פסקי דין על מ. מ. יסוד המעלה | פסקי דין על גלעד עמר | פסקי דין על דיווה ג.ש. |

2780-04/09 א     28/11/2011




א 2780-04/09 מ. מ. יסוד המעלה נ' גלעד עמר, דיווה ג.ש. בע"מ








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 2780-04-09 מ. מ. יסוד המעלה
ואח' נ' עמר ואח'






בפני

כב' השופטת
עירית הוד


תובעת

מ. מ. יסוד המעלה
ע"י ב"כ עו"ד ע. בן צבי


נגד


נתבעים

1.גלעד עמר
ת.ז. 319583589
2.דיווה ג.ש. בע"מ
ח.פ. 51357209
ע"י ב"כ עו"ד י. נשיא




פסק דין


מבוא

עסקינן בתובענה כספית על סך 300,863 ₪ שהגישה המועצה המקומית יסוד המעלה (להלן:"המועצה") כנגד מר גלעד עמר
(להלן:"עמר") וחברת דיווה ג.ש בע"מ (להלן:"דיווה") בגין חיובי ארנונה כללית, אגרת שירותי ביוב מים ושירותים נוספים.
בדיון אשר נערך ביום 13.3.11 הודיע בא כוח התובעת, כי הוא מבקש להפחית מסכום התביעה סך של 22,959 ₪ נכון ליום 6.7.03, שכן בגין הסכום האמור ניתן

פסק דין
.


תמצית טענות הצדדים

במסגרת כתב התביעה טוענת המועצה, כי עמר הפעיל וניהל מסעדה/בר/מועדון לילה בתחום השיפוט שלה במתחם אשר כונה "באבא יונה" וכי דיווה הינה חברה אשר הוקמה ב- 25.3.07 והחזיקה בנכס מיום היווסדה ועד ליום 31.7.08. המועצה ציינה, כי עמר הוא בעל המניות והמנהל היחיד הרשום בפועל של דיווה. לטענתה, דיווה הוקמה לשם התחמקות מתשלום חיובים והונאת נושים ובין היתר חיובי מס ארנונה כלפיה. המועצה טוענת, שעמר עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של דיווה.


המועצה טוענת, כי הטילה על המחזיקים בנכס חיובי ארנונה כללית, אגרת שירותי ביוב מים ושירותים נוספים. המועצה ציינה, כי היא מתייחסת אל הנכס בו החזיקו הנתבעים בסיווג משנה שמספרו 8059000 לצורך חיוב במיסי ארנונה.


לטענת המועצה, עמר החזיק בנכס מיום 11.7.02 ועד ליום 22.3.07 (להלן: "התקופה הראשונה") ודיווה החזיקה בנכס מיום 22.3.07, מועד היווסדה, ועד ליום 31.7.08 (להלן: "התקופה השנייה"). המועצה טוענת, כי יש לחייב את עמר בגין שתי התקופות ואת דיווה בגין התקופה בה החזיקה בנכס. לטענת המועצה, בהתאם לרישומיה, חובו של עמר כלפיה הינו בסך של 300,863 ₪ וחובה של דיווה כלפיה הינו בסך של 72,790 ₪.


עוד טוענת המועצה, כי למרות שעמר רשום בספריה כמחזיק הנכס, הרי שהלכה למעשה דיווה החזיקה בנכס בתקופה שמיום היווסדה. בנסיבות אלו טוענת המועצה, כי יש לחייב את עמר ודיווה ביחד ולחוד בגין התקופה האמורה- את דיווה בשל היותה המחזיקה בפועל ואת עמר מכוח הרמת מסך סטטוטורית. לטענתה, בהתאם לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגות יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 ניתן לחייב באופן אישי בעל שליטה בחברה פרטית בגין חוב של חברה המחזיקה בנכס. המועצה ציינה, כי התנאים המפורטים בחוק מתקיימים בענייננו.


כן טוענת, כי יש להורות על הרמת מסך ולחייב את עמר בשל היותו נושא משרה. לטענתה, דיווה שמשה ומשמשת את עמר לצורך צבירת חיובים תוך ניצול מסך ההתאגדות ובמטרה להתחמק שלא כדין מתשלום חיובים וביניהם חיובי מיסים עירוניים כלפיה. לטענתה, עמר ידע ותכנן מראש


ולחלופין היה עליו לדעת שדיווה לא תוכל לפרוע
חובותיה כלפי
המועצה. עוד טוענת, שעמר הפר את חובת הזהירות ותום הלב ולא נקט במידת הזהירות הנדרשת. לטענת המועצה, עסקינן בחברת מעטים ואף מהטעם האמור יש להתייחס לעמר ולדיווה כאל ישות אחת ולהרים את מסך ההתאגדות. המועצה טוענת שהנתבעים פעלו בחוסר תום לב ו/או בהטעיה ו/או בתרמית כלפיה. לטענתה, הם ידעו, כי ההיצג המוצג על ידם הינו כזב ופעלו במטרה להטעות אותה. המועצה טוענת, כי יש לחייב את עמר בחובותיה של דיווה אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט שכן עמר נהנה מן הפעילות הכלכלית הנובעת מהחזקתה של דיווה בנכס וזכה ברווחים, טובות הנאה וזכויות שונות, אולם נמנע במכוון מלשלם חובות ומסים עירוניים.

באשר לגובה החוב טוענת המועצה, כי פנקסיה מהווים רשומה מוסדית ועל כן הם קבילים להוכחת אמיתות תוכנם.


לעטנת הנתבעים, דין התביעה להדחות. לטענתם, אין למועצה זכות לקבל מדיווה את שהיא תובעת. דיווה טוענת, כי הנכס מעולם לא היה בחזקתה ואין בינה לבינו דבר.


באשר לעמר טוענים הנתבעים, כי המועצה התרשלה ולא ביצעה את המוטל עליה. לטענתם, המועצה לא חייבה את עמר בהתאם לסיווג החל על הקרקע ועליה להשיב לו כספים אשר שולמו בגין סיווג מסעדות ולא בהתאם לתב"ע החלה על המקרקעין. לטענתם, המועצה נהגה בחוסר תום לב עת חייבה את עמר בסיווג מוטעה. עמר טוען, כי חל איסור מוחלט על המועצה לדרוש ארנונה בניגוד לסיווג המותר והכל בהעדר שימוש במושכר. לטענתו, המועצה פעלה בעניין זה ביודעין ובחוסר תום לב מובהק.


עמר טוען, כי עקב הצהרות המשכירה הוא סבר, כי יהיה בידו להקים במקום עסק לאירועים ו/או מסעדה ו/או
בית קפה. לטענתו, המועצה התנגדה לתת לו רישיון עסק והוא לא הפעיל את המושכר במשך שלוש וחצי שנות השכירות הראשונות. לטענתו, לאחר שניסיונותיו לקבל רישיון עסק כשלו הוא החליט לחדול מלפעול במושכר והשיבו לבעליו.


לטענת עמר, המועצה הוציאה לו צו סגירה ודאגה שיוגש נגדו כתב אישום בעקבותיו נפסק, כי עליו להרוס את הבנוי, זאת מיד עם פתיחת המושכר עקב פעילות בניגוד לתב"ע החלה על המושכר. לטענתו, הוא לא ניהל את העסקים המפורטים בכתב התביעה.


הנתבעים טוענים, שהמועצה לא צירפה לכתב התביעה מסמך ממנו ניתן ללמוד שהסכום הנתבע נובע מצו מיסים מאושר כחוק. לטענתם, בנסיבות אלו יש להורות על מחיקת התובענה.


עמר אינו מכחיש את גודל הנכס ואת העובדה שהחזיק בנכס בהתאם להסכם שכירות עם בעלי הנכס. עמר טוען, כי החזיק בנכס מיום 11.7.02 ועד ליום 31.7.08. לטענתו, ההסכם בינו לבין בעלת הנכס, חברת יסוד שירותי דרך בע"מ, הופר ובוטל. הנתבעים טוענים, כי היה על המועצה לחייב את בעלת המקרקעין בחיובי ארנונה. לטענתם, הצדדים להסכם השכירות מנהלים הליכים משפטיים אשר במסגרתם תוכרע השאלה על מי יחולו חיובי הארנונה החלים על המושכר. בעניין זה הוגשה הודעת צד ג' נגד חברה אשר הייתה בעלת המקרקעין בתקופה הרלוונטית. בהתאם להחלטה מיום 1.2.11 נמחקה ההודעה לצד ג', לאור בקשת הנתבעים.


הנתבעים הגישו בקשה לתיקון כתב הגנתם. על פי החלטתי מיום 15.1.10 ניתן להם היתר לתקן את כתב הגנתם, בהתאם לאמור בסעיפים 35,38 ו-39 להחלטה. במסגרת כתב ההגנה המתוקן טענו הנתבעים, כי בעבר הגישה המועצה תביעה בגין סכומים הנכללים במסגרת התובענה בה עסקינן.


הראיות

מטעם המועצה הוגש תצהיר עדות ראשית של מר בני טויטו (להלן: "טויטו")- מזכיר המועצה, גזבר המועצה ומנהל הארנונה במועדים הרלוונטיים. כמו כן, הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.


דיון ומסקנות

האם מוטלת על הנתבעים, או על מי מהם, החובה לשלם את הכספים אשר תובעת המועצה, זו השאלה העומדת להכרעתי. כמו כן, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לגובה החוב ולסיווג הנכס.


בשלב זה אקדים ואומר, כי מצאתי שדין התובענה אשר הוגשה נגד עמר להתקבל ודין התובענה אשר הוגשה נגד דיווה להדחות, כפי שיפורט.


הנתבעים טוענים, כי לדיווה אין קשר לנכס נשוא התובענה וכי היא מעולם לא החזיקה בנכס האמור. לפיכך טוענים הנתבעים, כי לא מוטלת על כתפיה של דיווה החובה לשלם למועצה תשלום כלשהו בגין נכס זה.


טענה זו של הנתבעים מקובלת עליי. במסגרת כתב התביעה טענה המועצה, כי בספריה רשום עמר כמחזיק הנכס אולם הלכה למעשה דיווה החזיקה בנכס מיום היווסדה.
על כתפי המועצה מוטל הנטל להוכיח טענה זו ולהראות, כי על אף שדיווה לא הייתה רשומה כמחזיקת הנכס, הרי שבפועל היא החזיקה בו במהלך התקופה השנייה.


המועצה לא הגישה ראיה כלשהי לשם תמיכה בטענתה לפיה דיווה החזיקה בנכס ממועד היווסדה ביום 25.3.07 ועד ליום 31.7.08. במהלך עדותו נשאל טויטו האם בידו להראות מסמך לפיו דיווה החזיקה במקום והשיב, כי למיטב הבנתו התביעה הוגשה אף נגד דיווה מאחר וחלק מהשיקים אשר עמר מסר למועצה היו של דיווה והיא הוכנסה לתביעה למען הזהירות (עמ' 17 ש' 11-14). הנה כי כן, במהלך עדותו טען טויטו, כי התביעה הוגשה בין היתר נגד דיווה מאחר ושיקים שלה נמסרו למועצה. טויטו לא חזר על הטענה המפורטת בכתב התביעה ואשר לפיה דיווה החזיקה בנכס בחלק מהתקופה הרלוונטית. ברי, כי אין בעובדה ששיקים של דיווה נמסרו למועצה בכדי ללמד, כי עסקינן בנכס הנמצא בחזקתה וכי חלה על כתפיה החובה לשלם למועצה מיסי ארנונה בגין הנכס האמור.


כמו כן, בעדותו נשאל טויטו האם המועצה שלחה הודעות שומה לדיווה והשיב, כי לא ידוע לו האם המועצה פעלה כאמור (עמ' 17 ש' 9-10). בהמשך נשאל טויטו, האם הוא הוציא דרישת חוב לגבי המים לדיווה והשיב, כי אין בידו לדעת מהחומר המצוי בפני
ו (עמ' 17 ש' 15-16). הנה כי כן, המועצה לא טענה ואף לא הוכיחה שהיא שלחה לדיווה הודעות שומה. בנסיבות אלו, לא היה בידי דיווה לפעול לשם הגשת השגה על החיובים הנטענים. מצאתי, כי העדר משלוח הודעות שומה לדיווה תומך אף הוא בטענת הנתבעים לפיה דיווה לא החזיקה בנכס ואינה חייבת בתשלומים בגינו.


אוסיף ואומר, כי ככל שהיה בכוונת עמר לעשות שימוש במסך ההתאגדות במטרה להתחמק מתשלום חובות ובין היתר תשלום כספים למועצה, כפי שטענה המועצה בכתב התביעה, הרי סביר היה שהוא היה מבקש לרשום את דיווה כמחזיקת הנכס, אולם כאמור הוא לא עשה כן.


לא עלה בידי המועצה להרים את הנטל המוטל על כתפיה ולהוכיח שדיווה החזיקה בנכס בתקופה הנטענת. בנסיבות אלו, מצאתי, כי אין מקום להטיל על דיווה לשלם למועצה סכום כלשהו בגין הנכס נשוא התובענה. לפיכך, אינני נדרשת לטענות המועצה באשר להרמת מסך וחיובו של עמר בהיותו נושא משרה.


עמר טוען, כי אף עליו אין להטיל את תשלום הכספים אשר תובעת המועצה. לטענתו, החובה לשלם את מיסי הארנונה מוטלת על כתפי בעלת הנכס בתקופה הרלוונטית. בעדותו אישר עמר, כי לטענתו חברת יסוד שירותי דרך ווולטר רוזנטל הם המחזיקים של הנכס ולא הוא. נטען בפני
ו, כי בתיקי המועצה לא מופיעה אף פניה שלו במסגרתה הוא טען, כי הוא לא המחזיק של הנכס אלא אדם אחר. עמר טען, כי ההתנהלות הייתה של פגישות ושיחות ולטענתו הבעיה האמורה הועלתה לא פעם. עמר הוסיף, כי הוא חשב שכאשר בעלת הנכס תרצה למכור יהיה עליה לשלם את החוב אולם היא קיבל אישור שאין לה חוב ותחת זאת המועצה העדיפה להשאיר את החוב על כתפיו (עמ' 22 ש' 27-32, עמ' 23 ש' 1-4). כאמור לעיל, הודעת צד ג' אשר הוגשה נגד החברה האמורה נמחקה, בהתאם לבקשת הנתבעים.


סעיף 326 לפקודת העיריות קובע, כי בעל נכס או מחזיקו חייב בתשלום ארנונה מהמועד בו הוא הפך לבעל הזיקה האמורה לנכס. סעיף 1 לפקודה קובע, כי מחזיק הוא
"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון" (הדגשה אינה במקור). אין מחלוקת שהנתבע שכר את הנכס אשר בגינו דורשת המועצה, כי הוא ישלם מיסי ארנונה. הנתבע אף הודה שההחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית. לפיכך, החובה לשלם את מיסי הארנונה מוטלת על כתפיו. ככל שיש לעמר טענות במישור יחסיו עם החברה ממנה שכר את הנכס הרי שהן אינן רלוונטיות לענייננו ואין בהן בכדי לשלול את טענת המועצה לפיה על עמר לשלם לה מיסי ארנונה בעבור הנכס אשר היה בחזקתו. אזכיר כאן שוב, כי בספרי המועצה רשום עמר כבעל חשבון הארנונה בנכס נשוא התובענה. יתרה מזאת, עמר לא הציג כל פנייה למועצה במסגרתה טען, כי אין לחייבו בתשלומים אלא את בעל המקרקעין, למרות כל ההתנהלות שהייתה בינו לבין המועצה, כפי שאף יפורט בהמשך.


עמר טוען, כי לא היה בידו לעשות בנכס את השימוש בו הוא חפץ. בהמשך אדון בטענה זו בהרחבה. בשלב זה אציין, כי לא עלה בידו להוכיח טענה זו. כמו כן, אף אם יש ממש בטענה זו, הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי עמר לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית. כפי שיפורט בהמשך עמר העיד, כי מידי פעם ערך אירועים במקום וכן ציין, כי תחזק את המקום. סבורני, כי יש באמור לעיל בכדי לתמוך בקביעה לפיה עמר החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים. אף אם עמר היה טוען, כי לא עשה כל שימוש בנכס וטענתו הייתה מתקבלת, לא היה בכך בכדי לפטור אותו מחובתו לשלם מיסי ארנונה למועצה. עמר לא טען ובוודאי שלא הוכיח, כי ניתן לו פטור כאמור.


במהלך עדותו של עמר פורטו בפני
ו סכומים אשר הוא שילם במהלך השנים בעבור ארנונה ומים והוא נשאל מדוע הוא שילם סכומים אלו לאור טענתו שלא הוא אמור לשלם אותם ושהחיובים אינם מדויקים. עמר השיב, כי רוב הסכום שצוין שהוא שילם זה קיזוז מהחוב של המועצה כלפיו. עמר הוסיף, כי הוא לא אמר שהוא רוצה לשלם עבור מים אלא הוא נתן כסף והמועצה חילקה איך שנראה לה. לטענתו, הוא שילם מעבר לקיזוז בכדי לשמור על העסק ושלא ייהרס כל הגן (עמ' 26 ש' 4-15). עמר נשאל, כיצד הביע את מחאתו, ככל ששילם תחת מחאה, והשיב, כי עשה כן בפגישות שלו (עמ' 26 ש' 16-20).


עמר נשאל, האם שילם למועצה סך של 50,000 ₪ במהלך דין ודברים אשר נוהל לגבי חוב ארנונה והשיב, כי ראש המועצה הממונה מטעם משרד הפנים אמר שהוא ינתק לו את המים אם הוא לא ישלם לו עכשיו כסף. עמר טען, כי לא הייתה לו ברירה וכי לא היה לו שיקול דעת (עמ' 27 ש' 4-7). עמר נשאל, האם תשלום נוסף היה אף הוא נוכח כפייה של ראש המועצה הממונה והשיב בחיוב. לטענתו, כל תשלום נעשה תחת מכבש לחצים (עמ' 27 ש' 8-11). הוצג לעמר שיק של דיווה (ת/2) והוא העיד, כי הוא חתם עליו (עמ' 27 ש' 23-24). עמר טען שהשיק האמור ניתן למועצה בשל תנאי לפיו אם הוא לא ישים שיקים במועצה ינקטו נגדו בצעדים של סגירת מים וכדומה ולכן הוא שילם (עמ' 27 ש' 30, עמ' 28 ש' 1-3). העובדה שעמר שילם את הסכומים האמורים תומכת בטענת המועצה באשר לחובה המוטלת על כתפיו. לא עלה בידי עמר להוכיח, כי שילם תחת מחאה או את הנסיבות במסגרתן שילם, לטענתו.


אי לכך אני קובעת שהוכח לי שעמר החזיק בנכס נשוא התובענה בתקופה הרלוונטית ועל כתפיו מוטלת החובה לשלם את מיסי הארנונה בגין נכס זה.


כאמור, עמר טוען, כי לא היה בידו להשתמש בנכס בהתאם למטרות חוזה השכירות וזאת בשל צווי סגירה, הריסה והפסקת עבודה. כן טוען, כי הסיווג לפיו המועצה מבקשת
לחייבו הינו שגוי.


כאמור לעיל, אף אם עמר היה מוכיח, כי לא עשה שימוש בנכס לא היה בכך בכדי לפתור אותו מחובתו לשלם מיסי ארנונה. עמר טוען, כי אף אם מוטלת עליו חובה כאמור הרי שמאחר ולא היה בידו לעשות שימוש בנכס הרי שיש בכך כדי להשליך על גובה המיסים אשר עליו לשלם. לא עלה בידי עמר להוכיח, כי הוא אכן לא עשה שימוש בנכס וכי הסיווג בגינו חייבה אותו המועצה הינו חיוב מוטעה.


במהלך עדותו נטען בפני
עמר, כי הוא טוען שהמועצה התרשלה בכך שהיא מחייבת אותו שלא לפי הסיווג הנכון. עמר נשאל, האם הגיש למועצה השגה כלשהי בנדון. בתגובה טען, כי העלה טענתו בנדון בעל פה מספר פעמים וכי לא נאמר לו, כי עליו להגיש השגה בכתב. לטענתו, הוא לא חשב שיש בידו להגן על עצמו בדרך האמורה. כן טען, שהוא אינו יודע האם הדברים שהוא אמר בפגישות במשרד ראש המועצה הועלו על הכתב (עמ' 20 ש' 21-29). נטען בפני
ו, כי הוא קיבל ייעוץ משפטי בהליכים בהם היה מעורב והוא נשאל האם הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בגין חיוב שלא לפי הסיווג הנכון. בתגובה טען, כי הוא לא ידע שקיים דבר כזה ובמידה והיה יודע היה עושה כן (עמ' 20 ש' 30-33, עמ' 21 ש' 1-2).


עוד נטען בפני
עמר, כי בניגוד לאמור בסעיף 7 לתצהירו, מזכיר המועצה והגזבר בני מכחיש שהוא פנה אליו בנוגע לסיווג הנכס. עמר השיב, כי זה היה לפני שש שנים, ממש בהתחלה. לטענתו, זה היה בחדר של ראש המועצה וכי הוא מניח שגם בני היה. עמר טען, כי הוא כמעט בטוח שבני היה שכן הוא היה בכל הפגישות. לטענתו, הוא עדכן את בני שהיה שותף לכל התהליך שלא נעשה שימוש והמקום סגור (עמ' 21 ש' 3-8). הנה כי כן, מחד עמר טען, כי "לא פעם אחת פניתי גם לראש המועצה וגם לבני בעניין זה" (עמ' 20 ש' 23). מאידך טען, כי הוא מניח שבני נכח בשיחה בעניין זה. לא עלה בידו להסביר את הסתירה בעדותו.


מהנספחים עולה, כי הנכס נשוא התובענה חויב לפי סיווג 330. עמר העיד, כי סיווג 330 הוא סיווג של עסקים וסיווג 650 הוא סיווג של סככה חקלאית וזה מתאים למה שמופיע בהיתר. לטענתו, זה הסיווג המקורי של השטח (עמ' 22 ש' 6-9). עמר הוסיף, כי השטח היה מחויב לפי שטח חקלאי. לאחר שנשאל מתי השטח חויב באופן האמור הוא השיב, כי אינו יודע. עמר טען, כי אם הוא פתח גן וכעבור שנה הוא סגר אותו הסיווג צריך לחזור לשטח חקלאי. בנוסף טען, כי החיוב לסיווג של גן אירועים בכל אזור הגליל נמוך מהחיוב אשר רשום בספרים (עמ' 22 ש' 16-20).


עמר נשאל מה הקשר בין תב"ע וחיוב ארנונה והשיב, כי אינו מבין גדול בתחום אולם בית מחייבים לפי מגורים וקרקע חקלאית לפי קרקע חקלאית. לטענתו, אם מחייבים לפי השימוש הרי שיש לחייב אותו רק בגין התקופה בה הוא השתמש. עמר טען, כי אם הרסו את הגן שהוא פתח בגלל צו הריסה הרי שזה חוזר למצב הקודם, קרי שטח חקלאי (עמ' 21 ש' 16-21). עמר נשאל, האם לטענתו ייעוד הקרקע בהתאם לתב"ע משליך על הצורה שהרשות תחייב כך שאם היעוד חקלאי אז גם החיוב צריך להיות חקלאי. עמר השיב בשלילה (עמ' 21 ש' 22-24).


עמר נשאל מתי המועצה התנגדה לתת לו רישיון עסק והשיב, כי ברגע שהיה צו הריסה או בעיה היא התנגדה. נטען בפני
ו, כי המועצה מנפיקה רישיון עסק למי שעומד בתנאים ומאחר והיה צו הריסה הרי שהוא לא עמד בתנאים ולא ניתן לו רישיון עסק. בתגובה טען, כי זה לא קשור לטענתו (עמ' 21 ש' 25-32). נטען בפני
ו, כי לא נדרשת הסכמת המועצה לרישיון עסק וכי היא רק מנפיקה. כן נטען בפני
ו שהמועצה לא התנגדה לתת לו רישיון אלא שהוא לא עמד בתנאים. בתגובה טען, כי בפועל יש עובדות (עמ' 22 ש' 1-3).


נטען בפני
טויטו, כי לאור התנאים בהם הותנה ההיתר החורג הרי שלא ניתן היה לקיים במקום אירועים. בתגובה טען טויטו, כי בחוק הארנונה ישנו עיקרון מהותי לפיו לא יוצא החוטא נשכר כך שאם אדם עושה פעילות הוא יחויב בארנונה אף אם אין לו היתר ואף אם יש צו הריסה. לטענתו, הארנונה נקבעת לפי השימוש (עמ' 18 ש' 3-6). לאחר שנטען בפני
ו פעם נוספת, כי לאור ההיתר לא ניתן היה לקיים במקום פעילות הוא השיב, כי משפטית לא ניתן לקיים, אולם פיזית ניתן היה לקיים וקיימו. טויטו שב וטען, כי ארנונה נקבעת לפי השימוש (עמ' 18 ש' 7-8).


הועלתה בפני
עמר טענה לפיה הוא טען שהוא כמעט לא ביצע פעילות במתחם. עמר התבקש להסביר למה כוונתו בכמעט והתבקש להתייחס לתקופות ולמספר אירועים. עמר השיב, כי מהרגע שהיה צו סגירה הוא פעל רק כשהחרב הייתה מונחת על צווארו, רק כשהוא היה צריך להתגלגל ולהחזיק את המקום. לטענתו, הוא היה עושה אירועים פה ושם אולם היו תקופות ארוכות שהמקום היה סגור וגם ככה הוא עובד אפילו פחות מחצי שנה, כארבעה חודשים (עמ' 24 ש' 6-10).


נטען בפני
ו, כי בכתב ההגנה המתוקן הוא טען, כי במשך שלוש שנים וחצי הראשונות לא בוצעה כל פעילות בנכס. עמר נשאל, מדוע הטענה אינה מופיעה בתצהירו והשיב, כי היו תקופות שלא בוצעה פעילות כלל וכי ייתכן שהטענה לגבי משך התקופה הינה טעות. לטענתו, היה רצף אולם לא במשך שלוש וחצי שנים. עמר טען, כי ככל הנראה עסקינן בטעות (עמ' 24 ש' 13-16). נטען בפני
ו, כי בחישוב גס הוא החזיק בנכס שש שנים. עמר אישר טענה זו (עמ' 24 ש' 11-12). נטען בפני
ו, כי לטענתו במהלך רוב תקופת השכירות העסק לא היה פעיל. עמר נשאל ממה השתכר והשיב, כי חי על החסכונות שלו ושל הוריו ועבד בדברים אחרים כמו גינון. לטענתו, מאדם מסודר כלכלית הוא הפך לעני. עמר הוסיף, כי העסק בקושי תחזק את עצמו (עמ' 24 ש' 17-28).


עוד נטען בפני
עמר, כי מסעיף 49 לתצהירו עולה שהוא הודה שבתקופה הרלוונטית הוא פעל וקיים אירועים אולם במינון נמוך ולצורכי מחייה. עמר נשאל כיצד בידו להסביר את הסתירה האמורה. בתגובה טען, כי לא התפרנס מהעסק כמו שהוא אמור היה להתפרנס ממנו (עמ' 24 ש' 29-32, עמ' 25 ש' 1-2). נטען בפני
ו, כי האמור בכתב ההגנה המקורי בסעיף 8 לפיו בתקופה הרלוונטית הוא כלל לא ניהל את עסקיו אינו מדויק. עמר השיב, כי עורך הדין אשר הגיש את כתב ההגנה המקורי תמצת את הדברים אשר הוא אמר לו בצורה שונה ממה שנאמר לו (עמ' 25 ש' 3-6).


עמר נשאל, כיצד הוא מסביר תשלום סך של 100,960 ₪ בעבור מים לאור טענתו, כי כלל לא היו אירועים במתחם והשיב, כי גן אירועים מורכב מצמחים ודשא ולא משנה אם הגן לא עבד הרי שיש לתחזק את המקום וצריכת המים קיימת אף אם העסק לא עבד (עמ' 26 ש' 26-30).


בהמשך נשאל עמר, מדוע הוא לא צירף תצהירים של רואה חשבון ועובדים לתמיכה בטענתו באשר לפעילות העסקית והשיב שאחרי קריסת העסק היה בלגאן קולקטיבי וזה השליך על הכל. לטענתו, רואה החשבון לא הסכים לעשות את הדוחות מאחר ולא היה לו כסף (עמ' 28 ש' 16-22).


טויטו נשאל האם הנתבע עדכן אותו מספר פעמים, כי אין בידו להפעיל את העסק, כי העסק סגור ויש לו תביעות מול רוזנטל. טויטו השיב, כי היו לו שיחות עם הנתבע בנדון. לטענתו, ידוע לו שהיו לנתבע קשיים בהפעלת העסק וקשיים מול רוזנטל אולם זה לא קשור. טויטו נשאל פעם נוספת האם הנתבע סיפר לו שהוא אינו יוכל להפעיל את העסק והוא שב ואישר, כי אכן הנתבע דיבר איתו על כך. לטענתו, המועצה הוציאה לנתבע צו סגירה מנהלי לתקופה מסוימת ואף בגין התקופה האמורה היא מחייבת אותו שכן אין קשר וחוק הארנונה ברור (עמ' 16 ש' 11-22).


טויטו נשאל, האם הוא יודע מתי וכמה אירועים הנתבע עשה במקום והשיב, כי אינו יודע. טויטו העיד, כי במתחם היו אירועים. לטענתו, כאשר הוא עובר במקום בימי חמישי הוא רואה שהחניון של גן האירועים מלא מכוניות (עמ' 16 ש' 23-31).


טענתו של עמר לפיה לא עשה שימוש בנכס במשך שנים רבות אינה אמינה בעיניי ומצאתי אותה בלתי סבירה. ככל שהיה ממש בטענתו לפיה שנים רבות בתחילת תקופת השכירות לא עלה בידו לעשות שימוש בנכס או שהוא עשה כן במקרים מעטים בלבד, הרי שסביר היה שעמר היה פועל לשם סיום תקופת השכירות, בהתאם למועדים ולתנאים הקבועים בסעיף 3.1.5 להסכם השכירות, אשר צורף כנספח ג' לתצהירו של עמר. העובדה שעמר לא עשה כן ותחת זאת המשיך לשכור את הנכס במשך מספר שנים אינה עולה בקנה אחד עם טענתו באשר להעדר יכולת לעשות שימוש בנכס.


כמו כן, במהלך עדותו הודה עמר, כי אין ממש בטענה לפיה הוא לא עשה שימוש בנכס במשך מספר שנים. עמר טען, כי אכן עשה שימוש בנכס אולם לטענתו עשה כן במקרים מעטים, כאשר לא הייתה לו ברירה והוא היה זקוק לכסף. טענתו האמורה לא הוכחה על ידו והיא אינה אמינה בעיניי. עמר לא הביא ראיה כלשהי התומכת בטענתו באשר לשימוש המועט אשר הוא עשה בנכס. לא זו אף זו, אף אם עמר נתקל בקשיים בהפעלת הנכס ולא הפיק ממנו את ההכנסות אשר ציפה להפיק אין בכך בכדי להשליך על סיווג הנכס וכפועל יוצא מכך על הכספים אשר היה על עמר לשלם למועצה בגין חיובי ארונה, מים וכיוב'.


אין מחלוקת, כי מקום בו אדם עושה שימוש בנכס על אף שאין לו היתר לעשות את השימוש האמור, הרי שהוא לא יצא נשכר מפעילותו האמורה והוא יחויב בהתאם לשימוש אשר עשה בפועל. סיווג הנכס לשם חיוב ארנונה נעשה בהתאם לשימוש בנכס ולא בהתאם לייעוד המקרקעין ולהיתרים אשר ניתנים ביחס לנכס האמור. עמר עשה שימוש בנכס לשם הפעלת גן אירועים. על אף הקשיים בהם נתקל עמר זהו השימוש אשר נעשה בנכס ולפי סיווג זה היה על המועצה לחייבו, כפי שאכן עשתה.


הנה כי כן, אין מחלוקת שעמר שכר את הנכס במטרה להפעיל במקום מסעדה/בר/מועדון לילה. אכן, עמר נתקל בקשיים ולא קיבל את האישורים הדרושים, אולם בפועל הוא עשה בנכס שימוש והפעיל במקום גן אירועים. כאמור, אין בעובדה שלא ניתנו לעמר האישורים הדרושים לשם הפעלת גן האירועים וכן בעובדה שהוצא צו סגירה בכדי להשליך על השאלה האם עליו לשלם ארנונה ובהתאם לאיזה סיווג עליו לעשות כן.


טויטו נשאל, האם יש לו אישורים שהרשומות נשלחו לנתבע בדואר רשום והשיב, כי אינו יודע האם נשלחו בדואר רשום אולם נשלחו התרעות כל השנים. הוא נשאל האם יש לו אישורים והשיב, כי אין עמו אישורים (עמ' 17 ש' 1-5).


טויטו נשאל מדוע מכתב אשר נשלח מהמועצה (נ/2) נשלח ליסוד המעלה כאשר עמר כלל לא גר שם. טויטו השיב, כי הוא זוכר שעמר גר שם תקופה מסוימת (עמ' 19 ש' 25, עמ' 20 ש' 2). נטען בפני
עמר, כי בתצהירו טען שהוא לא קיבל את השומות מאחר והוא לא גר בכתובת שצוינה ברישומי המועצה. לאחר שנשאל מה היא הכתובת שצוינה ברישומי המועצה והשיב שהוא אינו יודע, הוא נשאל כיצד בידו לטען שהוא לא גר בכתובת שצוינה ברישומי המועצה. עמר השיב, כי כאשר המועצה רצתה להעביר אליו מכתב היו מגיעים עד אליו ואז או שהיו מוצאים אותו או שהיו שולחים ליסוד המעלה (עמ' 25 ש' 7-16). עמר נשאל, האם הודיע למועצה על העתקת כתובת מגוריו וטען, כי למיטב ידיעתו במועצה ידעו שהוא גר ביסוד המעלה. עמר נשאל, האם הודיע על שינוי כתובת וטען, כי מעולם לא עדכן (עמ' 25 ש' 17-21). עמר טען, כי כתובתו הרשמית בתקופה האמורה הייתה הכתובת של בית הוריו ואישר, כי זו הכתובת אשר מופיעה בנספחים ב' לכתב התביעה ולתצהיר (עמ' 25 ש' 22-28). נטען בפני
ו, כי חשבון חשמל אשר מוען לכתובת האמורה שולם והוא נשאל האם מכתבים אשר נשלחו לכתובת זו הגיעו אליו והשיב בשלילה. לטענתו, כאשר חוב חשמל לא משולם מגיע אדם לנתק או לתת התרעה. לטענתו, ניתן לראות שהחוב שולם במשרדים בצפת. עמר הוסיף, כי אם החוב מגיע לכתובת אז יש הוראת קבע לחברת חשמל (עמ' 25 ש' 29-31, עמ' 26 ש' 1-3).


הנה כי כן, הכתובת אשר הייתה רשומה במועצה ככתובת מגוריו של עמר היא כתובתם של הוריו. כתובת זו הייתה כתובתו הרשמית ועמר לא עדכן את המועצה באשר לשינוי כתובת מגוריו. איני מקבלת את טענתו של עמר לפיה מכתבים אשר נשלחו לכתובת האמורה לא הגיעו אליו. עמר לא הוכיח טענה זו. מהאמור עולה, כי על אף שהמועצה שלחה לעמר את השומות והתרעות הוא לא הגיש השגה באשר לחיובו בתשלום מיסי ארנונה, בהתאם לסיווג אשר לפיו חייבה אותו המועצה. לעמר הייתה הזדמנות למצות את הליכי ההשגה כדין אולם הוא לא עשה כן. עמר לא הגיש השגה וכן לא הגיש עתירה מנהלית בנוגע לחיובו במיסי הארנונה ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו.


בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לסכומים אשר הנתבעים חייבים למועצה בגין מיסי ארנונה. בעניין זה מסתמכת המועצה על דוחות אשר הוגשו על ידה. המועצה טוענת, כי עסקינן ברשומה מוסדית המהווה ראייה להוכחת תוכנה. הנתבעים טוענים, כי רישומיה של המועצה אינם מסודרים, אינם מהווים רשומה מוסדית ואין להסתמך עליהם.


סעיף 36 לפקודת הראיות, תשל"א- 1971 קובע, כי רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהתקיים מספר דרישות. התנאי הראשון המפורט בסעיף הינו שהמוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו. כן נדרש, שדרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. מקום בו עסקינן בפלט יש להוכיח שדרך הפקת הרשומה יש בה בכדי להעיד על אמינותה ושהמוסד נוקט, באורח סדיר, באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.


טויטו נשאל האם הוא עורך את הדוחות והשומות והשיב, כי הוא אינו מנפיק את הדוחות אולם הוא אחראי על האדם שמנפיק אותם. לטענתו, עובד שלו ערך את הדוחות אשר צורפו לתצהירו (עמ' 11 ש' 23-26). טויטו העיד, כי לא נעשו שינויים במאגר על ידי גורמים לא מורשים וטען, כי המאגר מבוקר על ידי רואה חשבון של משרד הפנים. בהמשך העיד, כי בנוסף לכך המאזנים עוברים ביקורת שלו (עמ' 12 ש' 4-13). טויטו העיד, כי פקיד של המועצה מעדכן נתונים במערכת שיושבת בחברת אוטומציה וכי העובד נכנס עם קוד וסיסמא ומעדכן (עמ' 20 ש' 5-8).


נטען בפני
טויטו, כי מדו"ח לדו"ח עוברת תקופה
ארוכה במהלכה אחד העובדים
יכול לעשות חישוב לא נכון. טויטו השיב, כי טעות יכולה לקרות אולם לא יכולה להיות אי התאמה במאזנים (עמ' 12 ש' 14-16). בעניין זה יש לציין, כי העובדה שהעובד אשר מעדכן את הנתונים עלול לטעות אינה משליכה על השאלה האם עסקינן ברשומה מוסדית אם לאו.


טויטו נשאל, האם יתכנו תקלות בחומרה או בתוכנה שיגרמו לספק באשר לנכונות המידע והשיב בשלילה. טויטו נשאל איזו מערכת הגנה יש והשיב, כי היא כלל לא נמצאת במועצה אלא בחברה לאוטומציה אשר נותנת שירותים ליותר ממחצית הרשויות במדינה. טויטו הוסיף, כי קשה לו להאמין שיהיו טעויות בבסיס הנתונים של החיובים (עמ' 12 ש' 18-25). טויטו נשאל האם מאגר הנתונים נמצא על מחשבים אשר נמצאים במקום אחר ולא בעירייה. טויטו אישר טענה זו והעיד, כי נתוני הגבייה והנהלת החשבונות אכן נמצאים במקום אחר (עמ' 12 ש' 26-27). טויטו נשאל, האם הוא מסתמך על כך שהחברה פועלת כמו שצריך עם אנטי וירוס וכדומה והשיב בחיוב (עמ' 12 ש' 28-30).


לאור העדות האמורה מצאתי, כי עלה בידי המועצה להוכיח, כי הפלט אשר הוגש על ידה לשם הוכחת חובם של הנתבעים הינו רשומה מוסדית. יש לציין, כי אין בעובדה שטויטו לא ערך בעצמו את הרשומה בכדי להשליך על קבילותה.


במהלך עדותו נשאל טויטו, האם יש ממש בטענה לפיה המועצה אינה יודעת בדיוק מה שטחו של עמר. טויטו השיב, כי המועצה הכינה את השומה לפי מפות שהנתבע הביא לה. טויטו ציין, כי עמר הציג היתר לשימוש חורג ממנו עולה שהשטח היה גדול יותר ממה שהוא חויב בפועל (עמ' 17 ש' 20-22). נטען בפני
ו, כי בתצהירו הוא כתב כ- 500. טויטו נשאל, האם יש סיבה בגינה הוא לא ציין מספר מדויק. בתגובה טען, כי תצהירו אינו מושלם. לטענתו, בפועל יש 550. לטענתו, בספרים של המועצה שינו ל- 550 ב- 16.2.04, בעקבות מפות שעמר הציג בפני
המועצה. טויטו הוסיף, כי יש לא מעט אסמכתאות לפיהן השטח עוד יותר גדול (עמ' 17 ש' 23-26). טויטו שלל טענה, לפיה השטח מחויב על יותר מ- 550 (עמ' 17 ש' 27-28). הוצג לטויטו נספח ב' ונטען בפני
ו, כי ממנו עולה שהשטח הוא 1,803 מטר. טויטו השיב, כי זה המצב הקיים בנכס וכי הוא מורכב מ- 867 מטר מבנה ו- 936 מטר
שטח תפוס. טויטו הוסיף, כי לדעתו עמר לא חויב מעולם על כל ההפרש הזה (עמ' 17 ש' 29-31). טויטו שלל טענה לפיה את השומות על בסיסן הוגשה התובענה הוא מבסס על השומות בנספח ב' לתצהירו. לטענתו, מושכים את הנתונים מכרטיס האב של הנכס ואלו הנתונים הקיימים היום (עמ' 18 ש' 1-2). לא עלה בידי עמר להוכיח, כי הנתונים לפיהם חושב חובו הינם שגויים.


במהלך עדותו נטען בפני
טויטו, כי קיים חוב אשר נתבע במסגרת התובענה בה עסקינן ובנוסף נתבע במסגרת הליך נוסף, והוא נשאל האם הוא פעל בכדי לברר האם ישנם חובות נוספים שהנתבע כבר חויב בגינם. טויטו השיב בחיוב וטען, כי פתח את תיק ההתקשרות עם חברת הגבייה וחיפש חומר רלוונטי לנתבע אולם לא מצא (עמ' 13 ש' 14-24). לטענתו, טען, כי כאשר ניתן יפוי כוח לבצע חובות בהוצאה לפועל יש לכך ביטוי בספרי המועצה. טויטו טען, כי אם הייתה שם גבייה זה היה בא לידי ביטוי בספרים (עמ' 13 ש' 28-30).


נטען בפני
ו, כי נפתח הליך הוצאה לפועל כנגד הנתבע על ידי המועצה וזה לא קוזז מהחוב. טויטו השיב, כי זה לא אמור להיות מקוזז. לטענתו, על פי ההנחיות רק בסיום התיק מקזזים את הסכום שנגבה מהחוב (עמ' 14 ש' 1-4). טויטו נשאל האם ייתכן מצב שיש מספר תביעות, מספר פסקי דין ומספר תיקי הוצל"פ כנגד הנתבע ואף על פי כן הסכומים האמורים נכללים בדוחות עליהם הוא מסתמך. טויטו השיב, כי תיאורטית יכול להיות מצב כזה (עמ' 14 ש' 5-8). טויטו אישר, כי התיק המנוהל בהוצל"פ נמצא בדוחות שלו וצובר ריביות משנה לשנה. לטענתו, בשל כך בא כוח המועצה ציין את תאריך החוב, כך שניתן יהיה להתאימו (עמ' 14 ש' 11-13).


טויטו נשאל כיצד יש הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבע והמועצה לא יודעת על החובות האמורים. טויטו השיב, כי קיבל את המידע מהנתבעים והמועצה התייחסה לכך במלוא הרצינות. טויטו נשאל פעם נוספת, כיצד המועצה לא ידעה ונטען בפני
ו, כי עסקינן בתביעה על תביעה. טויטו השיב, כי בשל כך המועצה תבעה וכי התביעה מול חברת
mb
בעיצומה (עמ' 15 ש' 3-6).


אכן, במהלך ניהול התובענה התברר, כי נכלל במסגרתה סכום כסף אשר בגינו הוגשה תביעה אחרת. עם זאת, מצאתי, כי אין באמור לעיל בכדי לפגום ברשומה המוסדית אשר הגישה המועצה לשם הוכחת חובו של עמר. מצאתי, כי עלה בידי המועצה להסביר את הנסיבות בגינן המידע הרלוונטי לא היה בידה. טענתה, כי הפעולות נעשו על ידי חברה חיצונית אשר המועצה מנהלת באמצעותה הליכים משפטיים יש בה כדי להסביר מדוע המועצה לא קזזה את הסכום האמור מלכתחילה. סבורני, כי לא די באמור לעיל בכדי לתמוך בטענתו של עמר לפיה המועצה מנהלת רישום מבולבל אשר אינו משקף את המצב העובדתי ואשר לא ניתן להסתמך עליו. מעדותו של טויטו עולה, כי לאחר שהסוגיה הועלתה בפני
המועצה היא ערכה בדיקה מקיפה בנדון. עמר לא הצביע על סכומים נוספים אשר נכללו במסגרת התובענה בה עסקינן על אף שנכללו בהליך קודם.


הנה כי כן, במהלך התקופה אשר עמר שכר את הנכס נשוא התובענה, הוא נחשב כמחזיק הנכס ועל כן חייב לשלם למועצה מיסים בגין נכס זה. מצאתי, כי אין ממש בטענתו לפיה הוא לא עשה שימוש בנכס. לא עלה בידו להוכיח, כי הסיווג לפיו חייבה אותו המועצה הינו חיוב שגוי. הרשומות עליהן מסתמכת המועצה לשם הוכחות חובו של עמר הינן רשומות מוסדיות וככאלה די בהן לשם הוכחת אמיתות תוכנן. עמר לא הציג כל חוות דעת נגדית הסותרת את רישומי המועצה באשר לחובו כלפיה.


מנספח ב' לת/1 עולה, כי יתרת חובו של גלעד למועצה עמדה על סך 300,863 ₪, כאשר זהו אף סכום התביעה נכון ליום 6.4.2009. סכום זה משוערך להיום הינו 344,414 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 22,959 ₪ נכון ליום 6.7.03, משוערך להיום, הסכום הינו 35,797 ₪.


בנסיבות אלו, התביעה אשר הוגשה נגד הנתבעת נדחית ואילו התביעה שהוגשה כנגד הנתבע מר גלעד עמר
מתקבלת. אני מחייבת את הנתבע לשלם למועצה – התובעת סך של 308,617
₪ בגין חובו כלפיה, בשל החזקתו בנכס נשוא התובענה לתקופה הרלוונטית. אני מחייבת את הנתבע בנוסף בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 25,000 ₪. בנסיבות העניין ולאור העובדה שהנתבע הינו הבעלים היחיד של הנתבעת ושני הנתבעים נעזרו בשירותיו של אותו עורך דין, איני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת, למרות שהתביעה נגדה נדחתה.

הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.



המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום,
ב' כסלו תשע"ב, 28 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 2780-04/09 מ. מ. יסוד המעלה נ' גלעד עמר, דיווה ג.ש. בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/11/2011)