פסקי דין על מאיר ואנונו | פסקי דין על אולמי שיר עגמי | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח |

12552-11/09 א     10/11/2011




א 12552-11/09 מאיר ואנונו נ' אולמי שיר עגמי בע"מ, מנורה חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 12552-11-09 ואנונו נ' אולמי שיר עגמי בע"מ
ואח'






בפני
כב' השופט הבכיר שכיב סרחאן


התובע

מאיר ואנונו
ת.ז- 78813763


נגד


הנתבעות

1. אולמי שיר עגמי בע"מ
2. מנורה חברה לביטוח בע"מ



פסק - דין


זוהי תביעה לפיצוי נזקי גוף, על-פי דיני הנזיקין הכלליים.

טענות התובע

1.
התובע, יליד 1.3.1953, תושב אור עקיבא, טוען, כי ביום 21.2.2008 בשעה 00:30 או בסמוך לכך, נפגע בתאונה שקרתה תוך כדי ירידתו בגרם מדרגות (להלן:"גרם המדרגות") של "אולמי שיר עגמי" באור עקיבא שבבעלות הנתבעת (להלן: "המקרקעין") ונגרמו לו נזקי גוף. (להלן: "התאונה").

2.
בכתב התביעה, תיאר התובעת את התאונה, נסיבותיה ותוצאותיה, כדלקמן:

"ביום 21.2.2008, או בסמוך לכך, בעת שהתובע ביקר אצל הנתבעת באולם השמחות "אולמי שיר עגמי" ותוך כדי יציאתו מהאולם ובירידתו במדרגות, נתפסה רגלו בבלט ברזל שבלט מהמדרגות ואז איבד את שווי משקלו ונפל על המדרגות לכיוון הרחבה, כתוצאה מכך התובע נחבל קשות בגופו..."
(סעיף 5 לכתב התביעה).

3.
למחרת יום התאונה, פנה התובע לבית-חולים הלל יפה בחדרה, לשם קבלת טיפול רפואי (להלן: "בית-החולים"). הוא התקבל במחלקה לרפואה דחופה. נבדק ונמצא, כי הוא סובל מנפיחות ורגישות בכף ואצבעות 1, 2 ו- 3 יד ימין; אודם ונפיחות קלה באזור זיגומה ימינית; ורגישות קלה בלסת תחתונה. בצילומים, לא היו סימנים לשברים ולא היה חסר נוירו-מוטו-ויסקולארי. התעורר חשד לשבר של עצם
scaphoid
ימין. הוא טופל שמרנית, כולל השמת היד בגבס-ספיקה, ושוחרר לביתו להמשך טיפול ומעקב רפואי.

4.
אליבא דתובע, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") אחראית לתאונה ולנזקיו. הוא מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") ועוולת הפרת הוראה חקיקה לפי סעיף 63 לפקודה, והכל כאמור ומפורט בסעיף 15 לכתב התביעה. באשר לרשלנותה של הנתבעת ,טוען התובע ,בקליפת אגוז, כי בגרם המדרגות היה מפגע בטיחותי חמור מאוד. סף האלומיניום של אחת המדרגות היה שבור, והתרומם כלפי מעלה. הנתבעת, שהיא הבעלים והמחזיקה כדין של המקרקעין דנן, לא דאגה, כבעל מקרקעין סביר, למניעת המפגע הבטיחותי דנן, לא כל שכן להסרתו לאלתר.

5.
באשר לנתבעת 2, אין חולק כי היא ביטחה את הנתבעת, במועדים הרלוונטיים לתובענה, בביטוח אחריות, על-פי פוליסה בת-תוקף, ועליה לשפות את התובע בשל חבותה של הנתבעת לתאונה ולנזקים הנתבעים.

6.
התובע טוען לפיצויים, במספר פרטי נזק, כדלקמן:

נזק מיוחד

א.
הפסד השתכרות בעבר -
15,000 ₪;
ב.
הוצאות רפואיות ונסיעה -
75,000 ₪;
ג.
עזרת צד ג' -

13,500 ₪;

נזק כללי

ד.
הפסד כושר השתכרות בעתיד;
ה.
הוצאות רפואיות ונסיעה בעתיד;
ו.
עזרת צד ג' בעתיד;
ז.
נזק לא ממוני.

טענות הנתבעות

7.
הנתבעות מכחישות, מכל וכל, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לגירסתן, התובע לא נפגע בתאונה . לחילופין, התאונה קרתה באשמו הבלעדי או המכריע או התורם של התובע, אשר התבטא במעשים או במחדלים כדלקמן: הוא הלך במקום וירד במדרגות מבלי לפקוח את עיניו; לא היה ער לתוצאת מעשיו; לא מנע את נזקיו; לא צפה, כאדם סביר, את הסכנה שבמקום; ולבסוף, לא עשה דבר למניעת התאונה.

8.
באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענות הנתבעת, כי המדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או המשפטי. אין קשר סיבתי בין התאונה והתנהגות הנתבעת לבין הנזקים האמורים. התובע לא הקטין את נזקיו. מכל מקום, יש לנכות את מלוא הסכומים שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב כלשהו, לרבות המוסד לביטוח לאומי.

הפלוגתא

9.
הפלוגתא שבין הצדדים, נסובה, הן סביב שאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה והן סביב שאלת הנזק ושיעור הפיצויים. כאמור, הכיסוי הביטוחי לתאונה אינו במחלוקת.


מסכת הראיות

10.
שלושה עדים היו לתביעה: התובע, מר דוד חדד (להלן: "דוד") והגב' סי דבוש (להלן: "סי"). שלושתם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/2 ות/3, והכל בהתאמה).
מנגד, ההגנה לא הביאה ראיות כלשהן.

דיון
התאונה

11.
התובע תיאר, בתצהיר עדותו הראשית, את התאונה, נסיבותיה ותוצאותיה, כדלקמן:

"ביום 21.2.2008, הוזמנתי לאירוע בר-מצווה של וזאנה מאיר, אשר התקיים באולמי שי עגמי באור עקיבא ובהתאם להזמנה הגעתי במועד.
... לאחר סיום האירוע ובסביבות השעה 24:30, יצאתי מהאולם יחד עם המוזמנים. במהלך יציאתי ולקראת המדרגות נתקלה רגלי הימינית בחתיכת אלומיניום אשר בלטה מאחת המדרגות האמצעיות ועקב כך נפלתי בעוצמה רבה לכיוון קדימה (על הפנים שלי).
....
עקב כך שהנפילה היתה חזקה ועצומה, וכן נוכח הפגיעה אשר ספגתי גם בראשי איבדתי את הכרתי והתעלפתי.
....
....
מעוצמת הנפילה הגעתי הביתה ונרדמתי, למחרת ובסביבות השעה 12:00 או בסמוך לכך התעוררתי וחשתי כאבים עזים מאוד בידי הימנית אשר התנפחה עקב התאונה, כאבים חזקים באצבעות כף יד ימין ובמיוחד אצבעות 1, 2 ו- 3, כאבי ראש חדים, כאבים חזקים מדיי בלסת, כאבים די חזקים בשיניים.
לאחר תחושתי הנ"ל, התקשרתי מיידית לחברי ע"מ שיבהילוני (כך!!) אותי לבית-החולים הלל יפה שבחדרה"
(ת/1, סעיפים 11-4)

12.
התובע העיד בעל-פה. הוא אימץ את עדותו בכתב – ת/1 (עמ' 2, ש' 16). הוא נחקר, בחקירת שתי וערב, צולבת וממצה. הוא דבק בגירסתו, אף ביתר שאת. הוא העיד, בין השאר, כי במסיבת בר המצווה בה השתתף ,הוא לא שתה משקאות חריפים. (עמ' 3, ש' 13, ש' 22). בסוף המסיבה, הוא יצא מהאולם, ביחד עם מספר חברים. בירידת בגרם המדרגות, הוא נפל וקרתה התאונה. בדיעבד, התברר לו, כי רגלו נתקלה בסף אלומיניום של אחת המדרגות שהיה שבור ומורם למעלה. בתאונה, הוא נפגע בראש וביד ימין. הוא שבר ידו הימנית ושיניו. הוא גם איבד הכרה. המקום היה חשוך. (עמ' 3, ש' 32-7; עמ' 4; עמ' 5, ש' 6-1; עמ' 6, ש' 3-1, ש' 19-13). הוא נבדק בבית-החולים וקיבל טיפול רפואי, כולל השמת ידו (הימינית) בגבס. (עמ' 6, ש' 8-7).

משקל הראיות ומהימנות העדים

13.
עדותו של התובע, לעניין התאונה, נסיבותיה וסיבותיה, היתה, ככלל, סבירה ומהימנה. לעניין זה, התרשמתי מהתובע כעד מהימן. בעדות זו ולענייננו, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן, הגם שמצאתי בה, בין השיטין, תמיהות ואי-דיוקים שונים. זאת ועוד, מצאתי חיזוק, אישור ואף תימוכין לעדות התובע דנן בשאר ראיות התביעה, במיוחד בעדויותיהם של דוד וסי, שהיו סבירות, מהימנות וראויות למלוא המשקל. (ת/2, סעיפים 3 עד 6; עמ' 6, ש' 24; עמ' 7, ש' 32-3; עמ' 8; ת/3, סעיפים 5-3; עמ' 9, ש' 7, ש' 32-26; עמ' 10, ש' 8-1; תעודת שחרור מבית-החולים והתצלומים של גרם המדרגות – צירופים א' ו- ה' לת/1).


האחריות
עוולת הרשלנות

14.
עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה".

סעיף 36
לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

15.
שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982).
וכן ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשומו (סעיף 64 לפקודה).
כידוע, פסק-הדין האגלי
donoghue v. stevenson [1932] a.c. 562
קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח" (י' גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם [פורסם בנבו] 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 19.3.2007 ; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו], 7/9/2011; ת"א (ת"א) 04-2271 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ [פורסם בנבו], 7.4.2010).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (
proximity
) או הרעות (
neighborhood
) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

הנידון דידן

16.
הנתבעת הינה המחזיקה והבעלים כדין של המקרקעין, בהם קרתה התאונה. התובע נכנס למקרקעין והשתמש בהם כדין ולא כמסיג גבול. במקרה דנן, מוטלת על הנתבעת חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובע. (סעיף 37 לפקודה; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2), 112, 123 (1996). על הנתבעת, בין השאר, החובה לדאוג לתקינותו, תיקונו, ניקויו, תאורתו וניקוזו של גרם המדרגות. וכן, עליה החובה למנוע ולהסיר מכשולים בגרם המדרגות. מוטלת עליה החובה לדאוג לשלומם של המבקרים כדין באולם השמחות שבמקרקעין. על הנתבעת מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בכדי להבטיח את תקינותם של המקרקעין בכלל וגרם המדרגות בפרט. במקרה דנן, היה על הנתבעת לצפות, כי הפרת החובה דנן וקיום סף מדרגה בגרם המדרגות שבור ומורם כלפי מעלה, שמהווה מפגע בטיחותי ממדרגה ראשונה, יש בהם כדי לסכן עד למאוד את בטחונם ושלומם של המבקרים במקרקעין, לא כל שכן המשתמשים בגרם המדרגות. היה על הנתבעת לצפות, כי התרשלותה עלולה לגרום לנזק והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק.

17.
אכן ובמקרה דנן, התרשלה הנתבעת. הוכח בפני
י כדבעי, כי בעת התאונה, גרם המדרגות היווה מפגע בטיחותי ממדרגה ראשונה. בעל מקרקעין סביר ונבון היה דואג, באופן שוטף, לתחזוקה תקינה, תקנית ובטוחה של גרם מדרגות מעין דא, המיועד לשימושו של קהל המבקרים כדין במקום, לא כל שכן, שהיה מסיר, לאלתר, כל מפגע בטיחותי בו. דא עקא, הנתבעת לא התנהגה כבעלי מקרקעין סביר ונבון. היא התרשלה, הן במעשה והן במחדל, כלפי התובע וגרמה באשמה לתאונה ולנזקיו.

18.
כתוצאה מהתאונה, נפגע ונחבל התובע בראש וביד ימין. בבית-החולים, אובחנו אצלו, נפיחות ורגישות בכף ובאצבעות 1, 2 ו- 3 יד ימין; אודם ונפיחות קלה באזור זיגומה ימינית ורגישות קלה בלסת תחתונה. בצילומים, לא אובחנו שברים, ולא היה חוסר נוירו-מוטו-וסקולארי. היה חשד לשבר בעצם
scaphoid
ימין. הוא טופל שמרנית, כולל השמת היד בגבס-ספיקה, ושוחרר לביתו להמשך מעקב וטיפול רפואי. אין להכביר מילים, כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותה של הנתבעת לנזקי התובע. הנתבעת היתה צריכה לצפות, כי התרשלותה תביא לידי נזקי התובע. לדידי, אילו פעלה הנתבעת לשם הסרת המפגע הבטיחותי שהיה בגרם המדרגות ואילו היתה דואגת לתקינותו ובטיחותו של גרם המדרגות, סביר, כי לא היה נופל התובע על גרם המדרגות, ולא היתה מתרחשת התאונה. אילולא הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע, ובמידה שהיתה נוקטת באמצעים סבירים למניעת הנזק, סביר היה, כי לא היתה מתרחשת התאונה. בהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. וכן, נזקי התובע נופלים בתחום הסיכון שיצרה התרשלות הנתבעת. התרשלות זו, היא שגרמה להתהוות הנזק.

אשם תורם

19.
בדיקת המקרה הפרטני על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם לתאונה. אדם סביר, לא היה נזהר יותר מהתובע. בנסיבות העניין,מבקר סביר במקרקעין , לא היה מבחין, מבעוד מועד, במפגע הבטיחותי דנן והיה נזהר יותר. לא הוכח בפני
י, כי התובע ירד במגרם המדרגות בצורה פזיזה, מהירה או בחוסר תשומת לב.

הנזק
נזק ממוני

20.
כאמור, התובע לא הוכיח כדין קיומה של נכות רפואית צמיתה בגין התאונה. טענותיו לעניין זה, במיוחד באשר לנזק הראייתי, כביכול, בעלמא הן ודינן להידחות. אוסיף, כי בכתב הסיכומים של התובע ,מצאתי שינוי/הרחבת חזית פסולים. מעשה זה לא יעשה כלל. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה טיב הפגיעה, תוצאותיה, הטיפול הרפואי, תקופת ההחלמה, העדר נכות רפואיות צמיתה, נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 12,000 ₪, נכון להיום.






הוצאות נסיעה בעבר

21.
אכן הוכח בפני
י כדבעי, כי נגרמו לתובע הוצאות נסיעה, שהיו כרוכות בטיפולים הרפואיים שקיבל בגין התאונה. על-כן, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי ובפרט נזק זה, סך של 750 ₪.

שאר פרטי הנזק

22.
התובע לא הוכיח, בראיה טובה, את שאר הנזקים הנתבעים, ודין תביעתו, בעניין זה, להידחות. באשר להוצאות הרפואיות שהיו לתובע בעבר ואלו שיהיו לו בעתיד ואם בכלל, אומר, כי הן כלולות בסל הבריאות והוא זכאי להן מקופת-החולים בה הוא רשום, והכל על-פי הוראת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגינן. זאת ועוד, בפני
י אין ראיה קבילה ובעלת משקל לפיה, בתאונה נפגע התובע גם בשיניו. לעניין זה, אומר, כי המסמכים הרפואיים שהתובע צירף לתצהיר עדותו הראשית (ת/1), הוגשו לעצם קיומם בלבד ולא לאמיתות תוכנם (עמ' 2, ש' 12-10). אין להכביר מילים, כי המדובר בנזק גוף, שהוא עניין שברפואה, והיה על התובע לצרף לכתב התביעה חוות-דעת רפואית, בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הן להוכחת הנזק והן להוכחת הקשר הסיבתי שבינו לבין התאונה. התובע לא עשה כן.מכאן, התובע לא הוכיח כדין הן את הזנק דנן והן את שיעור הפיצויים.


סכום הפיצויים הכולל

23.
הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, נכון להיום, הם אלה:



א.
נזק לא ממוני -
12,000 ₪
ב
הוצאות נסיעה -
750 ₪


=====


סה"כ
12,750 ₪

התוצאה

24.
התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות לשלם לתובע כדלקמן:

א.
סך של 12,750 ₪;

ב.
הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל בסך של 3,250 ₪;

ג.
הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעות, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,
י"ג חשון תשע"ב, 10 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 12552-11/09 מאיר ואנונו נ' אולמי שיר עגמי בע"מ, מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/11/2011)