פסקי דין על רחל ביבי | פסקי דין על אבנר ביבי | פסקי דין על יוסף מזרחי | פסקי דין על יצחק מזרחי | פסקי דין על אייל משיח ואח' |

158525/09 א     23/11/2011




א 158525/09 רחל ביבי, אבנר ביבי נ' יוסף מזרחי, יצחק מזרחי, אייל משיח ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



23 נובמבר 2011

ת"א 158525-09

ביבי ואח'
נ' מזרחי ואח'







בפני

כב' השופט


ישי קורן

תובעים
1
.
רחל ביבי

2
.
אבנר ביבי


נגד

נתבעים
1
.
יוסף מזרחי
2
.
יצחק מזרחי
3
.
אייל משיח
4
.
אברהם עזרא




פסק דין

1.
תביעה לפינוי ולסילוק יד מבית עסק ותביעה כספית בסך 40,000 ₪.

רקע
2.
התובעים, אם ובנה, הם מבעלי מגרש בשטח של 158 ברח' התקווה (לשעבר רח' י"ז) 32 בשכונת התקווה בתל אביב, הידוע כחלק מחלקה 10 (לשעבר חלקה 2) בגוש 6979. המגרש מחולק לשטחים ע"פ תוכנית שהוגשה לעיריית ת"א ועליהם מצויים מבנים, אשר סומנו בתרשים שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעים
כדלקמן:
(1)
בניין הכולל שלוש יחידות: שתי חנויות קדמיות ומבנה אחורי.
חנות א' (מסומנת א' מפוספסת בצבע שחור)
חנות ב' (מסומנת ב' ומוקפת בצבע אדום).
(2)
מדרכה קדמית עד אבן השפה של הכביש, עליה הוקמו דוכנים (מסומנת ג' ומוקפת בצבע צהוב).
(3)
מאחורי שתי החנויות הנ"ל ישנו מבנה ששימש בעבר כמאפיה (מסומן ד' ומוקף בצבע ורוד)
(4)
מעבר ברוחב של שני מטרים המוביל למבנה האחורי לעיל ולחצר מאחוריו (מסומן ה' ומוקף בצבע ירוק).
(5)
חצר אחורית מאחרי המבנה (מסומנת באות ו').

3.
תביעת הפינוי הוגשה כנגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר שכר את חנות א' בשכירות מוגנת (להלן:"החנות", מסומנת כחנות א' בתוכנית); התביעה לסילוק יד הוגשה כנגד בנו של הנתבע הוא הנתבע 2, לסילוק ידו מן החנות וכנגד הנתבעים 4-1, לסילוק ידם מהמדרכה (מסומנת ג' בתוכנית).
4.
בין התובעים לנתבעים קיים סכסוך מתמשך, בגינו התנהלו הליכים בפני
מותבים שונים כבר בשנת 2001. החלטות שניתנו בנושאים הרלוונטיים לעניינינו יובאו בהמשך. נגד הנתבע 3 ניתן ביום 15.9.2009.

פסק דין
בהעדר הגנה, ע"י כב' הש' טובי.

5.
בין התובעים לנתבעים נכרת בשנת 1984 הסכם שותפות (להלן: "הסכם השותפות") להקמת מאפיה בשטח החנות המסומנת א' ומבנה ד' יחד. השותפות פורקה .

התביעה
6.
בין התובעת 1 (להלן: "התובעת") לנתבע נכרת הסכם שכירות בדמי מפתח (להלן: "החוזה") לשכירת החנות החל מיום 1.9.77. התובעים טוענים כי הנתבע העביר לנתבע 2 את החזקה והשימוש בחנות ובכך קמה כנגדו עילת פינוי שעניינה נטישת המושכר. עוד נטען כי בתוספת מאוחרת לחוזה (להלן: "התוספת", נספח 6 לתביעה) התחייב הנתבע שלא למכור דברי מאפה בחנות. הנתבע הפר את האמור ובכך קמה נגדו עילת פינוי נוספת שעניינה שימוש שלא כדין במושכר. הנתבע לא שילם דמי שכירות עבור החנות
משנת 2002. ע"פ התוספת נקבע פיצוי מוסכם להפרה זו בסך 10,000$.

7.
הנתבע 2 פלש לחנות והוא משיג גבול בה. הנתבע והנתבע 2 פלשו לשטח המדרכה והקימו בה דוכן מול החנות. הדוכן הוקם על שטח השייך לתובעים, מבלי לקבל את הסכמתם ותוך חסימת המעבר למבנה.

8.
הנתבע 4 שכר מהתובעים את חנות ב' בשכירות מוגנת, ואף הוא פלש לשטח המדרכה מול חנותו והקים בה דוכן.

ההגנה
9.
כאמור, הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה. להלן טענות הנתבעים האחרים.

10.
התוכנית שצורפה לתביעה התיישנה, וחלו בה שינויים.

11.
הנתבע לא נטש את המושכר מעולם. בשנת 1994 החלו בניו של הנתבע לעבוד עימו ולסייע בניהול העסק עקב גילו המתקדם. בשנת 2001
(ע"פ עדות הנתבע 2 , עמ' 43 ש' 30) או בשנת 1991 (ע"פ עדותו, עמ' 58 ש' 20)
חלה במחלה ממארת, ומאז נאלץ להעדר לעיתים מן העבודה ולהסתייע רבות בבניו ובפרט בעזרת בנו הבכור, הנתבע 2. לדבריו, אין הוא מוכר פיתות בעסק, אם כי מטרת המושכר היא למכירת פלאפל ולכל מטרה אחרת, כאמור בחוזה. בשנת 1991, לאחר פרוק השותפות, שכר הנתבע מן התובעים את חלקם במאפיה מכוח הסכם שכירות (להלן:"הסכם השכירות") לפיו התחיב להשתמש במושכר רק לצורך מאפיה. דמי השכירות שולמו כסדרם עד פברואר שנת 1997. בין הצדדים התנהל הליך קודם בגינו מנועים התובעים לדרוש את דמי השכירות בשל מעשה בית דין בעניין.

12.
אין איסור להציב דוכן בחזית החנות כמקובל בכל שוק. שטח המדרכה הוא חלק מהמושכר. ע"פ הסכם השכירות אין מניעה להשתמש בדוכן, והנתבע משלם ארנונה לעיריית ת"א בגינו. לדבריו עניין זה הוכרע בהחלטת ביהמ"ש שהתיר בשפה ברורה את השימוש שעושים הנתבעים במדרכה אשר בחזית החנות. אף בעניין זה קיים מעשה בית דין והתובעים מנועים מלהעלות טענות בנדון.

13.
לחילופין עותרים הנתבעים לסעד מן הצדק.

ראיות הצדדים
14.
מטעם התביעה העיד התובע 2 בלבד. לתצהירו צורפו המסמכים הבאים:
(1)
תוכנית המגרש כפי שהוגשה לעיריית ת"א (נספח 1).
(2)
הסכם הרכישה עם חברת שמשון (נספח 2).
(3)
צוי ירושה המעידים על הבעלות במגרש (נספחים 3 ו-3.1)

(4)
תשריט המודד (נספח 4א')

(5)
מיקום המבנים במגרש 4ב')

(6)
חוזה השכירות עם נתבע 1 (נספח 5)

(7)
תוספת לחוזה (נספח 6)

(9)
חוזה שכירות עם נתבע 4 (נספח 7)

(10)
תע"צ מאת מיכאל שטרמליס- מהנדס ממחלקת פיקוח על הבניה בעיריית ת"א

(11)
תע"צ מאת שולמית דידי סגנית מנהל מחלקת שירותי בניין ערים בעיריית ת"א.

(12)
תע"צ מאת שמואל שמוקלר רכז רישום ובקרה באגף נכסים בעיריית ת"א.

15.
מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם וכן מר ירון מזרחי, בנו של הנתבע, ומר משה חי שוע, בעל חנות בשוק. לתצהירי הנתבעים צורפו המסמכים הבאים:
(1)
תמונות השוק, החנויות והדוכנים נושא התביעה (נספח א').
(2)
קבלות על תשלומי ארנונה לעירייה ע"ש הנתבע (נספח ב')
(3)
העתקי חשבונות ארנונה ומים ע"ש הנתבע (נספח ג')

(4)
חשבונות חשמל ע"ש הנתבע (נספח ד')

(5)
רישיון עסק למאפיה (נספח ה')

(6)
מכתב ב"כ הנתבעים לב"כ התובעים בעניין דמי השכירות וההמחאה שנשלחה (נספח ו')

(7)
פסק דינו של כב' הש' טובי (נספח ח')

(8)
הסכם השכירות של הנתבעים 1-2 (נספח ט')

(9)
חשבונות ארנונה של הנתבע 3 (נספח
א' לתצהירו)

(10)
הסכם שכירות של מר משה שוע (נספח א' לתצהירו)


דיון
16.
אלה השאלות העומדות להכרעה בתיק זה.
(1)
האם הפר הנתבע את החוזה בנטישת המושכר ?
(2)
האם הפר הנתבע את החוזה בשינוי מטרת המושכר?
(3)
האם הפר הנתבע את החוזה באי תשלום דמי שכירות?
(4)
האם הנתבעים מחזיקים שלא כדין בדוכנים הצמודים לחנויותיהם?

17.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לדחות את התביעה ברובה. שוכנעתי כי הנתבע 1 מחזיק בחנות כדייר מוגן וכי לא קמה נגדו עילת פינוי. אני דוחה את טענות התובעים בקשר להפרת החוזה, וכן אני דוחה את התביעה בעניין סילוק ידם של הנתבעים מן הדוכנים. יחד עם זאת מן הראיות שהוצגו לפני נוכחתי כי הוקם דוכן אשר חוסם את הגישה למעבר המוביל למבנה ולחצר שבבעלות התובעים. דוכן זה יש לסלק.

18.
בעלותם של התובעים במקרקעין אינה שנויה במחלוקת. התובעים הינם יורשי המנוח שלמה ביבי ז"ל, על פי צו ירושה מיום 2.8.01. מתוקף היותם יורשי המנוח, התובעים הינם בעלי זכויות במקרקעין אותם רכש המנוח ביום 18.3.54
מחברת שמשון חברה ליסוד שכונות בע"מ.

19.
לנתבע 2 אין כל זכויות במקרקעין מכוח עצמו. הנתבע 2 זכאי לעשות שימוש במקרקעין רק מכוח זכויותיו של הנתבע.
הנתבע 2 ואחיו הצטרפו לעבודתו של אביהם לפני למעלה מ 17 ש', אך וודאי שבכך לא רכשו זכויות כלשהן במקרקעין. הדיון יתמקד, אפוא, בשאלת זכויותיו של הנתבע העיקרי, הנתבע 1.

עילת הנטישה
20.
התובעים טוענים כי הנתבע הפר את חוזה השכירות בכך שתיק מס ההכנסה, המע"מ והקבלות נרשמו ע"ש הנתבע 2. אף הבקשה לרישיון עסק נרשמה ע"ש אחד הבנים. הנתבע 2 הודה בכך בעדותו (עמ' 51 ש' 20-25) ובתצהירו (ס' 10). אף הנתבע הצהיר כן (ס' 8). יחד עם זאת, הנתבע והנתבע 2 סיפקו הסבר להתנהלות זו והעידו כי לאור מחלתו של הנתבע, הועברה כל הפעילות הקשורה לניירת לידי הנתבע 2, אולם הודגש כי הנתבע מעולם לא העביר את הבעלות בעסק לבנו. הנתבע 2 העיד כי: "אבא שלי היה לו תיק מס הכנסה עד 2005. אבא שלי חלה ב – 2001 במחלה קשה מאד, סרטן בריאות, במעי הגס, לא יכל לנהל את העסק מבחינת ניירת, והיה בבית חולים כל התקופה, תקופה ארוכה מאד.." (עמ' 43 ש' 30-32) הנתבע העיד: "אני בשנת 1991, (כנראה
2001, ע"פ עדות הבן. י.ק.) חליתי, קיבלתי מחלת סרטן, קיבלתי 3 התקפי לב, 3 ניתוחים, לא יכול לנהל את העסק, אבל העסק הוא שלי, ואני מתפרנס ממנו" (עמ' 58 ש' 20-22).

21.
הנתבע הינו דייר מוגן במושכר המשמש לו כבית עסק. התובעים טוענים כי הנתבע נטש את המושכר. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל כולו על התובעים. בעניינינו כשלו התובעים ולא הציגו כל ראיה להוכחת טענתם. בתצהירם נטענה טענת הנטישה בעלמא, ללא כל ביסוס. עניין הרישום בתיקי המסים כשלעצמו, אינו יכול להוות ראיה חותכת לנטישה. הנתבע העיד כי התובעים ידעו כי בניו מסייעים בידו משך שנים רבות, עוד בטרם חלה ואף ראו את הבנים בביקוריהם בשוק. עוד טוען הנתבע כי הוא מנהל את המאפיה, מפעיל אותה ונמצא בה תדיר למעט היעדרויותיו מחמת מצבו הבריאותי. התובע העיד כי הוא יודע על עבודת הבנים עם אביהם. התובע נשאל: "כמה שנים איציק מזרחי עובד שם?" והשיב: "הוא עובד מאז ומתמיד עובד" (עמ' 26 ש' 10-12) ואף הודה כי החוקר מטעמו שביקר בחנות באקראי, מצא את הנתבע בחנותו (פרוטוקול, עמ' 25, ש' 10-17).

22.
טענות הנתבעים נראות בעיני. ראשית, בשונה מדירת מגורים, בה צריכה להיות זיקה אישית של הדייר לדירה, רשאי בעל עסק להפעיל את עסקו באמצעות אחרים וכל עוד הוא עושה כן, ושומר על הזיקה הכלכלית לעסק, לא תישמע טענה כי נטש את בית העסק. לא הוכח כי הנתבע או כי השכיר את החנות לאחר או העביר את החוזה ע"ש אחר. חוזה השכירות בין התובעים לנתבע עומד בעינו. חשבונות החשמל והארנונה הינם ע"ש הנתבע. רישיון העסק נרשם על שמו של בן אחר, ירון מזרחי, ובכך יש ללמד על עזרת הבנים לאביהם ולאיין את הטענה להעברת החזקה לנתבע 2. שנית, הנתבע 2 עובד שנים רבות יחד עם אביו. והתובעים היו מודעים לכך. הימצאותו של הנתבע במושכר ועדותו כמו גם עדות בנו על היותו מחזיק הנכס, בנוסף להסבר שסופק על נסיבות העברת תיקי המס על שם הנתבע 2 מקובלים עליי ולפיכך אני קובע כי עילת הנטישה לא הוכחה.

שינוי מטרת המושכר
23.
התובעים טוענים כי סעיף 11 לתוספת קובע: "הוסכם בין שני הצדדים כי לאחר פרוק העסק הנ"ל יהיה אסור לצד ב' לעסוק באותו העסק הנ"ל ו/או למכור פיתות מכל סוג שהוא ו/או כל סוגי הלחם השונים בחנותו הנ"ל."
טענה זו, מוטב שלא הייתה מועלית כלל. השותפות הוקמה בשנת 84, ופורקה לאחר מכן. בשנת 91 נחתם חוזה שכירות בין הנתבע לתובעים בו שכר הנתבע את חלקם של התובעים במאפיה, החל מיום 6.5.91, ולא זו בלבד אלא שבסעיף 6 לחוזה השכירות עצמו נקבע כי "השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרת מאפייה ולא להשתמש בה לכל מטרה אחרת". מכאן, שלאורך השנים ידעו התובעים על עיסוקו של הנתבע ולא מחו בידו ומה להם כי ילינו?! התובע אף נמצא מודה כי הנתבע מוכר פיתות במקום החל משנת 84. התובע נשאל: "האם נכון שמר יוסף מזרחי
מוכר מאז 1984 שם דברי מאפה?", והוא משיב: "לא, דברי מאפה במקום, כן, מ -84..., ושוב נשאל: "במקום ועד היום הזה", ומשיב: "כן. מ – 84 כשעשינו את השותפות."
(עמ' 31 ש' 3-7).

24.
זאת ועוד, בשנת 2011 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבע, בה טענו להפרת חוזה באי תשלום דמי שכירות. גם בתביעה זו לא בא זכרה של הטענה לשימוש שלא כדין. אם כן נראה כי התביעה בעניין זה התיישנה וההסכמה שבשתיקה מהווה ויתור על כל טענה בנדון. לאור קביעתי לעיל, הרי שגם הדרישה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרה זו, נדחית.

אי תשלום דמי שכירות
25.
התובעים טוענים כי הנתבע לא שילם דמי שכירות עבור החנות
משנת 2002. בעוד הנתבע טוען להשתק פלוגתא. לצורך ברור המחלוקת נדרשים אנו לבחינת הליכים קודמים בין הצדדים. מעיון בתיק עולה כי לאחר פרוק השותפות ולאחר חתימה על הסכם השכירות, ביקש הנתבע לקנות מהתובעים את המגרש וכל הבנוי עליו. נוהל מו"מ ונחתם זיכרון דברים בין הנתבע לאחיו של התובע שהוא אחד מן היורשים/הבעלים בנכס. על חשבון התמורה שולמה לידיו של האח מקדמה בסך 50,000$. חרף התשלום, עסקת המכר לא יצאה אל הפועל. כב' הש' ד. פלפל קבעה בפסק דינה מיום 8.10.02 כי זיכרון הדברים בטל וכי על האח להשיב לנתבע את המקדמה הכספית. בתביעה נוספת שהוגשה בטענה לאי תשלום דמי שכירות, קבע כב' הש' טובי כך: "..ברי, איפוא לכל בר בי רב כי כל זמן שהצדדים (הנתבע וצד ג') סברו כי עסקת המכר תצא לפועל, אין ולא הייתה כל דרישה מהנתבע לשלם דמי שכירות בגין הנכס (ובכלל זה המאפיה והמושכר), שכן דמי השכירות גולמו במחיר העסקה." (עמ' 12 פסקה 24, בת.א. 122748/01. פורסם ביום 22.1.09 ).
וכן: "נמצא כי אין שחר לטענת התובעים כאילו הפר הנתבע את הסכם השכירות עת חדל מלשלם את דמי השכירות המוגנים." (שם, עמ' 14 פסקה 28) ובהמשך: "בהעדר תחשיב נכון של דמי השכירות המוגנים נכון למועד הגשת התביעה, אין מנוס מלדחות את עתירת התובעים לתשלום הסך.." (שם, עמ' 18 סעיף 34). הרי שאין התובעים יכולים לטעון לדמי שכירות לפני מועד זה, בשל השתק פלוגתא ואני מקבל את עמדת הנתבע בנדון.

26.
ב"כ התובעים טען בדיון שהתקיים ביום 25.4.10 כי לאחר שהסתיימה התביעה אצל כב' הש' טובי, ערך חשבון בנוגע לשיעור דמי השכירות המוגנת ושלח המחאה לעו"ד בורשטיין, בא כוחם הקודם של התובעים. לדבריו, פדה עו"ד בורשטיין את השיק ולימים ביקש להשיבו והסכום חזר לידי ב"כ הנתבעים לפיקדון. כיום מסרבים התובעים לקבל את הכסף. ב"כ התובעים טען כי ההצעה לתשלום נעשתה לאחר הגשת התביעה. בהחלטת ביהמ"ש מיום 25.4.10, הועברו כספי השכירות שהופקדו לטובת התובעים לידיהם.

27.
התובע נשאל בעדותו:
-
אתה יודע שהעברתי לעו"ד הרצוג כסף?
-
אני יודע שהעברת, אבל אני לא יודע למה זה היה.
ובהמשך העיד:
-
זה היה עבור, אני לא יודע על איזה שנים, אני לא יודע על מה דיברת,
-
אתה יודע אבל שהועבר כסף לעו"ד,
-
אני יודע, אני יודע שהועבר כסף, כן, למה זה, למה זה שולם אנחנו עדיין לא דנו,
-
אתה מסכים איתי שהועבר כסף לעו"ד בורשטיין גם?
-
כן.

(עמ' 31 ש' 12-25)

28.
אם כן, על אף שאין מחלוקת כי דמי השכירות הועברו לעו"ד הרצוג לאחר הגשת התביעה, הרי שלעו"ד בורנשטיין, שולמו כספים עוד לפני כן. היות ובין מתן פסק דינו של כב' הש' טובי (22.1.09) לבין הגשת התביעה הנוכחית (4.3.09) לא עברו אלא שבועות מספר, הרי שאין משמעות ממשית לטענת אי התשלום. הודאת התובע על קבלת התשלום ע"י עו"ד בורשטיין על אף החזרתו לאחר מכן, משמיטה את הקרקע תחת טענת התובעים להפרת החוזה באי תשלום שכ"ד. לאור האמור אני מקבל את עמדת הנתבעים בעניין זה וקובע כי לא נתקיימה הפרה בעניין זה.


סילוק יד
29.
התובעים טוענים כי הנתבעים אוחזים שלא כדין בדוכנים מול חנויותיהם. תחילה יש לומר, כי גם בעניין זה ידעו התובעים במשך שנים על השימוש שעושים הנתבעים בדוכנים, ולא מחו בידם. התובע הודה בעדותו כי הדוכן (בסטה בלשונו) היה קיים כבר בשנת 1984, על המדרכה, עוד מזמן שהתקיימה השותפות בין אחיו לנתבע, בה ניהלו יחד מאפיה . (עמ' 20 ש' 17-33, עמ' 21 ש' 1-7)

30.
מקובלת עליי טענת הנתבעים כי הדרך המקובלת לממכר בשוק נעשית באמצעות העמדת דוכנים הסמוכים וצמודים לחנויות, עליהם מונחת הסחורה המיועדת למכירה. כיון שחוזי השכירות מדברים על השכרת החנויות בלבד, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות נפרדים ונוספים עבור הדוכנים. אני דוחה מכל וכל את עמדת התובעים. הנתבע 2 העיד: " "הבסטה הולכת עם החנות ביחד." וכן: "אין שכר דירה על בסטה, בסטה הולכת עם חנות ביחד.".."מיקשה אחת." (עמ' 42 ש' 21-25) נראה כי תעודות עובד ציבור שהגישו התובעים תומכות ומאששות את גרסת הנתבעים. מר שמואל שמוקלר רכז רישום ובקרה באגף נכסים בעיריית ת"א כתב כי אמנם השטח אינו בבעלות עיריית יפו, שכן טרם הופקע, אך יחד עם זאת קבע כי "השטח הינו ביעוד דרך". גם בתע"צ הנוספות שהוגשו, אין כל קביעה לעניין בעלות התובעים במדרכות הצמודות לחנויותיהם.

31.
יתר על כן, גם עניין זה נדון לגופו ע"י כב' הש' טובי, וניתן

פסק דין
לגביו. כב' הש' פסק: "ההוראה האוסרת שימוש במדרכה, אינה מתייחסת כלל ועיקר למדרכה שבחזית החנות שרוחבה 2.7 מ'. איסור השימוש במדרכה כדוכן, מכוון אך ל"מדרכת הכניסה לבית", קרי: המדרכה הקיימת לרוחב שביל המעבר. לעניין המדרכה של החנות (בחזיתה) לא קיים כל איסור שימוש. ההפך הוא הנכון...לשוכר עצמו מותר גם מותר להשתמש במדרכה שבחזית המושכר, ומכל מקום אין כל איסור להשתמש במדרכה (אשר אינה שייכת לתובעים) לצורך דוכן מכירה".(עמ' 16 פסקה 30).

32.
מדברים אלו עולה כי איסור השימוש במדרכה הינו לגבי זו הניצבת לרוחב הדוכן. הנתבע 2 העיד: " בין הבסטה שלי לבין הבסטה של אברם עזרא, יש מעבר רחב שנכנסים, אני לאברם עזרא,.. " (עמ1 51 ש' 31-32) גם הנתבע העיד כי קיים מעבר גדול בין הדוכנים, שאינו חסום, ממנו ניתן להגיע לשתי החנויות ולבניין. (עמ' 56 ש' 15-23). חרף האמור, הרי שמן התמונות שצורפו לתביעה (תצלומיו של ירון גולן, חוקר מחברת קמחי חקירות, אשר צילם את הדוכנים האמורים), נראה בברור כי המעבר בין הדוכנים אכן חסום לגישה. ב"כ הנתבעים התייחס לחסימת המעברים והודה: "..אנחנו לא טוענים לשום זכות חזקה בחלק הזה" ובהמשך: "הוא מפונה, מחר בבוקר הוא מפונה.." וכן: "משפחת משיח, הם טוענים שזה שלהם, אנחנו קיבלנו מהם עכשיו, אם ברגע שיש

פסק דין
, אנחנו, זה הכל נייד, זה הכל עף משם ב – 3 דקות" (עמ' 29 ש' 26-29, עמ' 30 ש' 1-2). לפיכך אני דוחה את טענת התובעים לתשלום דמי שכירות עבור הדוכן, ומקבלה ככל האמור לגבי פינוי המעברים בין הדוכנים.

סוף דבר
33.
לא שוכנעתי כי קמה עילה לפינוי הנתבע מהמושכר או לסילוק ידם של הנתבעים מהדוכנים. החוזה לא הופר וממילא אין מקום להורות על תשלום פיצוי מוסכם. בכל אלה, התביעה נדחית.

34.
הנתבעים יפנו לאלתר את הדוכן שהוקם מול המעבר לבית (הדוכן המסומן ג
1
, בספרה רומית) בתרשים המצורף לכתב התביעה, ויאפשרו לתובעים גישה חופשית למקרקעין דרך מעבר זה.



35.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום
,


כ"ו חשון תשע"ב
,
23 נובמבר 2011
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 158525/09 רחל ביבי, אבנר ביבי נ' יוסף מזרחי, יצחק מזרחי, אייל משיח ואח' (פורסם ב-ֽ 23/11/2011)