פסקי דין על בנק המזרחי טפחות בע"מ | פסקי דין על עאטף טרביה | פסקי דין על חסן מרעי | פסקי דין על וליד עונאללה |

1459/06 א     06/10/2011




א 1459/06 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' עאטף טרביה, חסן מרעי, וליד עונאללה








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 1459-06 בנק המזרחי טפחות בעמ נ' טרביה ואח'






בפני

כב' השופטת
נבילה דלה מוסא

תובע
בנק המזרחי טפחות בע"מ


נגד

נתבעים
1.עאטף טרביה
2.חסן מרעי
3.וליד עונאללה




פסק דין


לפניי תביעה כספית לתשלום סך של 240,187 ₪, אשר הוגשה על ידי התובע (להלן: "הבנק" או "התובע") כנגד שלושה ערבים בהתאם להסכם הלוואה שנטלו הלווים, מיום 15.4.1994.

רקע
1.
ביום 15.4.1994 נחתם בין התובע לבין עונאללה זיאד ועונאללה מרתינא (להלן: "הלווים"), הסכם הלוואה שמספרו 89271/974-9 (להלן: "ההסכם"), כאשר, בין היתר לצורך הבטחת ההלוואה שיעבדו הלווים את דירת מגוריהם שבשכונת אלמסלך בנצרת, הידועה כחלקה 26, בגוש 16561 (להלן: "הדירה" או "הנכס"). כעולה מההסכם, הנתבעים ערבים לכל התחייבויותיהם של הלווים על פי ההסכם.

הלווים לא עמדו בהתחייבויותיהם בנוגע לביצוע התשלומים החודשיים להחזר ההלוואה על פי ההסכם, ועל כן ביום 21.01.99, נפתח תיק למימוש משכנתא בלשכת ההוצאה לפועל.

טענות הבנק
2.
לטענת הבנק, כל ניסיונותיו לפנות את הנכס ולתפוס חזקה בו עלו בתוהו שכן, לא ניתן לאתרו, מהסיבה שלא נרשם כבית משותף, ו/או הסכם שיתוף. כמו כן, המדובר בבניין המאוכלס רובו על ידי בני משפחת הלווים, אשר עושים כל שביכולתם להערים קשיים על קבלני ההוצאה לפועל, במטרה להכשילם בזיהוי הנכס.

3.
עוד לטענת הבנק, בניסיון נוסף לפרוע את החוב מהלווים, הוגשה כנגדם תביעה ביום 22.5.01 לתשלום היתרה, ומשניסה למסור להם עותק מכתב התביעה, גילה כי הללו עזבו את הארץ עוד בשנת 2000 ולא שבו. משכך הם פני הדברים, הוגשה על ידו בקשה בלשכת ההוצל"פ בחיפה למיצוי הליכים לפי סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות"). ביום 4.5.05, ניתנה החלטה על ידי ראש ההוצאה לפועל המורה כי בנסיבות העניין, נעשו מאמצים סבירים לממש את הנכס, אשר עלו בתוהו, ולכן לנוכח החריג בסעיף 27 (ב)(1) לחוק הערבות, ניתן לפעול כנגד הערבים.

הנתבע 3 הגיש בקשה לביטול החלטת ראש ההוצל"פ, אולם זו נדחתה על ידה בהחלטה מיום 6.6.05.

4.
לטענת הבנק, יתרת החוב, שהנתבעים חייבים בה מכוח הסכם הערבות, עומד נכון ליום 20.6.05 על סך 234,839 ₪ בתוספת הוצאות שהוצאו במסגרת תיק המימוש בסך 5,348 ₪. בנוסף לטענתו, הוא זכאי לקבל מאת הנתבעים ריבית פיגורים בשיעור משתנה, כפי שהיה נהוג אצלו מפעם לפעם, וזאת על סכום החוב וכן על ההוצאות שיגרמו לתובע בגין החוב.

טענות הנתבעים
5.
לטענת הנתבעים, אין לבנק עילת תביעה כנגדם מאחר ואישור ראש ההוצאה לפועל בדבר "מיצוי הליכים" ניתן שלא כדין, שכן הם כלל לא נכללו כמשיבים בבקשה ואף לא הומצא להם עותק של הבקשה ולא היו מודעים לה כלל, כאמור בסעיף 27 לחוק הערבות. אף הנתבע 3, אשר לטענת הבנק עתר לביטול ההחלטה בדבר מיצוי הליכים, לא קיבל לידיו עותק מהבקשה. אם כן, משלא ניתנה להם זכות תגובה לבקשה למיצוי הליכים, הרי שהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 4.5.05, בדבר אישור מיצוי הליכים, נעדרת כל תוקף ואין הבנק יכול להסתמך עליה.

6.
עוד לטענתם, לא התקיימה הוראת סעיף 26(ד)(1) לחוק הערבות לפיה מחויב נושה המבקש להעמיד לפירעון מוקדם הלוואה הנפרעת בתשלומים, בשל איחור בפירעון, להודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש. על פי האמור בכתב התביעה, הליכי מימוש המשכנתא, החלו ביום 21.10.99, אולם הם לא קיבלו על כך שום הודעה, 15 ימים בטרם בוצעו. לטענתם, אם הם היו מקבלים הודעה כאמור הם היו פועלים כבר אז להפעיל לחץ על הלווים לסלק את יתרת חוב הפיגורים.

7.
עוד לטענתם, אין הבנק יכול לדרוש מהם לשלם את יתרת החוב, יחד ולחוד, וזאת לנוכח הוראת סעיף 29א לחוק הערבות, ולכל היותר ניתן לחייב כל ערב בתשלום 1/3 מהחוב.

8.
לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי ההלוואה נשוא התביעה הינה הלוואה המובטחת במשכנתא שנרשמה לטובת הבנק על דירת הלווים. לטענת הנתבע 1 הוא והנתבע 2 חתמו על הסכם ההלוואה כערבים לאחר שהוסבר להם על ידי הנתבע 3 והן על ידי פקיד הבנק כי הערבות, אינה אלא בטוחה משנית הנדרשת אך ורק מחמת נוהלי הבנק, שכן הבטוחה העיקרית הינה רישום המשכנתא על הדירה. לטענתם, פקיד הבנק מסר להם, כי הדירה נרכשה על ידי הלווים בסכום של 225,000 ₪, מתוכם ממומנים במסגרת ההלוואה סך 90,000 ₪, המהווים 40% מערך הדירה. עוד הובטח להם, כי הבנק הקפיד על בדיקת הלווים ויכולת ההחזר שלהם והגיע למסקנה, כי לא תהא להם בעיה להחזיר את ההלוואה. הנתבע 3 חתם על הסכם ההלוואה זמן קצר לאחר חתימת הנתבעים 1 ו-2.

9.
לטענת הנתבעים, במחצית שנת 2001 במועד שאינו זכור להם, התקבלה אצל כל אחד מהם תביעה כספית במסגרתה נדרשו יחד ולחוד עם הלווים לשלם לבנק סך 192,691 ₪. לטענתם, הם הגישו בקשת רשות להגן ובמסגרתה טענו כל הטענות שנטענות על ידם במסגרת התביעה דנן. בדיון רשות להגן שכנעה הרשמת את הבנק למחוק את התביעה כנגדם. במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה, הוסכם כי הבנק ישלם להם הוצאות בסך 1,500 ₪ במידה ותוגש תביעה חדשה. לטענתם, הם לא קיבלו התשלום כאמור.

10.
באשר להליכי מימוש הדירה, טוענים הנתבעים, כי הבנק לא עשה כל פעולה ממשית בנדון. מחד, טוען הבנק, כי הוא מסר את מפתחות הדירה למתווכים שונים, אולם, לא התקבלה כל הצעת רכישה ואילו, מנגד, טוען כי כונס הנכסים ניסה לבצע פינוי של הדירה אך ללא כל הצלחה. עוד לטענתם, אין לקבל את טענת הבנק, לפיה לא ניתן לאתר את הנכס, וגם אם תתקבל טענה זו, הרי שהמדובר ברשלנות של הבנק ופקידיו אשר גרמו לנתבעים לחשוב כי ההלוואה לה ערבו מובטחת במשכנתא ברת מימוש. במשך 6 שנים שקט הבנק על שמריו ולא עשה דבר למימוש המשכנתא, תקופה בה צבר החוב ריביות פיגורים בשיעור שאינו ידוע להם.

11.
באשר לטענת הבנק, כי הלווים עזבו את גבולות הארץ, טוענים הנתבעים, כי עיון באישור משרד הפנים על כניסות ויציאות הלווים מהארץ, מעלה כי במהלך השנים 2000-2005 נכנס ויצא את גבולות הארץ הלווה, זיאד עונאללה, תשע פעמים. וכאן עולה תהייה מדוע לא הוציא הבנק כנגד הלווים צו עיכוב יציאה מן הארץ?

12.
בנסיבות העניין טוענים הנתבעים, כי יש לפטור אותם מהערבות לנוכח מעשי ו/או מחדלי הבנק ורשלנותו ברישום משכנתא שאינה ברת מימוש, ולחילופין מכך שחדל בהליכי מימוש המשכנתא ללא סיבה הגיונית ולאחר שהציג להם מצג, כי הלווים הם בעלי יכולת החזר וכי ההלוואה מובטחת במשכנתא.

דיון והכרעה
13.
בדיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 7.3.11, הודיע ב"כ הנתבעים כי לא הוגשו מטעם הנתבעים תצהירי עדות ראשית ולכן מבקש דחיית הדיון. ב"כ הבנק התנגד וביקש ניהול ישיבת ההוכחות, כפי שנקבע. בהחלטה מאותו היום קבעתי, כי מאחר והנתבעים לא הגיעו לדיון וגם אם הייתה מתקבלת בקשת ב"כ הנתבעים לראות בתצהירים שצורפו לבקשה למתן רשות להגן כתצהירי עדות ראשית, אזי מאחר ולא ניתן לחקור את המצהירים בחקירה נגדית, רואים זאת כאילו לא הוגשו תצהירים כלל.

במסגרת דיון ההוכחות נחקר נציג הבנק, מר חיים זילבר (להלן: "זילבר").

14.
תחילה אתייחס לטענת הנתבעים, לפיה הבנק לא שילם להם הסכום שנפסק בתביעה שנמחקה בשנת 2001 כתנאי להגשת תביעה נוספת נגדם היא התביעה דנן. מתצהיר זילבר עולה, כי התביעה נגד הנתבעים נמחקה מאחר ובאותה עת לא היה בידי הבנק אישור למיצוי הליכים וכי התשלום שנפסק כתנאי להגשת תביעה נוספת שולם על ידי הבנק. מסיבה זו ומאחר והנתבעים לא חזרו וטענו טענה זו בסיכומיהם, דינה להידחות.

15.
טענה ראשונית שהועלתה על ידי הנתבעים בסיכומיהם היא לעניין אי התקיימותם של הסעיפים 26 ו-27 לחוק הערבות, שכן הבנק לא הוכיח כי מסר להם בתור ערבים הודעה על כוונה להעמיד לפירעון את יתרת ההלוואה וכן הם לא צורפו לבקשה שהוגשה על ידי הבנק לראש ההוצאה לפועל בדבר "מיצוי הליכים".

כבר אומר, כי אין לקבל את טענות הנתבעים באשר לתחולת סעיפים 26 ו-27 לחוק הערבות, שכן סעיפים אלו התקבלו במסגרת חוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997, אשר קבע הוראות מעבר, לפיהן הוראות התיקון יחולו על התחייבויות לשיפוי וחוזי ערבות שנכרתו לאחר תחילתו, וכי על חוזי ערבות שנכרתו לפני תחילתו של החוק יוסיף לחול החוק הקודם. לפיכך, התחייבויות לשיפוי וחוזי ערבות אשר נכרתו לאחר 1.6.98 יבחנו לאור הוראות התיקון, בעוד שעל התחייבויות לשיפוי וחוזי ערבות אשר נכרתו קודם לכן, יחול הדין הקודם, דהיינו תיקון תשנ"ב (ראו, רוי בר-קהן, ערבות, (2006), עמ' 582). בענייננו, הסכם הערבות נחתם בשנת 1994 (ראה נספח 18 לתצהיר זילבר) במסגרת הסכם ההלוואה, ולכן אין תיקון תשנ"ח חל בענייננו, ללא תלות במועד הגשת התביעה (ראה לעניין זה, בש"א 178103/08 גור שלמה נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (פורסם באתר נבו) (2009)). בהקשר זה יצוין כי חרף האמור לעיל הבנק הגיש את בקשתו למיצוי הליכים ללשכת ההוצל"פ לפי סע' 27 לחוק הערבות. גם ראש ההוצל"פ נתן החלטתו בבקשה הנ"ל בהתאם לאותו סעיף חוק. יחד עם זאת והואיל והחוק החל בענייננו (חוק הערבות - תיקון תשנ"ב) קיימת הוראה מקבילה להוראות סע' 27, והיא הוראת סע' 17 לחוק, אדון בטענות הנתבעים לאור ההוראה הנ"ל.

16.
הוראת סעיף 17ג, (חוק הערבות (תיקון תשנ"ב) קובעת כדלקמן:
"(א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:
(1)
ניתן

פסק דין
נגד החייב;
(2)
יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין."
(ב).....".

סעיף 17ג לחוק הערבות הינו כמעט זהה לסעיף 27 לחוק פרט לעובדה שבסעיף 17ג דובר על "ערב יחיד", להבדיל מ"ערב מוגן" בסעיף 27 לאחר תיקון תשנ"ח. "ערב יחיד", מוגדר בחוק לפני התיקון, כ-
"למעט בן זוגו של החייב ולמעט שותף של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד, כהגדרתו בחוק ניירות ערך, התשכ"ח – 1968;"
בענייננו, לא הועלתה טענה, כי הנתבעים אינם ערבים "יחידים" כהגדרתם בחוק.

17.
עיון בסיכומי הבנק, מעלה, כי הוא אינו מכחיש, כי לא ניתנה לנתבעים הודעה בדבר הגשת הבקשה למיצוי הליכים, אך לטענתו, במהלך השנים נמסרו לנתבעים הודעות רבות לעניין חובם של הלווים כך שהם ידעו על ניהול ההליכים כנגד הלווים. יתרה מזו, הנתבע 3 הגיש בקשה לביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל, בדבר אישור מיצוי הליכים, אשר נדחתה. מתעוררת השאלה האם ההליך כאן הוא ההליך הנכון להעלות את טענות הנתבעים בדבר אי זימונם להליך אישור מיצוי הליכים?

18.
דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (2011) בעמ' 381, מתייחס לעניין הצורך לזמן את הערבים לדיון בבקשת מיצוי הליכים בציינו:

"על רשם הוצל"פ להזמין לדיון את הערבים, לפני שיחליט אם אכן מוצו כל הליכי ההוצאה לפועל נגד החייבים וניתן לפתוח בהגשת תובענה נגד הערבים. "


יש לציין, כי הילכת דמיטרי המתייחסת לסעיף 27 לאחר תיקון תשנ"ח, חלה גם על הוראת סעיף 17ג לפני התיקון וזאת לנוכח הדמיון בין ההוראות (ראו, בר- קהן, בספרו לעיל, עמ' 505 הערת שוליים 7).
אם כן, על פי האמור לעיל החובה לזמן את הערבים חלה על רשם ההוצל"פ ולא על הזוכה, כך שאין רלוונטיות אם הבנק זימן את הנתבעים לדיון אם לאו. הנתבעים לא ציינו האם רשם ההוצאה לפועל זימן אותם כדין לדיון אם לאו, ובאין התייחסות, החזקה היא שראש ההוצאה לפועל פעלה בהתאם לדין ואכן זימנה אותם.

19.
יתרה מזו, גם אם אצא מתוך נקודת הנחה, כי רשמת ההוצל"פ לא זימנה את הערבים, הרי שהמדובר בהחלטה פגומה שדינה להתבטל, על ידי הגשת בקשה מתאימה לרשמת. שכן, ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבטל החלטה כזו, לפי הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה 126א לתקנות, שעניינה תיקון כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק וכן גם במתן הוראות בכל עניין אחר ככל שייראה לו צודק. סמכותו הכללית של הרשם נתונה לו לבטל כל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ומבלי שניתנה לצד השני אפשרות לטעון ולהגיב. (ראה, בר-אופיר בספרו לעיל, עמ' 381; בר"ע 264/00 (מחוזי-חיפה) בנק הפועלים בע"מ נ' חיים נאה (פורסם באתר נבו)(2001)).

20.
בענייננו, הוגשה בקשה על ידי הנתבע 3 (בשם יתר הערבים בתיק כמצוין בכותרת הבקשה – נספח 52 לתצהיר זילבר), לביטול החלטת ראש ההוצל"פ בדבר אישור למיצוי הליכים, שם לא העלה טענה, כי לא ידע על הדיון בבקשה, אלא התייחס לגופן של הטענות בדבר הליכי מימוש המשכנתא בלבד. עצם הגשת בקשת הביטול, מלמדת, כי הנתבעים כן ידעו על הדיון ואף מציינים בסעיף 11 לבקשה, כי הוגשה על ידם בקשה להארכת מועד למתן החלטה בבקשת מיצוי ההליכים עד אשר יתאפשר ללווה להשיב לבקשה. בקשת הנתבע 3 נדחתה על ידי רשמת ההוצל"פ בהחלטתה מיום 7.6.05 (נספח 55 לתצהיר זילבר).

21.
הנה כי כן, לאחר שנדחתה הבקשה של הנתבע 3 בשם כל הערבים היה על הנתבעים להגיש ערעור על החלטת הרשמת או בקשה למתן רשות ערעור לפי העניין (ראה, בר אופיר בספרו לעיל, עמ' 382). משלא הוגש, אם כן, ערעור או בקשת ערעור על החלטת הרשמת, אין לנתבעים אלא להלין על עצמם ואין הם יכולים במסגרת הדיון כאן להעלות טענות שמקומן בערעור.

22.
גם לגופו של עניין, דין טענות הנתבעים להידחות, בין היתר, גם משלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם ולכן לא הוכיחו טענותיהם בדבר רשלנות הבנק בהליכי מימוש המשכנתא. יחד עם זאת, כדי להפיס את דעתם של הנתבעים אתייחס בקצרה גם לטענות אלו;

הנתבעים בסיכומיהם מתייחסים באריכות לעניין רשלנות הבנק באיתור הדירה ומעלים תהייה כיצד ייתכן הדבר, שהרי נשלח מטעמו שמאי בפועל לדירה בטרם ניתנה ההלוואה. בהקשר זה אומר, כי טענות אלו של הנתבעים עומדות בניגוד לטענת בא כוחם בדיון שהתקיים ביום 4.5.10, במהלכו ציין כדלקמן:
"לאחר הדיון האחרון התעניינתי בדירה הממושכנת, והסתבר שלא בכדי הבנק לא מצליח לעשות משהו בקשר לדירה, כי היא קשה לאיתור. גם אני לא הצלחתי לאתרה".
(ראה שורות 25-26 לפרוטוקול מיום 4.5.10). משמע, ב"כ הנתבעים בעצמו מודה, כי הדירה קשה לאיתור.

23.
באשר לשמאי שנשלח בטרם מתן ההלוואה, טוען הבנק, כי השמאי היה בדירה (כפי שניתן לראות מדו"ח השמאי נספח 16 לתצהיר זילבר), אולם כיום בני המשפחה מערימים קשיים באיתור הדירה. בעניין זה יש לציין, כי אימו של הלווה מכרה את הדירה נשוא התביעה לו ולרעייתו וכי בבניין מתגוררים, בין היתר, האם, הנתבע 3, שהינו אחיו של הלווה וגם הנתבע 2 (טענה שלא הוכחשה על ידי הנתבעים). עת ניסה כונס הנכסים לממש את הדירה פנתה האם לבית המשפט וביקשה צו מניעה לפינוי הדירה וטענה במסגרת תצהירה, כי המדובר בדירתה הפרטית ואין היא חבה דבר וכי המדובר בבניין בן שלוש קומות כי היא גרה בקומת הקרקע ואילו שתי הקומות האחרות שייכות לבניה, הנתבע 3 ובן נוסף (נספח 39 לתצהיר זילבר). עוד ציינה, כי הלווים גרים במקום אחר, וזאת מבלי שציינה היכן הם גרים.
הנה כי כן, אם חפצו הנתבעים, כי הבנק יממש את הדירה בטרם יפנה למימוש הערבות, יכלו הם לסייע לו ולהצביע על מקום הדירה, שכן לפחות לגבי שניים מהם חזקה כי הם יודעים מיקומה, שכן הם מתגוררים בבניין. משום כך, גם אין רלוונטיות לטענת הנתבעים, כי הלווה היה בארץ כ-9 פעמים בהתאם לדו"ח כניסות ויציאות ממשרד הפנים , שכן, כאמור אף ב"כ הנתבעים הודה כי לא ניתן לאתר את הדירה.

24.
עתה אתייחס לטענות הנתבעים ביחס לאי התקיימות הוראת סעיף 26 לחוק הערבות; סעיף 26 לחוק הערבות קובע כדלקמן:
"(א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך.

(ב) .....

(ג) .....
(ד)
(1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם;

....".
כפי שציינתי לעיל, הוראה זו התקבלה במסגרת תיקון תשנ"ח, ולכן אינה חלה במקרה דנן ולא מצאתי מקבילה לה בחוק שקדם לתיקון תשנ"ח. אולם, יש לציין, כי בע"א 2443/99 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804 (להלן: "פסה"ד בעניין ליברמן"), נפסקו הדברים הבאים:
"כן נטען בפני
נו כי תיקון
חוק הערבות
בתשנ"ח, אשר קבע (בסעיף 26(א)) כי הסנקציה בגין אי-מתן הודעה לערב על אי-קיום חיובו של החייב הינה בפטור הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך, מהווה הוכחה לכך כי על-פי הדין שקדם לתיקון לא ניתן היה לנקוט סעד זה. גישה זו אינה נראית לי. מקביעת התיקון לחוק הערבות
אין ללמוד דבר על הדין הקודם. עם זאת, תיקון החוק מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה, ויש בכך כדי לחזק המסקנה המכירה בכוחה של מדיניות זו גם לעניין הדין הקודם."
אם כן, על פי האמור בפסק הדין בעניין ליברמן יש להחיל את המדיניות בדבר מתן הודעות ויידוע הערבים גם על הדין הקודם לפני תיקון תשנ"ח. בענייננו, עולה מתצהיר זילבר כי נשלחו לנתבעים הודעות בדבר פיגור בתשלום החוב על ידי הלווים, אולם לא נמסרה הודעה בדבר כוונה להעמיד לפירעון מיידי את כל יתרת החוב. יש לציין, כי בעניין ליברמן לא ניתנה לערבים כל הודעה ו/או התראה בעוד שבענייננו כן ניתנו מספר התראות.

25.
בהקשר זה יש עוד להדגיש, כי בפסה"ד ליברמן נפסק, כי יש להחיל את המדיניות בדבר מתן הודעות לערבים גם על מקרים שלפני תיקון תשנ"ח, אולם, אין המשמעות, כי יש להחיל את האמור בסעיף 26 לחוק הערבות כלשונו. אך גם אם הייתי מחילה את האמור בו, הרי על פי סעיף 26(א) על הנתבעים להראות, כי נגרם להם נזק, אך כאמור, משהתצהיר שלהם לא התקבל אין הם עומדים בנטל זה. ביחס לסעיף 26(ד)(1) לחוק הערבות, הסנקציה בגין אין מתן הודעה חמישה עשר ימים בטרם העמדת כל יתרת החוב לפירעון, הינה שלערב זכות להיכנס בנעלי הלווים ולשלם את ההלוואה בתשלומים. בענייננו, הנתבעים לא טענו זאת ולא ביקשו להיכנס לנעלי הלווים ולהמשיך ולשלם את התשלומים במקומם, ולכן גם מנימוק זה דין טענות הנתבעים להידחות.

26.
יחד עם זאת, יש לציין, כי בפסיקה ראו להטיל סנקציה, בדוגמת הגבלת שיעור הריבית בה מחויב הערב, במקרים בהם הנושה לא פעל כדין תוך הפרת חובותיו למסור הודעות (ראה בר-קהן לעיל, עמ' 556-548). כך לדוגמה, בעניין ת.א. 27261/04 (שלום – ת"א) בנק אוצר החייל נ' קנינו (פורסם באתר נבו), נפסק, כי משלא המציא הבנק לערב אישור על משלוח התראות בדואר רשום, יש לראותו כמי שלא המציא לערב הודעה על אי קיום חיובו של החייב העיקרי. במסגרת זו, פטר בית המשפט את הערב מכל חיובי הריבית החל ממועד אי קיום החיוב (1998) ועד למועד משלוח מכתב ההתראה על ידי הבנק (2004). בעניין ת.א. 45173/03 (שלום–ת"א) בנק מרכנתיל דיסקונט נ' לוי (פורסם באתר נבו), הבנק קיבל אישור מיצוי הליכים מראש ההוצאה לפועל רק כחמש שנים לאחר המועד בו הוגש פסק הדין כנגד החייב העיקרי לביצוע. בית המשפט קבע כי בגין תקופה זו לא תחויב הערבה בתשלום ריבית חריגה, אלא רק בהפרשי ריבית והצמדה כחוק.
בענייננו, מתצהיר זילבר, עולה, כי ביום 21.1.1999 הוגשה בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה למימוש המשכון ובקשה למינוי עוה"ד יאיר לביא ככונס נכסים וכי למעשה זו הפעם הראשונה שכל החוב הועמד לפירעון. הבנק לא הציג כל פניה לערבים, על כוונתו להעמיד את כל החוב לפירעון בטרם הפנייה ללשכת ההוצל"פ. כמו כן, גם בענייננו, יש פרק זמן ארוך מיום תחילת הליכי מימוש המשכנתא (1999) לבין הבקשה למיצוי הליכים (2005).
בנסיבות אלו, אני קובעת, כי הנתבעים אינם נדרשים לשלם ריבית חריגה בגין התקופה שמיום 21.1.1999, אלא ריבית והצמדה על פי החוק בלבד.

27.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לבנק גובה החוב כפי שהוא נכון ליום 21.1.1999, בסך של 145,000 ₪
בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום זה ועד להיום, סה"כ 300,000 ש"ח. וכן הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכום שנפסק.

ניתן היום,
ח' תשרי תשע"ב, 06 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1459/06 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' עאטף טרביה, חסן מרעי, וליד עונאללה (פורסם ב-ֽ 06/10/2011)