פסקי דין על חיים עמור | פסקי דין על מרים עמור | פסקי דין על מועצה אזורית מבואות חרמון | פסקי דין על זכריה רובינגר | פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל עליון ואח' |

1746/06 א     15/11/2011




א 1746/06 חיים עמור, מרים עמור נ' מועצה אזורית מבואות חרמון, זכריה רובינגר, ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל עליון ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בטבריה



ת"א 1746-06 עמור ואח'
נ' מועצה אזורית מבואות חרמון
ואח'






בפני

כב' השופטת
תמר נסים שי


התובעים

1
.
חיים עמור

2
.
מרים עמור


נגד


נתבעים

1.מועצה אזורית מבואות חרמון
2.זכריה רובינגר
3.ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל עליון
4.אחמד עיאשי
5.משה אלוש




פסק דין


רקע –

התובעים מתגוררים בבית קרקע בנחלה מס' 35 במושב משמר הירדן.

במועד כלשהו אשר יבורר להלן, שקע הבית על צידו והפך בלתי ראוי למגורים.

לטענת התובעים בתמצית, קו ביוב החוצה את חצר הנחלה בעומק הקרקע ובסמוך ליסודות הבית דלף, וכתוצאה מכך שקע היסוד הדרום מערבי של המבנה ועימו הבית כולו.

עניינו של פסק הדין שלפניי בשאלת האחריות לשקיעת המבנה.

הנתבעת 1 הינה המועצה האזורית מבואות חרמון, שהיא הרשות המוניציפאלית של מושב משמר הירדן (ולהלן: המועצה), בעליו של קו הביוב והמופקדת על פי דין על תקינותו, תחזוקתו ותפעולו.

הנתבע 2 הינו המהנדס מר זכריה רובינגר
, אשר תכנן את בית התובעים בשנת 1974 או בסמוך לכך.

נתבעת מס' 3 הינה הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (ולהלן: הועדה). על פי הנטען, היא אשר נתנה, בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, היתר בניה לקו הביוב כנדרש בחוק ואפשרה את הקמתו בחצר נחלת התובעים.

הנתבע 4 הינו מר עיאשי אחמד עתאמללה, הנדסאי בנין אשר תכנן בשנת 1987 תוספת בנייה לבית התובעים.

הנתבע 5 הינו מר אלוש משה, קבלן משנה שביצע, על פי הנטען, עבודות החלפה תיקון ושיפוץ של קו הביוב העובר בסמוך לבית.

שקיעת המבנה
:

הבית נבנה בחצר נחלת התובעים כמבנה חד קומתי, בהתאם להיתר בניה משנת 1974.
בשנת 1987 ניתן היתר בניה לקומה נוספת על כמחצית שטח המבנה. בפועל, הבנייה שבוצעה בקומה העליונה הייתה בכל שטח הקומה ובניגוד להיתר הבנייה.
הבית בנוי כעין תיבת בטון וביסוסו הינו ביסודות בודדים (פלטות) לעומק של כ – 2 מטר מתחת לפני הקרקע (ראה חוו"ד מומחי בית המשפט המהנדסים גיל רפאל וישראל קלר (במ/1)).

מערבית למבנה ובמרחק של כ – 1.5 מ' בעומק היסודות הבודדים, עובר קו ביוב ראשי (ציבורי) אשר הותקן במקום במועד כלשהו לאחר בניית בית התובעים.

בית התובעים שקע בפינה הדרום מערבית לעומק של 36.5 ס"מ (המדידה בוצעה ביחס לפינה הצפון מזרחית של הבית שנקבעה כאפס) והוא נטוי כלפי צד דרום.
על עובדה זו אין חולק.
עוד אין חולק על ממצאי חווה"ד במ/1 לפיהם זווית השיפוע הינה בשיעור שבין 2.9%
לבין 3.3%, כאשר צד דרום הינו הצד ששקע והצד הצפוני, ככל הנראה התרומם.
בשל היותו עשוי בטון, שקע המבנה באופן מישורי ללא דפורמציות משמעותיות ולא נמצאו בו סדקים.

דומה כי אף אין חולק על העובדה כי המבנה במצבו הנוכחי אינו ראוי למגורים.
מומחה בית המשפט גיל רפאל קבע בחוות דעתו כי
: "עקב שיפוע גדול זה קיימת תחושה בלתי נסבלת של חוסר יציבות כאשר מסתובבים בתוך המבנה. הדירים ניסו להקל על חייהם בתוך המבנה על ידי הגבהת רגלי המיטות בצד השקוע, אך מדובר בפיתרונות מאולתרים...המבנה אינו ראוי למגורים באופן שכזה..."
(ראה במ/1 עמ' 5).

ראה גם סע' 1 למסקנות חוו"ד מטעם הנתבעת 1 המהנדס משה סיגורה (נ/7) כי הבית נוטה באופן המחייב טיפול.
במהלך חקירתו אישר מומחה זה כי
"אי אפשר לגור בבית ...מקבלים כאב ראש אחרי כמה דקות צריך ליישר את הבית.."
(עמ' 79 לפרוטוקול ש' 8 – 9).
ביום 10.3.10 נערך ביקור במבנה ביחד עם הצדדים וב"כ, במהלכו ניתן היה להתרשם בעין משקיעת המבנה ומתחושת המדרון המלווה את הכניסה אליו והשהות בו.

הסיבה לשקיעת המבנה:

כאמור, אין חולק כי המבנה אכן שקע, ואולם מחלוקת של ממש מצויה בשאלה מהו הגורם שהביא לשקיעה זו.

לכתב התביעה צירפו התובעים חוו"ד של המהנדס מר מיכאל בלנוב. מומחה התובעים זיהה את הסיבה לשקיעה בנזילת מים מצינור הביוב הראשי לאזור יסודות הבית.

מנגד, המהנדס מטעם הנתבעת 1, מר סיגורה, קבע בחוות דעתו כי מדובר בבעיה בביסוס המבנה ולא בכשל של קו הביוב.

על מנת לעמוד על גורם השקיעה מונו על ידי בית המשפט שני מומחים. תחילה מונה המהנדס מר גיל רפאל, ולאחר מכן ולבקשתו מונה המהנדס מר ישראל קלר כיועץ קרקע. לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת (סומנו במ/1).

במסגרת חוות הדעת קבעו מומחי בית המשפט באופן חד משמעי כי סיבת השקיעה הינה בדליפת המים מקו הביוב אשר נמצא במרחק של כ – 90 ס"מ מקצה היסוד (1.5 מ' מציר קו הביוב לציר היסוד).
לשיטתם, הכשל נגרם כתוצאה מדליפת מים מקו הביוב אל הקרקע החרסיתית שמתחת ליסוד. כתוצאה מהדליפה איבדה הקרקע החרסיתית את חוזקה והיסוד שקע.

עוד קבעו כי דליפות מקו ביוב עקב פיצוץ צנרת או כשל במחברים הינן דבר צפוי. דליפה מתגלה לאחר זמן, ולכן קיימת חשיבות להרחקת הקו מהמבנה.

בחוות דעתו, מבהיר קלר ביחס לסוג הקרקע המצויה במקום כי:
"
הקרקע הרלוונטית הינה חרסית שמנה עם כמויות משתנות של תרכיזים צרורות ואבנים"
(סע' 5 לחוות דעתו).
עוד קבע כי סיבת הנזקים הינה
"הרטבת החרסית, עקב הדליפה מצנרת הביוב, הקטינה את פרמטרי החוזק של הקרקע, וזוהי הסיבה לשקיעה. מוקד הדליפה סמוך ליסוד הפינה הדרום מערבית ושם אכן השקיעה הגדולה ביותר"
(ראה סע' 8 לחווה"ד).

במסגרת סיכום הטענות, ביקשה ב"כ המועצה לאמץ את מסקנות המומחה מטעמה לפיהן סיבת השקיעה נעוצה בביסוס הלקוי של המבנה ולא בדליפת הביוב.
לשיטתה, יש לקבוע כי בית התובעים שקע באופן הדרגתי בשל בעיית ביסוס, תכנון לקוי, ביצוע לקוי ואי הרחקת מקורות מים מיסודות הבית.
עוד טענה כי מומחי בית המשפט לא הביאו בחשבון כגורמים נוספים לשקיעה את ביסוס הבית על פלטות – ביסוס שאינו מתאים לבניה על קרקע חרסיתית שמנה מאוד, את הנחת היסודות באזור השינויים העונתיים בניגוד להוראות קובץ כללי הביסוס משנת 70 (נ/8), הקובע כי יש להעמיקם מתחת לאזור השינויים העונתיים ולעומק מינימאלי של 2.5 – 4 מ' (עומק אשר אומץ גם בתקן 940), את הנחת היסודות ישירות על גבי החרסית ואת סוגיית הניקוז לקוי של המבנה – היינו - אי הרחקת
מקורות מים כמו מזגן ומי מרזבים מיסודות הבית, וכן קיומו של בור סופג במקום אשר אטימתו לא נבדקה.

מנגד, תומכים התובעים יתדותיהם בחוות הדעת שהוגשה על ידי מומחי בית המשפט ומבקשים לאמצה.

טרם שאדרש לעיצומה של מחלוקת המומחים, יש לסטות תחילה לשביל צדדי ולהכריע בשתי שאלות עובדתיות שאף הן שנויות במחלוקת - האחת הינה מתי שקע הבית או מתי החל לשקוע, והשנייה האם נסתם ותוקן הביוב משך שנים ומאוחר יותר אף דלף, כטענת התובעים.
הכרעה עובדתית בשאלות אלה נחוצה לצורך קביעת עובדות בשאלת גורם הנזק, ומהווה נדבך ראשוני לה.

מועד שקיעת הבית

בתצהירו טוען התובע, כי בשנת 1986, בעקבות בניית בית בשכנות לנחלתו (בית בוזגלו), נוצרה סתימה בקו הביוב והביוב גלש לחצר הבית. התובע פנה למועצה וזו גילתה שצינור הביוב סתום בשל בטון שחדר לתוך הקו בעת הבנייה. המועצה החליפה, באמצעות הנתבע 5, חלק מקו הביוב הישן העשוי אסבסט בקו ביוב מסוג
p.v.c.

כאשר החיבור בין השניים בוצע ברשלנות.

מאז שנה זו החלו התובעים סובלים מסתימות רבות במערכת הביוב בהיקף של 5-6 סתימות לשנה.
בשנת 2002, בנוסף לסתימות, החלו התובעים מבחינים בסימני רטיבות וריח רע בחצר הבית. התובעים, אשר סברו כי יש קשר בין הרטיבות לבין הסתימות במערכת הביוב, פנו פעם אחר פעם למועצה בבקשה לפתוח את הסתימות ולטפל טיפול יסודי בקו הביוב. המועצה מצידה הסתפקה בפתיחת הסתימה באמצעות הפעלת לחץ ולא ביצעה טיפול יסודי בקו.
במהלך 2003, בד בבד עם הרטיבות והסתימות, החל בית התובעים בחלקו המערבי לשקוע.
בהתחלה הבחינו התובעים בשקיעה בעת שטיפת הרצפה, כאשר מים החלו מתנקזים בחלקו המערבי של המבנה, ולקראת סוף שנת 2004 החלה החמרה בשקיעה וניתן להבחין ויזואלית כי הבית נוטה על צידו.

התובע לא נחקר בכל הנוגע למועד בו החל מבחין כי ביתו שוקע, ולפיכך יש לקבל טענותיו בעניין זה
כעובדות שהוכחו.
אציין, כי הקביעה העובדתית בכל הנוגע למועד השקיעה מבוססת גם על חווה"ד של מומחי בית המשפט, כפי שיובהר ויוצג בהמשך.

הסתימות החוזרות ונשנות בביוב

בכל הנוגע לכמות והיקף הסתימות נחקר התובע ועמדתו לא קרסה תחתיה. יתרה מכך, היא נתחזקה הן בעדותו של שכנו מר ברזילי והן בעדותו של מנהל מח' התברואה של המועצה, מר סרורי.

לדברי ברזילי, הגר בסמיכות לתובעים ובנה ביתו במקביל אליהם, אף הוא סבל מסתימות בביוב משך 20 שנה, בתדירות של מס' פעמים בשנה.
מאז תחילת שנות ה – 90 הוא ורעייתו פונים לנציגי המועצה, בהם מר סרורי, לטיפול בביוב. בכל פעם לאחר מסירת הודעה על סתימה, דואגת המועצה לשחררה באמצעות ביובית הנשלחת למקום.
בשלב מאוחר יותר, בשנות ה – 2000, החלו גם הם סובלים מרטיבות וריח רע בחצרם.

על דברים אלה חזר גם בחקירתו (ראה עמ' 72 לפרוטוקול ש' 6 – 10 ראה גם בעמ' 74 ש' 8 ואילך).

העובדה כי העד לא זכר כמה סתימות היו מתרחשות בכל שנה אינה יכולה לשמש לחובתו. אך טבעי הדבר שפרטים כאלה לא יישמרו בזיכרון. עדותו שיקפה היטב את העובדה כי מדובר היה בכמות חריגה (למצער מבחינתו) של סתימות יותר מ - 3 פעמים בשנה (עמ' 74 ש' 22 – 23).
כן הדגיש העד את העובדה כי כל סתימה גררה אחריה הצפה, רטיבות וריח רע.

לדבריו, ודברים זהים נשמעו גם מפי התובע, הפניות בנוגע לסתימות הביוב היו למר סרורי ישירות, הן בטלפון והן במועצה, ולא באמצעות המוקד.

מר מיכה סרורי, אשר נקרא להעיד בשמה של המועצה, אישר בבית המשפט (בניגוד לאמור בתצהירו) כי התובע סבל מעל 15 שנה מבעיות ביוב בחצרו שכללו סתימות. אף כי לשיטתו אין הדבר חריג ביישוב משמר הירדן, אישר כי אפשר שהדבר ארע יותר מפעמיים בשנה (עמ' 122 לפרוטוקול ש' 4 – 5).
לדבריו, התובע היה פונה אליו ישירות והוא היה שולח ביובית לפתיחת הסתימה
(עמ' 120 ש' 29 – 30). עוד אישר כי סתימה בביוב מגלים כאשר הביוב גולש, וכי הביובית פותחת את הסתימה בעזרת לחץ.
בתצהירו הכחיש כי קיבל פניה מהתובעים להסדרת הביוב באופן יסודי, אך בהקשר זה מקובלת עלי דווקא טענת התובעים, לפיה ביקשו ולחצו על המועצה לבצע תיקון יסודי של קו הביוב.
סתימות חוזרות ונשנות בקו, ריח רע וביוב אשר גולש פעם אחר פעם, אינם מנעימים (בלשון המעטה) חייהם של הדרים בבית, והדבר מתיישב עם השכל הישר שיעתרו לתיקון מקיף ויסודי.
ראה בהקשר זה גם האמור בסע' 8 לתצהירו של אלוש המהווה חיזוק לטענה זו.

לדברי סרורי בתצהירו, התובע פנה אליו בשנת 2005 וציין בפני
ו כי המומחה מטעמו ביצע חפירה לאחר שראה הצטברות של מי ביוב ליד יסודות ביתו. לאחר שהבין שייתכן שקיימת נזילה מקו הביוב המצוי בעומק הוציא סרורי מכרז לחשיפת הקו, מכרז בו זכה הקבלן מימון ביתן.
עבודת הקבלן, כך טען, הצריכה חשיפת
הקו באמצעות מחפר שחופר לעומק האדמה. חפירה זו יכולה לגרום לשברים בקו הביוב. לדבריו בתצהיר, התובע אינו מביא בחשבון כי השברים הללו נגרמו כתוצאה מפגיעות שפגע הדחפור שחפר לעומק האדמה. סרורי, שנקרא למקום לאחר חשיפת הקו, ראה את הנזילה בעיניו.

לנקודה זו העיד לתובע מר מימון ביתן.
בתצהירו דחה ביתן את ההאשמה כנגדו כאילו חשיפת הצינור היא שהביאה לסדקים שנבקעו בו. לדבריו, מיד עם כניסתו לשטח התובעים החלו גלגלי המחפרון שוקעים. לאחר שנבדק שעון המים התברר כי לא מדובר בדליפת מי שתייה וכי ככל הנראה מדובר בדליפה מהביוב. העד החל חופר בצמוד לקו הביוב במטרה לגלות את הקו שהיה עשוי מאסבסט. בחפירה נמצא כי הקו סדוק בארבעה מקומות מהם נזלו מים. עוד נמצא כי החיבור ל
p.v.c
נעשה באופן לקוי.
במסגרת עדותו חזר העד על דברים אלה ואף ערך שרטוט אשר הוגש לתיק בית המשפט (ת/1), ממנו עולה כי נחשפו במקום ארבעה שברים בקו בין שביל הגישה לבית לבין היסוד ששקע.

בסדקים אלה ניתן להבחין גם מתוך התמונות שצירף התובע לתצהירו. עיון בתמונות תומך בטענת העד כי אין המדובר בשבר כתוצאה מפעולת המחפרון כי אם בסדק צידי, אשר קרה כפי שהבהיר העד כתוצאה ממשחקי קרקע (ראה עדותו עמ' 36 ש' 11 ואילך).

גם בעניין זה, במסגרת עדותו בבית המשפט, לא חזר סרורי על האמור בתצהירו.
לדבריו בעדותו, אותם ראיתי לבכר על האמור בתצהיר, זכר כי התובע ביקש לחשוף את הצינור בעדינות (עמ' 122 לפרוטוקול ש' 10) וכן הבהיר ותאר את התרחשות הדברים:
"וגם מימון שביצע את העבודה, זכה בעבודה מימון וחשפנו את כל הקו
בלי לפגוע בו כדי לראות מה קרה עם הקו וראינו שני דברים, מה שזכור לי התובע ביקש לעשות זאת בעדינות , הצמיד לי גם יועץ שלו , מפקח שלו לראות שהעבודה תתבצע, חשפנו את הצינור בחלק הדרומי של הצינור היה סדקים, 2 – 3 סדקים ישנים במשמר הירדן יש משחקי קרקע, ובהמשך הצינור גילינו שם תיקון שנעשה ודרכו הכל חלחל לאדמה. התיקון הזה לא בוצע כמו שצריך, כמו שהתבקש, דרך הצינור הזה כל הנוזלים חלחלו והמוצקים נשארו
". (שם שורות 9 – 14)

ובהמשך גם:
...
ש: כשאתם באתם להחליף אז הייתה רטיבות
ת: בהחלט, כן. היתה רטיבות חריגה שחלחלה תת קרקעית וחלחלה בצורה חריגה ביותר
ש: עד כדי כך שראית כשמימון נכנס עם הטרקטור הוא פשוט שקע
ת: כן זה אני נוכחתי וראיתי במו עיני"
(עמ' 123 ש' 10 – 14)

אם כן, מר סרורי מאשר כי הסדקים הקיימים נחשפו על ידי מימון ביתן, ולא נגרמו על ידו וכתוצאה מעבודתו. מדובר בסדקים ישנים, כדבריו, אשר אירעו כתוצאה מ"משחקי קרקע" במקום.

עוד יש לציין, כי לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה, שבמהלך חשיפת קו הביוב על ידי הקבלן ביתן התגלה תיקון שבוצע בקו באופן לא תקני באמצעות בטון בין צינור אסבסט לצינור
p.v.c.
, ולא באמצעות מופה מיוחדת ומתיקון לקוי זה נזלו מים.

עובדות אלה שנתבררו, מתיישבות במלואן עם טענת התובעים לפיה משך תקופה ארוכה אכן הייתה רטיבות בחצרם. כעולה מהדברים, מדובר לא רק בביוב שגלש משוחה כזו או אחרת כי אם גם במי מדמנה, אשר באופן שוטף זרמו מהסדקים שבקו הביוב אל יסודות הבית.

טענת הנתבעת, לפיה הסדקים נגרמו כתוצאה מהחפירה שביצע ביתן, נזנחה בסיכומים. טענה זו ממילא אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן ביתן נקרא למקום מלכתחילה לאחר שהתברר כי קיימת במקום נזילה מהביוב.

לסיכום נקודות אלה –

מהאמור לעיל יש להסיק כי התובעים סבלו משך שנים מבעיות של סתימות בביוב הראשי אשר הוטמן בחצרם.
פעם אחר פעם זומנה המועצה והסתימה שוחררה באמצעות לחץ. פתרון יסודי לתקלות, אף שנדרש, לא ניתן.
במשך השנים הוחמרה הבעיה. בשנת 2002 החלה רטיבות של ממש בחצר התובעים אשר נוספה כתוצאה מגלישת מי ביוב מהסדקים בקו שנחשף.

מחלוקת המומחים

הלכה היא כי כאשר בית המשפט ממנה מומחה מטעמו שהינו אובייקטיבי וניטרלי, רק בנסיבות חריגות יסטה ממצאי חוות דעתו ועל דרך הכלל יאמצם.
וכך נקבעו הדברים בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן עע"מ נ' רבי (פורסם במאגרים המשפטיים)
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת
.
אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בההעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן
.
"

גם בעניין שלפניי, דעתי הינה כי יש להעדיף את חוות דעת מומחי בית המשפט ולהלן טעמיי:

ראש וראשון, כי חווה"ד שנערכה על ידי מומחי בית המשפט כוללת גם חוו"ד של מהנדס שהינו יועץ קרקע. בכך יש משום התמקדות מקצועית ברכיב עליו הסכימו הצדדים כי הינו הרכיב המהותי בכל הנוגע לגורם הנזק. התמקדות זו חסרה הן מחוות הדעת של התובע והן מזו של המועצה.

כאשר נשאל מר גיל רפאל בחקירתו לנימוק בשלו ביקש מינויו של מומחה נוסף, הבהיר כי העריך שהבעיה המרכזית של שקיעת המבנה נובעת משקיעת היסוד. בדיקת הגורם לשקיעה נמצאת בתחום ייעוץ קרקע (עמ' 10 ש' 24 – 25). מדובר במומחיות ספציפית אשר יש להיוועץ בה, בוודאי כאשר יש כשל ביסוס ומבנה ששקע (עמ' 11 ש' 1 ואילך).

מומחה המועצה סיגורה אישר אף הוא, כי לצורך בירור סיבת הנזק נכון היה לקבל חוות דעת בתחום ייעוץ קרקע.
יתירה מזאת, לשאלת ב"כ התובעים, אשר הפנה אותו לחשיבות ביצועה של חפירה בסמוך ליסודות על מנת לברר את סיבת השקיעה ואשר נדרשה על ידי יועץ הקרקע,
הודה סיגורה כי לא ביצע חפירה כזאת וכי מסקנות חוות הדעת שלו ראשוניות בלבד.

אם כן, חווה"ד שהוגשה ע"י מומחי ביהמ"ש שלמה וממוקדת יותר ואף נסמכת על נתונים נוספים ולפיכך יש להעדיפה.

בנוסף, וזאת בבחינת עיקר
, לא שוכנעתי מטיעוני הנתבעת והמומחה מטעמה כי כשל המבנה נעוץ בביסוסו הכושל או, ועל דרך ההשאלה, כי יש יסוד איתן, לטענתה זו.



על מנת לשכנע כי מקור הכשל הינו בבסיס הלקוי של המבנה, נטען על ידי הנתבעת והמומחה מטעמה כי יסודות המבנה לא נוצקו בעומק הראוי שהינו 2.5 – 4 מ'.
לדברי סיגורה מדובר ביסוד בעומק של כ - 2 מטר (בהתאם לחווה"ד של רפי גיל ולפי חוו"ד אחרת כ 1.6 מ' בלבד).
סיגורה הסביר כי החלק העליון של הקרקע - מטר וחצי שניים עליונים - הוא איזור השינויים העונתיים. אזור זה
"סופגים כל הזמן גשם עד שהאדמה מתנפחת וחונקת את היסוד יוצרת מעבר של אטימות למים, לוקח כ – 20 שנה למים להגיע לשכבה תחתונה, לכאורה אם היסוד היה בעומק של כ – 4 מטר הוא לא היה נתון להשפעות האקלימיות ולתנאי ניקוז המים הירודים בחצר הזאת והבעיה היתה נמנעת. זה כל מהות חוות הדעת, אם היסוד היה בעומק הנכון"
. (עמ' 80 לפרוטוקול ש' 17 – 21
וראה גם עמ' 83 ש' 26 – 30).

לשיטתו, אם כן, מדובר בכשל ביסוס.

בחוות דעתו הוסיף וציין, כי הנזילות מקו הביוב גרמו לכשלים מקומיים לשני עמודי יסוד בלבד ולא לנזק של שקיעה לכלל הבית.

עוד הוא מפנה לכך שאין בתיק הבניין חישוב סטטי המצביע כי המהנדס אשר תכנן את התוספת בדק את הביסוס הקיים, ואם יכול היה לקבל את עומסי הקומה הנוספת.

כאמור, מומחי ביהמ"ש סברו כי הכשל הינו בדליפת הביוב ליסוד.

בחקירתו השיב המהנדס מר גיל רפאל לשאלה מדוע לא צירף מסמכים העוסקים בסוגיית ביצוע המבנה כי
"..וכנראה גם לא צריך. המבנה עמד 16 שנים לאחר התכנון התוספת, עמד יציב ולא קרה לו כלום, פתאום קרה משהו בצינור והמבנה שקע. אתם באים ואומרים בחוות הדעת שלכם שיש בעיה וזה לא יכול להיות, אני אומר מבנה עומד 16 שנה, מעל שליש מתקופת החיים שלו, 50 שנה למבנה, זה סדר גודל של חייו של מבנה עד שצריך להתחיל לשפץ אותו באופן מסיבי, אם הוא עומד 16 שנה בלי בעיה, הבעיה לא בתכנון, אלא בצינור שהתפוצץ , גרם לחרסית לאבד את חוזקה ולמבנה לשקוע וזה ברור"
(עמ' 15 ש' 6-11).

גם המהנדס קלר דחה בחקירתו הנגדית את טענות המועצה כאילו מקור השקיעה בכשל בביסוס המבנה. לדבריו, הקרקע הינה קרקע חרסיתית שמנה במיוחד. אכן מדובר בקרקע הסופחת מים באופן מיוחד, ולפיכך הנפח שלה גדל באופן מיוחד. משכך, גם הכוחות שהיא מפעילה על היסודות הינם חזקים יותר מקרקע חרסיתית בינונית
(עמ' 98 לפרוט' ש' 2 ואילך).
בנסיבות אלה וככלל, העמקת היסוד אל מתחת לאזור השינויים העונתיים ובדרך כלל בעומק מינימאלי של 2.5 – 4 מ' רצויה ומצויה כבר ב"קובץ הכללים המקצועיים ביסוס מבנים תש"ל 1970 (נ/4) וראה גם תקן לביסוס 940 משנת 1978 (במ/2). ככל שהיסוד עמוק יותר, השקיעה הייתה פוחתת. אכן לשיטתו גם רצוי היה לבסס את המבנה על כלונסאות. ביסוס כזה עדיף על ביסוס בפלטות בקרקע כפי שנעשה בבית התובעים (אף כי לפי התקן הקיים במועד בניית הבית ניתן היה לבסס מבנה בפלטות – ראה הסבריו בעמ' 94 לפורטוקול ש' 15 ואילך). כך אף ראוי היה להעתיק את ניקוז המזגן והמרזב מיסודות הבית. כמו כן, גם החישובים הסטאטיים אינם שלמים.
ואולם לדבריו, "
העובדות בשטח מייתרות את החישובים האלה מפני שרואים שהבניין שקע ומנגנון השקיעה הוא ברור, הוא נוצר מהרטבה ומהחלשת הפרמטרים של הקרקע, זה ברור..... לי החישובים לא היו דרושים להבין את התופעה וממילא
לא אני עושה אותם . התופעה הינה ברורה"
(עמ' 88 לפרוטוקול ש' 12-4)

ובהמשך :
"הבית לפי המדידות שראיתי נטה בדיוק לפינה הזאת שאנו מדברים עליה , בדיוק במקום שהצינור צץ. היה עומס מסוים על הבניין מחולק על יסודות שונים שלו . איפה שלא הייתה הרטבה היסודות חיו ואי אפשר להתווכח עם 16 שנה שהבית עמד. אם הוא עמד יפה סימן שמבחינת התסבולת לא הייתה לו בעיה,
ברגע שנוצרה ההרטבה היסוד ששקע ורואים שההרטבה שבשקיעה של היסוד באותו מקום"
(עמ' 89 ש' 12 ואילך).

ועוד נאמר על ידו
"ש: תסכים איתי שאם הבית הזה עומד משנת 76 במשך כ – 30 שנה ולא שקע גם אחרי שהוסיפו את התוספת במשך 16 שנה הוא מתחיל לשקוע אחרי תקופה כל כך ארוכה קרה משהו חדש שלא היה קיים במשך תקופה הארוכה הזאת שאותו
צריך לחפש והוא הגורם לשקיעה
ת: נכון, זה מה שאני אומר.
ש: אותו דבר לגבי עומק היסוד והקונסטרוקציה, אם היתה בעיה בעומק היסוד והקונסטרוקציה זה היה צץ קודם
ת: זאת ההנחה"
(עמ' 95 ש' 14 ואילך).


קלר מוכן היה לאשר (ובעניין זה נתמך גם ע"י רפאל) כי העובדה שעומק היסוד פחות מהתקן (2 מ' במקום 2.5 – 4 מ') הייתה אולי מפחיתה במשהו מהנזק, שכן לדבריו, ככל שהיסוד עמוק יותר התסבולת שלו יותר גבוהה והנזקים היו יותר קטנים. ואולם, הנזק במקרה דנן לא היה נמנע. במקום שהיסוד ישקע 36 ס"מ היה היסוד שוקע 25 ס"מ, נזק המחייב אותו תיקון (ראה עמ' 94 לפרוטוקול ש' 27 ואילך עד עמ' 95 ש' 3).
גם אם היה היסוד מועמק ל- 4 מ' היה המבנה שוקע והשקיעה הייתה מגעת כדי 10 ס"מ (עמ' 101 שורה 19 לפרוטוקול).
קלר הסכים כי קיימת אפשרות שיסוד אשר יוצב באופן רדוד בעומק בתוך אזור השינויים העונתיים בגשם ובקיץ, ואפילו ישירות על החרסית השמנה בקרקע מופרת, ישקע, אבל לא 36 ס"מ אלא 2 – 3 ס"מ (עמ' 105 שורות 13 ואילך לפרוטוקול).


לדבריו, בכל הנוגע לסוגיית משקלה של התוספת כנימוק לשקיעה, הרי שגם טיעון זה יש לדחות. אם מציפים את היסוד, הסביר, לא משנה אם משקל המבנה נמוך או גבוה. היסוד שקע כתוצאה מהמים.

גם את התיאוריה לפיה המים הגיעו מבור הרקב המסומן כסמוך ליסוד, שלל המומחה. בתשובה לשאלת ב"כ המועצה, השיב כי מים שיגלשו ממנו יכולים להוות תרומה, ואולם מי שיכול לעשות את הבעיה זה בור ספיגה בו נצברים מי גשם.
במקרה שלפנינו, אם קיים בור, הריהו רחוק יותר מהצינור בקנה מידה של 5 – 6 מ' (עמ' 108 ש' 23 ואילך).

קלר מוסיף ומבהיר עמדתו, כאשר מונחת בפני
ו השאלה הנוגעת לרטיבות ביסוד כנובעת ממקור אחר. לדבריו, תיאורטית, הרטיבות יכולה להיות כתוצאה ממי מזגן או מגשם. אולם, מי המזגן מועטים, ובאשר לגשמים הרי שאין באלה להסביר מדוע דווקא אותו יסוד הינו היסוד ששקע ולא יסודות אחרים במבנה (עמ' 90 לפרוטוקול ש' 1 ואילך). יש הבדל בין כמות יחסית קטנה של מים על פני השטח (גשם) לבין צינור שמתפוצץ בעומק השטח (ראה עמ' 107 לפרוטוקול ש' 11 ואילך).

ביחס לטענה כי אפשר שמקור הנזקים הינו בניקוז לקוי סביב הבית, הדגיש כי העובדה שהבית עמד במשך שנים עד ששקע היסוד מעלה, כי הנזק אינו קשור באלה כי אם בדליפה מצינור הביוב.
ככלל, כך לשיטתו, שקיעת היסוד כתוצאה מהדליפה בקו הביוב הינה ההנחה ההגיונית ביותר שאפשר להניח (עמ' 90 ש' 12).

הסברים אלה של המומחים ובעיקרם העובדה שהבית שקע באופן דיפרנציאלי (אין המדובר בשקיעה אבסולוטית ראה דברי המהנדס גיל רפאל עמ' 14 לפרוטוקול ש' 13 ואילך), מקובלים עלי, מתיישבים עם ההיגיון ועם מנגנון הכשל כפי שהובהר ותומכים בכך שגם אם ביסוס המבנה אינו תואם במדויק את ההנחיות בקובץ הכללים, הרי שהבעיה בביסוס (ככל שיש לקבוע כי קיימת בעיה כזו והדבר לא הוכח ולא נקבע), לא היא שגרמה לכשל ביסוד.

המסקנה מהאמור לעיל היא כי הדליפות בקו הביוב הן שגרמו לשקיעת הבית.
קביעה זו הינה בבחינת אבן דרך ראשונה ב

פסק דין
זה.

נותר כעת להכריע בשאלות האחריות.

שאלת האחריות

לטענת התובעים, אחראים הנתבעים במעשיהם ומחדליהם מכוח הוראות החוק החלות בעניינו של כל אחד מהם לנזקיהם.
מומחה בית המשפט מר גיל רפאל חיווה דעתו גם לעניין האחריות ההנדסית לכשל שנמצא.
במסגרת הדיון בסוגיית האחריות, לא יכול היה המומחה לקבוע האם קו הביוב הוקם טרם המבנה או שלאחריו. הואיל וסוגיה זו באה על פתרונה בהסכמת הצדדים ולפיה הקו הוטמן לאחר הקמת בית התובעים, אין צורך להידרש לכל החלופות שבחווה"ד.

אדרש לכל אחד מהנתבעים בנפרד, תוך התייחסות לטענותיהם ולקביעות המומחה.

אציין תחילה, כי באשר לכל הנתבעים טענו התובעים כי חל הכלל הראיתי של "הדבר מדבר בעדו", זאת נוכח העובדה שכל הידע בקשר לקו הביוב שגרם לנזק מצוי בידיהם. בניית קו הביוב בסמוך ליסודות בית התובעים והסתימות החוזרות ונשנות של הקו לאורך שנים רבות
מצביעות לשיטתם, ללא כל ספק על רשלנות הנתבעים, ובפרט הנתבעות 1 ו – 3, שהן הבעלים, המתכננים, המתחזקים, המתפעלים והאחראים על קו הביוב, לרבות בעלי הידע מתי הוקם, מידע אשר הוסתר מהתובעים. נטל ההוכחה על כן מוטל על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו במילוי תפקידם.

אחריות המועצה האזורית לשקיעת המבנה

טענות התובעים

ביחס למועצה טענו התובעים, כי זו אחראית לנזקיהם אחריות מוחלטת עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב 1962, אחראית מכוח עוולת הרשלנות, בשל הפרת חובה חקוקה ובשל מצג שווא, הטעיה וחוסר תום לב.
התובעים טענו, כי מכוח סע' 8 לחוק הרשויות המקומיות ביוב, רשות מקומית הינה הבעלים של קו הביוב. אחריותה על הקו הינה בין היתר מכוח סע' 6 לחוק זה, הקובע כי בביצוע עבודות ביוב לפי החוק היא תימנע מגרימת נזק ותשלם פיצוי בעד כל נזק שגרמה.
נטען, כי המועצה חבה חובת זהירות מושגית כלפי תושביה, ובמקרה הנדון התגבשה גם חובת זהירות קונקרטית. המועצה הינה הבעלים של קו הביוב והאחראית עליו, וידעה על קרבתו לבית התובעים ועל הסכנה הכרוכה בכך. למרות זאת, בשל שיקולי תקציב לא עשתה דבר להרחקתו, ואפשרה את תיקונו באופן לקוי.
אלמלא הקמת הקו בסמוך ליסודות הבית ואלמלא התחזוקה הלקויה שלו, לא היה בית התובעים שוקע.
נטען כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה – סע' 8 – 11 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), כמו כן את סע' 237 לפקודת העיריות.
נטען כי המועצה הציגה מצג שווא תוך הטעייה וחוסר תום לב - המועצה הסתירה מפני התובעים את העובדה כי מתחת לביתם מתקתקת "פצצת זמן" שהחריבה בפועל את ביתם.

טענות המועצה

המועצה ביקשה מצידה לדחות את טענות התובעים. לשיטתה, התובעים אחראים לנזקיהם בשל היותם בעלי המקרקעין, מזמיני עבודת בניית הבית והקבלן הראשי בביצועה.
הועדה אחראית
בגין נזקי התובעים, שכן חרף העובדה שהיו בפני
ה שני תרשימים – בקשת היתר משנת 75 (נ/2) ותרשים בקשת היתר משנת 1987 (נ/3) - לא בדקה את סיבת השוני ביניהם ומדוע אלה שונים משתי תוכניות הביוב של היישוב (מיוני 71 ומפברואר 72) ולא ביקשה הסברים. לו הייתה עושה כן, הייתה מגלה היכן הונח קו הביוב ביחס לבית התובעים ומה עלה בגורלה של תוכנית 2/73. אלמלא התרשלה, יכולה הייתה הועדה להתנות את מתן ההיתר בשנת 1987 בהזזת קו הביוב הרחק מבית התובעים והאירוע היה נמנע.
הנתבע 4 אחראי
לנזקי התובעים בהיותו עורך הבקשה להיתר לתוספת הבניה משנת 1987 ואחראי לביצוע השלד. זאת, משלא בדק, ועל כן אף לא ראה, את קו הביוב הקיים ולא וידא הרחקתו מהמבנה. הנתבע שרטט בבקשה להיתר מצב מוצע כדי לכסות עצמו בפני
הועדה, למרות החובה המוטלת עליו כמתכנן לברר היכן עובר הקו. כמו כן התרשל כאשר לא נועץ במהנדס ביסוס.
הנתבע 5 אחראי
לנזקי התובעים משום שביצע תיקון לקוי בקו הביוב בסמוך לביתם, וחיבר בין צינור
pvc
לבין צינור אסבסט בלא לעשות שימוש במופה מתאימה אלא באמצעות חוט שזור ובטון בלבד. מתיקון זה זרמו כמויות אדירות של מים.
בבית המשפט הוכח כי המועצה לא שלחה את הנתבע 5 לביצוע התיקון, ועל קיומו כתיקון לקוי נודע לה רק בשנת 2005.
הכמויות האדירות של המים שהתרכזו סביב יסודות הבית בתוספת הביסוס הלקוי החמירו את שקיעת הבית והנזקים הנטענים.
הנתבע 2 אחראי
לנזקי התובעים בהיותו מתכנן הבית בשנת 1974. על נתבע זה חלה האחריות לביסוס מתאים של הבית על קרקע חרסיתית שמנה מאוד, ולפיכך היה עליו לבצע סקר קרקע.
אירוע השקיעה הינו תוצאה ישירה של תכנונו הלקוי של המבנה.
המועצה אינה אחראית
לנזקי התובעים. אין לה קשר לגורמים שהביאו לשקיעת הבית, לתכנונו הלקוי ולשיטת ביסוס שלא התאימה לקרקע החרסיתית השמנה מאוד עליה נבנה.
המועצה לא היתה מעורבת בהקמת קו הביוב, לא ביוזמה להקימו לא בתכנונו ולא בהקמתו.
הגורמים המעורבים בהקמת קו הביוב לא נתבעו על ידי התובעים, למרות שאלה יודעים מי יזם, תכנן והקים את הקו עבור המועצה.

לחילופין, יש לקבוע שעל הימנעותם של התובעים מלתבוע את הגורמים שהיו מעורבים ביוזמה להקים את הקו יש להשקיף באספקלריה של נזק ראייתי שגרמו התובעים למועצה, ואת שיעורו של נזק זה יש להטיל על התובעים.

אשר לטענת התובעים לפיה הנתבעת, כמי שאחראית לתחזק את הקו, לא טיפלה כראוי בתלונות התובעים -
הוכח כי תלונות התובעים בנוגע לסתימות לא היו תלונות חריגות והן נענו באופן מיידי על ידי המועצה. עוד הוכח, כי בעיית הרטיבות והשקיעה של המבנה הובאה לידיעתה של המועצה לראשונה בשנת 2005.

גם טענת התובעים לפיה הסדקים בקו אירעו כתוצאה משחרור הסתימות באמצעות לחץ לא הוכחה. התובעים לא הוכיחו בחוות דעת ממתי קיימים הסדקים בקו, ומשכך אין לבסס כל ממצא כי הנזילה מהשברים היא שגרמה לאירוע ולנזקים.
יתרה מכך, שחרורן של סתימות באופן זה הינו פרקטיקה נוהגת בכל הארץ. לאור האמור יש לדחות את הטענה שהמועצה לא פעלה כראוי לפי חובותיה בחוק הרשויות המקומית (ביוב).

המועצה לא צפתה ולא יכולה הייתה לצפות קיומה של בעיה בקו הביוב, וגם לא ניתן לדרוש שהמועצה תפעל לחשיפת קווי ביוב והחלפתם בהיעדר התרעה על בעיה בקו.
דרישה כזו מהמועצה אינה ריאלית, כאשר בית המשפט מצווה גם לשקול את השיקול הציבורי בחלוקת המשאבים.
קו הביוב הנטען משמש כקו ביוב עבור בתים נוספים ביישוב. המועצה לא נתבקשה בכתב או בעל פה לשנות את מיקום הקו ביישוב. הקו קיים מזה עשרות שנים, במהלכן לא נתגלתה בו בעיה כלשהי.

השקיעה הנטענת יכולה היתה להיות תוצאה של סיבות אחרות, בין היתר סוג האדמה עליה בנוי הבית בשילוב עם בעיות ניקוז או תכנון לקוי וכיו"ב. לא קיימת סיבה להעתקת מערכת ביוב ביישוב כולו, שהינה פרויקט שעלותו מיליונים.

קביעת המומחה
- מר גיל רפאל קבע בחוות דעתו כי האחריות לכשל ההנדסי חלה על מי שהתקין, תכנן ואישר את הקמת קו הביוב בקרבה מסוכנת לבניין קיים.

דיון והכרעה

אין צריך להכביר מילים בדבר חובתה של רשות מקומית לתחזוקת קווי הביוב שבתחומה. הביוב הציבורי הינו בבעלות הנתבעת (ראה חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ח 1968) ועליה החובה לדאוג לתחזוקתו ולתקינותו, כך שלא יהווה הפרעה או מפגע ציבורי.
כך נאמרו הדברים בע"א 73/86
לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343: "
העירייה היא האחראית, מכוח החוק, לתיפעולה, שמישותה ותקינותה של מערכת הביוב שבתחום שיפוטה, כמו גם לשמירת נקיונם ועבירותם של הרחובות אשר בתחום זה (פקודת העיריות (נוסח חדש), סעיפים 3)(2)235),6) ,(3) ,(1)242 ,237) ו(7); חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962, סעיפים 10,8 ו-11)

שאלת זהות מתקין הקו או היוזם והמתכנן אינן רלוונטיות. למצער, אין הן רלוונטיות מבחינת התובעים וההליך שלפני, שכן משקיבלה המועצה לידיה את הקו, ועל כך הרי אין חולק, קיבלה לידיה גם את האחריות עליו, על כל המשתמע מכך. ראה גם דבריו של סרורי בע' 124 לפרוטוקול ש' 16 ואילך.

בצד האמור יוער, כי המועצה לא ראתה להגיש הודעת צד ג' כנגד מקימי הקו, יוזמיו ומתכנניו, ולפיכך בשעה זו, אין לה להלין אלא על עצמה.

כבר נקבע לעיל, כי התובעים סבלו משך שנים מתופעה של סתימות בקו הביוב. בשנת 2002 החלה החמרה, והתובעים החלו סובלים גם מרטיבות קשה ומהצפות של הביוב, שלאחריהן החל הבית שוקע.
המועצה היתה מודעת לעובדות אלה, ומשך שנים נתנה שירות כחובתה לפתיחת הסתימות ושחרורן. ואולם כפי שנוכחנו, בכך לא היה די, שכן כעבור תקופה החלה גם רטיבות בחצר ובית התובעים שקע.

מחוות דעת מומחי בית המשפט עולה כי יש להרחיק את קו הביוב לפחות 4 מ' מהמבנה
. "דליפות מקו ביוב עקב פיצוץ נצרת או כשל במחברים הוא דבר צפוי. בדרך כלל אנו מגלים את הדליפה לאחר זמן, לכן קיימת חשיבות להרחקת הקו מהמבנה. זו הסיבה שבחוות הדעת של יועץ הקרקע ישראל קלר נקבע יש להרחיק את קו הביוב מהמבנה למרק של לפחות 4 מטר, דרישה שכזו מעוגנת גם בתקן הישראלי 940 משנת 1978, הדן בביסוס מבנים והוא מחויב על פי תקנות התכנון והבניה. הרחקת קו ביוב הנמצא בתוך קרקע חרסיתית למרחק של 4 מטר
אמורה למנוע ממים שדולפים מקו שכזה להגיע ליסודות המבנה ולגרום לשקיעתו."
(עמ' 10 לחווה"ד).

מר סרורי היה ער לסיכון הטמון בהימצאו של קו הביוב בסמיכות לביתם של התובעים.
ש: אתה מסכים איתי שבניית קו ביוב בסמוך ליסודות זה מסוכן
ת: זה חריג, יש חוקי הולכת קו ביוב שצריך להיות איקס מטרים מבתים וזה חריג בניגוד לנוהלים כי זה מסוכן
.

כמו כן היה ער לעובדה שלא קיימת תשתית שאינה מתקלקלת עם השנים:
"ברצוני לציין שככלל יש לקחת בחשבון, שלא קיימת תשתית שאינה מתקלקלת ואינה נשברת במהלך השנים הרבות שחולפות ממועד הקמתה..."
(סע' 32 לתצהירו).


עוד, וכפי שקבעתי לעיל, מר סרורי היה ער לבעיות הביוב מהן סבלו התובעים משך שנים ולרטיבות שהתלוותה להן בשנים האחרונות.
אף על פי כן, לא עשתה המועצה דבר על מנת לברר האם על פני השנים ארע לקו מסוכן זה נזק המצדיק בחינה מדוקדקת יותר מאשר שחרור סתימה.

בנסיבות העניין יש לקבוע כי הקו הונח במיקומו זה ונותר בו באופן רשלני, תוך שהסיכון ממנו ידוע וצפוי ולבסוף אף התממש, בדמות הנזק שאירע לבית התובעים.

"מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות; והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים.
עובדת ההצפות החוזרות ונשנות של הרחוב הנדון, לאורך תקופה של שנים, אינה עומדת לכאורה במסגרתם של המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול יסודי במערכת הביוב או בקו הביוב הרלבנטי, אשר גרם להצפות תדירות של הרחוב ולהפרעתו של מהלך החיים התקין של דייריו, ואשר סיכן בטיחות צעידתם של הולכי הרגל והמשתמשים האחרים ברחוב, עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש. "
ע"א 73/86 לעיל.

המועצה התרשלה בכך שלא פעלה להרחקת קו הביוב מבית התובעים, ואין היא יכולה להיוושע מהטענה כי מעולם לא נתבקשה לעשות כן בכתב או בעל פה על ידי מי מתושבי הישוב. זאת, שכן היא הגורם המקצועי והאחראית הבלעדית על הקו ועל מיקומו. אין היא רשאית לצפות מתושביה כי יהיו מודעים לסכנות הכרוכות בהצבת קו הביוב בסמוך ליסודות בתיהם, גם אם הם יודעים על קיומו של קו הביוב ועל תיקונים שבוצעו בו.

הקשר הסיבתי בין מיקום הקו, הסדקים שבו והרטיבות לבין שקיעת הבית כבר נקבע לעיל, ואין צריך להידרש אליו בשנית.

אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי המועצה התרשלה כלפי התובעים והינה אחראית לפצותם בגין הנזק שארע לבית.
למעלה מן הצורך, אציין כי הגם שהוכיחו התובעים את טענותיהם בראיות שהובאו, טובה בעיני טענתם בדבר העברת נטל הראיה להוכחת העדר התרשלות לכתפי הנתבעת.

בעניין שלפניי חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין. זאת, שכן לתובעים לא הייתה כל ידיעה על הנסיבות שהביאו להתרחשות הנזק שעה שאירע. רק לאחר חשיפת הקו נסתבר כי מצויים בו סדקים וכי מאלה נזלו מים אשר גרמו בסופו של יום לנזק.
מדובר בנזק אשר נגרם על ידי נכס שלמועצה, ורק לה, הייתה שליטה עליו, ואך ורק היא הייתה רשאית לבצע בו תיקונים (ראה עדותו של סרורי עמ' 122 ש'28 – 29). ולבסוף, מהטעם שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.

למותר לציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי לא התרשלה.

נוכח מסקנתי זו איני נדרשת לטענותיהם הנוספות של התובעים ביחס לעוולות המועצה.

אחריות הנתבע 2 – המהנדס זכריה רובינגר

נתבע זה, שהינו המהנדס אשר תיכנן את בית התובעים לא הגיש כתב הגנה. אף על פי כן ולנוכח קביעותיי דלעיל, איני מוצאת לייחס לו אחריות
לנזקי התובעים.

כבר נקבע לעיל, כי קו הביוב שעולל את הנזק הוקם במקום לאחר בניית ביתם של התובעים.
בית התובעים עמד יציב על מכונו עד שהחל שוקע בשנת 2003. עד למועד זה כבר הספיקו התובעים להקים תוספת בנייה על המבנה המקורי אשר ניצבה עליו משך כ – 16 שנים בעוד הוא עומד איתן.

כפי שהבהרתי לעיל, לא מצאתי כי היה דבר בתכנון הבית אשר הביא לשקיעה או כי בהתחשב בידע שהיה באותו מועד, ניתן וצריך היה לבנותו אחרת כך שלא יינזק כתוצאה מהרטבתה של הקרקע בסמוך ליסוד.

אם כן, התביעה כנגד נתבע זה נדחית.

אחריות הנתבעת 3 – הועדה המקומית לתכנון ובניה

טענות התובעים

הועדה הינה הגוף האחראי על הגשמת המטרות הקבועות בחוק התכנון והבניה. היא החייבת על פי חוק זה לפקח על מיקומם של מבנים, נכסים וקווים באופן שאינו מסכן את התושבים.
לטענת התובעים, הועדה המקומית אישרה, אפשרה והתירה במעשה ובמחדל את הקמת קו הביוב בסמוך ליסוד בית התובעים, ועל כן אחראית להרס הבית.
לטענת התובעים, הנטל להוכיח העדר התרשלות מוטל על כתפי נתבעת זו ואף היא לא הרימה אותו.
עדות מהנדס הועדה מר שוהם הייתה עדות שמיעה בלתי קבילה, ויש להתעלם מתצהירו.
טענת הועדה כי לא ידעה על הקמת קו הביוב אינה הגיונית. הועדה ידעה על כוונה לבנות את הביוב שעובר בחצר בית התובעים והמליצה על הקמתו, ואין זה הגיוני שהוקם פרויקט ביוב בהסתר ללא ידיעת הועדה.

גם אם יש לקבל את טענת הועדה כי לא ידעה על הקמת קו הביוב, הרי שבנייה זו נעשתה "תחת אפה", והנטל עליה בתור מי שהמידע כולו ברשותה להוכיח כי לא התרשלה.

לטענת התובעים, אחראית הועדה כלפיהם בגין רשלנותה, בשל הפרת חובה חקוקה ובשל יצירת מצג שווא, הטעייה וחוסר תום לב.
הועדה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, מתוקף תפקידה וסמכותה הסטטוטורית להבטיח את קיומן של הוראות חוק התכנון והבניה (ע"א 1209/01 סופיה נ' שיכון ופיתוח). קיומה של תשתית ניקוז מתאימה באזור שעל תכנונו מופקדת הועדה הינה תנאי לכל תכנון סביר, מתוך מטרה להגן על אינטרס הציבור בדבר בניה מסודרת ומאורגנת (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה). חובת הועדה לבדוק את התוכניות המוגשות לה כחלק אינהרנטי מתפקידה (תא 22739/04 כהן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל).

הועדה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, עת המליצה על הקמת קו ביוב בשנת 1976 ונתנה היתר לבנייתו. מהנדס הועדה הסכים כי קו הביוב הרלוונטי בנוי במיקום שאינו תקין בסמיכות לבית התובעים (עמ' 130 לפרוטוקול). לחלופין, לא מנעה את הקמת הקו, עצמה עיניה ולא אכפה את החוק ואפשרה את בניית הקו המסוכן.
הועדה הפרה את חובת הזהירות כאשר אישרה בשנת 1987 את התוכניות להרחבת בית התובעים למרות קיומו של קו ביוב בסמוך ליסודות.
הועדה הפרה את חובת הזהירות עת נתנה היתר לבנות את התוספת בלי לדרוש אישור מודד שהיה מגלה את קו הביוב המסוכן, וכאשר לא מסרה מידע המצוי ברשותה למתכנן או הזהירה אותו בדבר הסכנה הכרוכה בקרבת הקו ליסודות הבית.
הועדה הפרה חובה חקוקה בנותנה היתר בניה שהוצאתו לפועל מסכנת גופו ורכושו של אזרח.
הועדה יצרה מצג שווא, הטעתה ונהגה בחוסר תום לב, תוך שהיא מסתירה את העובדה כי מתחת לבית התובעים "מתקתקת פצצת זמן" שהחריבה בפועל את ביתם.

טענות הועדה

מנגד מבקשת הועדה לדחות את הטענות כנגדה.
לדבריה, לא נתנה היתר בניה להקמת קו הביוב הנדון, לא תכננה את הקמתו ולא המליצה על כך, ואין כל תוכנית מאושרת להקמתו.
לועדה לא הייתה כל ידיעה על הקמתו של הקו ולפיכך אין לה כל אחריות לכך שהוקם בקרבת בית התובעים.

לא הוכח ולא ידוע עד היום מתי הוקם קו הביוב הנדון, ויתכן מאוד שהוקם לאחר שניתן היתר הבנייה לתוספת בית התובעים. לכן, לא ניתן לייחס לועדה המקומית כל התרשלות בקשר עם מתן היתר זה.

גם אם ייקבע כי קו הביוב שבנדון היה קיים בעת שניתן ההיתר השני, הרי שהועדה לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על קיומו של הקו. הועדה אף הוטעתה על ידי התובעים לחשוב שהוא מצוי במקום אחר, שכן אלה לא סימנו בבקשת ההיתר את קו הביוב הקיים. במקום זאת, הם סימנו בבקשת ההיתר בסימון המקובל כמצב קיים את החיבור של הביוב הביתי למחסום גולי, שוחת ביקורת ובור רקב, ובהמשך חיבור לקו ביוב מרכזי במקום אחר לגמרי, מרוחק מאוד מהבית לכיוון דרום מערב. נוכח האמור, לא ניתן לייחס לועדה כל התרשלות במתן ההיתר השני.
אשר על כן, מנועים התובעים מכל טענה כלפי הועדה אשר הסתמכה על המצג שיצרו בפני
ה.

גם אם ייקבע שהועדה התרשלה במתן ההיתר השני, הרי שלא הוכח כי רשלנות זו גרמה לנזק הנטען. ככל שהיה קשר סיבתי בין מתן ההיתר לבין הנזק, הרי שהקשר נותק ממעשי המועצה והתובעים עצמם.
הועדה המקומית אינה אחראית לטיפול בקווי ביוב ותחזוקתם, ולכן לא ניתן לייחס לה אחריות לקיומן של סתימות נזילות תיקונים רשלניים, אי העתקת הביוב וכו'.

עוד טוענת הועדה, כי אין מקום להחלפת נטל הראיה, משהטענה לא הועלתה במסגרת כתבי הטענות. לגופו של עניין, לא הוכחו קיומן של נסיבות המצביעות על רשלנות ולא הוכחה ידיעה ייחודית בדבר גורמי התופעה אשר הסבה את הנזק.

הועדה מפנה לפסיקה, לפיה הנטל להוכחת אי מתן היתר בנייה (כיסוד עובדתי שלילי) וכי לא ידעה על קיום הקו הינו נטל מופחת, ובנטל זה עמדה באמצעות עדותו של מהנדס הועדה המקומית.
עדות מהנדס הועדה ניתנה לאחר עיון במסמכיה ובתיקיה, ואינה עדות שמיעה כנטען על ידי התובעים.

יש לדחות את הטענה כי הועדה התרשלה כלפי התובעים, ואף אם היה מקום לקבוע כי חרגה מסטנדרט התנהלות סביר, הרי שאין כל קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שאירע.
כך יש לדחות גם את הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, אשר לא פורטה כלל בכתב התביעה ואף לא בסיכומים.

חוות דעת המומחה
- גיל רפאל קבע בחוות דעתו כי הועדה אחראית כמי שאישרה את הקמת קו הביוב בקרבה מסוכנת לבניין.

דיון והכרעה

עדות הועדה המקומית הובאה בתצהירו של מהנדס הועדה, מר אלדד שהם.
מהנדס הועדה הצהיר כי זו לא תכננה את קו הביוב, לא אישרה תוכנית להקמתו ולא נתנה היתר לבנייתו.
לדבריו, בועדה קיים תיק אחד של בקשה לתוכנית ביוב במשמר הירדן
- מ' 3254 (אשר עותק ממנו הוגש לתיק בית המשפט וסומן נ/4).
במסגרת בקשה זו, המליצה הועדה ביום 18.10.75 לאשר קו ביוב במקום אחר מהמקום בו עובר קו הביוב שבנדון.
על פי הידוע בועדה, תוכנית זו
לא הגיעה לכדי אישור הועדה המחוזית ולא קיבלה תוקף, ומכל מקום, הועדה לא נתנה היתר מכוח תוכנית זו ולא שום היתר אחר לביוב מרכזי במשמר הירדן.
כך, במועד שבו ניתן אישור הבניה לבית התובעים בשנת 1975, לא היה ידוע על קיומו של קו הביוב, אם היה קיים.
כמו כן, במסגרת הבקשה שהגישו התובעים בשנת 1974 למתן היתר בניה, לא סומנה התחברות לביוב בכלל.
בהתאם לכך, הועדה החליטה להתנות את אישור הבקשה בתנאי שיוגש דף סניטרי עם פרטי ביוב ותרשים המגרש עם מידות.
בעקבות החלטה זו צרפו התובעים לבקשת הבניה שלהם תרשים סביבה, כולל סימון מיקום הביוב המרכזי, שם סומן קו הביוב במקום אחר לגמרי מהמקום בו עובר קו הביוב הנדון, ומרוחק מבית התובעים מרחק של עשרות מטרים רבים לכיוון מערב (עותק התרשים צורף לתצהיר).
רק לאחר הגשת ממסכים אלה ניתן ההיתר.

גם באשר לבקשה לתוספת הבניה כך היה. התובעים סימנו חיבור לקו ביוב מרכזי במקום אחר לגמרי מקו הביוב הנדון.

טענות אלה של הועדה לא קרסו תחתיהן בחקירת המהנדס.

לא מצאתי לקבל טענת התובעים לפיה עדות המהנדס בהקשרים אלה הינה עדות שמיעה.
עדותו של מהנדס הועדה הובאה כפי שמובאת עדותו של עובד ציבור, על יסוד מסמכים בהם חקר ודרש.
בהתאם להוראת סע' 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971, ניתן היה לקבל כראיה תעודת עובד ציבור בעניין נושא התיק דנן. במקרה שלפניי, תחת שתוגש התעודה בידי "עושה הרישום" זומן עובד הציבור - מהנדס הועדה - ליתן עדותו ונחקר על ידי הצדדים חקירה נגדית.
יצוין, כי בהתאם לסיפת הסע', כאשר אין העובד אשר ביצע את הרישום מצוי עוד בשירות ציבורי, המסמך יאומת בידי האחראי על היחידה וכך למעשה נעשה בעניין שלפניי.

לאחר ששמעתי את המהנדס, שוכנעתי לא כי ניתן היתר בניה לקו הביוב. כאמור, זוהי טענתה המפורשת של הועדה באמצעות המהנדס, אשר בחן את המסמכים המצויים בחזקתה ואף הניח את התיק במלואו בפני
בית המשפט. בתיק מצויה המלצת הועדה אך היתר אין. למעט מתוך המסמכים, אין לועדה ידיעה אחרת, ואיש מהצדדים האחרים לא הביא לפניי ראיה כלשהי ללמד על קיומו של היתר בניה, לרבות לא מאת אותם יוזמים, מתכננים או מקימים.
ב"כ הצדדים ובראשם התובעים, נסמכו על הטענה כי מסקנה אחרת (היינו, כי הקו נבנה ללא היתר) אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת.
טענה זו אינה מבוססת על דבר, וככלל הינה סתמית ודינה להידחות.

טובה בעיני בהקשר זה טענת ב"כ הועדה, לפיה כאשר יש להוכיח יסוד שלילי (כי לא ניתן היתר), הנטל הראיתי הנדרש אינו גבוה. ראה לעניין זה ע"פ (י-ם) 40387/07 משה לוי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו מפנה ב"כ הועדה ולדברים הנאמרים שם כדלקמן:
"לא קמה עילה להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה למבנים הנדונים לא נופק היתר בנייה. באשר ליסוד השלילי בעבירה, של היעדר היתר בנייה למבנים, הלכה פסוקה היא, כי הגם שחובת הוכחת יסוד שלילי שבעבירה מוטלת על התביעה, הרי שלעניין כמות ההוכחה הנדרשת ממנה, על-מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי, די "בכמות ראיות מעטה", ומשעמדה התביעה בחובה זו, והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור, עשוי הדבר לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד (קדמי, על הראיות (חלק שלישי), עמ' 1492-1494; דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 456). בענייננו, היה מוסמך בית-משפט קמא לבסס על עדותה של מפקחת הבנייה, את היסוד השלילי שבעבירה, דהיינו – את הרכיב הנסיבתי של היסוד העובדתי של העבירה, בדבר היעדר היתר בנייה למבנים שבהם נעשה השימוש. בעניין זה נתן בית-המשפט אמון בגרסת המפקחת, אשר בדקה את הרישומים הרלבנטיים במשרדי העירייה, ודחה כלא אמינה את עדות המערער לפיה ראה בעבר היתר בנייה בידי אביו. אשר על-כן, לא קמה כל עילה להתערב בהכרעת הדין המרשיעה. "

ראוי לציין כי גם באותו עניין, סמך בית המשפט קביעתו על עדותה של מהנדסת הועדה, אשר כעולה מהכתוב, העידה מתוך חקירה ודרישה במסמכים.
טענת ב"כ הועדה כי הסתפקות בכמות מעטה של ראיות בהליך פלילי הינה בבחינת קל וחומר להליך אזרחי, יפה אף היא ואף אותה יש לאמץ.

עוד אקבל את הטענה כי חרף סמכות הפיקוח הנתונה בידיה, אין ביכולתה של הועדה לדעת בכל זמן נתון על כל בנייה ללא היתר שנעשית תחת תחום פיקוחה, מה עוד שבמקרה דנן מדובר בקו המוטמן באדמה.

משלא נתנה הועדה היתר בניה לקו הביוב ומשלא ידעה על הקמתו, הרי שיש לקבוע כי לא התרשלה כלפי התובעים.

שאלה אחרת הינה, האם העובדה כי בכל אחת מבקשות ההיתר סומנה ההתחברות לביוב במיקום אחר, צריכה לעורר סימן שאלה אצל הועדה אגב מתן היתר בניה.
טענה זו לא הושמעה על ידי התובעים כי אם על ידי הנתבעת 1 – המועצה - ואף על פי כן אדרש אליה.
טוענת המועצה כי במסגרת היתר בניה משנת 1974 סומן קו הביוב במיקום אחד (עמ' 9 בנ/2) ובמסגרת ההיתר לתוספת הבנייה של שנת 1987 סומן מיקום הביוב אחרת (עמ' 6 לנ/3).
שוני זה, לשיטתה,
צריך היה להדליק נורת אזהרה אצל הועדה ולהביאה לדרוש בירור נרחב יותר של מיקום החיבור לביוב הציבורי. משנה תוקף נותנת לטענה זו העובדה כי בפני
הועדה היו כבר בשלב זה תוכניות לקו הביוב המרכזי, ומתבקשת השוואתן עם הבקשות להיתר.
לו כך היה נעשה, הייתה הועדה מגלה את התקלה בשלב מוקדם, ולמצער הייתה דוחה את הבקשה לתוספת הבניה.

גם טענה זו יש לדחות.
תחילה, באשר לעובדה כי בחזקת הועדה מצוי תיק ובו בקשה לתוכניות ביוב – כאמור, לא ניתן היתר בניה לביוב והתוכנית לא קודמה הלאה. הבקשה נותרה כהליך תכנוני שלא הושלם, אינה מקור להשוואה והשוואה עימה בוודאי אינה מתבקשת.

אשר להשוואה בין שני היתרי הבניה - אין מחלוקת כי שרטוט החיבור לביוב שונה בבקשות למתן ההיתרים. השאלה הנשאלת הינה האם היה מקום לייחס משמעות לשינוי זה ע"י הועדה ולחקור ולדרוש אחריו, והאם יש לו השלכה מבחינת הנזק שנגרם בסופו של יום למבנה.

סבורני, כי לעניין המשמעות שיש לייחס לעצם השוני בין התוכניות לא הובאו די ראיות ולא סופקו הסברים, אשר ישכנעו כי הועדה התרשלה במתן ההיתר.
מהנדס הועדה השיב במסגרת החקירה כי אין המדובר בשרטוט מדויק לגבי מיקום הביוב אלא ברישום סכמתי. פירוש הדבר למעשה, כי ההתחברות לביוב המרכזי סומנה בקווים כלליים ועקרוניים בלבד.
לשאלת ב"כ המועצה הוסיף והשיב, כי לפי השערתו הועדה לא פנתה למהנדס התוספת לשם קבלת הבהרה בדבר המיקום המדויק של קו הביוב, שכן צוין באיזה מרחק פחות או יותר מצוי הקו אליו מתחברים. ככל הנראה, הועדה הסתפקה ברישום זה לאחר שנוכחה כי אין במיקום המתואר סיכון של הבית (יש לציין בהקשר זה בנוסף כי בבקשה לתוספת הבניה הוטעתה הועדה באשר למצב הקיים ביחס לחיבור לביוב ולעניין זה אדרש בהמשך כאשר אדון באחריותו של מר עיאשי) .
המהנדס ציין כי אין המדובר בתוכניות הבאות יום אחר יום בפני
הועדה, אלא האחת בשנת 1974 והשנייה בשנת 1987 – היינו, 13 שנה לאחר מכן.
בהתחשב בכך ובכך שמיקום הביוב הציבורי בשתיהן הינו מיקום כללי בלבד איני מוצאת לגזור מכך חבות כלשהי.

וזאת בבחינת עיקר, ככל שהועדה הייתה דורשת הסבר נוסף לגבי מיקום הביוב הציבורי, ואפילו הייתה (והדבר לא הוכח) מקבלת הסבר מדויק לעניין מיקומו והייתה נמנעת ממתן ההיתר לתוספת הבניה, הרי שכבר נוכחנו כי לא כתוצאה מהתוספת שקע המבנה.

וגם אם אצעד את כברת הדרך הנוספת ואקבע כי היה על הועדה (לו הייתה מגלה את מיקום הביוב) להתריע בפני
התובעים על קרבתו לביתם ואפילו לנקוט הליך כנגד המועצה,


דומני כי אין בכך כדי לחייבה.
קיים לפני מעוול ישיר, זו המועצה אשר יודעת על מיקום הקו והיא שאמורה לדאוג לתחזוקתו ולתקינותו. היא זו שיודעת את הסכנה הנובעת מקרבתו לבית התובעים ונזקי התובעים הינם תולדה ישירה של מחדלה מהרחקת הקו מהמבנה.
אותה כברת דרך נוספת מביאה אותי לקבוע כי הועדה הינה לכל היותר, מעוול רחוק, אשר לא הוא או מעשיו הם שהסבו את הנזק. המסקנה בדבר אחריות הועדה הינה מלאכותית.
בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעא 4398/06
החברה העירונית ראשון לציון - לתרבות ספורט ונופש בע"מ נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (פורסם במאגרים המשפטיים) כדלקמן:
"מסכים אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה.
אוסיף רק, כי לדידי כמדיניות שיפוטית יש לנהוג זהירות בחיפוש אחר "כיסים עמוקים" כדי לחלוק אחריות. אכן, אמרו חכמים "אין ציבור עני" (שו"ת מבי"ט, ר' משה בן יוסף טראני, תורכיה-צפת, המאה הט"ז), ואולם אין מקום לתת יד להדבקה מלאכותית של אחריות בחינת "גם אתה שותף", שמטרתה מציאת וו ולוא רעוע למדי לתלות עליו אותה אחריות ואותה שותפות. המקרה דנא הוא דוגמא לכך. מדוע, ביושר, תהא מדינת ישראל (המשיבה 4) אחראית להתרשלותה הנקודתית של המערערת דנא? מדוע תהא הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (המשיבה 1), גם אם הביאה את הקוף לגן, אחראית לכשל נקודתי בשמירה עליו? חברי הסביר פרטנית מהו אופי חובת הזהירות של המשיבות 1 ו-4, והמסר העולה מבדיקתו היא ריחוק מעורבותן. כך גם - ספציפית - לגבי משיבים 3-2, שמאחריהם עשויה לעמוד חברת ביטוח. סבורני בסופו של יום, כי תוצאת פסק הדין מחזקת גישה שיפוטית האומרת - הרשלן יימצא אחראי ויושתו עליו תשלומי נזק, אך ראוי לבדוק היטב עד היכן מגיעים גלי הרשלנות, ולא כל כיס עמוק יוצר

case
כחוק, כי גם לשכל הישר מקום בתוכנו".

ראו בהקשר זה גם ת"א (שלום חיפה) 3287-06 בראון ואח'
נ' הרטן מלונאות ונופש בע"מ מלון "עדן אין" ואח'


(פורסם במאגרים המשפטיים) שם נאמר כך:
"
תפקידם של נתבעים 3 ו -4 הינו ב"פיקוח על". אין כמעט תחום בו לא תמצא שיש פיקוח על או רגולציה של זרוע מזרועות המדינה, מכוח חובות שבדין. הפרת חובות פקוח אלה באופן בוטה שהסב נזק ואינו מרוחק ממהלכו הטבעי של הנזק ומן הגורם העוולתי הישיר בבחינת יחסי שכנות רעיונית קרובה, עשוי שיקים חבותה של המדינה (או כל רשות מנהלית אחרת בעלת סמכויות פיקוח) בנזיקין. עיין למשל סע' 21 עד 25 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') ברק בע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני
(מאגר נבו). וכן: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר פ"ד לז (3) 757. עיין גם בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב פ"ד נח(5)
215 ; דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב .
אולם ככלל, אין להפוך המדינה למעוול בצוותא שישתתף בעלות הפיצוי בכל תיק בו נמצא שהופרה חובה על ידי מעוול ישיר. המדינה אינה מעין - מבטחת שאמורה לחלוק בסיכונים מכוח תפקידיה הרגולטיביים או סמכויות פיקוח - העל שלה בכל תיק ותיק. כך גם בענייננו, משעה שלא הומחש שמדובר במטרד נמשך והולך, בוודאי שלא הוכח מחדל קונקרטי מצידם של נתבעים 3 ו 4 שיש לו קשר לאירועי ההצפה הבודדים מהם הוכח שסבלה התובעת. בין בפיקוח ובין באי מניעה. וכך גם אם נבחן המקרה בשלב זה או אחר על ידי משרד הבריאות או המשרד לאיכות הסביבה.
המועצה המקומית היא שאמונה על תקינות קווי הניקוז הציבוריים וההולכה של מי נגר ושופכין בתחומה. במובן זה המועצה יחד עם המלון הם גורמי המפגע של אותן הצפות שקבלתי שחדרו לחצר התובעת בבחינת מעוולות בצוותא. יש להישמר מגישה המבקשת להכניס המדינה או כל בעל סמכות פיקוח מנהלית
כצד נדרש לכל תיק משיקולי כיס עמוק : וראה דבריו הנכוחים של השופט רובינשטיין בע"א 4398/06 החברה העירונית ראשון לציון נ' רשות הטבע והגנים, הנכונים גם לעובדות תיק זה."

את טענות התובעים בדבר הפרת חובה חקוקה יש לדחות גם כן משלא צוין כלל אילו חובות הפרה הועדה, כך גם באשר לטענות בדבר מצג שווא והטעייה, משנקבע לעיל כי הועדה לא ידעה על קיומו של קו הביוב ולפיכך לא יצרה כל מצג בפני
התובעים בדבר תקינותו.

לסיכום, התביעה כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נדחית.

אחריות הנתבע 4 עיאשי

טענות התובעים

נתבע זה תכנן את התוספת לבית התובעים בשנת 1987.
לטענת התובעים, יש לחייבו בנזקיהם מחמת הפרת הסכם, הפרת חובה חקוקה והצגת מצג שווא רשלני.
נתבע זה התרשל במילוי תפקידו כאשר התעלם מקיומו של קו ביוב בסמוך ליסודות ביתם. זאת, על אף שתקנה 4 (ד) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל 1970 קובעת ומתייחסת מפורשות לקרבת קו הביוב לבית המגורים.
התובעים מפנים לדבריו של מומחה בית המשפט, המייחס לנתבע זה רשלנות בתכנון תוספת הבניה, ללא שדרש להזיז את קוו הביוב מהמבנה. זאת,
אף כי צריך היה להיות ברור לכל מתכנן סביר כי קרבתו של קו הביוב עלולה במהלכם הרגיל של הדברים להביא לשקיעת היסוד כאשר תתרחש דליפה מקו זה, ודליפה מקו ביוב אינה אירוע בלתי צפוי.
נתבע זה הפר את חוק התכנון והבניה, פעל באופן רשלני ושגוי, ונתן הנחיות וייעוץ שגויים שגרמו לשקיעת בית התובעים.
נתבע זה לא הזהיר את התובעים שקו הביוב נמצא בסמוך ליסודות ביתם ומהווה סכנה לרכושם ולגופם.
כמו כן, הפר הנתבע הסכם שנכרת עימו ופעל בדרך לא מקובלת, תוך שהוא יוצר בפני
התובעים מצג שווא כאילו בוצעה עבודתו כראוי.

טענות הנתבע

מנגד, מבקש נתבע זה כי התביעה נגדו תידחה.
לדבריו, לא הוכרע מועד בניית קו הביוב ולא ברור כלל אם היה קיים טרם בניית התוספת.
לטענתו, מבקשת ההיתר שערך עולה כי הקו לא היה קיים בקרבת הבית בעת תכנון התוספת והתובעים הם שהתקינו אותו לאחר מכן.
הנתבע מודע לסכנה שבקו ביוב כאמור בסמיכות לבנין. לדבריו, הוא עשה סיבוב סביב הבית ולו היה מבחין בקו לא היה לוקח סיכון אלא אומר לתובעים להרחיקו.
מומחה בית המשפט ראה לייחס לנתבע זה אחריות שולית בשל העובדה כי לא דרש להזיז את קו הביוב. ואולם, קביעה זו נעשתה טרם נשמעו הראיות. לאחר שמיעתן, לא הוכח כלל כי קו הביוב היה מותקן במועד הקמת התוספת והמוצג נ/3 מהווה ראיה לכך. בנ/3 סימן הנתבע מיקום רצוי לקו הביוב כאשר הוא מורחק מהמבנה. מדובר בהצעה למיקום הביוב בלבד.

על כן, משלא נקבע מועד זה, אין לייחס לנתבע כל רשלנות, אף לא שולית.

הנתבע הוסיף וטען כי לא תוספת הבניה היא שגרמה לנזק ולכשל אלא אדרבא התוספת שיפרה את המצב, שכן הבניין קיבל עומס גדול יותר כנגד הקרקע התופחת.
מומחה בית המשפט אשר נחקר, אישר כי עמודי הבית המקורי יכולים היו לשאת עומסים כבדים בהרבה מהתוספת, וכי אין מחלוקת לגבי העובדה שהבית היה ללא סדקים בטרם נבנתה התוספת.
הנתבע לא התרשל בתפקידו. התוספת תוכננה כחוק ואף זכתה בהיתר בניה. שני המומחים קבעו כי הכשל אינו בתכנון אלא בקו הביוב.
בזמן תכנון התוספת לא נדרשה על פי חוק מפה מצבית הנעשית על ידי מודד מוסמך והנתבע הכין לדרישת הועדה מפה (עמ' 6 לנ/3).

קביעת המומחה
-
מחוות דעת יועץ הקרקע הוברר כי גם אם המבנה היה ללא תוספת בניה, הוא היה שוקע אך בצורה מתונה יותר. העמסת היסוד בקומה נוספת הגדילה את השקיעה כאשר התרחש הכשל.
עצם תכנון התוספת לא היה הגורם לכשל, שכן המבנה עמד ולא שקע ממועד בנייתה בשנת 1987, היינו 16 שנה עד למועד בו קר הניקוז כשל.
אשר על כן אחריותו ההנדסית של עיאשי אינה נובעת מהתכנון שביצע, אלא מהעובדה שלא דרש להזיז את קו הביוב מהמבנה על אף שהיה צריך להיות ברור לכל מתכנן סביר כי קרבתו של קו הביוב למבנה עלולה במהלכם הרגיל של הדברים לגרום לשקיעת היסוד.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי נתבע זה אכן התרשל כלפי התובעים, ואולם חלקו באירוע הכללי שולי בלבד וקשור לאי מניעת הנזק שארע.

לצורך בחינת סוגיית האחריות לגבי נתבע זה יש להכריע תחילה בשאלה מתי הוקם קו הביוב.

אכן, ראיות חד משמעיות לא הובאו בעניין זה, ועל כן לא ניתן יהיה לקבוע את המועד המדויק בו הוקם הקו. יחד עם זאת, דעתי היא כי די בראיות שלפניי כדי לקבוע כי הביוב הוקם לפני הקמת התוספת, זמן מה לאחר הקמת בית התובעים.

בתחילה העיד התובע בתצהירו כי הביוב הוקם בשנת 1969. לאחר הגשת תצהירי העדות ועיון בתיק הביוב שנמצא בועדה (נ/4) הוברר לו למעשה כי הביוב הוקם לאחר בניית הבית. בטרם עדותו ביקש התובע לתקן את תצהירו. בקשה זו נדחתה על ידי, על מנת לשמוע מפיו הסברים למועד השגוי שצוין. התובע הבהיר, ובכך הניח דעתי, כי במגרשו טמון צינור ביוב ציבורי נוסף אשר הותקן בקצה המגרש בשנת 1969 והוא החליפו עם הצינור בו עסקינן בהליך זה.
נוכח השנים הרבות שחלפו מאז הקמת הביוב ועד למועד קריסתו אך סביר כי התובע לא יזכור את מועד ההקמה המדוייק.
כפי שיובהר להלן, גם הקו שבקצה המגרש וגם זה שבו עסקינן כאן הוקמו עוד בטרם שהתובעים נכנסו להתגורר בבית, ולכן נחה דעתי בהסבר שניתן.
בעדותו השיב התובע כי תמיד הבית היה מחובר לצינור הביוב המדובר, מאז שנכנס אליו (עמ' 63 לפרוטוקול ש' 5 – 6). אף כי לא דייק במועד הכניסה לבית – סוף 77 או 78 (ראה עמ' 46 לפרוטוקול ש' 24 ועמ' 50 לפרוטוקול ש' 18) הרי שלא הייתה מחלוקת כי זו הייתה התקופה תחילת המגורים.

עדות זו בדבר המועדים מתיישבת היטב עם עדותו של ברזילי, אשר מסר בתצהירו כי הוא זוכר שהביוב הוקם לאחר שסיים לבנות את ביתו (סע' 15 לתצהיר), וכן עם עדותו של אלוש המתגורר בסמיכות לתובעים, אשר
אישר כי הוא עצמו התחבר לביוב כפי הנראה בשנת 76. לדבריו, באותה תקופה התגורר ביישוב אחר וכאשר הגיע למשמר הירדן בשנת 77 – 78 כבר היו מחוברים לקו הביוב (עמ' 148 ש' 27 – 28).

מועדים אלה תואמים גם את מועדי המכתבים (1975 – 1976) המצויים בתיק הבקשה לתוכנית ביוב אשר עותק ממנו כאמור הוגש כמוצג (נ/4).

ציון דרך נוסף למועדים הנ"ל הינה שנת 1986. אז תוקן כבר הקו לאחר שהתמלא בבטון כתוצאה מבניית בית בוזגלו.

מועד זה (1986) צוין עוד בכתב התביעה המקורי, היינו בטרם שמר עיאשי צורף להליך, ועוד בטרם שיוחסה לו אחריות על ידי מומחי בית המשפט.

מנגד, עדותו של הנתבע 4 לא הייתה אמינה. די אם אצביע על תשובותיו בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המועצה בקשר לעיון בהיתר הקודם טרם בניית התוספת (עמ' 139 לפרוטוקול ש' 31 - 32 עד עמ' 140 ש' 1 ואילך), תשובותיו הסותרות לאחר מכן לב"כ הועדה (עמ' 142 ש' 26 ואילך), וכן תשובותיו בכל הנוגע לסימונים על גבי הגרמושקה (עמ' 144).
ביחס לתשובות אחרונות אלה, אציין כי הנתבע טען תחילה כי שרטט חיבור לביוב בצבע אדום כדי להבהיר לועדה שמדובר בקו מוצע ולא במצב קיים (לדבריו אותם אלמנטים הקשורים לביוב הינם הצעתו "
שאני יהיה מכוסה בפני
הועדה"
– עמ' 144 ש' 12). ואולם, כאשר הוצגה לו הגרמושקה (נ/12) הוברר, חרף הכחשתו, כי הקווים משורטטים באותו צבע כמו האלמנטים הקיימים בבניה ולא כמצב מוצע.

נוכח האמור נדחית גרסתו כי הביוב הוקם לאחר התוספת. אני קובעת כי הקו הוקם ככל הנראה בשנים 76 – 77 ומכל מקום שנים לפני תוספת הבנייה.
בנסיבות אלה קצרה הדרך לקבוע כי הנתבע 4 התרשל בכך שלא סימן אותו על גבי התוכניות שערך במסגרת הבקשה להיתר.

הנתבע חב כלפי התובעים בחובת זהירות מושגית מכוח טיבה ואופיה של ההתקשרות עימם. כמהנדס אשר תכנן את התוספת חייב היה לאתר את קו הביוב שבקרבת הבית, והוא אף ידע כי עליו לעשות כן. בנסיבות העניין התגבשה גם חובה קונקרטית, משלא טרח לזהותו ומשלא התריע בפני
התובעים כחובתו לגבי משמעות הימצאו של קו הביוב בסמוך לבית. עיאשי
יכול היה לצפות וצריך היה לצפות כי קו הביוב בקרבה כזו לבית מהווה סכנה. הוא עצמו העיד כי
"אם הייתי רואה קו שלא מרוחק 3 – 4
מטר מהבית, אני לא לוקח סיכון הייתי אומר לו להרחיק את הביוב או שיביא לי מסמך אחריות מהוועדה או מהמועצה שזה לא מזיק לבית כדי לצאת מאחריות, לא אתן לו לעשות ביוב מרחק של מטר או שניים מהבית, אני יודע את החובים, צריך לפחות 3 – 4 מטר"
(עמ' 146 ש' 7 – 10).

אכן, מעשיו או מחדליו של נתבע זה לא גרמו באופן ישיר לנזק. מומחה בית המשפט קבע כי לא בשל התוספת שקע המבנה. אמנם התוספת העמיסה משקל רב יותר על היסוד ושקיעת המבנה בלעדיה יכולה הייתה להיות מתונה יותר, ואולם גם ללא התוספת היה המבנה שוקע כ -
20 ס"מ במקום של 36 ס"מ (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 1 ואילך). לפיכך, התוצאה מבחינת הנזק עם התוספת או בלעדיה ממילא זהה.
ואולם, בכך שלא זיהה את הסכנה אף כי הקו כבר היה במקום, לא העלה אותו על הכתב ולא התריע בפני
התובעים והועדה על קיומו, הרי שתרם לאי מניעת הנזק במועד שניתן היה עדיין למונעו ולצמצם היקפו. וראה גם דבריו של המומחה בחקירתו בהקשר זה האחרון כי "
היינו עומדים באותו מצב חוץ מעלויות התוספת
".

בנסיבות העניין, יש לייחס לו חלק באחריות לנזק שאירע, אף כי חלקו ביחס לחלקה של המועצה הינו שולי בלבד.

נוכח האמור, התביעה כנגד נתבע זה מתקבלת.

אשר לנתבע 5
מר משה אלוש

טרם שאדרש לפרטי הטענות בעניינו של נתבע זה, אציין כי כתב התביעה המקורי לא הוגש כנגדו והמועצה היא שצירפה אותו להליך במסגרת הודעה לצד ג' ששלחה אליו ושבפני
ה התגונן.
לאחר הגשת חוות דעת מומחי בית המשפט תיקנו התובעים תביעתם וצירפו את הנתבע כנתבע 5. המועצה הגישה כתב הגנה מתוקן אך לא חידשה את ההודעות לצדדים השלישיים.
הנתבע לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן, ובישיבה מיום 19.2.09 אף נקבע כי לא יורשה להגישו ללא בקשה מתאימה. חרף האמור, סופו של דבר שנתבע זה התייצב להליך, הגיש תצהיר בהתייחס למעמדו כנתבע וכצד ג', חקר ונחקר, ואף הגיש סיכומיו בהתאם ולפיכך נשמע.

ולגופו של עניין –
לטענת התובעים, אלוש היה קבלן משנה שביצע בשנת 1986 עבודת החלפה, תיקון ושיפור של קו הביוב העובר בסמוך ליסודות הבית.
עוד טענו בתביעתם ובתצהירים כי בשיחה שניהלו עימו, סיפר להם אלוש כי עובר לביצוע העבודות הזהיר את המועצה והודיע לה שהחיבור אותו הוא נדרש לבצע בקו הינו רשלני ופתח לצרות עתידיות. למרות אזהרתו, הוא קיבל הוראה מפורשת לפעול באופן לא מקצועי, קרי להחליף רק חלק מהצינור ולבצע חיבור לצינור הישן באמצעות בטון בלבד.

אלוש מצידו אישר בתצהירו כי קיים שיחה עם התובע בנוגע לאחריות המועצה על התשתיות ועל קו הביוב. עוד סיפר כי ידוע לו שקווי הביוב שבתחום המועצה ושבוצעו על ידי משרד השיכון בנויים מאסבסט. לדבריו צנרת אסבסט אינה מתאימה לביוב בשל תזוזת האדמה אשר מביאה לשבירת הצינורות. מידי פעם בפעם הקווים נשברים והמועצה, או מי מטעמה ובפיקוחה, מחליפה רק את הקטעים השבורים של הקו ל
pvc
או פלדה, במקום להחליף את הקו כולו בצנרת חדשה לפי תקן.
אלוש מוסיף וטוען (ובכך אף מאשר את טענות התובע וברזילי) כי תושבי משמר הירדן פנו פעמים רבות למועצה להחלפת הקו הראשי הישן המרוסק בקו חדש, אולם זו טוענת כי אין לה תקציב להחלפתו.

לדבריו לא הוא ביצע את התיקון בקו אלא המועצה ו/או מי מטעמה בפיקוחה ומכוח חוזה איתה בהתאם להנחיותיה המפורשות. לדבריו עם המועצה עבדו אז 4 – 5 קבלנים על פי חוזה ו/או הזמנת עבודה.

בחוות דעתו קבע המומחה
ביחס לאחריותו ההנדסית של אלוש כי זו שולית בלבד. לשיטתו, אכן אם בוצע תיקון רשלני אזי דליפת הנצרת היא המשך ישיר לתיקון שביצע. יחד עם זאת, ברור כי דליפת המים מקו הביוב היא אירוע צפוי, ועצם קרבתו של המבנה לקו היא גורם הכשל. לפיכך, גם אם היה אלוש מתקן את הצינור כנדרש, הכשל היה מתרחש שנים לאחר מכן כאשר הקו היה מתבלה ונוזל.

דיון והכרעה

ראיתי לדחות את טענתו של אלוש לפיה לא הוא שביצע את התיקון.

בחקירתו הנגדית אישר כי הוא מבצע מעת לעת תיקוני ביוב עבור המועצה. עוד אישר את שיטת העבודה לתיקונים מעין אלה על ידי המועצה - חיבור בין אסבסט לפלסטיק באמצעות בטון. לדבריו, בתשובה לשאלת ב"כ התובעים האם היו מקרים בהם חשב שהמועצה מבצעת תיקון לקוי השיב: "
היו תיקונים שעשינו בעבר, לא היו הכי טובים אבל לא היה משהו אחר, תיקון בין אסבסט לפלסטיק שהיינו עושים מבטון בעבר,


מתקנים מביאים קצה לקצה, מחברים ויוצקים בטון מסביב זה היה נהוג עד שהגיע אביזר מיוחד שמחבר בין פלסטיק לאסבסט. זה היה נהוג בעבר
"

לדבריו אינו יודע מה היה השיקול של מי שביצע את העבודה, ואולם אישר כי ניתן היה להמנע מהחיבור הבעייתי אם היו מחליפים את כל הקו משוחה לשוחה.

כאשר הוטח בפני
ו כי הוא אישר בפני
התובעים שביצע את העבודה ולאחר שהמומחה הטיל עליו אחריות חזר בו, השיב כי ההסבר שנתן לתובע היה "איך מתקנים במועצה", אך לא אישר את ביצוע התיקון על ידו. לדבריו, לו היה מבצע את התיקון ניתן היה להוכיח זאת באמצעות הזמנת עבודה או מסמכים אחרים.

מבין שתי הגרסאות אני מעדיפה את זו של התובע אשר נשמעה אמינה יותר, וקובעת כי אלוש הוא שביצע את התיקון הרשלני.
התובע היה עקבי בגרסתו, והעיד מפורשות כי מי שביצע את התיקון בחצרו היה אלוש. טענה זו עלתה כבר בכתב התביעה המקורי, כאשר אלוש טרם נתבע על ידו וטרם נדרש ממנו דבר.
אלוש, מצידו, אישר כי ניהל את השיחה אותה מתאר התובע בתצהירו ובתביעתו ולא טרח להתייצב לדיון לחקור את התובע ולהפריך גרסתו. כמו כן לא נתן טעם, ככל שלא הוא שביצע את התיקון, מדוע נמנע משיתוף פעולה עם מומחה בית המשפט.

מדובר תיקון רשלני ממנו נזלה כמות גדולה של מים, כפי שנמצא על ידי הקבל מימון ביתן אשר חשף את הקו. אלוש ידע מבעוד מועד כי מדובר בתיקון רשלני, ומפיו שמענו כי ניתן היה להמנע ממנו לו היה מוחלף הקו בשלמות משוחה לשוחה.

על אף האמור בבואי להכריע במשקלם של מעשיו ביחס למכלול האירוע, דעתי היא כי חלקו של אלוש בנזק הינו שולי בלבד ובענין זה מקובלות עלי מסקנות המומחה.
תחילה יש לזכור כי התיקון בוצע בשנת 1986, וכי מאז ועד למועדי הדליפה הידועים חלפו 17 שנה במסגרתן הביוב לא דלף.
מפי המועצה למדנו כי אין תשתיות אשר אינן מתקלקלות. עבודה המתבצעת על ידי המועצה צריכה להתבצע תחת פיקוחה. ככל שתיקון מסוג זה הינו לקוי, יש להשית עליה למצער מידת אחריות זהה בנוגע אליו.
כאמור בחוות דעתו של המומחה, הקו צפוי היה לקרוס, וכך אף ארע, כאשר הנזילה לא התרחשה רק מאזור התיקון שביצע נתבע זה כי אם מסדקים נוספים שנתגלו בקו.

אשר על כן, לא אפטור אותו בלא כלום, ואולם שיעור האחריות שאייחס לו בגין הנזק יהיה שולי בלבד.

מעוולים במשותף –

מבקשים התובעים לקבוע כי הנתבעים כולם אחראים כלפיהם במשותף.
נוכח העובדה שהנזק הינו אחד אשר אינו ניתן להפרדה, אחראים הנתבעים כולם כלפי התובעים יחד ולחוד (סע' 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).
בע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבעו דברים אלה:
"בטענת המדינה - כי יש לחייבה רק על-פי מידת אחריותה, שהיא מזערית בהשוואה לאחריות יואב - ובכך להפוך הלכה פסוקה, אין כל ממש.
ההלכה, שהתגבשה בפסיקה עקיבה וממושכת, מעוגנת במשפט המקובל האנגלי, שהוא מקור לדיני הנזיקין הישראליים. היא משקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק - אשר גישת המדינה עשויה "לגלגל" את הנזק עליו כאשר לא ניתן לגבות את הנזקים ממזיקים אחרים - לבין עניינו של המזיק שהיה שותף לנזק. שכן, הצדק דורש, כי המזיק, ולא הנפגע, הוא שיישא בעלות הנזק".
לשאלת החלוקה בין הנתבעים לבין עצמם –
בהתאם להוראת סע' 84 (ב) לפקודת הנזיקין לבית המשפט שיקול הדעת לחלק את מידת האחריות בין אותם מעוולים במשותף. הלכה היא כי
"חלוקת האחריות בין מעוולים משותפים על פי מידת האשם הרובצת לפתחו של כל אחד מהם לא קלה היא. מטבע הדברים, המדובר בהערכה של משקלם היחסי של התנהגויות ושל גורמים שונים ומגוונים, ואין הדברים ניתנים לקביעה מדויקת"
ראה ע"א 971/90
חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' יוסף סמרי, פ''ד מו(4) 421.

בעניין שלפניי, את עיקר הנזק יש לייחס למועצה, אשר ידעה על מיקומו המסוכן של צינור הביוב ועל הסתימות וההצפות שהיו מנת חלקם של התובעים משך השנים, ולא עשתה דבר לסלקו מהמקום. נתבעת זו תשא במרבית האחריות בגין הנזקים שנגרמו בשיעור של 90%.

בהתחשב באמור לעיל, בכל הנוגע לאי מניעת הנזק על ידי עיאשי, אייחס לו אחריות בשיעור של 5% ושיעור דומה אייחס לאלוש בגין התיקון הרשלני שביצע.

התיישנות התביעה

נוכח קביעתי כי הבית החל שוקע בשנת 2003 הרי שהתביעה לא התיישנה במועד הגשתה.

לסיכום

אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים 1, 4 ו – 5.

התביעה כנגד מר רובינגר וכנגד הועדה המקומית לתכנון והבניה, נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות הועדה וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

הוצאות ההליך כנגד הנתבעים שחוייבו ייקבעו עם סיום ההליך.

לצורך המשך הדיון בשאלת הנזק, אני קובעת תזכורת במעמד ב"כ הצדדים ליום 22.12.11 שעה 10:00

ניתנה היום, י"ח חשון תשע"ב, 15 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1746/06 חיים עמור, מרים עמור נ' מועצה אזורית מבואות חרמון, זכריה רובינגר, ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל עליון ואח' (פורסם ב-ֽ 15/11/2011)