פסקי דין על דוד אפל | פסקי דין על בצלאל מזרחי

2249-08/11 תט     07/11/2011




תט 2249-08/11 דוד אפל נ' בצלאל מזרחי








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"ט 2249-08-11 מזרחי נ' אפל

תיק חיצוני
:
0155087116



מספר בקשה:
1

בפני

כב' השופט
רונן אילן


מבקש

דוד אפל


נגד


משיב

בצלאל מזרחי



החלטה

בפני
בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר וכן ההתנגדות עצמה, והכל בהתייחס לשיק בסך 1,000,000 ₪, משוך על ידי המבקש לפקודת המשיב ליום 15.7.09 (להלן: "השיק").
בחינת טענות המבקש
מראה כי לא נמצא "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ההתנגדות. לפיכך עומדת בטבורה של החלטה זו השאלה אם נסיבות העניין מצביעות על עיוות דין שיגרם למבקש אם לא יוארך המועד, עיוות דין אשר עשוי להצדיק מתן ארכה כמעשה חסד עם המבקש גם בהעדר טעם מיוחד.
הרקע לבקשות
1.
ביום 6.5.09 התקיימה פגישה בין המבקש לבין המשיב ובמהלכה מסר המשיב למבקש המחאה בסך של 1,000,000 ₪. ההמחאה אשר נמסרה למבקש הופקדה על ידו בחשבונו הפרטי, חשבון מספר 10798/07, ונפרעה (עדות המבקש בעמ' 3 בפרוט').
2.
בה בעת, באותה הפגישה בה קבל המבקש את ההמחאה מהמשיב כאמור, משך המבקש את השיק נשוא בקשה זו ומסר אותו למשיב. השיק משוך מחשבון המבקש מספר 10798/07, הוא אותו חשבון אליו הופקדה ההמחאה שקבל המבקש, ונושא את התאריך 15.7.09.
3.
השיק הוצג לפירעון באפריל 2010 וחולל, לפי הרישום על גבי השיק, מן הטעם "עבר זמנו". מכתב התראה אשר נשלח למבקש ביום 29.4.10 לא הביא ליישוב המחלוקות ובמהלך אפריל 2011 הוגש השיק לביצוע.
4.
האזהרה בדבר הגשת השיק לביצוע הומצאה למבקש ביום 8.5.11. ביום 2.6.11 הגיש המבקש התנגדות לביצוע השיק וכן בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, אלא שזו הוגשה בשוגג לראש ההוצאה לפועל ולא לבית המשפט. בדיון אשר התקיים בפני
כבוד הרשם יוחנן גבאי ביום 17.7.11, הסכימו הצדדים כי ההתנגדות תימחק שכן הוגשה באיחור ובלא בקשה להארכת מועד. על יסוד הסכמה זו נמחקה ההתנגדות וביום 1.8.11 הוגשה שנית ובצירוף בקשה להארכת מועד. אלו הבקשות שבפני
.
טענות המבקש בהתנגדות ובבקשה להארכת המועד
5.
לטענת המבקש, ברקע מסירת השיק למשיב עומדת מחלוקת לעניין חוב בדמי ניהול בשיעור של מיליוני שקלים. כך, בתמצית, מתאר המבקש את הרקע למחלוקת:

א.
המשיב הינו הבעלים של שתי חברות פרטיות. האחת הינה אלישב אחזקות (1985) בע"מ (להלן: "אלישב") והשנייה הינה אליאח אחזקות בע"מ (להלן: "אליאח"). המבקש הינו הבעלים של חברה אחרת, אדירים חברה לבניין בע"מ (להלן: "אדירים").

ב.
במהלך 1985 רכשו אלישב ואליאח מאדירים נכסים מסחריים בבניין המכונה "בניין לב העיר" בהרצלייה (להלן: "הבניין"). במסגרת הסכמי הרכישה האמורים, התחייבו אלישב ואליאח, בין היתר, לשלם את דמי הניהול עבור שירותי האחזקה שיינתנו על ידי חברת הניהול של הבניין.

ג.
נווה אחזקה חברה לאחזקת בניין לב העיר הרצלייה בע"מ (להלן: "נווה אחזקה") הינה חברה אשר בעלי המניות שלה הינם בני משפחתו של המבקש (לטענת המבקש בעדותו – אחותו מחזיקה בחברה, עמ' 4, ש' 15 בפרוט'). בהסכם משנת 1987 שבין אדירים לנווה אחזקה, נקבע ששירותי האחזקה לבניין יינתנו על ידי נווה אחזקה. משכך, על יסוד הסכמי הרכישה עם אדירים, חייבות אלישב ואליאח בתשלום דמי הניהול לנווה אחזקה.

ד.
מאז 2003 חדלה אלישב מתשלום דמי הניהול. חובה הולך ותופח מדי חודש, שכן היא ממשיכה לקבל שירותים שונים בגין הנכסים שרכשה בבניין, וכך הגיע החוב בסוף 2008 לסך של קרוב לששה מליון שקלים. חילופי מכתבים בין נווה אחזקה לאלישב לא הועילו, כאשר אלישב משלמת רק סכומים קטנים וזניחים מחובה ואף מסרבת להסכים לבירור המחלוקות בבוררות עד שיימסרו לה דוחו"ת ואסמכתאות להוצאותיה של נווה אחזקה. להתנגדות מצורפת התכתבות ענפה בין נווה אחזקה לאלישב בקשר עם טענות אלו ובזו האחרונה לפני מאי 2009, טוענת נווה אחזקה לחבות של אלישב בדמי ניהול בסך העולה על 5,794,000 ₪ (מכתב מיום 30.12.08, נספח 23 להתנגדות).
6.
אותן מחלוקות בדבר החבות הנטענת בדמי הניהול של אלישב לנווה אחזקה, הן המחלוקות אשר לטענת המבקש מסבירות את העברת הכספים מהמשיב ומסירת השיק נשוא תיק זה. לטענתו, סוכם בינו לבין המשיב כי המשיב יעמיד הלוואה בסך 1,000,000 ₪ וזו תיפרע רק לאחר שתתברר בבוררות המחלוקת בדבר דמי הניהול ובכפוף להכרעה בבוררות. אם יקבע שלאלישב חבות בדמי ניהול - יקוזז מהחוב שיקבע התשלום שהעביר המשיב ובאם לא יפסקו סכומים לטובת נווה אחזקה, יוחזר הסכום כאשר השיק מהווה בטחון לתשלום במקרה זה.
7.
בחודשים שלאחר אותה פגישה מיום 6.5.09 שבה נווה אחזקה ודרשה מאלישב לפרוע את חובה בדמי הניהול ואף סירבה לדרישת אליאח לבצע שיפוצים בבניין. אלישב מצידה, המשיכה להעביר לנווה אחזקה סכומים קטנים בלבד. גם הליכי גישור שקיימו הצדדים לא הביאו לישוב המחלוקות ולשיטת נווה אחזקה, צמח חובה של אלישב ובמהלך 2010 הגיע לסך העולה על 7,000,000 ₪. בחילופי המכתבים בין הצדדים שבה נווה אחזקה על הצעתה לברר המחלוקות בבוררות ואילו אלישב מצידה שבה על עמדתה לפיה תשקול אפשרות שכזו רק לאחר שתקבל את כל האסמכתאות בקשר עם דמי הניהול.
8.
זוהי לפיכך טענת ההגנה של המבקש בהתנגדותו. לשיטתו, נמסר השיק כבטחון בלבד והוסכם כי יפרע אך ורק אם יקבע בבוררות שנווה אחזקה אינה זכאית למלוא הסכום שהעביר המשיב, מיליון שקלים. כל עוד לא הוכרעה אותה בוררות בין נווה אחזקה לאלישב, אסור לנקוט כל פעולה בקשר עם השיק. ומאחר ולא התקיימו התנאים לפירעונו, יש לדחות את התביעה ובשלב זה – ליתן לו רשות להתגונן מפניה.
9.
כאמור, ההתנגדות הוגשה באיחור ולפיכך עותר המבקש גם להארכת המועד להגשתה.
לטענת המבקש, בקש הוא להגיש את ההתנגדות ביום 1.6.11 שאו אז התברר לו שבהיסח הדעת איחר את המועד להגשתה במספר ימים, באשר לא נתן דעתו לכך שהאזהרה נמסרה לו ביום 8.5.11. המבקש מסביר כי ביום 8.5.11 חל ערב יום הזכרון והוא היה טרוד באירועי יום הזיכרון שלכן לא נתן דעתו לאזהרה. משנתברר הדבר ביום 1.6.11, הוגשה ההתנגדות מייד למחרת ועימה בקשה להארכת המועד. זו, כך התברר, הוגשה בשוגג לראש ההוצאה לפועל ולכן נמחקה ההתנגדות בהסכמה ביום 17.7.11 והוגשה שנית ביום 1.8.11. האיחור בהגשת ההתנגדות בנסיבות אלו, לטענתו, איננו מצדיק את סגירת שערי בית המשפט בפני
ו.
10.
בדיון אשר התקיים ביום 31.10.11 נחקר המבקש על תצהיריו התומכים בהתנגדות ובבקשה להארכת המועד ובתום החקירות סכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.
הבקשה להארכת המועד
11.
בהתאם לרישום בתיק בית המשפט, הומצאה האזהרה למבקש ביום 8.5.11 ובכך למעשה לא כופר המבקש. לפי המועד הקבוע בתקנה 106 (א) בתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, היה על המבקש להגיש את ההתנגדות בתוך 20 יום, דהיינו עד ליום ראשון, 29.5.11. בפועל, הוגשה ההתנגדות שבפני
ביום 1.8.11.
12.
תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984

(להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו".
התקנות אינן מפרטות למה ייחשב "טעם מיוחד", אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואינו בשליטתו
.
13.
לטענת המבקש, בפועל הוגשו ההתנגדות והבקשה להארכת המועד עוד ביום 2.6.11, אך משמעותה של טענה עובדתית זו הינה איחור בן ארבעה ימים. איחור שכזו אף הוא מחייב הגשת בקשה להארכת מועד וממילא גם "טעם מיוחד" למתן הארכה. ההסבר אשר נותן המבקש לאיחור זה הינו "טעות בתום לב". לטענתו, סבר כי האזהרה נמסרה לו ביום 12.5.11. כך גם הודיע לבאי כוחו וכך גם נערך להגשת ההתנגדות ביום 1.6.11. המבקש אף קושר בין טרדות אירועי ערב יום הזכרון שחל ביום 8.5.11 לכך שלא הבחין באזהרה.
לא ברור מה קשר מוצא המבקש בין אירועי יום הזיכרון לכך שהתייחס לאזהרה ככזו שהומצאה ארבעה ימים לאחר שהומצאה בפועל. המבקש איננו מביא פירוט של ממש לעיסוקיו בימים אלו ואיננו מניח תשתית עובדתית המסבירה את מה שנראה יותר כהתעלמות מהאזהרה. עם זאת, אינני מוצא חשיבות של ממש לבירור מעשיו של המבקש בימים אלו שכן גם לשיטתו הוא, מדובר בטעות הנובעת "מהיסח הדעת". טעות של המבקש לבדו אשר לא הבחין באזהרה מספר ימים ולא טרח לוודא מתי הומצאה לו בימים שלאחר מכן. טעות שכזו איננה פרי "גורם חיצוני" כלשהו ואיננה בגדר "טעם מיוחד" להארכת מועד.
14.
כאמור, טוען המבקש לאיחור בן ארבעה ימים בהגשת ההתנגדות, אולם ההתנגדות שבפני
הוגשה רק ביום 1.8.11. הרבה מעבר לאיחור בן ארבה ימים. לעניין זה טוען המבקש שבשוגג הוגשה ההתנגדות המקורית לראש ההוצאה לפועל במקום לבית המשפט. עובדתית, אין מחלוקת שאכן אירעה שגיאה באופן בו הוגשה הבקשה להארכת המועד ביום 2.6.11 ואני נכון לצאת מהנחה שמקור השגיאה טעות שבדין. קיומה של שגגה זו נתברר למבקש בדיון שהתקיים ביום 17.7.11, דיון במהלכו נמחקה ההתנגדות מטעם זה. לו הוגשו ההתנגדות והבקשה להארכת המועד בו ביום ולמצער – למחרת היום, ניתן היה לראות באיחור שבין יום הגשת ההתנגדות לראשונה, 2.6.11, למועד מחיקתה, 17.7.11, איחור שנובע מטעות שבדין. בפועל מאידך, הוגשו הבקשות רק שבועיים לאחר מכן. ביום 1.8.11. אותה "טעות שבדין" איננה יכולה להסביר את העיכוב שחל במשך אותם שבועיים נוספים. נראה שהמענה להשתהות זו טמון בהחלטה לפיה יעוכבו ההליכים עד ליום 1.8.11 (אותה החלטה מיום 17.7.11), כאשר במצב זה לא אצה לו למבקש הדרך להגשת הבקשות.
15.
בסיכומיו, מפנה ב"כ המבקש להלכה אשר נקבע בעניין רע"א 9073/01

יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
(פורסם במאגרי המידע) [29.1.02]. באותו עניין נקבע שניתן לראות בטעות בדין משום טעם מיוחד להארכת המועד, אך הלכה זו איננה רלוונטית כלל לבקשה זו. כאמור, טעות בדין שכזו עשויה להסביר את האופן השגוי בו הוגשה הבקשה מלכתחילה ביום 2.6.11, אך לא את האיחור עד ליום 2.6.11 ואף לא את ההמתנה מיום מחיקת ההתנגדות ועד הגשתה שנית. המבקש הרי איננו טוען לכל "טעות שבדין" ביחס למועדים אלו. אף פסק הדין בעניין בש"א 10944/07

אשר הלפרן נ' זאב כץ בכינוס נכסים
(פורסם במאגרי המידע) [5.5.08] איננו מסייע למבקש, כאשר אף באותו עניין התבססה הארכת המועד על טענת טעות בדין, מה גם שבאותו עניין הסתכם האיחור ביום אחד בלבד.
16.
אם כך, אין "טעם מיוחד" לאיחור הגלום בהגשת ההתנגדות רק ביום 1.8.11. ההסבר שניתן להגשת ההתנגדות לראשונה ביום 2.6.11 הינו טעות של המבקש וזה איננו "טעם מיוחד". את העיכוב מיום 2.6.11 ועד 17.7.11 ניתן לייחס לטעות בדין אך לעיכוב הנוסף של שבועיים ימים מיום שנמחקה ההתנגדות הראשונה כלל לא ניתן הסבר, ונימוק המהווה "טעם מיוחד" - לא כל שכן.
בהעדר "טעם מיוחד" כבר בשלב זה, ניתן לדחות את הבקשה להארכת המועד ועימה את ההתנגדות עצמה.
17.
בבסיסן של ההלכות בעניין העמידה במועדים הקבועים בחיקוק, עומדת השאיפה לשמר את עקרון סופיות הדיון, כאשר עיקרון זה מבטא את האינטרס של בעלי הדין עצמם לסיום ההליכים ושלא להיות מוטרדים לאורך זמן. עיקרון זה מבטא אף את האינטרס הציבורי לייעול ההליכים המשפטיים, לחיסכון בזמן שיפוטי, ליציבות, וודאות משפטית.
מאידך, זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ולעולם יעדיף בית המשפט מתן הכרעה לגופם של דברים על פני סגירת שעריו של בית המשפט. כך נקבע כי לעיתים
"מן הראוי שלא להיצמד לאמות מידה פורמאליות בלבד ויש להשאיר בידי בית המשפט שיקול דעת במקרים בהם מכלול הנסיבות מחייב גמישות של כללי הפרוצדורה האזרחית"
(ע"א 1782/06

משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ
, פורסם במאגרי המידע, [6.4.2008]).

לטעמי, כה מרכזית שאיפה זו, עד כדי הכרה בסמכותו הטבועה של בית המשפט למתן ארכת חסד למניעת עוול ואי צדק, אפילו אין בנמצא "טעם מיוחד" להארכת המועד למעט אותה שאיפה למניעת עוול ואי צדק.
בנסיבות העניין, הסתכם האיחור בהגשת ההתנגדות לראשונה בארבעה ימים בלבד ואילו האיחור הנוסף, לאחר מחיקת ההתנגדות הראשונה, הסתכם בשבועיים אולם לא ניתן לקבוע כי אותו עיכוב יצר אצל המשיב רושם של ויתור. הרי המשיב נכח בדיון ביום 17.7.11, הסכים לעיכוב ביצוע עד 1.8.11 וידע שבכוונת המבקש להגיש הבקשות שנית.
האם נסיבות אלו מצדיקות מתן הארכה למבקש כמעשה חסד גם בהעדר "טעם מיוחד"? המענה לשאלה זו מחייב את בחינת טענות ההגנה המפורטות בהתנגדות וכך ייעשה להלן.
ההתנגדות לביצוע השיק
18.
בחינת ההתנגדות אשר הגיש המבקש תיעשה על יסוד שתי נקודות מוצא.
הראשונה, אלו ההלכות הנוהגות עוד מקמת דנא בכל הנוגע להתנגדות. לאמור,
די לו למבקש בשלב זה להראות כי יש בידיו טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית הבקשה לביצוע השטר

.
בשלב זה עול ההוכחה המוטל על המבקש מצומצם. המבקש איננו נדרש בשלב זה להראות כיצד יוכיח את גרסתו ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקש או את סיכויי הצלחתו בתיק העיקרי.

מאידך, חייב המבקש להיכבד ולפרט את טענותיו. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן.
אף טענות אשר יתבדו, יופרכו ויתבררו כהגנת בדים לא יצדיקו מתן רשות להגן.
השנייה, כי לא די בסיכויי הגנה לכאורה אשר מצדיקים מתן רשות להגן שהרי עסקינן בהתנגדות שהוגשה באיחור ובלא טעם מיוחד לאיחור. לפיכך, על המבקש להראות בנוסף לטענות ההגנה לכאורה כי דחיית ההתנגדות על הסף תגרום לו לעיוות דין.
19.
תצהירו של המבקש התומך בהתנגדות עוסק רובו ככולו בסוגית דמי הניהול בגין הבניין.
המבקש מתאר את ההתקשרות בין נווה אחזקה לאדירים במסגרתה מונתה נווה אחזקה לחברת הניהול של הבניין. המבקש מתאר את ההתקשרויות בין אדירים לאלישב ואליאח, במסגרתן התחייבו האחרונות לשאת בדמי הניהול בגין הבניין. המבקש ממשיך ומבהיר כיצד חדלה אלישב מתשלום דמי הניהול, כיצד הצטבר החוב וכיצד הוחלפו בין הצדדים מכתבים בניסיון למצוא דרך ליישוב המחלוקות בכל הנוגע לדמי הניהול. טענות אלו מבססות, לכאורה, טענות לחוב בדמי ניהול בהיקף של מיליוני שקלים. אך אליה וקוץ בה. טענות אלו, מראשית ועד אחרית, כלל אינן עוסקות בצדדים לבקשה זו. טענות המבקש מתייחסות למערכת היחסים שבין חברת הניהול, חברת נווה אחזקה, לבעלת נכסים בניין, חברת אלישב. לא זו ואף לא זו צדדים לבקשה זו ואין בנמצא ולו טענה לערבות אישית או חבות אישית של המשיב בדמי הניהול הללו.
אם כך, אפילו אצא מהנחה שכל טענות המבקש ביחס לדמי הניהול יוכחו, משמעות הדבר תהיה חבות של אלישב כלפי נווה אחזקה. לא של המשיב. לא כלפי המבקש. ואם כך, טענות אלו לא יובילו לדחיית התביעה ולכן כשלעצמן אינן מצדיקות כלל מתן רשות להגן.
20.
טענתו הממשית ולמעשה היחידה של המבקש בהתנגדותו, הינה שהשיק דנא הינו שיק לבטחון בלבד ואשר התנאי במסגרתו נמסר טרם התקיים. זו, לטענת המבקש, הינה ההסכמה
אליה הגיע עם המשיב באותה פגישה שקיימו ביום 6.5.09.
שטר ביטחון הינו שטר שמסירתו הותנתה בתנאי. הצדדים לשטר לבטחון מסכימים שהאוחז
לא ידרוש את פרעונו, אלא אם כן יקרה אירוע מוגדר, כגון קיום

התחייבות אשר למען הבטחתה נמסר השטר
.
עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה. אם לאו - היא פוקעת ועוברת מן העולם (ראו למשל ע"א 562/88 אהרון בן אריה

נ' יוסף סופר
, פ"ד מה(1) 647, 652).
עיתים נמסר השטר לבטחון להבטחת תשלום שוטף ביחסי מסחר, עיתים נמסר השטר לבטחון כבטוחה למתן אשראי ועיתים נמסר השטר לבטחון עד להתרחש אירוע עתידי כלשהו ומובן שאין זו רשימה סגורה (ע"א 1794/09
אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל

(פורסם במאגרי המידע) [4.7.10]).
ההסכמה לה טוען המבקש הינה זו מהסוג השלישי לעיל. לטענת המבקש, נועד השיק להבטיח תשלום בהינתן פסק בורר וראוי שההסבר יובא כלשונו (סעיף 20 לתצהיר המבקש):

על רקע המפורט לעיל ונוכח חובה של אלישב כלפי נווה אחזקה אשר מסתכם כאמור בסכום של מליוני ₪, בתחילת שנת 2009 העביר לי המשיב סכום של 1,000,000 ₪, תוך שסוכם בין הצדדים כי סכום זה ייחשב כהלוואה, אשר תיפרע במועד עתידי שלא הוגדר מראש ובהתאם לתוצאות הליך בוררות שינוהל בקשר עם חובה הנכבד של אלישב. עוד סוכם כי מכל סכום שיפסק לטובת נווה אחזקה בבוררות יקוזז הסך של 1,000,000 ₪. בנוסף סוכם, כי באם לא יפסק לטובת נווה אחזקה דבר או הסכום שיפסק לטובתה יהיה נמוך מהסך של 1,000,000 ₪, כי אז אחזיר למשיב את ההפרש בין הסכום שיפסק לבין הסכום של 1,000,000 ₪.
זו גרסת המבקש אודות תכלית מסירת השיק למשיב וגרסה זו מעוררת יותר שאלות מתשובות. די להשוות את המקום המוקדש לטענה זו בתצהיר המבקש לעומת המקום המוקדש לדיון בסוגיית דמי הניהול שבין נווה אחזקה לאלישב, כדי להיווכח בדלות המסכת העובדתית שמביא המבקש בעניין זה.
21.
להלן כמה וכמה פרטים אשר נעדרים כל התייחסות בתצהיר המבקש ונוכח גרסתו אודות תכלית מסירת השיק:

א.
אם עסקינן בשיק שנמסר לבטחון, מדוע אין הדבר מסומן על גבי השיק?

ב.
בהתייחסות לשטר שנמסר לביטחון לעיתים הכוונה הינה לפרוע את החוב באמצעות השטר

ולעיתים ההסכמה שפירעון החוב ייעשה בדרך שונה, כגון העברה לחשבון בנק, והשטר נועד רק להבטיח את קיומו
(שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה), עמ' 311).

האם לפי הסיכום לו טוען המבקש התכוונו הצדדים שהשיק עצמו יהווה פירעון החוב, שמא השיק נועד רק להבטיח את התשלום שאמור היה להיעשות בדרך אחרת?

ג.
המבקש מאשר שקבל מהמשיב מיליון שקלים וטוען שיש לראות סכום זה כהלוואה. כאשר המבקש עצמו קושר בין אותו סכום למחלוקות בעניין דמי הניהול, מדוע ניתנה ההלוואה למבקש ולא הועברה במישרין לנווה אחזקה? הרי המבקש טוען שמדובר בחוב לחברת נווה אחזקה ומדוע שלא היא תהיה זו שלה יועברו הכספים?

ד.
מדוע נותן ההלוואה היה המשיב ולא אלישב? הרי המבקש טוען שאלישב היא זו שחייבת את דמי הניהול. לא המשיב. מדוע שדווקא המשיב יעמיד כספים לפירעון חוב שמיוחס לאלישב? וכיצד מתיישבת "נדיבות" זו עם הטענות העקביות של אלישב לפיהן אין היא חייבת כלל דמי ניהול לנווה אחזקה, כאמור בהתכתבויות שמציג המבקש?

ה.
כיצד ניתן להסכים על העברת המחלוקות בקשר עם דמי הניהול לבוררות, כאשר הצדדים להסכמה אינם הצדדים לבוררות? וכיצד בכלל ניתן להסכים על כך בעל פה כאשר לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הסכם בוררות יש לערוך בכתב?

ו.
מדוע נקוב השיק לפירעון ביום 15.7.09? אם טוען המבקש שהשיק נועד לפירעון רק בתום בוררות, האם צפו הצדדים שזו תסתיים בתוך כחודשיים? ואם לאו – כיצד מתיישב המועד הנקוב בשיק עם הטענה להמתנה לסיום בוררות?

ז.
מאז אותה הסכמה ביום 6.5.09 לא התקיימה בוררות, לא החלה ואף ואין טענה לפיה ישנה בוררות שכזו באופק. כיצד מצב שכזה מתיישב עם ההסכמה לה טוען המבקש? האם כל עוד לא מתקיימת בוררות נשללת זכות המשיב להשבת ההלוואה שהעמיד? האם כל עוד לא מתקיימת בוררות אסור להציג את השיק אפילו לא תתקיים לעולם?

ח.
מי הבורר אשר על זהותו הסכים המבקש עם המשיב לפי הנטען בהתנגדות? בעדותו טוען המבקש כי הייתה הסכמה על זהות הבורר (עמ' 5, ש' 13 לפרוט') אך בתצהיר התומך בהתנגדות אין לכך התייחסות ואף בעדותו לא נקב המבקש בשמו של אותו בורר מוסכם.
כל השאלות והתהיות המתעוררות נוכח גרסת המבקש, לא נועדו לבחינת מהימנותו ואף לא לבחינת הדרך בה תוכח הטענה. אלו שאלות שאין מקומן בשלב מקדמי זה של הדיון. השאלות הללו נועדו בסך הכל להמחיש עד כמה כוללנית טענת המבקש ועד כמה נעדרת היא פרטים בסיסיים לבחינת הטענה.
נתבע המבקש להתנגד לביצוע שיק חייב להיכנס לפרטי העניין ולפרטי העובדות הרלוונטיות. טענות סתמיות כגון "אינני חייב" אינן מספיקות כדי רשות להגן. כך בדיוק גם כאשר ההתנגדות מתבססת על הטענה שמדובר בשיק לבטחון. טענה סתמית שכזו איננה מספקת אלא שומה על המתנגד להיכבד ולהביא את כל פרטי אותה הסכמה לה הוא טוען. המבקש איננו עושה כן וטענתו חושפת טפח ומותירה ריבוא עובדות בעלטה.
22.
נימוק אפשרי נוסף לדחיית התנגדות הינו מצב בו מתבררת זו כהגנת בדים. ככזו הנשענת על כרעי תרנגולת. אף מצב שכזה עלול להצדיק דחיית ההתנגדות בלא שתינתן רשות להגן. בשים לב לכך, הנה אשר התברר.
כבר בתצהירו, טען המבקש כי הכספים שהעמיד המשיב באותה הפגישה בסך מיליון שקלים, אותם כספים כנגדם נמשך השיק, הועברו במישרין למבקש. באותה נשימה, טוען המבקש שמדובר למעשה במקדמה על חשבון חובות אלישב לנווה אחזקה בדמי הניהול, אותם חובות בהם עוסק התצהיר. המבקש מכנה את הכספים שקבל "הלוואה" אך למעשה, לפי שיטת המבקש כלל לא מדובר בהלוואה שהעמיד המשיב אלא בתשלום כספים על חשבון דמי הניהול שחבה אלישב. רק באם יקבע שאין חוב לאלישב, רק אז יהוו הכספים ששילם המשיב הלוואה שיש להשיבה. כך לשיטת המבקש.
לפי גרסה זו, אך טבעי היה שנווה אחזקה תפחית סך של מיליון שקלים מחובותיה הנטענים של אלישב. אם העביר המשיב עבור אלישב מיליון שקלים, אם טוענת נווה אחזקה שחובות אלישב גדולים בהרבה מסכום זה ואם מתעתדת אלישב לתבוע את יתרת החוב באותה בוררות, ברי שיש לבצע הפחתה של מיליון שקלים מחובות אלישב. אך הנה עדות המבקש בעניין זה (עמ' 4 בפרוט'):
ש:
השיק גם לא נרשם בספרים של חב' נווה אחזקה?
ת:
לא נכון. הוא נרשם כזכות שלי. נרשמה הפחתה בחוב שחב' נווה אחזקה חייבת לי.
ש:
אבל זה לא נרשם כתשלום של חב' אלישב או של המשיב?
ת:
אינני יודע איך זה נרשם בחב' נווה אחזקה, אני יודע איך זה נרשם בחב' ציביון, שזו החברה שלי, ששם נרשמה הפחתה בחוב של נווה אחזקה כלפי.
ש:
חב' נווה אחזקה גם לא הוציאה חשבונית לחב' אלישב?
ת:
אני לא יודע. אני לא יכול להעיד מה עשתה חב' נווה אחזקה.
מסתבר, שאותו תשלום אשר המבקש מכנה "הלוואה" אך במהותו מהווה לפי שיטתו תשלום על חשבון חובות אלישב לנווה אחזקה, כלל לא נרשם בספריה של נווה אחזקה כתשלום של אלישב. עוד הסתבר מעדות המבקש, שהרישום בכלל נעשה בחברה אחרת שכלל לא ברור מה לה ולמחלוקות. ועוד הסתבר שהמבקש ידע גם ידע, לשיטתו, לקבל כספים עבור נווה אחזקה ולהגיע להסכמות בשמה אך איננו יודע דבר כאשר מגיע הדבר לרישום סך של מיליון שקלים בספריה.
ועוד. להתנגדות, מצרף המבקש 14 מכתבים שהוחלפו בין באי כוח הצדדים לאחר אותה פגישה ביום 6.5.09 (נספחים 25 – 38 להתנגדות). בין מכתבים אלו לא פחות מחמישה מכתבים אשר נכתבו בידי ב"כ נווה אחזקה. לשיטת המבקש, ביום 6.5.09 הוסכם לברר המחלוקות בבוררות, נקבעה זהות הבורר ושולמו מיליון שקלים על חשבון חובה של אלישב. אך טבעי היה שהסכמה זו תמצא ביטוי במכתבי ב"כ נווה אחזקה, שהרי הנה הנה נסללה הדרך לתביעת דמי הניהול בבוררות. בפועל, אין במכתבי נווה אחזקה ולו רמז להסכמה שכזו ולמותר מלציין שאף לא במכתבי ב"כ אלישב ואליאח. ולא זו בלבד שאיזכור להסכמה זו אין בהם, הטענות במכתבים אלו אינן מתיישבות עם גרסת המבקש.
כך, למשל, במכתב מיום 5.7.09 כותב ב"כ נווה אחזקה כי נוכח המשך אי תשלום דמי האחזקה היה ולא יוסדר החוב בתוך 14 יום יופסקו השירותים (נספח 25 להתנגדות). כך גם במכתב מיום 24.3.10 (נספח 32 להתנגדות) שבה נווה אחזקה וטוענת כי אלישב איננה פורעת חובותיה. כך גם במכתב מיום 6.12.10 (נספח 38 להתנגדות) טוענת נווה אחזקה כי אלישב נמנעת מתשלום חובה, כאשר ב"כ נווה אחזקה מציין במפורש תשלומים של "חלק מזערי" מחובה. טענות אלו עומדות בסתירה לגרסת המבקש בתצהירו. לא יתכן שנווה אחזקה תאיים בהפסקת מתן שירותי ניהול כשלשלטת המבקש כבר הוסכם שהמחלוקת תתברר בבוררות. לא יתכן שנווה אחזקה תטען לתשלום "חלק מזערי" מהחובות הנטענים כאשר הנה מסתבר ששולם סך של מיליון שקלים על חשבון אותו חוב בדיוק. ודאי שלא יתכן שבמצב זה לא ימצא ולו רמז לגרסת המבקש במכתבים שנכתבו בשם נווה אחזקה.
כיצד יתכן שאין להסכמות אלו זכר במכתבי המבקש? כיצד יתכן שתועלה גרסה זו לראשונה במסגרת ההתנגדות לביצוע השיק?
לכל אלו לא ניתן ליתן אלא הסבר אחד – מדובר בהגנת בדים. טענת סרק שהעלה המבקש כדי להימנע מפירעון השיק. אין אפשרות אחרת ליישב את הסתירה בין גרסת המבקש בתצהירו לטענות שנטענות במכתביה של נווה אחזקה. מסקנה זו אף מסבירה את היעדר פרטים כה רבים מגרסת המבקש בתצהירו.
23.
בסיכומיו, תוהה ב"כ המבקש מדוע ניתנה על ידי המשיב הלוואה למבקש ומדוע המתין המשיב כעשרה חודשים עד להפקדת השיק. אינני מוצא בשאלות אלו טעם להתגברות על אשר החסיר המשיב. עובדה היא, שעל כך אין מחלוקת, שהמשיב העביר למבקש שיק בסך מיליון שקלים שנפרע וכנגד זאת קבל את השיק נשוא התביעה, לפירעון במועד נקוב מראש – 15.7.09. לא על המבקש להציג בשלב זה גרסה ליחסיו עם המשיב או להסכמתו זו. זכותו של המשיב נגזרת מהחזקתו בשיק והנטל להוכיח הגנה לכאורה רובץ לפתחו של המבקש.
סיכום
24.
תנאי מוקדם לבירור ההתנגדות הינו היעתרות לעתירת המבקש להארכת המועד. בדיקת בקשה זו הראתה שאין "טעם מיוחד" למתן הארכה שכן מקור האיחורים טעות "בהיסח הדעת" של המבקש (ביחס להגשת ההתנגדות ב- 2.6.11) ועיכוב נוסף חסר הסבר של שבועיים (בין מחיקת ההתנגדות להגשתה שנית ביום 1.8.11). במצב זה ניתן ליתן ארכה למבקש רק כמעשה חסד, למניעת עיוות דין. לשם כך נבחנו טעמי ההתנגדות עצמה.
25.
בחינת טענות המבקש בהתנגדותו, מלמדת שטענת ההגנה שהעלה המבקש, הטענה בדבר מסירת השיק לביטחון, נטענה בכוללניות, בלא פירוט מספיק ובלא התייחסות לשורה ארוכה של נתונים עובדתיים מתבקשים נוכח נסיבות העניין. עוד נמצא שטענת ההגנה איננה מתיישבת עם גרסת המבקש בעדותו ואיננה מתיישבת עם טענות שנטענו במכתבים שנשלחו מטעם נווה אחזקה לפני הגשת הבקשה, כדי כך שההתנגדות נראית כהגנת בדים. לפיכך, אפילו הוגשה ההתנגדות במועד, לא היה מקום למתן הרשות להגן במצב זה, קל וחומר מצב בו הוגשה באיחור ובלא טעם מיוחד.
26.
משמעות דחיית הבקשה הינה שהמבקש חייב מיידית בפירעון השיק אך אינני מוצא כל חשש "לעיוות דין" בנסיבות אלו. המבקש הרי מודה שקבל הלוואה בסך מיליון שקלים ומשמעות החלטה זו הינה שהוא חייב בהשבתה. הא ותו לא.
המבקש טוען לחובות בהיקף של מיליוני שקלים שחבה אלישב לנווה אחזקה בדמי ניהול? אדרבה ואדרבה, תתכבד נווה אחזקה ויתכבד המבקש ויגישו תביעה כדבעי לבירור טענותיהם. החלטה זו איננה גורעת כמלוא הנימה מזכותם לכך.

27.
אשר על כן אני דוחה את הבקשה להארכת המועד וכפועל יוצא מכך נדחית ההתנגדות ומבוטלת ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים. המשיב רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בתיק מס' 01-55087-11-6.
המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪.
ניתנה היום, י' חשון תשע"ב, 7 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.








תט בית משפט שלום 2249-08/11 דוד אפל נ' בצלאל מזרחי (פורסם ב-ֽ 07/11/2011)