פסקי דין על מחסנה סולימאן מרעי | פסקי דין על בכר בהג'ת מרעי | פסקי דין על טאלב בהג'ת מרעי | פסקי דין על מוהנא חוסין ספדי | פסקי דין על מועצה מקומית מג'דל שמס |

462-09/08 א     20/02/2011




א 462-09/08 מחסנה סולימאן מרעי, בכר בהג'ת מרעי, טאלב בהג'ת מרעי נ' מוהנא חוסין ספדי, מועצה מקומית מג'דל שמס




בפני

כב' השופט ערפאת טאהא
התובעים
1. מחסנה סולימאן מרעי
– ת.ז. 0809457575
2. בכר בהג'ת מרעי
– ת.ז. 033305988
3. טאלב בהג'ת מרעי
– ת.ז. 036337608

נגד

הנתבעים
1.מוהנא חוסין ספדי

2.מועצה מקומית מג'דל שמס

פסק דין
רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") היא אלמנתו של המנוח בהג'ת מרעי ז"ל ואמם של בכר וטאלב בהג'ת מרעי
, התובעים 2 ו-3. הנתבע מס' 1 הוא שכנם של התובעים וחלקת הקרקע שהוא מחזיק בה ושביתו בנוי עליה גובלת בחלקת הקרקע של התובעים מצידה המזרחי.

2. בשנת 1999 או בסמוך לכך התגלע סכסוך בין התובעים לבין הנתבע באשר לזכויות הצדדים במקרקעין הסמוכים לבתיהם. מחלוקת זו נגעה למקרקעין, אשר גובלים במגרש בשטח של כ-500 מ"ר עליו בנוי ביתם של התובעים ; בעוד שהתובעים טענו כי בנוסף למגרש בשטח של 500 מ"ר עליו בנוי בית המגורים שלהם, מגיע להם שטח נוסף של 1,000 מ"ר שרכשו מהמועצה המקומית מג'דל שמס, היא הנתבעת מס' 2 בתיק זה, טען הנתבע כי שטח זה שייך לו, וזאת לאחר שהוא ירש אותו מסבו, המנוח קאסם אחמד ספדי ז"ל.

3. בעקבות הסכסוך שפרץ בין הצדדים, הגיש הנתבע נגד התובעים 2 ו-3 תביעה לבית משפט השלום בטבריה (ת.א. 3945/99) במסגרתה הוא עתר לסילוק ידם של התובעים מהשטחים הנמצאים צפונית ומערבית לבית אביהם. עוד עתר הנתבע למתן

פסק דין
הקובע, כי התובעים אינם זכאים להחזיק בשטח כלשהו למעט שטח שמידותיו הם 21 מטר אורך ו-16 מטר רוחב.

4. לאחר דיון ארוך שנמשך כחמש שנים ושבמהלכו נשמעו עדויות והוגשו ראיות מטעם הצדדים, ניתן ביום 19.9.04

פסק דין
על ידי כב' השופט יונתן אברהם, המקבל את התביעה במלואה. בפסק הדין קבע כב' השופט יונתן, כי התובע הוכיח את זכויותיו במקרקעין שבמחלוקת, למעט במגרש שמידותיו הן 21 מטר אורך ו-16 מטר רוחב, שניתן על ידי הנתבע במתנה לאביהם של התובעים 2 ו-3.

בהתאם לכך, ניתן על ידי כב' השופט יונתן

פסק דין
המורה לתובעים לסלק את ידם מכל שטח, למעט ממגרש במידות שצוינו לעיל. עוד נקבע בפסק הדין, כי התובעים אינם זכאים להחזיק בשטח כלשהו למעט באותו מגרש.

5. התובעים לא הגישו ערעור על פסק הדין ולכן פסק הדין הפך לחלוט ומחייב את הצדדים.

6. בחלוף ארבע שנים ממתן פסק הדין בהליך הקודם, הגישו התובעים ואמם (התובעת מס' 1) שתי תביעות הנוגעות לאותם מקרקעין ולאותה מחלוקת שכבר התבררה במסגרת ההליך הראשון.

תביעה אחת הוגשה במסגרת ת.א. 462-09-08 על ידי התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"). במסגרת תביעה זו עתרה התובעת למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, או על מי מטעמו, להיכנס למקרקעין שבבעלות התובעת ובעלה המנוח בשטח של 1,080 מ"ר שמידותיו וגבולותיו זוהו בתשריט מודד שצורך לכתב התביעה וסומן כנספח ה'. כן עתרה התובעת למתן

פסק דין
הצהרתי הקובע, כי היא ובעלה המנוח בהג'ת מרעי ז"ל הם בעלי זכות החזקה והשימוש היחידים באותם מקרקעין, וכי אין לנתבע זכויות חזקה ושימוש כלשהן בהם.

התביעה השנייה הוגשה על ידי התובעים 2 ו-3 (להלן: "התובעים") בת.א. 1147-08-08 ובמסגרתה הם עתרו לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם בטענה שפסק הדין ניתן במרמה תוך הטעיית כב' השופט יונתן אברהם והצגת ראיות מזויפות על ידי הנתבע. לדבריהם, פסק הדין התבסס, בעיקר, על נסח רישום סורי, שהציג הנתבע במסגרת ההליך הראשון ושהתברר להם, בשלב מאוחר יותר, כי הוא מזויף. כן עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס למקרקעין בשטח של 1,018 ₪ שגבולותיהם זוהו בתשריט מודד שצורך כנספח ה' לתביעת התובעת, ולהסיר מהם את חפציו, לרבות הרכב שהוא מחנה במקום. כן עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס למגרש בשטח של כ-340 מ"ר שמידותיו הם 21 מטר אורך ו-16 מטר רוחב, שקיבל אביהם של התובעים מהנתבע במתנה.
7. הנתבע כפר בטענות התובעים בשני התיקים מכל וכל. הוא טען, כי פסק הדין שניתן בהליך הראשון מחייב גם את התובעת על אף שלא היתה צד פורמאלי באותו הליך, זאת מכיוון שמתקיימים במקרה דנן יחסי קרבה משפטיים בין התובעת לבין שני ילדיה (התובעים 2 ו-3), שהיו צד להליך הראשון. מאחר שבין התובעת לתובעים 2 ו-3 מתקיימים יחסי קרבה משפטיים, פסק הדין בהליך הראשון מחייב אותה מכוח עיקרון מעשה בית דין.

לעניין התביעה לביטול פסק הדין טען הנתבע, כי במסגרת ההליך הראשון נשמעו ראיות הצדדים, וניתנה לתובעים הזדמנות לבדוק כל מסמך שהוגש מטעם הנתבע, לרבות נסח הרישום שהוצג מטעמו. ההליך הראשון נמשך כחמש שנים ובמשך תקופה זו, יכולים היו התובעים לבדוק את האותנטיות של כל מסמך שהוגש, להציג כל ראיה רלבנטית ולזמן עדים כראות עיניהם. התובעים, כך נטען, בחרו שלא להגיש חוות דעת מומחה לעניין נסח הרישום שהוצג על ידי הנתבע, ולכן אין הם רשאים להעלות היום טענות לעניין אותנטיות המסמך, לאחר שזכויות הצדדים הוכרעו ב

פסק דין
חלוט.

לגופו של עניין טען הנתבע, כי הראיות שהתובעים מבקשים להסתמך עליהן רובן ככולן ראיות שמיעה שאינן קבילות ושאין בכוחן לבטל

פסק דין
חלוט. הנתבע אף התייחס למכלול הראיות והעדים שהוגשו מטעם התובעים וטען, כי אין בראיות ובעדויות אלו כדי להצדיק ביטול פסק הדין וסטייה מהממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הקודם.

8. המועצה המקומית מג'דל שמס, הנתבעת מס' 2, הצהירה בישיבת יום 31.12.09, כי אין לה עניין במקרקעין שבמחלוקת בין התובעים לבין הנתבע מס' 1, כי היא תכבד כל

פסק דין
שיינתן במסגרת היחסים בין התובעים לנתבע, וכי היא לא תטען לבעלות במקרקעין אלה.

לאור הצהרתה כמפורט לעיל, ניתנה על ידי החלטה הפוטרת את המועצה מהמשך ההתייצבות לדיונים ומהגשת תצהירים וסיכומים בתיק.

מעשה בית דין

9. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא, האם פסק הדין שניתן בהליך הראשון מחייב את התובעת מכוח עיקרון מעשה בית דין, או שמא מאחר שהיא לא הייתה צד לאותו הליך, פסק הדין אינו מחייב אותה.
10. התובעת טוענת, כי היא לא הייתה צד להליך הראשון, לא ידעה שהתנהלו בין הנתבע לבין שני בניה הליכים משפטיים כלשהם ולכן, היא לא הייתה יכולה להצטרף לאותו הליך ולהעלות את טענותיה. מאחר שהיא לא הייתה צד להליך הראשון ולא ניתן לה יומה בבית המשפט, אין בכוחו של אותו

פסק דין
כדי לחייב אותה וכדי להקים השתק עילה או השתק פלוגתא כלפיה.

הנתבע טען מנגד, כי התובעת ידעה על הסכסוך שפרץ בינו לבין ילדיה והייתה מודעת לעובדה, כי מתנהלים הליכים משפטיים בין הצדדים. במקרה זה, כאשר מתקיימים יחסי קרבה משפטיים בין התובעת לבין התובעים שהיו צד להליך הראשון, הרי פסק הדין שניתן באותו הליך מחייב גם אותה מכוח העיקרון של מעשה בית דין.

11. לעיקרון מעשה בית דין שתי פנים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל מקום שתביעה נידונה והוכרעה לגופה, שאז בית המשפט לא יזדקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי הדין, המבוססת על עילה זהה לעילה בתביעה הראשונה (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות ; ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583 ; רע"א 6830/00 ברנובץ' נ' תאומים, פ"ד נז(5), 691, 706).

כלל השתק הפלוגתא "מקים מחסום דיוני בפני
בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנידונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילה של התביעה הראשונה" (פרשת צמרות חברה לבניין שהובאה לעיל).

12. תנאי להיווצרות מחסום דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא קיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם). הטעם לכך הוא שלא מונעים מאדם להעלות טענות הגנה בפני
בית המשפט, אם לא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן במסגרת ההליך הראשון. ברם, אם ניתנה לבעל דין הזדמנות להעלות את טענותיו במסגרת ההליך הראשון וטענותיו נדחו, או שהוא בחר שלא להתגונן, לא יתאפשר לו להשמיע את דבריו בשנית כדי לשים סוף לריב ולדיונם (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829 ; פרשת צמרות חברה לבניין ; ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576).
13. יחד עם זאת, נקבע כי "היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית" (פרשת צמרות חברה לבניין). בשל חשש זה נקבעו שני חריגים לכלל הזהות בין בעלי הדין ; החריג הראשון עניינו קיומה של קרבה משפטית בין בעלי הדין בהליכים השונים, ואילו החריג השני ידוע כ"כלל ההזדמנות" והוא בא למנוע מבעל דין מלהעלות בשנית טענות שיכול היה לטעון בהליך הראשון, אך בחר שלא לעשות כן.

לחריג הראשון התייחס בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, שם נקבע, כי חריג לכלל הזהות בין בעלי הדין "מצוי בעקרון קירבת האינטרסים בין בעלי-דין בהליכים שונים (privity of interest). לפי עיקרון זה, יתקיים מעשה-בית-דין גם במקרה שבו אין זהות בין בעלי-הדין אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים" (עמ' 958).

לעניין השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון על מנת לקבוע אם קיימת קירבת אינטרסים בין בעלי הדין בהליכים השונים נקבע:

"התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך ... הרציונל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל-הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי, יוצג בבית-המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה, ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת" (פרשת דיירי קריית וולפסון).

14. בפרשת צמרות חברה לבניין התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה לחריג "הקרבה המשפטית" וקבעה, כי קרבה משפטית "עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף ... בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל הדין בהליך הנוכחי היה עניין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך".

על בסיס האמור לעיל נקבע בפרשת צמרות, כי

פסק דין
שניתן בהליך הראשון מחייב את הצדדים בהליך הנוכחי מאחר שבעלי הדין בשני ההליכים הם אב ובנו שיש להם אינטרס כספי משותף. האב היה מודע להליך הראשון והיה יכול להצטרף אליו, אך בחר במודע שלא לעשות כן. נפסק, כי בנסיבות אלו פסק הדין בהליך הראשון מחייב את האב מכוח מעשה בית-דין מאחר שקיימת קרבה משפטית בינו לבין הבן שהיה צד להליך הראשון.

15. בענייננו, התובעים 2 ו-3 שהיו צד להליך הקודם הם בניה של התובעת. לתובעת ולתובעים אינטרס משותף במקרקעין, שכן שלושתם הם יורשיו של המנוח בהג'ת מרעי, שעל פי הנטען רכש את המקרקעין ממועצה מקומית מג'דל שמס
. שלושת התובעים גרים באותו בית ומחזיקים באותם מקרקעין. לתובעת אינטרס מובהק בתוצאות ההליך הקודם, שכן אילו התובעים 2 ו-3 היו זוכים בפסק הדין, הדבר היה משפיע באופן ישיר גם על זכויותיה באותם מקרקעין. על פניו ברור, אם כן, כי קיימת קרבה משפטית בן התובעת לבין התובעים 2 ו-3, ועל כן פסק הדן בהליך הראשון אמור לחייב אותה.

16. התובעת טענה, כי היא לא ידעה על ההליך הראשון, וכי ילדיה לא סיפרו לה, כי הנתבע הגיש נגדם תביעה. לטענתה, רק בשנת 2008 נודע לה לראשונה על ההליך המשפטי הקודם שהתנהל בין הנתבע לבין ילדיה, עת החל הנתבע להחנות את רכבו במקרקעין שבמחלוקת. רק אז היא בקשה לברר את פשר העניין, ואז התברר לה, כי התנהלו הליכים משפטים בין הנתבע לבין שני ילדיה, וכי ניתן לטובת הנתבע

פסק דין
הקובע, כי המקרקעין הם שלו.

17. אין בידי לקבל את טענות התובעת בעניין זה. התובעים גרים באותו בית בו מתגוררת התובעת וכולם מנהלים משק בית משותף. בעת הגשת התביעה בהליך קודם התובע מס' 3 היה בן כ-20 שנים בלבד. ההליך הראשון נמשך כחמש שנים, ובסופו של יום ניתן בשנת 2004

פסק דין
לטובת הנתבע. בנסיבות אלו, אין זה סביר, כי התובעים 2 ו-3 לא יידעו את התובעת על ההליכים שהתנהלו, ולא הודיעו לה, כי הנתבע הגיש נגדם תביעה בטענה שהמקרקעין הם שלו. גרסתה של התובעת בעניין זה נראית לי בלתי סבירה, אינה מתיישבת עם השכל הישר, ואינה מתקבלת על הדעת.

18. ואכן, מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של העד אסעד פארס קדמאני, אחד התושבים של הכפר מג'דל שמס. בתצהירו סיפר העד, כי זכור לו שלפני פטירת אחיו אסמעיל קדמאני הוא ביקר בבית אחיו אסמעיל, שם הוא פגש במקרה בתובעת. במהלך אותו ביקור שמע אסעד את התובעת מתלוננת בפני
אחיו על התנהלותו של הנתבע ועל כך שהוא הגיש נגד ילדיה תביעה לבית המשפט בקשר למקרקעין שבמחלוקת. הוא הבין מדבריה באותה פגישה, כי היא מתמצה ומעורבת בהליכי התביעה שהגיש הנתבע נגד שני ילדיה. העד הבהיר, כי אחיו נפטר בחודש 7/07, ואילו אותה פגישה התקיימה זמן רב לפני פטירת אחיו.

בחקירתו הנגדית חזר העד על גרסתו בתצהיר וציין, כי באותו יום הוא ביקר את אחיו אסמעיל שהיה חולה. במהלך הביקור שמע את התובעת מתלוננת בפני
אחיו על התנהלותו של מהנא. בעקבות תלונות התובעת, ביקש ממנו אחיו להתערב בסכסוך ולנסות לפתור את המחלוקות בין הצדדים בהבנה ובדרכי נועם. בהמשך הוסיף קדמאני, כי במהלך אותה פגישה היה ידוע לתובעת שיש סכסוכים משפטיים בין הצדדים. בהמשך הוא חזר בו וטען, כי הוא לא יודע אם התובעת ידעה על אותם הליכים משפטיים שהתנהלו בין הנתבע לבין ילדיה.

19. עדותו של קדמאני בתצהיר עדיפה עלי על פני גרסתה של התובעת ועל פני גרסתו בחקירה הנגדית, שם הוא סייג את דבריו וטען, כי הוא אינו יודע אם התובעת ידעה על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנתבע לבין ילדיה. הרושם שעלה במהלך חקירתו הנגדית של העד היה שלא היה נעים לו למסור עדות נגד התובעת וילדיה, כאשר הם היו נוכחים באולם בית המשפט. לאור חוסר הנעימות שנוצר בשל העובדה שמדובר בבני אותו כפר, סייג העד את דבריו בתצהיר.

20. בין אם אאמץ את דבריו של העד בתצהיר ובין אם אקבל את דבריו בחקירה נגדית, גרסתו של העד אינה מתיישבת עם גרסת התובעת. כזכור, על פי גרסת התובעת, היא לא היתה מודעת לסכסוך כלשהו בין התובע לבין ילדיה עד שנת 2008, אז החל הנתבע להחנות את רכבו במקרקעין שבמחלוקת. לטענתה, עד אותו מועד לא היה סכסוך בין הצדדים, והם חיו בשכנות טובה.

לעומת זאת, על פי גרסתו של קדמאני הן בתצהיר והן בחקירתו הנגדית, התובעת התלוננה על התנהלותו של הנתבע, על ניסיונו להשתלט על המקרקעין ועל הסכסוך שפרץ בין הצדדים, זמן רב לפני שנת 2007.

21. התובעת ניסתה להרחיק את עצמה מהסכסוך שפרץ בין התובע לבין ילדיה, וניסתה להרחיק את עצמה מההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם. בשל כך היא מסרה גרסה מופרכת שכביכול נודע לה על הסכסוך רק בשנת 2008. התנהלות זו של התובעת מהווה "התנהגות מפלילה" אשר קושרת אותה להליכים המשפטיים שהתנהלו בן הנתבע לבין שני ילדיה ותומכת בגרסת הנתבע והעד קדמאני, כי היא היתה מודעת לאותם הליכים, אך בחרה שלא להצטרף אליהם.

22. סיכומם של דברים – קיימת קרבה משפטית בין התובעת לבין התובעים 2 ו-3, שהיו צד בהליך הראשון, ועל כן פסק הדין שניתן באותו הליך מחייב את שלושת התובעים גם בהליך שלפני. בהתאם לפסק הדין שניתן בהליך הראשון, כל המקרקעין אשר נמצאים מסביב למגרש שעליו בנוי ביתם של התובעים (מגרש שמידותיו הם 21 מטר אורך ו-16 מטר רוחב) הם של הנתבע. בהתאם לפסק הדין, אין התובעים זכאים להחזיק ולהשתמש במקרקעין נוספים מעבר לאותו מגרש.

ביטול פסק הדין בהליך הקודם

23. מאחר שנקבע, כי פסק הדין בהליך הקודם מחייב את שלושת התובעים, לרבות התובעת – אמם של התובעים 2 ו-3 – לא תוכל התובעת להשתחרר מהממצאים והמסקנות שנקבעו באותו פסק הדין, אלא אם כן יעלה בידי התובעים להוכיח עילה, אשר מצדיקה ביטול

פסק דין
חלוט. לאור האמור, להלן אדון בטענות הצדדים בעניין זה ובשאלה אם עלה בידי התובעים להוכיח עילה כאמור.

המצב הנורמטיבי

24. הסוגיה של ביטול

פסק דין
חלוט שניתן על ידי בית משפט מוסמך מעוררת מתח בין שני ערכים אשר מהווים אבני יסוד של המערכת המשפטית. הערך הראשון עניינו חקר האמת במובן זה שאין לתת לאדם ליהנות מפרי עוולתו. הערך השני עניינו סופיות הדיון ומניעת ריבוי התדיינויות. בעל דין שזכה במשפט רשאי להניח, כי העניין מאחוריו, וכי הוא אינו צפוי להיות מוטרד בשנית בגין אותו סכסוך שכבר הוכרע.

25. חקר האמת הוא ערך אשר מנחה ומתווה לשופט את דרכו ואת שיקול דעתו בבואו לקבוע עובדות ולהכריע בסוגיה שלפניו. "הערך המרכזי של השיפוט הוא האמת" (ראו א' ברק, על המשפט, שיפוט ואמת, משפטים כרך כ"ז, תשנ"ו, עמ' 12 ; בג"צ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4), 446). מטרת המשפט היא חשיפת האמת, וזו היא גם מטרתה של המערכת המשפטית בכללותה. אולם, אין האמת ערך מוחלט ואין הוא הערך היחיד שחפצה המערכת בהגשמתו והשגתו, ובמקרים מסויימים נסוג ערך זה מפני ערכים ושיקולים אחרים (ראו א' ברק, שם, עמ' 14).

26. העיקרון השני המתחרה בעיקרון חקר האמת, הוא הערך של סופיות הדיון והוודאות המשפטית והמערכתית. ערך סופיות הדיון טומן בחובו הבטחת יעילות וודאות. הודאות נשענת על אינטרס ההסתמכות של הצדדים להליך, אשר סומכים על העבודה כי לא תתאפשר פתיחת ההליך מחדש ודיון מחודש שבו יוטרדו בשנית בגין אותה עילה או פלוגתא. הערך לא רק מקדם את האינטרסים של הצדדים להליך, אלא שהבטחתו גם מחזקת את אמון הציבור במערכת המשפטית (ראו נ' נלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, 1991, עמ' 599). לעיתים המערכת מעדיפה את הערך של סופיות הדיון על פני ערך חקר האמת, בשל עדיפות הודאות המערכתית ואינטרס ההסתמכות של הצדדים.

27. כאשר נדרש בית המשפט לאזן בין שני הערכים הנ"ל, נקודת האיזון משתנה בהתאם לנסיבות העניין. רצונה של המערכת להגיע לחקר האמת, כשחקר האמת יש בו משום תיקון טעות שבעקבותיה יוצא המעוול נשכר, גורם לנקודת האיזון ליטות לכיוון חקר האמת. לפיכך, ניתן מבחינה עקרונית לבטל

פסק דין
ולאפשר עריכת משפט חוזר אזרחי מקום שפסק הדין ניתן במרמה (ראו ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פסק הדין של כב' השופטת ע' ארבל, פיסקה 11 (להלן: "עניין טורג'מן") ).

28. משתמע מכך, כי תביעה לביטול

פסק דין
חלוט יש בה משום כרסום בעקרון סופיות הדיון. משכך הפסק יהיה חסין כל עוד לא הוכחה השגתו במרמה. כלל הוא, כי תקיפתו של

פסק דין
שהושג במרמה תתאפשר על ידי הגשת תובענה לביהמ"ש שבו ניתן פסק הדין שהושג במרמה (ראו ע"א 417/89 סעד חסן סעד אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4), 641, 647). היענות לתובענה תתאפשר רק במקרים חריגים, בהתאם לעמידתו של המבקש בתנאי סף, שגובשו לראשונה על ידי כב' השופטת ע' ארבל בעניין טורג'מן, בהסתמך על שורה של פסקי דין שהתוו את הדרך ליצירת התנאים.

29. בשל המתח הקיים בין הערך של חשיפת וגילוי האמת לבין הערך של סופיות הדין גובשו שלושה תנאי סף לביטול

פסק דין
חלוט, שיש בהם כדי לאזן בצורה ראויה בין הערכים המתנגשים. התנאי הראשון: על תובע, המבקש ביטול פסק הדין, להוכיח כי הראיה המבססת את טענת המרמה מתבססת על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות שהתגלו לאחר מתן הפסק, וכי הראיה לא היתה ברת השגה בטרם ניתן הפסק אף בשקידה סבירה (ראו רע"א 261/97 רפי ומתן יהושע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול). התנאי השני דורש מהמבקש להביא ראיה בעלת אמינות לכאורית שיש בה כדי לבסס את טענת המרמה (ראו עניין יהושע שיווק). התנאי השלישי עניינו חיוניות הראיה – במסגרת תנאי זה בוחן בית המשפט האם יש בכוחה של הראיה להביא לתוצאה שונה במשפט החוזר מזאת שנקבעה בהתדיינות הראשונה. מקום שהוכח לבית המשפט, כי אין בכוחה של הראיה החדשה לשנות את תוצאות ההתדיינות, לא תקום חובה לערוך משפט חוזר.

רק אם הוכחו שלושת התנאים דלעיל ניתן יהא לבטל

פסק דין
חלוט, ובמקרה זה נסוג העיקרון של סופיות הדיון מפני הערך של חקר האמת.

ראיות חדשות ושקדנות סבירה

30. התובעים טענו, כי פסק הדין בהליך הראשון התבסס, בעיקר, על נסח רישום סורי שהציג הנתבע בפני
בית המשפט בהליך הקודם ולפיו סבו, קאסם אחמד ספדי, הינו הבעלים של חלקת קרקע בשטח של 5,000 מ"ר באזור "חג'ר אלמסן" נשוא המחלוקת. לטענתם, מדובר במסמך מזוייף שלא הונפק על ידי רשות מוסמכת בסוריה. את טענתם לעניין הזיוף הם מבסים על מספר עובדות שלטענתם לא משאירות ספק, כי מדובר במסמך מפוברק.

31. להלן אפרט את הראיות שהתובעים מבססים עליהן את טענת המרמה:

א. התובעים מפנים לכותרת המסמך שם צוין, כי הוא הונפק על ידי "הרפובליקה הערבת הסורית", בעוד שבמועד הנפקתו בתאריך 17.8.1957 שמה של סוריה היה "הרפובליקה הסורית" ורק לאחר מכן שונה שמה ל"רפובליקה הערבית הסורית". עובדה זו, כך נטען, מוכיחה בוודאות כי המסמך מזויף.

ב. הראיה השנייה מתייחסת לגבולות המקרקעין המתוארים בנסח הרישום. לטענתם, בנסח הרישום צוין, כי גבולות המקרקעין של הנתבע הם: מדרום – דרך להולכי רגל ולחיות. ממזרח – אדמת עלי אבו ראפע, מצפון – דרך להולכי רגל ואחריה מחסום סלעי טבעי, ומצד מערב – אדמת סעיד יוסף ספדי. לטענתם, גבולות אלה אינם נכונים שכן אדמת עלי אבו ראפע אינה גובלת כלל בקרקע שהנתבע טוען לה היום, והיא נמצאת במרחק של כ-2 ק"מ, בתחום מדינת סוריה, ואינה נכללת בשטחי רמת הגודל שבשליטת ישראל. להוכחת טענה זו הגישו התובעים תצהיר של פריד חוסין אסעד קדמאני, נכדו של עלי אבו ראפע. בתצהיר זה סיפר פריד, כי אדמת סבו רחוקה מהמקרקעין שבמחלוקת ואינה גובלת בקרקע שהנתבע טוען לבעלות בה. פריד הוסיף, כי המקרקעין של סבו נמצאים בשליטה סורית ואינם חלק מרמת הגולן שבשליטת מדינת ישראל.

ג. התובעים טענו עוד, כי בנסח הרישום שהציג הנתבע נפלו שגיאות גם בעניין גבולות החלקה מצד מערב. בעוד שבנסח צוין, כי בחלקת הנתבע מצד מערב גובלים המקרקעין של סעיד יוסף ספדי, הוכח כי באותה תקופה (1957), לא היו לסעיד יוסף ספדי זכויות כלשהן באותו אזור, כך שלא ייתכן שהמקרקעין שלו גבלו בשטח הנתבע מצד מערב. להוכחת טענה זו הגישו התובעים תצהיר של אחמד סעיד יוסף ספדי, אשר טען, כי מעולם לא היו בבעלות אביו מקרקעין באזור חג'ר אלמסן, וכי הקרקע שהוא מחזיק בה היום באותו אזור נרכשה על ידו מהמועצה המקומית מג'דל שמס בשנת 1983. מאחר שהקרקע של משפחת יוסף ספדי נרכשה על ידם רק בשנת 1983 ואילו הנסח מתיימר לשקף את מצב הגבולות בשנת הרישום (1957), הרי על פניו ברור, כי מדובר בנסח רישום מזויף.

ד. ראיה נוספת שהתובעים ביקשו להסתמך עליה היא תשובת המחלקה לענייני מקרקעין בקונייטרה שהונפקה ביום 16.4.08 ולפיה אין בלשכת רישום המקרקעין המתנהלים בסוריה מסמך כלשהו או נסח רישום עם מספר 45, אותו מספר שניתן לנסח הרישום שהציג הנתבע. העובדה שבלשכת הרישום בסוריה אין זכר לנסח הרישום שהציג הנתבע, מלמדת אף היא כי מדובר במסמך מזויף. להוכחת טענה זו הגישו התובעים תצהיר של מג'יד סלימאן מרעי, אשר טען בתצהירו, כי בחודש 4/08 הוא פגש את אחיו סלים סלמאן מרעי בירדן, ובאותה פגישה מסר לו סלים את התעודה מלשכת הרישום הסורית ולפיה אין זכר בספרי הרישום בסוריה לנסח הרישום שהציג הנתבע במסגרת ההליך הראשון.

ה. בנוסף לראיות שפירטתי קודם, הציגו התובעים מסמכים הנוגעים לבקשה להוצאת היתר בניה, שהגיש הנתבע לוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת הגולן בשנת 1977 (מוצג ת/12). מסמכים אלה כללו הצהרת הנתבע לעניין בעלותו במקרקעין, גבולות החלקה ושטחה, וכן בקשה להנפקת היתר בניה בה תואר שטח המגרש וגבולותיו. בהתאם למסמכים אלה, שטח המגרש של התובע הוא 1,005 מ"ר בלבד, ולא כפי שנטען בנסח הרישום, שכביכול מדובר בשטח של 5,000 מ"ר. זאת ועוד, התיאור שמסר הנתבע בהצהרה באשר לשכנים אשר גובלים במגרשו שונה מנסח הרישום הסורי. כך למשל, בהצהרת התובע נרשם, כי בהג'ת מרעי גובל במקרקעין של הנתבע מצד מערב, בעוד שבנסח הרישום, צוין כי סעיד יוסף ספדי הוא זה אשר גובל במקרקעין של הנתבע מצד מערב. יתרה מכך, בנסח הרישום צוין כי עלי אבו ראפע גובל במקרקעי הנתבע מצד מזרח, ואילו בהצהרת התובע נרשם, כי המועצה היא זו אשר גובלת במקרקעין מאותו צד.

32. במבט ראשון ניתן להתרשם, כי טענות התובעים הן טענות כבדות משקל וכי מדובר, לכאורה, בראיות בעלות משקל ממשי, שיש בהן כדי להרים את הנטל ולהוכיח, כי פסק הדין בהליך הראשון אכן ניתן במרמה לאחר שהנתבע הציג ראיה (נסח הרישום הסורי) מזויפת. ברם, עיון מדוקדק בראיות שהציגו התובעים מגלה, כי רוב הראיות הן בגדר עדויות שמיעה או סברה שאינן קבילות, חלקן אינו עונה על דרישות הדין מבחינת הקבילות וחלקן אינו תומך דווקא בגרסת התובעים ואינו מצביע על זיוף שנעשה בנסח הרישום הסורי. בחינת הראיות לעומק מביאה למסקנה בלתי נמנעת, כי אין בכוחן של ראיות אלו כדי להביא לביטול

פסק דין
חלוט.

33. להלן אנמק את החלטתי תוך התייחסות לכל אחת ואחת מהראיות ואסביר מדוע אין בכוחה של אותה ראיה כדי להביא לביטול פסק הדין.

34. כאמור, אחת הראיות שעליה מסתמכים התובעים נוגעת לשם של מדינת סוריה במועד רישום הזכויות על שם סבו של הנתבע בשנת 1957 בהתאם לנסח הרישום הסורי. טענתם היא שהנסח נושא כותרת "הרפובליקה הערבית הסורית" בעוד ששמה הרשמי של סוריה בשנת 1957 היה "הרפובליקה הסורית". עובדה זו מוכיחה, כך נטען, כי נסח הרישום הינו מזוייף.

אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע אינו מכחיש, כי שמה של סוריה בשנת 1957 היה הרפובליקה הסורית, אך לטענתו התאריך הרשום בנסח הינו תאריך רישום הזכויות ולא תאריך הנפקתו. בחקירתו הנגדית הסביר הנתבע, כי הוא קיבל את הנסח מסבו בשלב מאוחר יותר, לאחר ששמה של סוריה שונה לרפובליקה הערבית הסורית. מאחר שהתאריך בנסח משקף את מועד רישום הזכויות ולא את מועד הנפקתו, הרי לא מן הנמנע כי הוא הונפק במועד ששמה של סוריה כבר שונה ולכן הכותרת משקפת את השם של סוריה במועד הנפקת האישור.

הסבר זה של הנתבע מקובל עלי. מעיון בנסח הרישום הסורי עולה, כי הוא אינו נושא את התאריך שבו הונפק, והתאריך המצויין בו הוא תאריך רישום הזכויות. על כן, לא מן הנמנע כי השם של מדינת סוריה שצויין באותו נסח משקף את שמה הרשמי במועד ההנפקה.

35. התובעים טענו, כי כאשר מונפק נסח רישום במועד מאוחר למועד רישום הזכויות, הנסח המונפק צריך להיות זהה לנסח המקורי, ולכן גם אם הנסח הונפק במועד מאוחר יותר כטענת הנתבע, השם של סוריה צריך להיות "הרפובליקה הסורית" ולא "הרפובליקה הערבת הסורית". אין בידי לקבל טענה זו. התובעים לא הציגו שום ראיה התומכת בטענתם זו, והסתפקו בעדות חמוד מרעי, אשר טען בתצהירו, כי השם שרשום בנסח הטאבו אינו תואם את שמה הרשמי של סוריה באותו מועד. ברם, בחקירתו הנגדית נתן העד הסברים סותרים באשר לשם שנושא נסח רישום שמונפק לאחר רישום הזכויות. תחילה הוא טען כי הנסח נושא את שם המדינה במועד ההנפקה ולאחר מכן, כאשר הבין שהתשובה אינה לטובתו, שינה את התשובה וטען כי הנסח שמונפק בשלב מאוחר למועד רישום הזכויות, חייב להיות זהה לנסח המקורי וחייב לשאת את שם המדינה במועד הרישום.

לא ניתן לתת אמון בעדותו של חמוד מרעי. כאמור, העד סתר את עצמו בשאלה מהותיות, ונראה כי תשובתו השנייה ניתנה לאחר שהבין כי התשובה הראשונה לא הייתה לטובת התובעים. יתרה מכך, עדותו של חמוד מרעי הייתה מבולבלת וניתן היה להתרשם, כי הוא מנסה לעשות הכל על מנת לסייע לתובעים, מבלי שהחובה לומר את האמת הייתה נר לרגליו. זאת ועוד, העד הינו אחיו של המנוח בהג'ת מרע ודודם של התובעים. מדובר, אם כן, בעד שיש לו אינטרס עקיף בתוצאות ההליך, ומכאן גם ניתן להסביר את רצונו העז לסייע לתובעים.

36. מכל המפורט לעיל עולה, כי הראיות שהציגו התובעים לעניין שמה של מדינת סוריה במועד רישום הזכויות אינו רלבנטי, ולא היה בו כדי לשנות מתוצאות ההליך הראשון. על כן, אין בראיות אלו כדי לענות על דרישת החיוניות של הראיה כנדרש עת עותרים לביטול

פסק דין
חלוט.

37. מעבר לנדרש אוסיף, כי ראיות אלו אינן עונות אף על דרישת השקידה הסבירה הנדרשת ממי שמבקש לבטל

פסק דין
חלוט. כזכור, אחד התנאים לביטול

פסק דין
חלוט הוא שהתגלו ראיות חדשות שלא היו בידי מי שמבקש ביטול פסק הדין ושאותו בעל דין לא יכול היה להשיגן בשקידה סבירה. אין ספק, כי תנאי זה אינו מתקיים, שכן הראיות בנוגע לשמה הרשמי של סוריה בשנת 1957 היו בידי התובעים בעת ניהול התיק הראשון. על כן, התובעים ידעו באותה עת, ולכל הפחות היו צריכים לדעת, כי שמה של סוריה בשנת 1957 שונה ממה שרשום בנסח הרישום. אף על פי כן, התובעים לא עשו דבר בעניין, לא התנגדו להגשת נסח הרישום כראיה מטעם הנתבע בהליך הראשון, ולא חלקו על האותנטיות שלו.

38. מכל האמור עולה, כי ראיות אלו אף אינן עונות על דרישות השקידה הסבירה, ועל כן גם מטעם זה לא ניתן לקבל את הראיות בעניין זה לצורך ביטול

פסק דין
חלוט.
39. טענה נוספת שהעלו התובעים נוגעת לתיאור גבולות המגרש לו טוען התובע בנסח הטאבו. לטענתם, תיאור זה אינו משקף את מצב הבעלות בפועל, עובדה שאף היא מכרסמת באמינות המסמך ומצדדת בעמדתם, כי המסמך מזויף. להוכחת טענה זו הזמינו התובעים לעדות את פריד קדמאני, אשר טען כי סבו מעולם לא החזיק בקרקע בגבול המקרקעין של הנתבע, ואת אחמד סעיד יוסף ספדי שאף הוא טען כי בניגוד למצוין בנסח הרישום, אביו מעולם לא החזיק בקרקע שגובלת במקרקעין של הנתבע.

40. ראיות אלו אינן עונות על התנאים שעניינם אמינות הראיה והשקידה הסבירה להשגת הראיה והצגתה כבר בהליך הראשון, ולכן אין בכוחן כדי להביא לביטול

פסק דין
חלוט.

41. לעניין אמינות העדויות – בחקירתו הנגדית של פריד הסתבר, כי עדותו בתצהיר הינה בגדר עדות שמועה מתחילתה ועד סופה. העד נולד בשנת 1960, זמן רב לאחר שנרשמו הזכויות במקרקעין על שם סבו של הנתבע, ולכן הוא לא יכול היה להעיד על מצב הבעלויות במקרקעין במועד רישום הזכויות בנסח הטאבו. העד אף לא יכול היה לשלול, כי סבו החזיק בעבר במקרקעין שהיו גובלים בקרקע הנתבע. יתרה מכך, העד אישר, כי את הדברים שנרשמו בתצהיר הוא שמע מפי אמו שעדיין בחיים. עולה, אם כן, כי לא זו בלבד שלעד אין כל ידיעה באשר למצב הבעלויות במקרקעין בשנת 1957, עדותו היא בגדר עדות שמועה, שאינה קבילה.

42. עדותו של העד אחמד סעיד ספדי היתה מבולבלת באופן שלא ניתן לבסס עליה ממצא כלשהו. בתחילת חקירתו הנגדית טען העד, כ הקרקע באזור חג'ר אלמסן היתה בבעלות המועצה, וכי הוא רכש מהמועצה מגרש עליו בנה את ביתו. בהמשך הוא טען, כי הקרקע היא בבעלות הוואקף אך הוא רכש אותה מהמועצה. בהמשך טען, כי אחיו האיל אף הוא החזיק בחלקת קרקע באזור ג'בל אלמסן, כי הוא (העד) מכר את הקרקע עבור אחיו, וכי הוא מתכוון לשלם לוואקף את שוויה. לא ברור על סמך מה רכש אחיו האיל את הקרקע באותו אזור, מדוע האיל מכר קרקע שהיא בבעלות הוואקף, מניין שואב הוואקף את זכותו בקרקע, ומדוע מוטלת על האיל חובה לשלם לוואקף היום בגין קרקע שהוא רכש עשרות שנים לפני כן, לטענתו.

תמיהות וסימני שאלה אלה שלא ניתנו להם תשובות והסברים, מכרסמים באמינות עדותו באשר לקרקע שהייתה או לא הייתה בבעלות אביו באותו מקום, ומטילה ספק באשר לגרסתו, כי אחיו האיל רכש קרקע מהמועצה ומהוואקף.
על סמך עדות כזו לא ניתן לבטל

פסק דין
חלוט.

43. מעבר לנדרש אוסיף, כי עדויות אלו אינן עונות על דרישת השקידה הסבירה. הרישום בנסח הרישום הסורי באשר למצב הבעלויות במקרקעין שגובלים את קרקע הנתבע היה ידוע לתובעים כבר במהלך ניהול ההליך הראשון, כך שהם היו יכולים לחקור, לבדוק ולברר עניין זה כבר במסגרת אותו הליך. כבר אז הם יכולים היו לזמן את פריד קדמאני ואחמד סעיד ספדי ולהציג את גרסתם בפני
כב' השופט יונתן אברהם, אשר דן בתיק. התובעים בחרו שלא לעשות כן, ואין הם רשאים לזמן אותם עדים במסגרת תביעה לקיום משפט חוזר אזרחי.

44. אחת הראיות המרכזיות שעליהן מבססים התובעים את תביעתם דנן לביטול פסק הדין היא תשובת המחלקה לענייני מקרקעין בקונייטרה שניתנה ביום 16.4.08 ולפיה אין בספרי לשכת רישום המקרקעין שם מסמך כלשהו או נסח רישום עם מספר 45 כפי שמופיע בנסח הרישום שהציג הנתבע. ראיה זו, כך נטען, אינה משאירה ספק בדבר היות נסח הרישום שהציג הנתבע מסמך מזויף.

אכן, ראיה זו יכולה, בנסיבות מסוימות, להספיק לצורך ביטול

פסק דין
חלוט, בתנאי שיוכח כי מדובר בראיה קבילה ואותנטית. ברם, במקרה דנן התברר, כי מדובר במסמך שהועבר מאדם לאדם מבלי שהובאה שום ראיה לכך שהמסמך הונפק על ידי מוסד סורי רשמי. תשובת המחלקה לענייני מקרקעין צורפה לתצהירו של מג'יד סלמאן מרעי, דודם של התובעים. מעיון בתצהירו של מג'יד ובחקירתו הנגדית עולה, כי הוא קיבל את המסמך מאח אחר שלו בשם סלים מרעי, אשר גר בסוריה. לדבריו, סלים ניגש למחלקה לענייני מקרקעין בקונייטרה וביקש לקבל את עמדתם לנסח הרישום. בעקבות פנייה זו נמסרה לסלים תשובה בכתב, כי נסח כאמור לא קיים. סלים לא זומן לעדות, מג'יד לא נכח בעת הנפקת האישור מהמחלקה בקונייטרה, כך שעדותו של מג'יד לעניין מקור המסמך ושכביכול הוא הונפק ממוסד רשמי בסוריה, היא בגדר עדות שמועה שאינה קבילה.

זאת ועוד, כדי להכשיר תעודת חוץ שהונפקה מחוץ למדינת ישראל, חייב בעל הדין שמבקש להגיש את התעודה לקיים אחר הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971, לרבות אימות התעודה על ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי. האישור של המחלקה לענייני מקרקעין בקונייטרה לא אומת על ידי נציג קונסולרי ישראלי, ומי שקיבל את המסמך (סלים) לא זומן לעדות ,ולא חתם על תצהיר המאמת את טענות מג'יד בעניין זה.

45. עולה, אם כן ,כי גם אם האישור של המחלקה לענייני מקרקעין בקונייטרה היה מוצג במסגרת ההליך הראשון, בית המשפט היה דוחה את הבקשה להגשתו כראיה בתיק, או שהיה מתעלם ממנו בעת כתיבת פסק הדין. המסקנה הנובעת מן האמור היא שאין בפני
נו ראיה קבילה, ומכל מקום אין בכוחה של ראיה זו כדי לשנות מתוצאות ההליך הקודם.

46. הראיה האחרונה שביקשו התובעים להסתמך עליה היא בקשה להנפקת היתר בניה שהגיש הנתבע בשנת 1977 לוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת הגולן ולהצהרת הנתבע שצורפה לאותה בקשה. גם בעניין זה לא מצאתי ממש בגרסת התובעים, ולא שוכנעתי כי יש בכוחם של מסמכים אלה כדי להביא לביטול

פסק דין
חלוט.

בבקשה למתן היתר בניה אכן צוין, כי המגרש של הנתבע עליו הוא מבקש לבנות הינו בשטח של 1,005 מ"ר. ברם, מדובר בבקשה להיתר בניה על חלק מהמקרקעין, כך שלא הייתה מוטלת על הנתבע החובה לכלול בבקשה את כל שטח החלקה. כזכור, מדובר בקרקע שאינה מוסדרת, גבולותיה אינם קבועים וברורים, ולכן לא הייתה כל מניעה לחלק את הקרקע לחלקים ולבקש היתר בניה על חלק מן הקרקע. על כן, העובדה שהיתר הבניה שביקש הנתבע להנפיק מתייחס למגרש בשטח של 1,005 מ"ר אינה שוללת את טענתו, כי שאר חלקי המקרקעין הם גם בבעלותו.

47. בחקירתו הנגדית התייחס הנתבע לעניין זה וציין, כי תחילה הוא הגיש בקשה להיתר בניה וכלל בה את כל שטח המקרקעין. ברם, הוועדה המקומית לתכנון ובניה סירבה לאשר את הבקשה והתנתה זאת בהגשת בקשה חדשה והקטנת שטח המגרש. לדבריו, הוא התייעץ אז עם עורכי דין בקשר לאותה החלטה וקיבל ייעוץ שעליו למלא אחר הוראות ההחלטה ושלא כדאי לו לפנות לערכאות משפטיות. תיק הוועדה המקומית לתכנון ובניה לא הוגש, ועדותו של הנתבע בעניין זה לא נסתרה.

48. גם תיאור הגבולות בבקשה להיתר לא סותר את טענות הנתבע לעניין זכותו במקרקעין. בבקשה להיתר ציין הנתבע, כי המקרקעין של המנוח בהג'ת מרעי ז"ל (אביהם של התובעים 2 ו-3 ובעלה של התובע מחסנה) גובלים בחלקתו מצד מערב. תיאור זה נכון, שכן בשנת 1976 או בסמוך לכך קיבל המנוח בהג'ת מהנתבע מגרש בשטח של כ-500 מ"ר שגובל בחלקת הנתבע ממערב. על כן, תיאור הגבולות בבקשה להיתר אינו סותר את טענות הנתבע, ואינו שולל את טענותיו לזכויות במקרקעין, למעט במגרש שקיבל ממנו בהג'ת במתנה.
הסכם הרכישה מהמועצה

49. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם בהתעלם מפסק הדין החלוט שניתן בהליך הקודם, התובעים לא הוכיחו זכויות במקרקעין שמקנות להם מעמד באותם מקרקעין וזכות לתבוע את פינויו של הנתבע מהם. התובעים ביססו את טענותיהם על הסכם מכר שנכרת בינם לבין המועצה בשנת 1976 ולפיו רכש המנוח בהג'ת מרעי מהמועצה מגרש בשטח של כ-1,000 מ"ר.

התובעים הוכיחו את טענתם בדבר קיומו של הסכם כאמור. הם צירפו עותק מההסכם, צירפו קבלות המעידות על תשלום התמורה, ואף צירפו הסכמים שנכרתו בין המועצה לבין תושבים אחרים בכפר ושעל פיהם מכרה המועצה מספר רב של מגרשים לתושבי הכפר. התובעים אף צירפו תצהירים של מספר תושבים, שרכשו חלקות קרקע מהמועצה באזור חג'ר אלמסן. גם המועצה לא התכחשה לעובדה זו, ונציג מטעמה שהוזמן לבקשת התובעים אף אישר את העובדה, כי המנוח רכש מהמועצה קרקע באותו מקום.

50. ברם, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי למעוצה לא היו זכויות באותם מקרקעין שהיא התיימרה למכור, לא הייתה לה כל זכות למכור את הקרקע, וכי היא מכרה את המגרשים וגבתה את התמורה ללא זכות שבדין. כל העדים אישרו, כי הקרקע שהתיימרה המועצה למכור אינה של המועצה. חלקם טען, כי הקרקע היא בבעלות משותפת של כלל תושבי הכפר, חלקם טען כי הקרקע היא בבעלות הוואקף, וחלקם טען, כי בזמן השלטון הסורי חולק חלק מהמקרקעין בין התושבים בהתאם לחזקה ולשימוש שנעשה בהם. אף אחד מהעדים לא טען, כי המועצה היתה הבעלים של הקרקע, אף אחד מהם לא הציג ראיה שיש בה כדי לקשור את הקרקע למועצה, ואף אחד לא ידע להסביר את המקור של זכות המועצה למכור מגרשים במקום.

51. כב' השופט יונתן אברהם התייחס בפסק הדין שניתן בהליך הקודם לסוגיה זו וקבע, כי "הנתבעים (התובעים בתביעה דנן – ע.ט.) לא הציגו ראיה כלשהיא לא בדבר זכותה של המועצה בשטח שמכרה לאביהם ואף לא לגבי אותו שטח המצוי ממערב והנמצא לפי ההסכם בבעלות המועצה". כך הוא המצב גם בהליך שלפניי. התובעים לא הציגו ראיות כלשהן להוכחת זכותה של המועצה במקרקעין, ולא הצביעו על מקור הזכות שלה למכור לתושבים מגרשים באותם מקרקעין. על כן, העובדה שהמועצה מכרה לבהג'ת מרעי מגרש בשטח של 1,000 מ"ר, אין בה כדי להוכיח את זכותם של התובעים במקרקעין שבמחלוקת.
סוף דבר

52. התובעים לא הוכיחו עילה לביטול פסק הדין שניתן בהליך הראשון, ועל כן דין התביעות שהוגשו על ידם להידחות. התובעים אף לא הוכיחו זכות בעלות או אחרת במקרקעין נשוא המחלוקת, גם בהתעלם מפסק הדין שניתן בהליך הקודם, ועל כן דין התביעה להידחות גם מטעם זה.

53. אשר על כן, הנני מורה על דחיית התובענות בשני התיקים.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
ניתן היום, ט"ז אדר א תשע"א, 20 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בצפת
ת"א 462-09-08 מרעי נ' ספדי ואח'

ת"א 1147-08-08 בהג'ת מרעי ואח' נ' חוסין ספדי ואח'
1 מתוך 18








א בית משפט שלום 462-09/08 מחסנה סולימאן מרעי, בכר בהג'ת מרעי, טאלב בהג'ת מרעי נ' מוהנא חוסין ספדי, מועצה מקומית מג'דל שמס (פורסם ב-ֽ 20/02/2011)