פסקי דין על עו"ד אליהוד יערי | פסקי דין על עו"ד אבנר מנוסביץ

7115/11 רעא     24/11/2011




רעא 7115/11 עו"ד אליהוד יערי נ' עו"ד אבנר מנוסביץ




החלטה בתיק רע"א 7115/11


בבית המשפט העליון


רע"א 7115/11



בפני
:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקש:
עו"ד אליהוד יערי




נ


ג


ד



המשיב:
עו"ד אבנר מנוסביץ


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 42384-07-11 מיום 21.8.11 שניתנה על ידי כבוד השופט א' זמיר

בשם המבקש:
בעצמו; עו"ד ר' אופלטקה
בשם המשיב:
בעצמו; עו"ד ז' שם-טוב


החלטה


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט
א' זמיר
) בהפ"ב 42384-07-11 מיום 21.8.11, לפיה נדחתה בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיב שהוגשה מטעם המבקש.

רקע והחלטתו של בית המשפט המחוזי
א.
המבקש הגיש כנגד המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שעניינה השבת כספים שהחזיק המשיב, וטען כי אלה הוחזקו בנאמנות בעבורו ובעבור אדם נוסף. המשיב טען, כי קמה לו זכות קיזוז, וכן הגיש תביעה שכנגד בה תבע תשלום שכר טרחה אשר על פי הנטען היה זכאי לו בגין שירותים שנתן למבקש. בחודש ינואר 2010 הועברו כל המחלוקות בין הצדדים לבוררות לפני השופט (בדימ') פרופ'
ד' ביין
. עוד הוסכם כי לצדדים תהיה נתונה זכות ערעור על פסק הבוררות שיינתן לפני בורר נוסף.

ב.
פסק הבוררות ניתן על ידי פרופ'
ביין
ביום 12.6.11. בפסק נקבע, בין היתר, כי המשיב נטל שלא כדין כספים שונים בסכומים לא מבוטלים אותם החזיק בנאמנות בעבור המבקש, וכי עליו להשיבם למבקש. לאחר מתן פסק הבוררות עתר המבקש לאישורו, ובד בבד הגיש בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיב בהסתמך על סעיף 29(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. צו כאמור ניתן, במעמד צד אחד, על ידי רשמת בית המשפט המחוזי (השופטת
א' נחליאלי-חייט
). בסמוך לאחר מכן עתר המשיב לסילוק הבקשה מטעם המבקש על הסף. בהמשך התקיים דיון במעמד הצדדים לפני השופט
זמיר
.

ג.
בהחלטתו מיום 21.8.11, מושא ההליך הנוכחי, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הבוררות שניתן אינו בר-אישור בהתאם להוראות סעיפים 21א ו-23 לחוק הבוררות, וזאת מאחר שמדובר בפסק בוררות של "הערכאה הראשונה" בבוררות, בעוד הצדדים הסכימו על בוררות דו-שלבית (לפי סעיף 21א לחוק), המועד להגשת הערעור לא חלף ולא ניתן

פסק דין
בערעור. בהמשך לכך נקבע, כי לא ניתן לבקש הטלת עיקולים זמניים מכוח הוראת סעיף 29 לחוק הבוררות. עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב בו ניתן פסק בוררות על ידי "הערכאה הראשונה" בבוררות דו-שלבית אך טרם ניתן פסק בערעור או טרם חלף המועד להגשת הערעור – נתונה לבית המשפט
הסמכות להעניק סעדים זמניים שונים בהתאם להוראת סעיף 16 לחוק הבוררות.


בית המשפט המחוזי בחן האם התקיימו התנאים להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיב. נקבע כי פסק הבוררות שניתן מלמד על קיומה של עילת תביעה, אך כי לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בהקשר זה נקבע כי לא הוכח כי ככל שלא יינתן צו העיקול יתקשה המבקש להיפרע מן המשיב. באשר לטענה בדבר הברחת נכסים על-ידי המשיב, נקבע כי מעבר לאמור בפסק הבוררות באשר להתנהלות המשיב בקשר לכספים שהחזיק בנאמנות, אין כל אינדיקציה נוספת בדבר הכבדה אפשרית על ביצוע פסק הבוררות. בין היתר צויין, כי לא הובאה כל ראיה בדבר מצב כלכלי בעייתי של המשיב – ומנגד עלולה הטלת העיקולים לשתק את פעילות המשיב, עורך דין ותיק הממשיך בניהולו של משרד פעיל.


בנוסף, נקבע כי המבקש, שלא גילה כי על פי הסכמת הצדדים נתונה למשיב הזכות לערער על פסק הבוררות לבורר מוסכם, הפר את חובת הגילוי באופן בוטה, ודי בכך לדחות את בקשתו.


על יסוד האמור, נדחתה הבקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיב, והצו שניתן על ידי רשמת בית המשפט המחוזי בוטל.

בקשת רשות הערעור
ד.
מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, בגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה באופן פרשנותו להוראות חוק הבוררות. עמדת המבקש היא כי אף במועד בו ניתן פסק בוררות על ידי "הערכאה הראשונה" בבוררות דו-שלבית ניתן לאשר את הפסק, ובהתאם ניתן להטיל עיקול זמני מכוח סעיף 29 לחוק הבוררות. עוד נטען, כי דין פסק הבוררות שניתן כדין

פסק דין
של בית משפט בערכאה ראשונה, אשר יש לבצעו מיד עם נתינתו, והגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו. בנוסף, משיג המבקש על קביעת בית המשפט המחוזי כי לא הוכח יסוד ההכבדה, וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. בהקשר זה שב המבקש ומפנה לממצאים החמורים, כהגדרתו, שנקבעו בפסק הבוררות. לשיטת המבקש מלמדים ממצאים אלו אף כי סיכויי הערעור שיגיש המשיב נמוכים למדי. לבסוף, משיג המבקש על הקביעה כי הפר את חובת הגילוי, וטוען כי פעל בתום לב.


בהודעתו מיום 15.11.11 (שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 13.11.11) מסר המבקש כי עורך הדין פרופ'
י' לוי
מונה כבורר בערעור וכי הודעת ערעור תוגש על ידי המשיב עד ליום 30.11.11.


עוד יצויין כי ביום 21.11.11 הגיש המשיב תגובה מטעמו להודעה הנזכרת וטען בה כי יש לסלק על הסף את בקשת רשות הערעור. לא ארחיב באשר לטענות שהובאו בתגובה זו (שהוגשה ללא קבלת רשות), וזאת נוכח התוצאה אליה הגעתי אף מבלי להידרש לטענות אלה.

דיון והכרעה
ה.
לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים או כאשר התערבות בית משפט זה נדרשת מטעמים של צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל, רע"א 3680/00
גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ
, פ"ד נז(6) 605, 616 (2005); רע"א 3505/00
רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ
(לא פורסם)). כשלעצמי סברתי מכבר כי על מנת לחזק את מוסד הבוררות יש לנקוט בגישה מרחיבה יותר מזו (ראו למשל, רע"א 2237/03
שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד
, פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 9060/04
נבו נ' כאשי
(לא פורסם) ולאחרונה ברע"א 6913/11
שפריר נ' גב אלום בע"מ
(לא פורסם)), אך ההלכה שיצאה מבית משפט זה היא הנזכרת. עם זאת, כפי שיפורט להלן, תיקון מס' 2 לחוק הבוררות מתשס"ט-2008 הרחיב במידה מסויימת את דרכי ההשגה על בוררות, תוך קביעת מסלולים פרטניים לכך, על תנאיהם הייחודיים; אחד מהם, בוררות דו-שלבית, הוא המשמש בנידון דידן.


אכן, יתכן כי סוגיית פרשנותם של סעיפים 16, 23 ו-29 לחוק הבוררות לאחר תיקון מס' 2 לחוק הבוררות, שאלה החורגת מגדר העניין שלפניי, מתעוררת אגב בקשה זו
- אך חוששני כי אין בכך, בנסיבות המקרה דנן, כדי להטות את הכף לעבר מתן רשות ערעור. זאת, כיון שביסוד ההחלטה על דחיית הבקשה למתן סעדים זמניים עמד טעם נוסף, והוא קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש הפר את חובת הגילוי בה הוא חב, כשנמנע מגלות כי הצדדים הסכימו על בוררות דו-שלבית, וכי המשיב פנה אליו בבקשות להפעלת מנגנון הערעור. קביעה זו, אשר איני סבור כי נפל בה פגם (כפי שאפרט להלן), מייתרת את הדיון בהשגות המבקש על הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי להוראות חוק הבוררות, שהרי אף אילו היה מקום לקבל את טענות המבקש באשר לפרשנות חוק הבוררות, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי - דחיית בקשתו לעיקולים זמניים (השוו: רע"א 5067/09
שרבט נ' שרבט
(לא פורסם), בפסקה 46).

ו.
באשר להפרת חובת הגילוי - כאמור, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו העובדתית-משפטית של
בית המשפט קמא, שהמבקש הפר את חובת הגילוי וכי הדבר מהוה טעם מספיק לדחות את בקשתו להטלת צוי עיקול. הלכה מושרשת היא, כי על העותר לבית המשפט בבקשה למתן סעדים זמניים, בפרט כאשר מדובר בבקשה במעמד צד אחד, לגלות כל מידע העשוי להיות רלבנטי לבקשתו, וזאת בגדר חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעשותו שימוש בכלים משפטיים העומדים לרשותו (ראו: רע"א 8113/00
שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ
, פ"ד נה(4) 433, 443-442 (2001); רע"א 4196/93
שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ
, פ"ד מז(5) 165, 168 (1993)). הפרת חובת גילוי זו עשויה להקים, היא כשלעצמה, טעם לדחיית בקשה למתן סעדים זמניים על הסף (ראו למשל, רע"א 9204/01
ארמין נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
(לא פורסם); ע"א 3906/04
אחים שמא שירותים בע"מ נ' עיריית תמרה
(לא פורסם); רע"א 5826/11
טל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
(לא פורסם), בפסקה 9). כך גם במקרה דנן. טענת המבקש לפיה אי הגילוי בדבר מלוא הסכמת הצדדים בנוגע לבוררות היה בתום לב (נוכח גישתו שניתן לאשר פסק בוררות של "ערכאה ראשונה"), אין בה כדי להפחית מחובתו להציג לפני בית המשפט את מלוא התמונה העובדתית, לרבות את טיבה המדויק של הסכמת הצדדים על אופיו של הליך הבוררות.
זאת ועוד, על פי קביעת בית המשפט המחוזי פנה המשיב למבקש בדרישות להפעיל את מנגנון הערעור שעליו הוסכם בימים 5.7.2011., 12.7.2011 ו-19.7.2011. הבקשה להטלת צוי העיקול הוגשה ביום 25.7.2011, קרי לאחר פניות אלה. מן התכתובת שהוחלפה בין הצדדים במועדים אלו עולה באופן מובהק, כי שאלת מעמדו של פסק הבוררות שניתן והאפשרות לאשרו בהתאם להוראות חוק הבוררות היו שנויות במחלוקת. חרף האמור, נמנע המבקש מגילוי מידע זה לבית המשפט המחוזי. מקום שזו השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הבקשה להטלת עיקולים זמניים, קשה להלום את טענת המבקש לעניין הגילוי, וזאת מבלי לפגוע בטענותיו הבסיסיות בסכסוך כולל, שנתקבלו במידה רבה על-ידי הבורר הראשון פרופ'
ביין
, דבר שאיני מתעלם הימנו. אך אינו מתעלם גם מקביעות בית המשפט באשר למאזן הנוחות, כי לא הוכח יסוד ההכבדה.


כאמור, די בכך שלא להיעתר לבקשה. עם זאת, ולמעלה מן ההכרח, אוסיף ואציין כי הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי להוראות חוק הבוררות מקובלת עלי, ואבקש להקדיש לכך דברים אחדים.

על הבוררות הדו-שלבית
ז.
במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הבוררות, התוסף סעיף 21א לחוק, בו עוגנה האפשרות כי צדדים יסכימו על בוררות דו-שלבית, תוך קביעת תחולתן של הוראות חוק הבוררות על הליך בוררות מסוג זה. התיקון הוא פועל יוצא (מורחב) של הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח-2007,
הצעות חוק
–
הכנסת
191 תשס"ח, 78 מאת ח"כ גדעון סער וח"כ עמירה דותן. הדבר בא יחד עם חקיקת סעיף 29ב(א), המאפשר הסכמה על ערעור ברשות בית המשפט, אם נפלה טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין. סעיף זה הוסף במהלך החקיקה. הנה נוסחו של סעיף 21א:

"(א) קבעו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר –
(1) ינמק הבורר את פסק הבוררות הניתן לערעור;
(2) יחולו הוראות התוספת השניה נוסף על הוראות התוספת הראשונה ככל שאינן סותרות את הוראות התוספת השניה, והכל אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת.

(ב) הוראות חוק זה החלות על בורר, על הליך לפני בורר ועל פסק בוררות, יחולו בשינויים המחויבים על בורר בערעור, על הליך הערעור לפני בורר ועל פסק הבוררות בערעור,
ובלבד שפסק בוררות לענין ההגדרה 'פסק בוררות' יהיה פסק הבוררות בערעור או פסק הבוררות של הבורר הראשון, אם לא הוגש ערעור או בחלוף המועד להגשתו
.
(ג) קבעו צדדים כאמור בסעיף קטן (א) –
(1) ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות על פי העילות האמורות בסעיף 24(9) ו-(10) בלבד;
(2) לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות."
[ההדגשה אינה במקור – א"ר].

ח.
בעיגון האפשרות לקיים בוררות דו-שלבית, ובהתאמת תחולתן של ההוראות השונות בחוק הבוררות על בוררות מסוג זה, שינה המחוקק מן האיזון שהיה קיים בחוק הבוררות, וזאת, כאמור, באמצעות הרחבה - מסוימת - של אפשרות ההשגה על פסק בוררות בהליך של בוררות דו-שלבית, בעילות שמעבר לעילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות. בהרחבה נוספת - סעיף 29ב - ניגע להלן. המתוה שעוגן בסעיף 21א מאפשר לצדדים להסכים כי פסק הבוררות הראשון שיינתן יהיה נתון לביקורת של בורר נוסף, אשר היקף ביקורתו ה"בוררית" על פסק הבוררות שניתן
רחב יותר
מזו שהיה מפעיל בית משפט בהתאם לסמכותו על פי חוק הבוררות, שכן מדובר בביקורת
ערעורית
; ביקורת בית המשפט אינה ערעורית, כידוע. ועם זאת, הסכמה על בוררות דו-שלבית כאמור
מצמצמת את היקף הביקורת השיפוטית על הליך הבוררות המופעלת על ידי בית המשפט
, שכן רק אם פסק הבוררות שסיים את ההליך בין הצדדים מנוגד לתקנת הציבור או אם קיימת עילה לביטול

פסק דין
סופי (העילות שבסעיפים 24(9) ו-24(10)) - תקום אפשרות להתערבות בית המשפט בפסק הבוררות.


מדברי ההסבר להצעת החוק, וכן מדבריו של יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט פרופ' מנחם בן-ששון בדיון על הצעת החוק בכנסת, עולה כי עיגון האפשרות לבוררות דו-שלבית נעשה על מנת להפחית את הרתיעה מבירור סכסוכים בדרך של בוררות, העשוי לנבוע מעילות ההתערבות המצומצמות בפסק הבוררות הקבועות בחוק, ולהגביר את המודעות לאפשרות לקיים בוררות דו-שלבית כאמור (ראו הצעת החוק הנזכרת, הנדרשת גם לאסמכתאות שבהן הועלה הקושי לתקן טעות בפסק בוררות כמרתיע מפני הליכה לבוררות, כגון מאמרו של השופט א' שטרוזמן "ערעורים והרהורים על פסק הבורר"
הפרקליט
מ(ב) 227, 236 ואילך, ודבריי בפרשת
שועלי
הנזכרת; וכן דברי ח"כ מנחם בן-ששון, יו"ר הועדה דאז
ב
דברי הכנסת
ב', 20206 (התשס"ט)).

ט.
כאמור, במהלך הדיון בהצעת החוק בועדת החוקה, חוק ומשפט, הורחב התיקון שהוצע בגדרה, והוסף סעיף 29ב לחוק בו עוגנה האפשרות שצדדים יסכימו, כי תהיה נתונה להם הזכות להגיש ערעור על פסק הבוררות לבית המשפט ברשות בית המשפט "אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". אף ההוראות שנכללו בהצעת החוק המקורית, שנועדה לעגן את האפשרות להסכים על בוררות דו-שלבית, שונו - בעיקר בכך שהוגבלה כאמור האפשרות להשיג על פסק הבוררות המסיים בוררות דו-שלבית לפני בית המשפט בעילות המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות בלבד (ראו לעניין זה בעיקר הדיון בועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 29.10.08; הצעת החוק כפי שהוגשה לקריאה שניה ושלישית ראו
ב
דברי הכנסת
ב', 20368 (התשס"ט)).
את תיקון מס' 2 לחוק הבוררות יש לראות איפוא כמכלול, ובקביעת הפרשנות לחוק הבוררות על רקע ההוראות שהתוספו לו בגדר התיקון, יש לתת את הדעת לאיזונים העדינים שביקש המחוקק לקבוע בכל אחד מ"מסלולי הביקורת" החדשים וליחס ביניהם (ועיינו ברע"א 8941/06
עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ
(לא פורסם), בפסקאות 43-42 ו-47). בסופו של יום, בחינת חוק הבוררות בנוסחו לאחר תיקון מס' 2, מלמדת כי המחוקק ביקש אמנם להרחיב את האפשרויות להשיג על פסקי בוררות, ולדידי כמי שקרא לכך לא אחת (ראו בין השאר בפרשת
שועלי
ובפרשת
נבו
הנזכרות). הדבר מבורך, אך זאת באמצעות מסלולים מוגדרים - וחלופיים – שבידי הצדדים, על פי בחירתם והסכמתם, לפנות אליהם.

י.
ובמה דברים אמורים?


קודם לתיקון מס' 2, כאשר
פנו צדדים לבוררות, היה פסק הבוררות נתון לביקורת שיפוטית מצומצמת, במסגרת עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק, ובכפוף להוראת סעיף 26 בו; לאחר תיקון מס' 2 בידי הצדדים, בהתאם להוראת סעיף 29ב לחוק, להרחיב את הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות; זאת - באמצעות הסכמתם על העמדת פסק הבוררות, בכפוף לרשות בית המשפט, לביקורת מהותית על ידי בית המשפט כאשר "נפלה טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין", וזאת בנוסף לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, שלגביהן בידיהם לטעון במסגרת הערעור לפני בית המשפט (סעיפים 29ב(א) ו-(ג)). הצדדים יכלו גם להסכים עוד קודם לתיקון מס' 2, ואף לאחריו, על בוררות דו-שלבית בה יעמוד פסק הבוררות הראשון לביקורת של ערכאת בוררות נוספת, כערכאת ערעור.


ברירת המחדל, אף לאחר תיקון מס' 2, היא הפעלת הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות; בחירת הצדדים להכפיף את הפסק לערעור לפני בית המשפט מהוה הליך
חלופי
להליך של בקשה לביטול פסק בוררות (סעיף 29ב(ג)). גם כאשר הצדדים מסכימים על בוררות דו-שלבית, נסוגות הוראות סעיף 24 לחוק הבוררות, במובן זה שהאפשרות להגיש בקשה לביטול מצמצמת עצמה לגדר העילות הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות.
הנה כי כן, במקרה בו הסכימו הצדדים על בוררות דו-שלבית, מצא המחוקק כי איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים - שמירה על תקינות הליכי הבוררות ומניעת עיוות דין מחד גיסא, ומתן תוקף לפסקי בוררות תוך מניעת התדיינויות רבות לאחר נתינתם מאידך גיסא
- יחייב דווקא הגבלת האפשרות להשיג על פסק הבוררות שסיים הליך זה.


לפנינו איפוא כיום
שלושה מסלולים חלופיים
שקבע המחוקק, על מאפייניהם השונים. הרחבת האפשרות להשיג על פסקי הבוררות לא שינתה מן התפיסה הבסיסית שעמדה ביסוד חוק הבוררות - מתן תוקף להסכמת הצדדים תוך שמירה על תקינות הליך הבוררות. השוני נעשה באמצעות הצגת אפשרויות שונות לבירור סכסוכים על דרך של בוררות; מן המסלול אותו בחרו הצדדים נגזר האיזון בין סופיות פסק הבוררות לבין מידת הביקורת השיפוטית המופעלת על הפסק ועל הליך הבוררות בכללותו.

יא.
המסלול שבחרו הצדדים בתיק דנא הוא מסלול של בוררות דו-שלבית. בבחירתם במסלול זה אמנם הרחיבו הצדדים את הביקורת המהותית על פסק הבוררות הראשון, אך מנגד צימצמו מאוד את עילות ההתערבות של בית המשפט בפסק הבוררות שיסיים את ההליך ביניהם. זהו פועלו של סעיף 21א.


זאת ועוד, אף אם ניסוחו של סעיף 21א מסובך במידת מה, אולי מטבע המאטריה, עולה ממנו כי כאשר הצדדים מסכימים על בוררות דו-שלבית, הפעלת הביקורת השיפוטית העיקרית על פסק הבוררות, הנעשית באמצעות ביטולו, אישורו או תיקונו, "נכנסת לפעולה" בשלב בו הליך הבוררות כולו הסתיים; קרי - מועדה בשלב בו ניתן פסק בוררות בערעור או בשלב בו בחרו הצדדים שלא למצות את זכות הערעור עליה הסכימו. הדבר נלמד מן הסיפה לסעיף 21א(ב) המודגשת מעלה, בה נקבע כי כשמדובר בבוררות דו-שלבית, לעניין הגדרת "פסק בוררות" - המצויה בסעיף 1 לחוק - ייחשב כפסק בוררות פסק בערעור, או פסק של "הבורר הראשון" מקום בו הצדדים לא מיצו את זכות הערעור עליה הסכימו (וראו לעניין אף בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה
בוררות-דין ונוהל
(מה' 4, תשס"ה) כרך א' בעמ' 384-382 והאסמכתאות המובאות שם; דבריה נכתבו בטרם נחקק התיקון, אך נאמר מפורשות (עמ' 382) כי "רק לאחר מתן ההחלטה באותה ערכאת ערעור (מוסכמת – א"ר)", ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בבקשת ביטול"). פועל יוצא הוא, כי כל אותם סעיפים בחוק הבוררות המקנים לבית המשפט הסמכות לאשר "פסק בוררות" (סעיף 23) או לחלופין לבטלו, לתקנו או להחזירו לבורר (סעיפים 26-24) חלים אך ורק על פסק הבוררות בערעור - או על פסק הבוררות הראשון שלא הוגש ערעור עליו. האמור מתיישב עם הגיונם של דברים, שכן העמדת פסק בוררות שערעור עליו תלוי ועומד או שלצדדים קיימת אפשרות לערער עליו לביקורת בית המשפט, יוצרת מסלול מקביל למסלול הביקורת שעליו הסכימו הצדדים ומרוקנת מתוכן הסכמה זו, בנוסף להעמסת-יתר על בית המשפט.

יב.
מתוה המחוקק בהוספת סעיף 21א לחוק הבוררות אינו נוגע אך להוראות שבחוק המעגנות את סמכות בית המשפט לאשר פסקי בוררות, לבטלם או לתקנם, אלא גם להוראות המסדירות את הפרוצדורה להפעלת סמכות זו (כגון סעיפים 28-27 לחוק). האמור נכון אף ביחס להוראת סעיף 29 לחוק הבוררות, המעגן את סמכות בית המשפט ליתן סעדים שונים - עיקול נכסי החייב על פי הפסק, עיכוב יציאתו מישראל או הפקדת ערובה - עם הגשת בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו. בסעיף 29(א) מצויין במפורש כי סמכותו של בית המשפט למתן סעדים כאמור מותנית בהגשת בקשה לאישור או לביטול, וכלשון הסעיף - "משהוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות או לביטולו".


אכן, יתכן שלהוראות מסויימות בחוק הבוררות יינתן פירוש שיאפשר החלתן גם על פסק הבוררות של "הערכאה הראשונה", אף אם ההתייחסות בסעיף החוק היא ל"פסק בוררות", וזאת נוכח תכליתן של הוראות אלה. ברם, אין זה המקרה הנוכחי, וסבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי ששלילת האפשרות להשיג על פסק הבוררות שניתן בערכאה ראשונה של בוררות דו-שלבית לפני בית משפט, בשלב בו האפשרות להגיש ערעור טרם מוצתה, כוללת מניה וביה אף את שלילת סמכותו, השלובה עם הסמכות לאשר או לבטל את הפסק, ליתן את הסעדים הנזכרים בסעיף 29 לחוק. בשלב זה, כעולה מן האמור טרם הוקנתה לבית המשפט הסמכות לבקר את
תוצאת
הליך הבוררות, ובהעדר סמכות לכך מתאיינת אף סמכות העזר שהוקנתה לו, להבטיח את ביצוע פסק הבוררות על ידי החייב לפיו.


עם זאת, ואף כאן מקובלת עלי פרשנותו של בית המשפט המחוזי, אין להסיק כי מן העובדה שבתיקון מס' 2 לחוק הבוררות לא הוספה כל התייחסות לסמכות בית המשפט ליתן סעדים מן הסוג הנזכר בסעיף 29א לחוק הבוררות בשלב בו ניתן פסק הבוררות הראשון, וערעור עליו תלוי ועומד (או עדיין עומדת לצדדים האפשרות לערער על הפסק), כי המחוקק ביקש לשלול מבית המשפט את הסמכות לעשות כן. הדבר מנוגד לשכל הישר, שהרי יתכן בהחלט צורך בצוים כאלה, ואין להלום מצב של "חלל משפטי" בכגון דא. מחוק הבוררות עולה כי המחוקק העניק לבית המשפט הסמכות ליתן צוים (מסוימים) המבטיחים את ביצועו של פסק הבוררות בעת שהליך הבוררות תלוי ועומד (סעיף 16(א) לחוק) ואף לאחריו (סעיף 29). התפיסה היא איפוא כי סמכות זו, בצורה זו או אחרת, מלוה את הליך הבוררות מתחילתו ועד סופו המוחלט, לאחר מיצוי אפשרויות ההשגה עליו. לשונו של סעיף 16 מאפשרת את הפרשנות, לפיה בשלב ביניים זה נתונה לבית המשפט הסמכות ליתן את הסעדים הזמניים המנויים בסעיף 16(א)(5) והם "עיקול נכסים, עיכוב יציאה מן הארץ, ערובה להמצאת נכסים, מינוי כונס נכסים, צו עשה וצו לא תעשה", ולא מצאתי כל טעם ענייני או רמז לכוונה של המחוקק לשלול את סמכות בית המשפט להעניק סעדים כאמור בשלב הביניים, נהפוך הוא: הצורך במתן סעדים זמניים להבטחת ביצועו של פסק בוררות מתחזק בשלב הביניים בו החייב על פי הפסק הראשון יודע כי ערכאה בוררות ראשונה כבר מצאה אותו חייב בדין, וכי בהעדר התערבות של ערכאת הערעור יהיה עליו למלא אחר הפסק. לא זו אף זו, שלב הביניים אינו אלא פרק נוסף בהליך הבוררות התלוי ועומד בין הצדדים, ובמובן המהותי אין הבדל בין שלב זה לבין כל שלב אחר בבוררות מבחינת הצורך העשוי להתעורר במתן סעדים זמניים.


אעיר כי כאשר בית המשפט המחוזי מתבקש להפעיל סמכותו מכוח סעיף 16(א) לחוק הבוררות, די בכך שמונה בורר לשלב הבוררות הראשון, אף אם זה סיים לימים
את תפקידו, כדי לקבוע כי התנאי הקבוע בסעיף 16(ב) לחוק הבוררות בדבר מינוי בורר התקיים. כל פרשנות אחרת לא תעלה בקנה אחד עם תכלית סמכות העזר שניתנה לבית המשפט המחוזי בסעיף 16, ועלולה לסכל את יישום פסק הבוררות.

יג.
סיכומם של דברים, אין ניתן להגיש בקשה לאישור פסק בוררות ראשון (או לביטולו) בבוררות דו-שלבית קודם למיצוי הליך הערעור (או לויתור עליו, כמובן). לבית המשפט אין בשלב שלאחר פסק הבוררות הראשון סמכות ליתן סעדים להבטחת ביצועו של הפסק מכוח סעיף 29(א) לחוק הבוררות - אך נתונה לו הסמכות ליתן סעדים זמניים שונים מכוח סעיף 16(א) לחוק הבוררות.


ומכאן ליישומו של סעיף 16(א) לחוק הבוררות בשלב הביניים.

טו.
כידוע, התנאים למתן הסעדים מכוח סעיף 16(א)(4) לחוק הבוררות זהים לאלה שנקבעו למתן סעדים זמניים עד להכרעה בתביעה: הוכחת קיומה של עילת תביעה לכאורית, ונטייתו של מאזן הנוחות לטובת הצד המבקש את הסעדים (ראו למשל, ע"א 603/80
אסטבלישמנט נאהאל נ' הולידיי אינס אינק
, פ"ד לה(3) 393 (1981); רע"א 3609/07
שניב תעשיות נייר בע"מ סנו, מפעלי ברונוס בע"מ
(לא פורסם)). כאשר מתבקש סעד זמני בשלב הביניים דומני כי אין להחמיר עם המבקש בשתי הדרישות גם יחד. באשר לקיומה של עילת תביעה לכאורית, די בכך שניתן פסק בוררות לטובתו של המבקש, כדי לקבוע כי התמלא תנאי זה. באשר למאזן הנוחות ולהוכחת הכבדה על ביצוע פסק הדין ככל שלא יינתנו הסעדים שנתבקשו, יש להציג רף נמוך מזה הנדרש בשלב בו טרם ניתן פסק בוררות. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש לאמץ את הכלל הקיים בשלב הערעור בהליכים בערכאות השיפוטיות לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין (ראו, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סבורני כי יש לבחון, בנסיבות העניין, האם הובאו ראיות, ולוא ברמה לכאורית שאינה גבוהה, המקימות חשש להברחת נכסים, או האם נתגלו עובדות חדשות המקימות חשש בדבר חוסנו הכלכלי של החייב על פי פסק הבוררות.

טז.
במקרה דנא, לא מצאתי כי קמה עילה להתערבות בית משפט זה בקביעות בית המשפט המחוזי, לפיהן לא הוכח חשש שהמבקש לא יוכל להיפרע מן המשיב, ולא הובאה תשתית עובדתית מספקת לטענת הברחת הנכסים. אין איפוא גם מקום להתערב במסקנה כי יש לבטל את צוי העיקול הזמניים שניתנו. למותר לציין כי אין בקביעתי זו כדי לגרוע מן האפשרות הנתונה למבקש לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה, ככל שיתעוררו נסיבות חדשות העלולות להקים חשש להכבדה על ביצועו של פסק הבוררות, והדעת נותנת כי בית המשפט יידרש לבקשה בהקדם, כמובן לפי שיקולו.

יז.
ובטרם סיום אשוב ואומר, כי הרחבת ההיצע של מסלולי הבוררות האפשריים במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הוא צעד מבורך, כעולה גם מדברי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית (עמ' 20206). ואולם, כאשר צדדים בוחרים באחד מן המסלולים - כגון בוררות דו-שלבית או אופציית ערעור לבית המשפט
- עליהם, לדעת היטב מהם הסיכויים והסיכונים הנלוים בכל מסלול. כך, למשל, במקום בו הצדדים מסכימים על בוררות דו-שלבית, עליהם לדעת כי על פי מצוות המחוקק, היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על ההליך על ידי בית המשפט לאחר סיום ההליך כולו מצומצם מזו שהייתה מופעלת בכל אחד מן המסלולים האחרים האפשריים. כן עליהם לתת את הדעת כי בהעדר הסכמה מפורשת ומסודרת שתחייב את הצדדים למלא אחר פסק הבוררות הראשון ללא קשר לאפשרות הגשת הערעור עליו, דבר שכמובן ניתן להסכים עליו או שלא להסכים, לא יהא החייב על פי הפסק מבחינת הדין, מחויב בביצועו עד למיצוי הליך הערעור.

יח.
איני נעתר איפוא לבקשה. אין צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ז בחשון תשע"ב (24.11.11).






ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11071150_t02.doc

חכ/







רעא בית המשפט העליון 7115/11 עו"ד אליהוד יערי נ' עו"ד אבנר מנוסביץ (פורסם ב-ֽ 24/11/2011)