פסקי דין על יוסף יעקב | פסקי דין על עודד סקיזדה

18730-08/11 תאק     26/11/2011




תאק 18730-08/11 יוסף יעקב נ' עודד סקיזדה








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



תא"ק 18730-08-11 יעקב נ' ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ ואח'







בפני

כב' הרשמת
יפעת ביטון אונגר

התובע
יוסף יעקב
ע"י ב"כ עוה"ד טאוסי


נגד

הנתבע
עודד סקיזדה
ע"י ב"כ עוה"ד יולי אזולאי



החלטה

בפני
בקשת הנתבע לבטל את פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה ביום 20.05.2004.

פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה, המעלה כי התביעה נמסרה בדרך של הדבקה ברחוב הפלמ"ח 50 במבשרת ציון, ונתמך בתצהירו של המוסר.

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 02.06.2011, כאשר היא מלווה בתצהיר הנתבע מיום 11.05.2011. בתצהירו טוען הנתבע, שלא קיבל את התביעה, ולא ידע שניתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה.

בסע' 3 לתצהיר, כותב הנתבע כך:

"כפי שציינתי, לראשונה נודע לי על קיומו של תיק ההוצל"פ וכן פסה"ד שניתן כנגדי רק כעבור מספר שנים".

ב"כ התובע טען, מייד בתחילת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, טענה מקדמית ולפיה הבקשה איננה מפרטת את המועד שבו נודע לנתבע על פסק הדין, ולפיכך היא מוגשת באיחור ללא כל הסבר או הצדקה.

ב"כ התובע הוסיף וטען, כי הנתבע לא טרח לציין את העובדות המינימאליות בבקשה להארכת מועד, קרי, המועד שבו ידע על פסק הדין והדרך שבה נודע לו עליו.

ב"כ הנתבע התנגדה לטיעון המקדמי. לטענתה, דבר מתן פסק הדין נודע למבקש באופן אקראי, עת עיין ברשימת תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגדו. לשיטתה, מאחר והנתבע לא זכר במדויק את המועד שבו נודע לו על פסק הדין, צוין בבקשה כי היא מוגשת בסמוך לאחר שנודע לו על פסק הדין.

לשיטתה, אף אם הנתבע לא ציין את המועד בו נודע לו על פסק הדין, אין הדבר מהווה עילה לדחיית הבקשה.

שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי מן הדין ומן הצדק לדחות את הבקשה להארכת המועד ועימה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

אין לשכוח כי ראשיתם של ההליכים בתיק שנפתח בשנת 2003 ובו ניתן

פסק דין
בשנת 2004.

הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת למעלה מ-7 שנים לאחר שפסק הדין ניתן.

הנתבע בעצמו ראה לנכון להגיש בקשה להארכת המועד, קרי, הנתבע מכיר בכך שבקשתו מוגשת באיחור.

בבש"א 5636/06, נפלתי נשר נגד שלומי גפן, קובע כב' ביהמ"ש העליון כדלקמן:

"תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה האמורה מאזנת בין שני מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפיה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע ל

פסק דין
בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתר בהפעלתם של סדרי הדין".





בית המשפט ממשיך וקובע:

"אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד;"

השאלה אם בקשתו של הנתבע לביטול פסק הדין מוגשת באיחור אם לאו, ואף השאלה מה היא מידת האיחור, מקבלת מענה כאשר נתבע מציין בבקשתו להארכת מועד מהו המועד שבו קיבל את פסק הדין.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי פרק הזמן להגשת בקשה לביטול

פסק דין
אשר ניתן במעמד צד אחד, הינו 30 יום.

בענייננו, כפי שהזכרתי לעיל, טוען הנתבע באופן סתמי לגמרי, שנודע לו על פסק הדין רק כעבור מספר שנים, כאשר אף אינו מציין מאיזה מועד חלפו אותן שנים. עיון בבקשה מעלה כי בסע' 5 נאמר שהנתבע גילה לראשונה את קיומו של תיק ההוצל"פ בחלוף שנים מעת הגשת התביעה על ידי המשיבה.

טענותיה של ב"כ הנתבע כאילו דבר מתן פסק הדין נודע בעיון ברשימת תיקי הוצל"פ, אינן מוצאות מקומן בבקשה או בתצהיר, וכך גם טענתה כי הנתבע אינו זוכר במדויק מועד זה. אף טענתה כי בבקשה צוין שהיא מוגשת בסמוך לאחר שנודע לנתבע המועד בו ניתן פסק הדין, אינה מוצאת ביטוי בבקשה או בתצהיר.

חשיבות השאלה בעניין שלפני ברורה, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק הדין, בפרט נוכח כל ההליכים שניהל התובע במסגרת ניסיונותיו להביא לגביית החוב הפסוק, הכל כמפורט בכתב התשובה מטעמו. כך למשל, הצהיר התובע בסעיף 20 לתצהירו, כי ביום 29.06.2006 בוצע עיקול ומטלטלין הוצאו מבית המבקש בנוכחותו.

התובע ציין כי ההליכים ננקטו בכתובתו של הנתבע, אשר לא חלק בתשובתו לתגובה, על האמור. כל אשר נטען הוא, כי התובע פנה לחברה בלבד (הנתבעת הנוספת) ולא אל הנתבע.

משמע, למועד שבו נודע לנתבע על נקיטת ההליכים לביצוע פסק הדין, ישנה חשיבות גדולה ביחס לשאלת הארכת המועד וכפי העולה ממסמכי התגובה, המועד שבו ידע על פסק הדין, קדם בחודשים רבים, אם לא בשנים, להגשת הבקשה דנא.

די אם אזכיר, שוב, את העובדה שהבקשה הוגשה רק ביום 02.06.2011, הגם שהנתבע חתם בפני
באת כוחו על התצהיר כבר ביום 11.05.2011. משום מה, לא הזדרז הנתבע להגיש בקשתו גם כאשר התצהיר היה מוכן.

לטעמי, לא היה קושי להמציא לביהמ"ש את רשימת תיקי ההוצל"פ שהונפקה במועד שבו עיין, לכאורה, הנתבע ברשימה זו. מועד ההנפקה היה מלמדינו מתי נודע לנתבע, לפי טענתו, פסק הדין.

מלבד העובדה שטיעון זה כלל לא נזכר בבקשה ובתצהיר, ולמעשה הנתבע כלל לא מבאר כיצד נודע לו לפתע לאחר שנים כה רבות, על ההליך, הרי שאי צירוף ראייה זו מקים את החזקה כי לו הייתה מוגשת, הייתה פועלת לרעתו של הנתבע, ומבססת בסופו של דבר את טענת התובע כי הנתבע ידע אודות ההליך דנא זה מכבר, אולם התחמק ממנו שוב ושוב.

נוכח האמור לעיל, התוצאה המקובלת עלי היא שדין הטענה המקדמית להתקבל ומשכך דין הבקשה להארכת המועד להידחות.

הנתבע לא ציין ולו טעם מיוחד נוסף אחד, מלבד הטיעון שהאיחור נובע מכך שנודע לו רק לאחרונה (ואף זאת לא נאמר בתצהיר) על פסק הדין.

אין בפני
כל פירוט הנוגע לשיקולים שהזכיר כב' ביהמ"ש העליון בעניין נשר הנ"ל.


זאת ועוד: מעל הצורך בחנתי את הגנתו לכאורה של הנתבע. אין מחלוקת שבכתב הערבות להתחייבויות החברה, עליו חתם הנתבע, הוגבלה ערבותו לחוב הנובע מתעודות משלוח וחשבוניות החתומות על ידו אישית.

יחד עם זאת, עיון בתביעה על נספחיה, מעלה שכל החיובים נשוא התביעה, נתמכים על ידי מסמכים מן הסוג האמור, החתומים על ידי הנתבע, וזאת בניגוד לטענתו בסע' 5 לתצהירו.

אף אם אלך לשיטת הנתבע, כי קיים חלק גדול של חיובים שאינם נתמכים בחשבונית ו/או תעודת משלוח חתומה על ידו, הרי שלגבי החלק עליו מודה כי חתם, נטענה טענת פירעון, כללית וסתמית באלה המילים:

"זאת ועוד, הנני סבור כי החברה פרעה למשיב חלקו הגדול, אם לא מלוא גובה החוב בגין החשבוניות הנ"ל".
(ראה סע' 7 לתצהיר)

כידוע, טענת פירעון יש לטעון לפרטי פרטים, ובין היתר לציין את המועד, המקום, הסכום והאופן שבו נפרע החוב.

דבר מכל אלה לא השכיל הנתבע לציין בתצהירו.

הנתבע אף לא טען ולו ברמז, כי נוכח פרק הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה, אין בידו להצביע על הפירעון לפרטי פרטים.

סבורני כי בקשתו דנא של הנתבע, מעידה על האופן שבו הוא מצא להתייחס להליך מאז נודע לו עליו לראשונה ועד היום, ולא אוסיף.

נוכח האמור לעיל, הבקשה להארכת המועד וכן הבקשה לביטול פסק הדין נדחות.
הנתבע ישא בהוצאות בסך 4,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ט חשון תשע"ב, 26 נובמבר 2011, בהעדר.








תאק בית משפט שלום 18730-08/11 יוסף יעקב נ' עודד סקיזדה (פורסם ב-ֽ 26/11/2011)