פסקי דין על אמיל זקנון | פסקי דין על הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

4879-10/08 א     01/12/2011




א 4879-10/08 אמיל זקנון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחיפה

ת"א 4879-10-08 זקנון נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ




בפני

כב' השופטת
אילת דגן

התובע
אמיל זקנון
ת.ז. 021107685


- נ ג ד -

הנתבעת
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ



פסק דין


התביעה וטענות הצדדים

1.
התובע, יליד 28/09/37, נהג מונית בעברו, עותר לחייב את הנתבעת בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 14/06/04 בעת עבודתו, שעה שרכב צד ג' פגע במונית בה נהג.

2.
התובע איבד את ההכרה בתאונה, נחבל בכל גופו, נגרם לו דימום בראש, שברים בצלעות, שבר מרוסק בסקפולה השמאלית וקונטוזיה ריאתית.
התובע הובהל ממקום התאונה לבית-חולים זיו בצפת, ולאחר מכן הועבר לבית-חולים רמב"ם, שם אושפז עד ליום 23/06/04.
לאחר מכן, אושפז התובע בבית-חולים בני ציון מיום 24/06/04 עד 7/07/04 בשיקום אורטופדי, כדי לטפל בהגבלה בטווחי תנועת כתף ובבעיות שיווי משקל.

3.
המוסד לביטוח לאומי קבע ביום 30/05/06 נכות בשיעור 20% כתוצאה מהתאונה.
על החלטה זו הוגש ערעור ונקבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 93%.
הואיל ועסקינן בתאונת עבודה מחייבת הקביעה בתביעה שבפני
י.

4.
לטענת התובע, מאז התאונה הוא לא מתפקד והפסיק לעבוד. לטענתו, עובר לתאונה עבד כנהג מונית באופן עצמאי בקו קבוע גוש-חלב צפת וכן בכל שאר חלקי הארץ, והכנסתו הסתכמה בכ-8,000 ₪ לחודש. אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד ולהפעיל את המונית עוד שנים רבות.

התובע מסתמך בטענתו ביחס להפסד השכר בסך 8,000 ₪ לחודש, על חוו"ד רואה חשבון, מר עזיז נור. בחוות דעתו (ת/1) קובע המומחה כי ההכנסות המוצהרות של התובע למס הכנסה נמוכות מאוד ואינן סבירות. לדעתו, הכנסה נקיה לאחר ניכוי הוצאות לחודש הייתה צריכה להיות בסביבות 7,800 ₪ לחודש, לפי חישוב של 300 ₪ ליום * 26 ימים בחודש. (בחקירתו בבית המשפט דיבר על פדיון שבין 250 ל-300 ₪ ליום). בהערכתו זו הוא מסתמך, בין השאר, על קווי ההנחיה הכלכליים לבחינת סבירות ההכנסה של המחלקה הכלכלית ברשות המיסים, על תקצירי השומות לשנים 2000-2004 ועל הידע והנסיון שלו, לפי הטענה, בענף המוניות.

התובע מבקש לפצותו גם בגין הזקקות לעזרת צד ג', הוצאות ונסיעות.
5.
הנתבעת מודה בעצם התאונה, ברם כופרת בנזקים הנטענים. לטענתה, הועדה הרפואית לעררים מטעם המל"ל שדנה בעניינו של התובע ביום 04/06/08 ציינה כי לתובע תחלואה קשורת גיל שאינה מיוחסת לחבלה משנת 2004. למרות זאת, באופן תמוה, קבעה כי לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 93%, החל מיום 10/05/09.
לטענת הנתבעת, כבר עובר לתאונה היה לתובע עבר תחלואתי ותאונתי עשיר.
הנתבעת טוענת כי השתכרותו של התובע עובר לתאונה לא עלתה על 1,750 ₪ וכן כי הואיל והתובע היה בן 67 בעת התאונה, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד בשים לב לגילו ותחלואיו ללא קשר לתאונה שהעיבו על תפקודו וכושר השתכרותו.

דיון והכרעה

מצב רפואי ותפקודי

6.
עצם התאונה לא שנוי במחלוקת, וכך גם שיעור הנכות שנקבע ע"י המל"ל ומחייב בתיק זה בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, הגם שסעיפי הנכות נובעים ברובם, כפי שקבע המל"ל, מגילו המתקדם של התובע.

אין חולק כי נכותו של התובע מורכבת מ-70% בגין אי שליטה על מתן שתן, 50% בגין אפרקסיה בהליכה ו-50% בשל הפרעות קוגניטיביות.

7.
לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא מהמל"ל בגין התאונה מיום 15/06/04 ועד 10/09/04 (כ-3 חודשים), כאשר בתקופה זו שולמו לו דמי פגיעה.

8.
התובע העיד בפני
והתרשמתי כי מדובר באדם מבוגר (כבן 74 ביום מתן העדות), מוגבל בתנועותיו, יושב בכסא גלגלים, לא מסוגל לקרוא בשל בעיות הנובעות, ככל הנראה, ממחלת הסוכרת, ושאין להן קשר לתאונת הדרכים. התובע התקשה במתן עדותו, וההגבלות הקוגניטיביות באו לידי ביטוי באופן מאוד ברור בעדותו.

9.
מהתיעוד הרפואי עולה כי בחודש דצמבר 2006, לאחר התאונה, עבר התובע אוטם לבבי ולאחריו עבר צנתור.
בחודש ינואר 2007 עבר ניתוח מעקפים על רקע מחלת לב איסכמית וכן אשפוזים נוספים בגין מחלת הלב. (ראה תיק מוצגים נ/4).

אשר לתחלואיו ותאונותיו עובר לתאונה מושא התביעה, מהתיק הרפואי עולה כי התובע סובל מסוכרת משנת 1986 עם פגיעה באברי מטרה (רשתית, פגיעה כלייתית), יתר לחץ דם ואנמיה.
בחודש פברואר 1988 נפגע בתאונת דרכים עם חבלה בברך שמאל וגב תחתון.
בחודש מרץ 1995 נפגע בתאונת דרכים שבעקבותיה התלונן על כאבי גב, צוואר, כתף וברך ימין.
ביום 10/02/00 נפגע בתאונת דרכים ואחריה התלונן על כאבי גב וצוואר.
ביום 27/05/04 (כשבועיים לפני תאונת הדרכים מושא התיק), נבדק בחדר מיון לאחר תאונת דרכים שארעה יומיים קודם, וגם שם צוינו תלונות בדבר כאבי ראש, צוואר וגב.

10.

מצב רפואי זה כמתואר לעיל עובר לתאונה לא מתיישב עם טענה לפיה עובר לתאונה היה התובע בבריאות מלאה וכושר עבודה מלא, ולא מתיישב עם המסקנה לפיה הנכות התפקודית נובעת כל כולה מהתאונה.

גובה הנזק

הפסד שכר לעבר

11.

מעיון בנתוני המל"ל (נ/7) עולה כי הכנסת התובע ברבע השנה שקדמה לפגיעה עמדה על 5,223 ₪, היינו ממוצע חודשי של 1,741 ₪ לחודש.
מתוך תקציר שומה לשנים 2000-2004 (נ/3), עולה כי ההכנסה מהעסק לשנת המס 2000 עמדה על 20,117 ₪ (מחזור חודשי ממוצע של 1,676 ₪); בשנת 2001 עמדה על 26,208 ₪ (מחזור חודשי ממוצע של 2,184 ₪); בשנת המס 2002 עמדה על 19,011 ₪ (מחזור חודשי ממוצע של 1,584 ₪); בשנת 2003 על סך 8,671 ₪ (מחזור חודשי ממוצע של 565 ₪); בשנת 2004, היא שנת התאונה, הצהיר התובע על מחזור עסקי שנתי של 27,894 ₪ (מחזור חודשי ממוצע של 2,325 ₪).

12.

התובע מבקש כאמור להעמיד את בסיס ההשתכרות על סך 8,000 ₪ לחודש בהתבסס על חוו"ד רואה חשבון מטעמו. בסיס זה עומד בסתירה לדווח שמסר במהלך השנים לביטוח לאומי ומס הכנסה כפי שפורט לעיל, ונשאלת השאלה מהו בסיס השכר שצריך בית המשפט לקחת בחשבון, האם הדווחים שנמסרו בזמן אמת, או הטענה המאוחרת הנגועה באינטרס לקבל פיצוי גבוה יותר, לפיה הדווחים לרשויות המס היו כוזבים ויש לקבוע כבסיס את ההכנסות הלא מדווחות.

13.

הלכה היא כי העקרון בדבר החזרת המצב לקדמותו, העומד בבסיס הפיצוי בנזיקין, מחייב לבחון את ההכנסה בפועל עובר לתאונה, גם אם זו אינה תואמת את ההכנסה המדווחת וראה לדוגמא ע"א 2664/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח צוקרניק [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.12.06) וכן ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד י"ז 2400, שם נקבע כי רשאי הנפגע לסתור את דיווחיו לרשויות המס, אם עלה בידיו להביא "ראיות שהן נעלות מכל ספק" על גובה הכנסתו האמיתית.


14.

הפסיקה המאוחרת מעלה הרהורים לגבי צדקת ההלכה תוך העלאת השאלה שמא ראוי להפעיל את דוקטרינת ה"השתק השיפוטי" במקרים המתאימים.
ויפים הדברים שנאמרו ע"י כב' הש' עמית בת.א (חי') 355/07 המנוח נ' פלוני (ניתן ב-13/9/09) [פורסם בנבו], "
נקודת המוצא היא, שהדיווח שהגיש הניזוק הוא בבחינת הודאת בעל דין או ראיה חזקה לגבי גובה הכנסתו. הנטל לסתור ראיה זו, גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" – ע"א 5794/94
אררט נ' בן שבח,
פ"ד נא(3), 489 (1995)
...
... גם כאשר הכנסתו הלא-מדווחת של הניזוק הוכחה לבית המשפט ב'אותות ובמופתים', אין להתחשב במלוא ההכנסה שהוכחה. זאת, נוכח הסיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתם של רשויות המס, והיה צפוי ללקות ב"עשר מיתות בית דין", החל מפסילת ספרים ושומה לפי מיטב השפיטה, דרך קנסות למיניהם וכלה בהליכים פליליים - ת.א (חי') 249/99 לעיל; פסק דיני בת.א. (חי') 1373/99 שחוק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.8.2002) וכן בת.א. (חי') 5140/00 אורפלי נ' ג'ורבאן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.4.05); פסק דינו של השופט שפירא בת.א. (מחוזי ירושלים) 5087/03 פלונית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.3.07); פסק דינו של השופט שטרוזמן בת.א. 8/88 (ת"א) חנה קלפנר נ' המגן, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22.6.1992)...
...לכך יש להוסיף שיקולים של תקנת הציבור ואת הכלל לפיו חוטא לא יצא נשכר וממעשי עוולה לא תצמח תביעה...
...מי שמעלים הכנסות צריך לקחת בחשבון כי בעת "צרה וצוקה נגע ומחלה", לא יתאפשר לו לפשוט ידו לקופת הציבור, לאחר שמשך שנים מנע מקופת הציבור את המגיע לה בתשלומי מס כדת וכדין. מנגד, ניתן לטעון כי קופת הציבור אינה קופתה של חברת הביטוח, ומה לה להתעבר על ריבה של הקופה הציבורית. אלא שלא האינטרס של חברת הביטוח הוא שעומד נגד עיננו אלא טוהר ההליך השיפוטי. בהקשר זה, ייתכן כי יש מקום להרחיב תחולת הדוקטרינה של השתק שיפוטי, לא רק על הליכים שהתנהלו בפני
בית המשפט, אלא גם על הצהרות שניתנו על ידי בעל דין לרשויות מוסמכות על פי דין
.

בע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 16.8.09) נאמר על ידי כב' השופט ריבלין: "
אוסיף רק כי חלקי עם הקוראים לנהוג זהירות יתרה בטענות בדבר הכנסות לא מדווחות בתביעות נזיקין; הדברים נאמרים ככלל, מעבר למקרה הנוכחי. דומה הדבר במידה מסוימת להשתק שיפוטי, מקום שאל מול רשויות מדינה מסוימות מוצג מצג אחד, ובהליך שיפוטי - למרבה הצער בנסיבות עצובות - מוצג מצג אחר; גם אם המציאות האנושית אינה זרה לכגון דא, הדבר אומר דרשני, ומצדיק - כאמור - בדיקה מוקפדת על-ידי בתי המשפט הדיוניים
".

15.

חרף כל האמור לעיל יש לזכור כי נקודת המוצא על פי ההלכה דהיום, מעוגנת עדיין בכלל הבסיסי של השבת המצב לקדמותו, באופן שאין לחסום את דרכו של התובע להוכיח את הכנסתו עובר לתאונה, ברם תוך שיש להקפיד עמו בנטל הראיה הגבוה המוטל עליו בנסיבות הטענה לדווח כוזב בזמן אמת.

16.

ומהפסיקה לעניננו; הראיות שהובאו על ידי התובע לא היו מספיקות כדי להעמיד את בסיס השכר על 8,000 ₪ כפי שהוא טוען היום ולהלן אפרט.

17.

הראיות היחידות שהוגשו כאמור מלמדות על הכנסה בשיעור ממוצע של כ- 1,750 ₪ לחודש. התובע לא מצא להגיש ראיות דוגמת ספרי קבלות, חשבוניות, פנקסי הנהלת חשבונות וכד', יומן נסיעות (שהתובע הודה שניהל- עמ' 11 לפרו' ש' 9-12) ודפי חשבון של הבנק שיעידו על הכנסות מעבר למוצהר. המנעותו מכל הללו פועלת מבחינה ראייתית נגדו וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

18.

חוות-הדעת של המומחה מטעמו היא תיאורטית גרידא אם לא סתמית ממש. המומחה הודה בחקירתו הנגדית שכלל לא שוחח עם התובע ולא ביקש לקבל ממנו פרטים אודות השתכרותו האמיתית, לא ביקש לקבל יומני נסיעות, פנקסי מע"מ, ספר הנהלת-חשבונות, ואפילו לא ידע לומר אם התובע היה שכיר או עצמאי, באיזה סוג רכב מדובר, מה הוצאות הדלק החודשיות, האם המונית צרכה בנזין או סולר, מה הוצאות הביטוח, מה סוג ושנת הייצור של המונית כדי שניתן יהיה לדעת מה שיעור וגובה הפחת. הוא אף לא ידע לומר אם התחשיב מתבסס על מוניות בשרות מיוחד או על מוניות בינעירוניות. הוא אף לא ידע לומר מה מכלל הנסיעות היו נסיעות עסקיות ומה היו נסיעות פרטיות, כפי שגם לא ידע לומר מה מכלל הנסיעות הן נסיעות סרק, דהיינו נסיעות שמבצע נהג המונית במהלך העסק ללא נוסע.

המומחה כתב בחוות-דעתו שהוא מסתמך על קווי הנחיה כלליים לבחינת סבירות ההכנסה של המחלקה הכלכלית ברשות המיסים, ומשהתבקש להציג את אותם קווי הנחיה, הגיש את המסמך שכותרתו "מוניות בשרות מיוחד" וסומן נ/1 ואת המסמך שכותרתו "מוניות בינעירוניות" שסומן נ/2. הקריטריונים ביחס לכל ענף מבין אלה שונים.
קווי הנחיה אלו קובעים כי על מנת לקבוע את ההכנסה יש לבחון מה הקילומטרז' שנעשה ועליו לבסס את התחשיב.
לפי נ/2, את סך הקילומטרז' שעושה מונית במהלך השנה ניתן לקבל במספר דרכים:
על פי ספרי הנישום, לפי ביקורות ניהול ספרים, לפי תצרוכת דלק במהלך השנה.
המומחה לא בדק אף פרמטר מכל הפרמטרים לעיל, ולכן קביעתו לפיה לנהג מונית יש הכנסה יומית של בין 250 ל- 300 ₪ (ובסך הכל בין 6,500 ל- 7,800 ₪ לחודש) היא קביעה שרירותית, תיאורטית, שאין לה אחיזה בתשתית הראייתית הצריכה לעניין בתיק זה, ומכל מקום מדובר על מחזור (פדיון) ולא על רווח נטו לאחר מס.

19.

לא מיותר להדגיש כי גם היום, במגבלותיו, וללא קשר להן, מפיק התובע הכנסה חודשית מהמונית בשל השכרתה בסך-1,500 ₪ לחודש, כך על פי עדותו (עמ' 11 לפרו' ש' 24-27), כלומר ההשכרה אינה תלוית מצב בריאות שלו וההכנסה דומה למה שדווח בעבר.

20.

לסיכום, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהשתכר למעלה מהמדווח לשלטונות המס. לפיכך יש להעמיד את הכנסתו החודשית של התובע על-סך 1,750 ₪ בערכים נומינלים. (2,100 ₪ משוערך ליום כתיבת פסק הדין).

21.

אין חולק כי התובע שהה באי כושר משך תקופה של 3 חודשים, ואני אף נכונה להניח שחרף העדר אישורים לתקופה נוספת, הוא היה מוגבל תקופה ארוכה יותר בעקבות התאונה. עם זאת, לאור מצבו הרפואי הכללי עובר לתאונה ולאחריה, לפיו לקה באוטם שריר הלב בשנת 2006 ועבר ניתוח מעקפים בשנת 2007 ואושפז מס' פעמים, לאור התקדמות מחלת הסוכרת באופן שפגעה ביכולת הראיה, פגיעה כלייתית יתר לחץ דם ואנמיה ענינים הכורכים בהכרח פגיעה ביכולת לשמש נהג, נכון יהיה לקבוע (באופן המיטיב עם התובע), כי ללא קשר לתאונה לא נראה סביר שהתובע יכול היה לעבוד אחרי גיל 69.

בהתאם, אמנם לתובע אישורי כושר על 3 חודשים בלבד ברם, והגם שחלק מנכותו התפקודית קשורה לשאר תחלואיו דוגמת אשפוזים עקב בעיות הלב, נכון יהיה לפצותו בגין הפסד מלא מיום התאונה לתקופה של שנתיים (עד גיל 69) ובסך הכל 50,400 ₪ (2100 * 24 חודשים).

הפסד כושר השתכרות לעתיד

22.

הואיל וקבעתי כי לא סביר שהתובע היה עובד אחרי גיל 69 והואיל והוא כיום בן 74, הרי שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

23.

אין טענה לעזרה בשכר. בפועל וכפי שהוכח מקבל התובע ביחד עם רעייתו סיוע מביטוח לאומי בהיקף של כ-16 שעות שבועיות, ובממוצע שעתיים ליום. על פי עדותו, העזרה מתבטאת בלבישה, רחצה, נקיון ובישול.
לא הובאה עדות של מאן דהו המעניק לו סיוע כזה או אחר באופן יום יומי ולא הובאה עדות כי הוא נזקק לתוספת עזרה שלא מקבל. עם זאת אין ספק כי בתקופה הראשונה שלאחר התאונה ונוכח פגיעתו נזקק התובע לעזרה מוגברת, עזרה שהגיש לו בנו, לפי הטענה, ושאף נאלץ לקצץ בעבודתו כדי להעניק את הסיוע. הטענה לא כומתה לסכומים ריאלים שניתן לפסוק, אך מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 40,000 ₪.




הוצאות ונסיעות

24.

מדובר בתאונת עבודה שההוצאות מכוסות ומשולמות ע"י המל"ל. כמו כן, מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בקבלות או בראיות טובות אחרות. אלה לא הומצאו. עם זאת, מקובל עלי כי לא כל קבלה נשמרה וכי נעשו במשך השנים נסיעות להבאת התובע לטיפולים ע"י צדדים שלישיים שבגינם יש מקום לפצות את התובע. לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי את להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ברכיב זה לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪

כאב וסבל

25.

כאב וסבל לפי 93% נכות בתוספת 23 ימי אשפוז כולל ריבית ובניכוי גיל, עומד על 157,535 ₪.

26.

סך הפיצוי המצטבר בהתאם לסעיפים 21-25 עומד על 257,935 ₪.

ניכויים

27.

אין מקום לניכוי של גמלת סיעוד בעבר ובעתיד זאת הואיל והגמלה שוות ערך לסיעוד שהוא נזקק ומקבל בפועל ושימשיך לקבל עד סוף ימיו, ושבגינו לא פסקתי פיצוי נוסף (מעבר לתקופה הראשונית שהוענקה מעבר לסיוע המל"ל).
יש אפוא לנכות רק את תגמולי העבר בגין דמי פגיעה ומענק נכות מהוון בסך 53,820 ₪ ששולמו ביום 2/5/10. סך זה משוערך ליום כתיבת פסק הדין עומד על 80,673 ₪.

28.

הפיצוי לאחר ניכוי המל"ל עומד על 177,262 ₪.

29.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 177,262 ₪. הנתבעת תשפה את התובע באגרה בה נשא עם פתיחת הליך, תשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 26,731 ₪ ובנוסף תשא ביתרת אגרה.

ניתן היום,
ה' כסלו תשע"ב, 01 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 4879-10/08 אמיל זקנון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 01/12/2011)