצלצולים באזניו ומירידה בשמיעה ופנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בעניין הטנטון ממנו סבל כשלושה חודשים לאחר המטווח
".

4.
מטעם המערער הוגש גם תצהירו של מר פלטשר, אשר לדבריו שימש כמדריך ירי במטווח יחד עם המערער. כך תיאר בית הדין האזורי את גרסתו של מר פלטשר בתצהירו:

"לקראת ערב הסתיים מקצה ירי והוא (מר פלטשר – י.פ.) שוחח עם התובע כשפניו אל קו היורים ואילו התובע עמד כשגבו אל המתאמנים. לפתע הוא שמע אחד המתאמנים צועק "חבר'ה, אני יורה". מר פלטשר, שראה את האיש המתכונן לירי, הספיק, בשבריר השניה שלפני תחילת הירי, להרים את אוזניות המגן שהיו על צווארו אל אזניו, אך התובע, שלא ראה את המתרחש, לא הספיק לשים את האוזניות על אזניו כשהחל הירי, שהתבצע במרחק של 2-3 מטרים מהתובע, ובמסגרתו נורו מספר כדורים בודדים. מר פלטשר הורה ליורה לחדול ולאחר כמה שניות הוא ראה את התובע ניגש לסוללה שבצד ומתיישב ושם את ראשו בין שתי כפות ידיו. הוא ניגש אל התובע ושאל אותו אם הוא בסדר והתובע השיב לו כי הוא זקוק למספר דקות מנוחה. מר פלטשר הדגיש בתצהירו כי איננו זוכר מי היה הלוחם שירה, אך הוא זוכר שיצחק שיינבך השתתף במטווח."

5.
בית הדין האזורי בחן בפסק דינו את השאלה האם עלה בידי המערער להוכיח, כי ביום 19.9.2006 אירע לו אירוע תאונתי במהלך עבודתו. בית הדין האזורי קבע, כי המערער פנה לראשונה לטיפול רפואי בשל הטנטון רק ביום 26.12.2006, כלומר, למעלה משלושה חודשים לאחר קרות האירוע הנטען. המערער נימק זאת בכך שהכאבים באוזניו הלכו ופחתו לאחר המטווח, אך נותרו צלצולים באוזניו שקיווה כי יחלפו מעצמם עם הזמן. בית הדין האזורי קבע כי הוא אינו מקבל הסבר זה, שכן לא ייתכן שאדם יתהלך עם צלצולים באוזניו משך שלושה חדשים מבלי לפנות לטיפול רפואי.

6.
באשר לעדויות שנשמעו בדבר אופן קרות האירוע קבע בית הדין האזורי, כי הוא מתקשה לקבל כמהימנה את עדותו של מר פלטשר. מר פלטשר טען, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, שהוא ראה את היורה מתכונן לירי, ולאחר הירי הוא "חדל את היורה". בחקירתו הנגדית טען שהוא ניגש אל היורה ושם את היד על כתפו, ולאחר מכן ניגש אל המערער שהלך לנוח בסוללה, וראה אותו מחזיק את ידיו על אזניו. מר פלטשר אמר בעדותו שהירי שהתבצע היה "פסול לחלוטין. זה לא אמור לקרות". בית הדין האזורי קבע, כי לא סביר בעיניו, לאור תיאורו האמור של מר פלטשר, כי הוא אינו זוכר את זהותו של היורה שבפעולתו החריגה גרם למערער את אותה פגיעה, כפי שטען בתצהירו. הסברו לכך, לפיו "אולי הדחקתי את זה", נמצא בלתי סביר ובלתי מהימן בעיני בית הדין האזורי, באופן שיש בו כדי לפגום במהימנות כלל עדותו בקשר לאירוע.

7.
באשר לעדותו של מר שיינבך קבע בית הדין האזורי, כי לא היתה בה תמיכה לגרסת המערער, אלא להיפך. בתשובה לשאלה אם קרה לו אי פעם במטווח שמישהו ירה לאחר פקודת חדל, הוא השיב כי "יכול לקרות מצב כזה. קרה לי. בצבא. אני לא זוכר בכיתת כוננות". בהמשך אישר מר שיינבך שהוא לא זוכר שקיבל אי פעם הערה על ביצוע ירי לאחר פקודת חדל, כלומר – הוא לא אישר מידיעתו האישית את גרסת המערער. בית הדין קבע, כי עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר שיינבך בפני
חוקר המוסד, בה אמר שאינו זוכר אירוע במטווח בו ירה באופן עצמאי או לבד, או אירוע בו ירה כאשר המערער היה ללא אטמי אוזניים.

8.
עם זאת, בהמשך עדותו טען מר שיינבך כי "לאחר המקרה הבנתי שכן היתה פקודת חדל. אני הפעלתי מעצור והמשכתי לירות". בהמשך טען כי הוא הבין זאת מספר ימים לאחר שזה קרה. בית הדין קבע, כי עדות זו של מר שיינבך אינה בעלת משקל בעיניו, שכן היא סותרת את הודעתו לפיה לא זכר אירוע של ירי כנטען על ידי המערער, והעיר כי לא ברור כיצד מר שיינבך לא זכר אירוע כזה בעת חקירתו בשנת 2009, אם הדבר הובא לידיעתו כשבוע לאחר הארוע. באשר לטענת ב"כ המערער לפיה למר שיינבך היה עניין שלא לומר אמת לחוקר המוסד בחקירתו, בשל כך שהדבר היה עלול לפעול נגד האינטרס שלו כמי שעלול להיתבע בנזיקין, העיר בית הדין, כי ממילא, ממכלול עדותו של מר שיינבך עולה כי ידיעתו על האירוע, כפי שהמערער טוען לו, איננה נובעת מקליטת הדברים בחושיו בעת האירוע, אלא ממה שלטענתו סופר לו במועד מאוחר יותר. לפיכך קבע, כי הוא מעדיף את עדותו של מר שיינבך לפיה האירוע, כמתואר על ידי המערער, כלל אינו זכור לו, וכי יש בכך סתירה לעדותו של המערער לפיה מר שיינבך ניגש אליו לאחר שהלך לסוללה לנוח. בית הדין האזורי קבע, כי הדבר מביא אותו למסקנה שעדות זו של המערער אינה מהימנה, והדבר משליך על הערכת מהימנות גרסתו בכללותה.

9.
בית הדין האזורי קבע, כי הוא מקבל את טענות המוסד בסיכומיו בדבר הבדלים משמעותיים בין תיאורי המערער ומר פלטשר בנוגע לאופן התרחשות המטווח. המערער תיאר את התנהלות המטווח כך שהוא ומר פלטשר היו אחראיים, כל אחד, על מחצית ממשתתפי המטווח, כאשר כל המתאמנים יורים בו זמנית, ואילו מר פלטשר תיאר את התנהלות המטווח כך שבכל זמן נתון יורים לא יותר משני מתאמנים, כשאחד מן המדריכים משגיח עליו באופן אישי. בית הדין קיבל בהקשר זה את טענת המוסד לפיה תמוה כיצד מר שיינבך ירה ללא אישור אם היתה השגחה צמודה כפי שתיאר מר פלטשר, וכיצד המערער חשף את אזניו בטרם הסתיים הירי.

10.
לאור האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה לקיומו של אירוע תאונתי בעבודתו ביום 19.9.2006, ולפיכך דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפני
נו.

הערעור

11.
בערעורו טען המערער כי בית הדין האזורי התעלם לחלוטין מכך שמסר הודעה על האירוע למנהלו, מר שכטר, קב"ט המועצה המקומית אפרת, מספר ימים לאחר התרחשותה. עובדה זו צוינה בתיק החקירה של המוסד, בתצהיר המערער,
בעדותו ובסיכומיו. בהודעה לחוקר המוסד אמר מר שכטר, בתשובה לשאלה "מה ידוע לך על מה שקרה למאיר כץ
ואיך ומתי נודע לך", כי "לא זוכר מתי הודיע לי אם יום או כמה ימים אחרי המטווח הוא הודיע לי שהיה מטווח מישהו התחיל לירות לפני שאמר. לא יודע מאיזו סיבה ואמר לי שהתחילו לו צפצופים באוזניים". המערער טען כי פניה זו למנהלו עומדת כנגד תמיהתו של בית הדין האזורי ביחס לפנייתו המאוחרת לקבלת טיפול רפואי.
באשר לפניה המאוחרת כשלעצמה טען המערער, כי הוא חי עם הצלצולים, וקיווה שיחלפו מעצמם עם הזמן, כפי שאמרו לו אנשים אחרים שסבלו מצלצולים באוזניים לאחר ירי.
עוד נטען כי קריאת עדותו המלאה של מר פלטשר מאזנת את הרושם שנוצר בפסק הדין האזורי לפיה עדותו מוזרה ובלתי מהימנה, וכי למעשה אין זה כל כך תמוה שמר פלטשר לא זכר את זהות היורה, משמדובר היה באירוע שאירע לפני למעלה משלוש שנים, ומשהיורה היה אחד מתוך 15 יורים, וכאשר לא ננקטה כל פעולה משמעתית בעקבות האירוע.
באשר לעדותו של מר שיינבך טען, כי העובדה שהוא עצמו היה הגורם לאירוע משפיעה על מהימנות גרסתו, וכי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה זכרונו מן האירוע התבסס על מה שסופר לו מאוחר יותר שגויה, שכן מקריאת עדותו עולה כי הוא דווקא זכר את האירוע באופן בהיר, אלא שמאוחר יותר סופר לו כי האירוע גרם למערער לנזק באוזניו.
באשר לסתירה בין התיאורים של המערער ומר פלטשר בדבר אופן ניהול המטווח הסביר המערער כי יש מקרים כאלה ויש מקרים כאלה, ומכל מקום אין לכך רלבנטיות לעצם קרות האירוע.

12.
בישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים, כי ב"כ המוסד תכתיב סיכומיה לפרוטוקול, כי אלו ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמה, כי המערער יגיש סיכומיו בכתב, וכי פסק הדין יינתן על יסוד הסיכומים וכלל חומר התיק, על ידי המותב.

13.
ב"כ המוסד תמכה בפסק דינו של בית הדין קמא, והדגישה את הסתירות שנפלו בגרסת המערער ועדיו, הן לעניין אופן קרות האירוע, הן לעניין המועדים בהם דיווח על האירוע והן לעניין המועד בו פנה לטיפול רפואי. עוד הוסיפה, כי מדובר בערעור עובדתי, וכי קיימות סתירות בעדות המערער גם באשר למועד הפניה למעסיקו, כאשר שינה גרסתו בדיעבד, וכאשר פנה לטיפול רפואי רק כעבור שלושה חודשים, אגב אורחא לבעיה רפואית אחרת.

14.
המערער טען, כי ב"כ המוסד התעלמה מטענתו בדבר מסירת ההודעה למנהלו מספר ימים לאחר האירוע, וכי מקרה זה הינו מן החריגים בהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית.

דיון והכרעה
15.
לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור להתקבל. לדידנו, הסתירות שמצא בית הדין האזורי ביחס לגרסתו של המערער לאירוע המטווח, לא הצדיקו את דחיית תביעתו. את טעמינו לאמור נפרט להלן.

16.
ככלל, הסתירות עליהן הצביע בית הדין האזורי בין עדותו של המערער וגרסתו לאופן קרות האירוע לבין עדותו של מר פלטשר, אינן יורדות לשורשו של עניין. תמציתו של הסיפור זהה בשתי הגרסאות האמורות. אין לייחס משקל כה רב לכך שמר פלטשר לא זכר את זהות היורה, שהתברר להיות מר שיינבך, נוכח חלוף הזמן ממועד האירוע, ונוכח העולה מן ה

עדויות שנשמעו בפני
בית הדין האזורי, כי לא מתבצע כעניין שבנוהל הליך משמעתי כלשהו כאשר מקרים מעין אלו קורים, ולא בוצע כל הליך משמעתי בעניינו של מר שיינבך, וכן כי מקרים בהם יורים לאחר שניתנה הוראה להפסיק לירות, קורים מדי פעם במטווחים. כמו כן לא מצאנו כי ההבדלים באופן תיאור ביצוע המטווח שונים כל כך בין תיאורו של המערער לזה של מר פלטשר, כאשר המערער הסביר כי לפעמים המטווח מתבצע באופן שבו תואר על ידו, ולפעמים באופן שמתואר על ידי מר פלטשר. מכל מקום אין בכך כדי לסתור את גרסתו של המערער באשר לאופן קרות האירוע, משאין ספק בעצם קיום המטווח, או בכך שהמערער ומר פלטשר הדריכו בו.

17.
זאת ועוד ייאמר, כי אף אם מצא בית הדין האזורי סתירות מסויימות בעדותו של מר פלטשר, הרי שבגרסתו של המערער עצמו לא נפלו כל סתירות, והוא נותר עקבי בגרסתו הן בהודעתו לחוקר המוסד והן בתביעתו ובעדותו בפני
בית הדין האזורי.

18.
באשר לעדותו של מר שיינבך ייאמר, כי על פניו מר שיינבך הינו בעל אינטרס בעניין שבפני
נו, אף אם אין מקום לחייבו בנזיקין, והיה מקום להתחשב בכך בעת שקילת גרסתו לאירוע. עוד ייאמר, כי לאור הסתירות שנפלו בין הודעתו של מר שיינבך לחוקר המוסד, שם הכחיש מכל וכל זכרון כלשהו לגבי פרט מפרטי האירוע, למעט העובדה שהשתתף במטווח באותו יום וכי המערער היה המדריך בו, לבין עדותו בבית הדין האזורי, בה טען כי "לאחר המקרה הבנתי שכן היתה פקודת חדל, אני הפעלתי מעצור והמשכתי לירות, ... אני חושב שזה היה ימים", הרי שאין למצוא בעדותו זו של מר שיינבך, שסותרת את עצמה, משום סתירה לגרסתו העקבית של המערער.

19.
זאת ועוד. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו לפיה לא הוכח האירוע בעבודתו של המערער, בעיקר על כך שהמערער לא פנה לטיפול רפואי במשך שלושה חודשים לאחר קרות האירוע. באשר לכך ייאמר, כי אמנם על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל מיוחד למסמכים הרפואיים

הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי
- שמעון הירשהורן, פד"ע כ', 349). אולם, בפסיקתנו נקבע גם כי יש ליתן משקל רב להודעתו של המבוטח בפני
חוקר המוסד:

"על פי רוב ניתן משקל רב לגרסה הראשונה שמוסר מערער אשר הופיעה במסמכים הרפואיים של חדר מיון בבית החולים, סיכום מחלה בבית החולים ופנייתו הראשונה לרופא בקופת חולים. כן ניתן משקל להודעתו של המבוטח בפני
החוקר של המוסד לביטוח לאומי
, כי ניסיון החיים מלמד שעל פי רוב הגרסאות הראשוניות הן אשר משקפות את אשר אירע ..."

(עב"ל 462/02 נחום אברהם - המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 4.2.2007).

20.
הודעתו של המערער לחוקר המוסד לא סתרה את גרסתו כפי שניתנה בעדותו בפני
בית הדין האזורי, והיה מקום לייחס לכך משקל רב יותר. כמו כן היה מקום לייחס משקל רב יותר להודעתו של מנהלו של המערער, מר שכטר, לחוקר המוסד, אשר תמכה בגרסתו של המערער. במקרה דומה פסקה חברתי השופטת וירט-ליבנה כדלקמן:

"על משקלה של האנמנזה הרפואית כבר חזר ושנה בית הדין, כי "בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון."... לפיכך, יעניק בית הדין במסקנותיו חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן זו תהא לרוב גרסתו הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.
כמובן, שאין ברישומים הרפואיים משום חזקה חלוטה, כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, וביכולתו של הטוען לפגיעה בעבודה לסתור את תוכנם של אותם רישומים רפואיים.
כדי לסתור את האמור באנמנזה הרפואית יש לבחון את הרישומים הרפואיים המאוחרים יותר, ההודעות בפני
חוקר המוסד לביטוח לאומי
ואת עדויותיהם של העדים בפני
הערכאה הדיונית, התרשמותה מאותן עדויות ומאמינותן."

(עב"ל 680/07 ענאמה עבדאללה-המוסד לביטוח לאומי
, ניתן ביום 13.12.2008).

21.
כלומר, הגרסה שעולה במסמכים הרפואיים חשובה, אך היא אינה חזות הכל. יש לאפשר למערער לסתור את האנמנזה הרפואית, או את היעדרה, בין היתר באמצעות בחינת ההודעות לחוקר המוסד ועדויות העדים בהליך.

22.
במקרה שבפני
נו, אמנם, המערער לא פנה לטיפול רפואי משך שלושה חודשים לאחר מועד האירוע הנטען, וזאת למרות שלטענתו הצפצופים באוזניו לא חדלו כל אותה תקופה. גם כאשר פנה המערער לטיפול, פנה בשל כאב גרון לרופא א.א.ג., וכאגב אורחא סיפר לו גם על הטנטון, ורק אז הופנה לביצוע בדיקות שמיעה. כלומר, אין בפני
נו כל מסמך רפואי סמוך למועד האירוע הנטען שביכולתו לתמוך בגרסת המערער לאירוע. עם זאת, לא מצאנו כי הסברו של המערער לכך שלא פנה לטיפול רפואי, לפיו נאמר לו כי צפצופים באוזניים לאחר מטווחים הינם מקרה שבשגרה, וכי חיכה כי אלו ייעלמו מעצמם, הינו כה בלתי סביר. במצב זה, היה מקום לייחס משקל רב יותר לגרסאות ראשוניות אחרות לאירוע, כמו הודעתו של המערער לחוקר המוסד, ולהודעתו של מר שכטר לפיה המערער הודיע לו בסמוך לאירוע על המקרה שאירע לו במטווח. באשר לטענת המוסד לעניין זה ייאמר, כי אין לייחס משקל כה רב לכך שהמערער לא זכר האם הודיע למנהלו מר שכטר על האירוע כבר למחרתו, או מספר ימים לאחר כן, כאשר מר שכטר אישר את עצם ההודעה על האירוע בסמוך לאחריו.


23.
מכל האמור לעיל עולה, כי גרסתו של המערער לאירוע שאירע לו בעבודתו ביום 19.9.2006 הוכחה. התיק יוחזר אל בית הדין האזורי על מנת שמשיך בבירור תביעתו של המערער.

24.
סוף דבר

- הערעור מתקבל. המוסד ישלם למערער הוצאות בסך של 2,500 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ט' חשון התשע"ב (6 נובמבר 2011), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




נילי ארד
,
נשיאה, אב"ד

יגאל פליטמן
,
סגן נשיאה

ורדה וירט-ליבנה,
שופטת

מר אמנון כספי,
נציג עובדים


גברת דיתי שרון,
נציגת מעבידים








עבל בית הדין הארצי לעבודה 11538-10/10 מאיר כץ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 06/11/2011)