פסקי דין על אכרם רג'בי |

8779/11 עפ     06/12/2011




עפ 8779/11 אכרם רג'בי נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק ע"פ 8779/11



בבית המשפט העליון


ע"פ 8779/11



לפני:

כבוד השופטת ע' ארבל


המערער:
אכרם רג'בי



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.11.11 בת"ק 31643-03-11 שנינה על ידי כבוד השופט ז' הווארי

תאריך הישיבה:
ה' בכסלו התשע"ב (1.12.2011)
בשם המערער:
עו"ד ראפי מסאלחה
בשם המשיבה:
עו"ד אפרת גולדשטיין

החלטה


בפני
י ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) שלא לעכב את ביצוע גזר הדין אשר הושת על המערער בבית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) בת"פ 31643-03-10.

1.
המערער הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גניבה בנסיבות מחמירות; קשירת קשר לביצוע פשע; ובהסעת תושב זר שלא כדין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, קשר המערער קשר עם 7 נאשמים אחרים, חלקם תושבי האזור, לשם גניבת עגלים מרפת "חוף השרון", הנמצאת בסמוך לקבוץ יקום. על פי הנטען בכתב האישום, גניבת העגלים התבצעה בשני שלבים. ראשית נערך על ידי חלק מן הנאשמים סיור מקדים בשטח החווה, זאת לשם לימודו של השטח והאפשרות לחדור לתוכו, ועל מנת לאפשר את ביצוע השלב השני. בשלב השני, הובילו חלק מהנאשמים את העגלים למבנה נטוש בסמוך לרפת והעמיסו אותם על משאית שהביאו למקום.

2.
ביום 23.10.11 גזר בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גופר) על המערער 26 חודשי מאסר בפועל; שתי תקופות מאסר על תנאי; קנס בסך 10,000 ₪ או לחילופין 100 ימי מאסר; וכן פסל את רישיון הנהיגה של המערער למשך 8 חודשים מיום שחרורו מן המאסר. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת העבירות שיוחסו למערער, ועל תרומתו המהותית לביצוען. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שבמקביל לתיק נשוא בקשה זו הוגשו נגדו כתבי אישום נוספים לבית משפט השלום בירושלים, שגם הם עסקו בעבירות רכוש, וגם בהם הודה המערער בעובדות והורשע עובר למתן גזר הדין. לאור שיקולים אלה, ולאחר שנתן דעתו לרף הענישה המקובל בעבירות של גניבת בקר ולעונש שהוטל על נאשמים אחרים בפרשה כמו גם לנסיבותיו האישיות של המערער, גזר בית המשפט את דינו של המערער, כמפורט.

3.
ביום 17.11.11 הגיש המערער ערעור לבית משפט המחוזי נצרת על פסק דינו של בית משפט השלום, בו גם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בהחלטתו מיום 23.11.11 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, תוך התייחסות לשיקולים שנקבעו בפסיקה בנוגע לשאלת עיכוב ביצועו של עונש, ובעיקר בהתייחס לשני שיקולים מרכזיים. ראשית, ציין בית המשפט כי סיכויי הערעור שהגיש המערער אינם גבוהים. במסגרת ערעורו מבקש למעשה המערער לחזור בו מהודאתו, שכן לטענתו לא הבין כראוי את הסדר הטיעון שעליו חתם. לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את השתלשלות האירועים עד לחתימתו של המערער על הסדר הטיעון וגם לאחריה, הגיע לכלל מסקנה כי הסיכוי שבמסגרת הערעור יותר למערער לחזור בו מהודאתו הוא נמוך; שכן המערער היה מיוצג על ידי עורך דין שהינו דובר השפה הערבית, המערער אישר במילותיו שהבין את עובדות כתב האישום המתוקן והודה בכל עובדותיו, וכי העלה לראשונה את הטענה שהודה במעשה שלא עשה לאחר שנגזר דינו, לאחר יותר מחצי שנה מאז הודה. שנית, סבר בית המשפט כי מאחר שעונש המאסר שהוטל על המערער הינו ממושך יחסית, ומכיוון שהדיון בערעורו נקבע ליום 17.1.12, אין הצדקה לעכב את תחילת ריצוי עונשו של המערער. יחד עם זאת, דחה בית המשפט את ביצוע גזר הדין עד ליום 20.11.11, וזאת על מנת לאפשר למערער להינשא לחברתו. על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע העונש הוגש הערעור שבפני
י.

4.
טענתו המרכזית של המערער המצדיקה לשיטתו את עיכוב ביצוע העונש נוגעת לסיכויי הערעור. בערעור שבפני
י טוען בא כוחו של המערער כי סיכויי הערעור טובים הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לעונש החמור, לשיטתו, שהושת על המערער. לטענת בא כוח המערער, מרשו הודה בעובדות כתב האישום מכיוון שרצה להשתחרר ממעצר בגין הפרת תנאי מעצרו ומחילוט העירבון שהופקד, וכן עקב חוסר ידיעתו את השפה העברית שבה התנהלו ההליכים בעניינו. כן נטען במהלך הדיון שנערך בפני
י כי סנגורו של המערער בערכאה הדיונית לא הבהיר לו שהוא מודה בעובדות כתב האישום המייחס לו עבירת גניבה. כל שהוסבר לו, לפי הטענה, הוא שכתב האישום המתוקן מייחס לו עבירה של החזקת סמים ועבירה של הסעת תושב זר שלא כדין. לבסוף, טוען בא כוח המערער כי העונש שהושת עליו הוא קיצוני וחורג ממתחם הסבירות בנסיבות המקרה.

5.
בתשובה לטענות אלו, טענה באת כוח המשיבה כי המערער היה מיוצג בבית המשפט על ידי עורך דין שהינו דובר השפה הערבית בעת שהודה; וכי המערער אישר שהבין את עובדות כתב האישום בהן הודה; עורך דינו אישר שהסביר למערער את עובדות כתב האישום ושבית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 31.3.11). בנוסף טוענת באת כוח המשיבה כי עברו כ-7 חודשים מיום שניתנה הכרעת הדין על ידי בית משפט השלום בעניינו של המערער ועד ליום מתן גזר הדין, אשר במהלכם לא השמיע המערער כל טרוניה על כך שלא הבין את עובדות כתב האישום בהן הודה, אלא טען זאת לראשונה רק לאחר שנגזר דינו. בנסיבות אלו, לשיטת המשיבה, הסיכוי שבית המשפט יאפשר למערער לחזור בו מהודאתו הינו נמוך. עוד הוסיפה המשיבה כי מטענות בא כוח המערער ניתן להסיק שהוא למעשה טוען טענת כשל בייצוג, וכי לשם דיון בטענה זו היה על המערער לצרף את עמדת בא כוחו שייצגו דאז. יצוין, כי בתשובה לכך טוען בא כוח המערער כי עורך דינו הקודם של המערער נמצא בימים אלה בחו"ל ולא ניתן היה להשיג את תגובתו.

6.
לאחר שבחנתי את הבקשה, שמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את טענות הצדדים והחומר שבפני
ו בקפידה, ויישם כהלכה את השיקולים הרלוונטיים לעיכוב ביצוע של גזר דין. כידוע, נקודת המוצא הינה כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר יחל בביצועו המיידי, וככלל, אין בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין (ראו למשל: ע"פ 8397/10
זועבי נ' מדינת ישראל

פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 28.11.2010)). בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש עליו לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפתו היעילה של הדין הפלילי ובהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה, ובין הצורך להימנע מפגיעה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד שמאסרו היה בלתי מוצדק, או אם יוחלט להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו (ראו: ע"פ 111/99
שוורץ נ' מדינת ישראל
,
פ"ד נד(2) 241, 270 (2000) (להלן:
פרשת שוורץ
)). השיקולים המנחים את מלאכת האיזונים נפרשו בפרשת
שוורץ
, בה נמנו, בין היתר, השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי ונסיבותיו האישיות של הנידון.

7.
מיישום שיקולים אלה בנסיבות המקרה דנן עולה המסקנה כי אין הן מצדיקות חריגה מנקודת המוצא לפיה יבוצע העונש באופן מיידי. נוסף על שיקולי ההרתעה, האפקטיביות והשמירה על אמון הציבור במערכת המשפט, המהווים חלק מן האינטרס הציבורי בביצועו המיידי של גזר הדין – קיים כאמור גם ההיבט של הרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה. חומרתן של עבירות רכוש אמנם לא נמצאת ברף הגבוה של העבירות בספר החוקים, אולם כבר נפסק שעבירות רכוש המבוצעות בשיטתיות ובתחכום הן עבירות חמורות המסכנות את הציבור (ראו בשינויים המחייבים: בש"פ 5431/98
פרנקל נ' מדינת ישראל

, פ"ד נב(4) 268, 272 (1998)), קל וחומר כאשר עסקינן בגניבה של עגלים המשמשים לפרנסת בעליהם. כמו כן, נסיבות ביצוען של העבירות בהן הורשע המערער, והתחכום הרב שאפיין אותן, הכולל תכנון ותיאום מדוקדק בין 8 חברי כנופיה אשר לכל אחד מהם תפקיד מהותי בתוכנית אותה קשרו יחדיו כל אלה, מלמדים על מסוכנותו של המערער.


אף השיקול הנוגע לסיכוי הערעור מטה את הכף לדחיית הבקשה. הערעור שהגיש המערער מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. עיון בהודעת הערעור שהגיש המערער, מעלה כי מבקש הוא למעשה לחזור בו מהודאתו בבית משפט השלום. עיון בפרוטוקול בית משפט השלום והשתלשלות העניינים מאז הודה המערער, והשלב המאוחר בו הועלתה הבקשה לחזרה מן ההודאה, מוביל למסקנה כי אף אם הסיכוי שיותר למערער לחזור בו מהודאתו אינו בלתי אפשרי – עדיין נראה שהסיכוי שכך יקרה הוא נמוך יחסית. באשר לערעור על העונש, דומני שניתן לומר כי אף מבלי להיכנס לשאלת משך המאסר שהוטל, ואף אם יתקבל הערעור בכל הנוגע לחומרת העונש, אין זה סביר שעונש המאסר יבוטל כליל.


אף השיקול בדבר משך המאסר שהושת על המערער והשיקול בנוגע לחשש להימלטות מן הדין מובילים לדחיית הבקשה. בגין המעשים בהם הודה והורשע, הושת על המערער עונש מאסר בן 26 חודשים. הדיון שנקבע לערעור אותו הגיש המערער נקבע ליום 17.1.2012. נוכח משכה של תקופת מאסר זו, והמועד הקרוב שנקבע לדיון בערעור, איני סבורה שהחשש שהעלה המערער, כי ישלים את תקופת המאסר בטרם יתברר הערעור באופן שייפגע ביכולתו האפקטיבית לממש את זכות הערעור, הינו חשש ממשי; שכן כאמור, אין זה סביר שעונש המאסר יבוטל כליל גם אם יתקבל הערעור בכל הנוגע לחומרת העונש. לצד זאת, כבר צוין לא אחת כי תקופת מאסר ממושכת מקימה חשש מסוים כי אם יעוכב ביצוע העונש ינסה הנידון להימלט מן הדין אם ייכשל בערעור (הלכת
שוורץ
, בעמ' 278). אמנם בעניינינו לא מדובר בתקופת מאסר מאוד ממושכת אך חשש זה מקבל משמעות נוכח העובדה כי המערער הפר בעבר את תנאי מעצרו.


עוד יצוין כי במקביל לתיק נשוא הערעור הוגשו כנגד המערער כתבי אישום נוספים המייחסים לו עבירות רכוש, שגם בעובדותיהם הודה המערער והורשע עובר למתן גזר דינו בבית משפט השלום.
לפיכך, גם בעובדה זו יש כדי להוות משקל נוסף כנגד עיכוב ביצוע העונש.


הנה כי כן, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער ונסיבות ביצוען; עברו הפלילי; תקופת המאסר הממושכת שנגזרה עליו; הפרת התנאים המגבילים שנקבעו; וטיב הערעור וסיכוייו – הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן גובר האינטרס הציבורי בביצוע המיידי של גזר הדין על האינטרס הפרטי של המערער בעיכוב ביצוע העונש.


לאור האמור, הבקשה נדחית. המערער יתייצב לריצוי מאסרו ביום 12.12.11 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט השלום בירושלים. עד למועד זה, יישארו בעינן ההגבלות שנקבעו על ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 23.10.11.


ניתנה היום, י' בכסלו התשע"ב (6.12.2011).




ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11087790_b03.doc
הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 8779/11 אכרם רג'בי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/12/2011)