פסקי דין על עז' המנוח בכרי מוסטפא ז"ל | פסקי דין על אחמד בכרי | פסקי דין על מוחמד בכרי ואח' | פסקי דין על עז' המנוח ג'ריס מוסא ז"ל | פסקי דין על ג'ריס סח'י מוסא | פסקי דין על ג'ריס חנא מוסא ואח' |

29221-01/10 א     07/12/2011




א 29221-01/10 עז' המנוח בכרי מוסטפא ז"ל, אחמד בכרי, מוחמד בכרי ואח' נ' עז' המנוח ג'ריס מוסא ז"ל, ג'ריס סח'י מוסא, ג'ריס חנא מוסא ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 29221-01-10 מוסטפא ז"ל ואח'

נ' מוסא ז"ל ואח'




התובעים
1.
עז' המנוח בכרי מוסטפא ז"ל
2.
אחמד בכרי
3.
מוחמד בכרי
4.
מחמוד בכרי
5.
חסן בכרי
6.
זהרה בכרי
7.
עאישה בכרי
8.
איברהים בכרי
9.
אסמאעיל בכרי
10.
יאסין בכרי


נגד

הנתבעים
1.
עז' המנוח ג'ריס מוסא ז"ל
2.
ג'ריס סח'י מוסא
3.
ג'ריס חנא מוסא
4.
ראדיה ג'יריס (המנוח)
5.
עיסא פדעוס
6.
סמיח פדעוס
7.
סועאד מוסא ג'ריס
8.
זהר מוסא ג'ריס
9.
מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל



פסק דין


1.
לפני שתי בקשות
לסילוק התובענה שבת.א. 29221-01-10 על הסף:


הבקשה מס' 5 הוגשה על ידי כל הנתבעים זולת מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל (הנתבעת מס' 9);

הבקשה מס' 8 הוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

2.
כתב התביעה המתוקן והסעדים המבוקשים בו

א.
התובעים הם יורשיו של המנוח מוסטפא בכרי ז"ל אשר נפטר ביום 6.6.1992 (צו הירושה צורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן).

ב.
התובעים טענו כי ביום 15.5.1950, או במועד הסמוך לכך, חתמו אביהם המנוח, מוסטפא בכרי ז"ל ואביהם המנוח של הנתבעים מוסא ח'ליל ג'רייס ז"ל על הסכם אריסות לעיבוד וחלוקת המקרקעין הידועים כגוש 18984 חלקה 99
מאדמות העיר כרמיאל (להלן – "המקרקעין") שבבעלות המנוח מוסא ח'ליל ג'רייס (להלן – "ההסכם"; העתק מן ההסכם, הכתוב בערבית בכתב יד, צורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן ותרגום המסמך לעברית צורף כנספח ד').

מפאת חשיבות ההסכם אצטט אותו להלן במלואו. אך קודם לכן הערה: בנוסחו המתורגם
של ההסכם, נספח ד' לכתב התביעה, נרשם בטעות כי שמו של הצד השני להסכם הוא מוסטפא חליל ג'רייס בעוד שהשם הנכון שכתוב בהסכם נספח ג' הוא מוסא חליל ג'רייס.

להלן נוסח ההסכם:


"הוסכם בינינו אנו צד א' וצד שני כדלקמן:

צד א' מוסטפא איברהים בכרי

צד ב' מוסטפא חליל ג'רייס

ושניהם תושבי כפר בענה נפת עכו.

1.
הואיל וצד שני הבעלים של חלקת אדמה במקום בשם "ג'למיט כברה" מתוך אדמות הכפר בענה הגובלת מזרחה – איליאס חאזן, מערבה – עיסא יוסף, צפונה – עצי זית לדיר אל אסד ודרומה- מוסא חליל ג'ריס מסר אותה לצד א' בהתאם לתנאים כדלקמן:

2.
צד א' קיבל לידיו מצד ב' את חלקת האדמה המאוזכרת בסעיף 1 בהתאם לגבולותיה ומתחייב לצד שני שייטע בה עצי זית וכיוצ"ב ויבצע כל מה שמתחייב לשיפורה כגון גדרות אבן וחרישתה 3 פעמים כל שנה וכל הקשור לתחזוקתה הנדרשת, מבלי שידרוש הצד הראשון דבר. ולא ישלם הצד השני גרוש אחד תמורת העבודה וכיוצ"ב, רק הצד הראשון מחוייב בה.

3.
צד אחד מבטיח לצד שני, שבאם יעזוב ו/או ינטוש את האדמות לעיל, לאחר שנטע בהם את העצים והשקיע בהם, יהיו אשר יהיו השקעותיו, לא מגיע לו תמורת השקעותיו מצד שני לא הרבה ולא מעט. והוא ימסור הקרקע לצד השני בלי מינימום טענות.

4.
על הצד השני שלא ייקח מהעצים שניטעו, אלא אם הוא שילם מחצית תמורת החרישה, כאשר העצים יניבו פירות.

5.
מתחייב צד שני לצד ראשון כי כל מה שננטע מעצים למיניהם ו/או קציר ו/או גרגרים למיניהם, ייתן צד אחד את המחצית תמורת השקעותיו והמחצית השנייה לצד שני לבדו.

6.
מתחייב צד אחד בחרישה, וישקיע בעצי הזית ויוצ"ב וממקורות הגרגרים, ולא מגיע לו תמורת חלוקת האדמה עד שהעץ האחרון המתורבת יעשה לפחות רטל פרי.

7.
המיסים החוקיים והממשלתיים ואחרים ישולמו ע"י צד שני בלבד, עד עת החלוקה או שיאכל הצד השני מפירות העצים.

8.
אנחנו שני צדדים סוכם בינינו על מה שהוזכר לעיל בהיותנו במצב משפטי שכלי וגופני שלם ובריא ומתוך שהעיסקה מתאימה לנו. בדעה צלולה וללא כפייה חתמנו עליה מרצוננו החופשי.


חתימות
15/05/1950".

הנתבעים הכחישו, בסעיף 8 לכתב הגנתם המתוקן, הן את ההסכם והן את תרגומו. הם טענו כי חתימתו הנטענת של אביהם מזויפת: לדבריהם אביהם היה אנאלפבית ונהג לחתום על מסמכים בטביעת אגודל; לטענתם, אביהם לא הסכים לעיבוד וחלקות חלקת המקרקעין; לטענת הנתבעים, הם עצמם לא ראו את ההסכם ולא שמעו אודותיו מאביהם עד לקבלת התביעה.

ג.
התובעים טענו כי בהתאם להסכם הובטח לאביהם המנוח כי באם יעמוד בתנאי ההסכם הוא יהיה זכאי לקבל מחצית מן המקרקעין נשוא התביעה.


התובעים טענו שלמרות שאביהם המנוח עמד בתנאי ההסכם - חלוקת המקרקעין לא בוצעה בפועל וזאת "(...) גם בשל מות המנוח מר מוסא ח'ליל ג'רייס ז"ל טרם ביצוע החלוקה" (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן).

ד.
המנוח מוסא ח'ליל ג'רייס נפטר ביום 2.10.1978.

הנתבעים 2 - 4, 7 ו- 8 הם יורשיו של המנוח בהתאם לצו ירושה מיום 13.10.2000 (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן).


הנתבעים
5 ו- 6 הם יורשיה של הנתבעת 4 שנפטרה.

ה.
התובעים טענו כי משמצאו את ההסכם המקורי, הם פנו בכתב, באמצעות בא כוחם, לשניים מיורשיו של המנוח ותבעו מהם לכבד את ההסכם (נספח ו' לכתב התביעה). הואיל ופנייתם לא נענתה לא נותרה בפני
הם ברירה אלא להגיש את התובענה דנן.

ו.
ביום 13.5.1957 נרשמה הבעלות במקרקעין לאחר הליכי הסדר באופן הבא – 1/8 ע"ש האפוטרופוס על נכסי נפקדים, 6/8 ע"ש הילנה שחאדה חליל ג'רייס (שהינה אמם של הנתבעים ואשתו של המנוח ונפטרה ביום 1.6.1993) ו- 1/8 ע"ש וורדה חליל חנא ג'רייס (שהינה סבתם של הנתבעים) (נסח רישום עדכני צורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם מנהל מקרקעי ישראל ונסח רישום היסטורי הוגש בדיון ביום 27.3.11).

ז.
ביום 20.3.1959 הועברו 1/8 חלקים מהמקרקעין מידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לידי רשות הפיתוח.

ח.
ביום 13.9.1965 בצעה הנתבעת מס' 9 (מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל) הפקעה של יתרת הזכויות במקרקעין הנ"ל לצרכי ציבור (להלן – "ההפקעה").

ט.
להשלמת התמונה, אוסיף כי הנתבעת מס' 9 טענה כי ביום 17.11.1983 נחתם חוזה סופי לתשלום פיצויים בין המינהל לבין בעלת המקרקעין הילאנה שחאדה ג'רייס (ההסכם לתשלום הפיצויים הוגש במהלך הדיון ביום 27.3.11).

י.
התובעים טענו כי מדינת ישראל הפקיעה זכויות במקרקעין השייכים להם בניגוד לדין. זאת, משום שההפקעה בוצעה ממי שאינם בעלים של כל המקרקעין ומשום שבפועל נשללה מהם זכותם החוקתית להשיג בזמן אמת על הליך ההפקעה. כן טענו כי זכותם לקבל את חלקם בפיצויי
ההפקעה.

יא.
עוד טענו התובעים כי לאור שינוי מטרת ההפקעה וחלוף הזמן ממועד ההפקעה מבלי שבוצעה שום פעולה במקרקעין שהופקעו, הרי שיש לבטל את ההפקעה ולהחזיר את המקרקעין לידי בעליהם המקוריים.

יב.
על שום כל אלה עתרו התובעים בכתב תביעתם המתוקן לסעדים שלהלן:

"(...) להוציא פס"ד שיצהיר כי אכן מגיע לתובעים מחצית מהמקרקעין שבחלקה 99 גוש 18984 הנ"ל, הן מכוח ההסכם העיבוד והחלוקה שבין מוריש התובעים המנוח מוסטפא בכרי לבין מוריש הנתבעים המנוח מוסא ח'ליל ג'רייס ז"ל, כ"כ להצהיר בזה כי ההפקעה שעשתה הנתבעת באמצעות מנהל מקרקעי ישראל/ רשות הפיתוח, מבוטלת הן בשל העובדה שההפקעה בוצעה בזמנו שלא כדין ממי שאינו הבעלים למקרקעין, והן בשל העובדה השנייה שלפיה המקרקעין הנדונה הופקעה לצורכי ולטובת הציבור ... אך ולמרות חלוף זמן ארוך מאז ההפקעה, לא נעשה במקרקעין שימוש אמיתי לטובת הציבור ואו המקרקעין לא נוצלו לצורך המטרה שבשבילה הם הופקעו, ולכן הבעלים הקודמים היינו התובעים, זכאים להחזרתה לבעלותם" (סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן).


3.
נימוקי בקשתם של הנתבעים 1 - 8 (בקשה מס' 5)

א.
הנתבעים 1 - 8 (להלן –"המבקשים") טענו כי דין התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, העדר עילה והיעדר יריבות.

ב.
המבקשים טענו כי עילת התביעה מושתת בעיקרה על הסכם אריסות ו/או הסכם עיבוד ונטיעה אשר נערך, כך על פי הנטען, ביום 15.5.1950. מכאן, שעילת התביעה גם לשיטת התובעים נולדה ביום 15.5.1950.


מאחר ועסקינן במקרקעין אשר עברו הליכי הסדר הרי שבהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – "חוק ההתיישנות") התביעה התיישנה בחלוף 25 שנה, היינו ביום 15.5.1975.


בהקשר זה, הוסיפו המבקשים וטענו כי בהתאם להוראה שבסעיף 18 לחוק ההתיישנות, הסבת הזכויות מאביהם המנוח אליהם אינה משפיעה או משנה את רצף תקופת ההתיישנות.

ג.
עוד טענו המבקשים כי עיון בנסח רישום הזכויות ההיסטורי מעלה כי בתום הליכי ההסדר המקרקעין נרשמו על שם אמם וסבתם וכי הרישום התבצע ביום 13.5.1957.


מכאן, שבכל מקרה הסכם האריסות אינו יכול להקנות לאביהם המנוח של התובעים זכויות כלשהן במקרקעין שכן אלה היו בבעלות אמם וסבתם של המבקשים ולא בבעלות אביהם המנוח.

ד.
המבקשים הוסיפו וטענו כי ההסכם עליו הסתמכו התובעים בתביעתם מזויף.
זאת הואיל ואביהם היה אנאלפבית שלא ידע לכתוב ונהג לחתם בטביעת אגודל.

ה.
עוד טענו המבקשים כי המקרקעין הופקעו ביום 13.9.1965 וכי ההפקעה כשלעצמה מעידה על העדר עילה. כל טענה הקשורה לחלקם הלכאורי של התובעים בפיצוי הכספי שהתקבל לאחר ההפקעה התיישנה גם היא ודינה להידחות.

ו.
על שום כל אלה טענו המבקשים כי דין התובענה להידחות על הסף.

4.
תגובת התובעים לבקשה מס' 5

א.
התובעים טענו כי עיון בהסכם מעלה כי זכותו של אביהם המנוח למחצית הזכויות במקרקעין תקום רק לאחר שעץ הזית הצעיר ביותר שנטע בחלקה יניב לפחות כחמישה ק"ג פרי. מכאן, שזכותו של אביהם המנוח במקרקעין לא קמה לפני שנת 1975, לכל המוקדם.

ב.
באשר לרישום ההיסטורי של הזכויות במקרקעין, טענו התובעים כי מעשה העברת הזכויות מהאב לאשתו ולאמו נגוע בחוסר תום לב משווע ובהיעדר ניקיון כפיים מוחלט.

בהקשר זה נטען כי –

"(...) המנוח הנתבע, מתוך שהוא יודע שהוא עתיד לאבד מחצית מן השטח בעקבות ההסכם עם המנוח התובע, ניצל את הליכי ההסדר של שנת 1957 ע"מ "לאבד את זכויותיו" ולנשל את המנוח התובע מזכויותיו ע"י רישום הזכויות בחלקה ע"ש אשתו ואמו" (סעיף 2 לתגובת התובעים).



מכאן, ולאור השתלשלות הדברים הנ"ל, טענו התובעים כי סעיף 7 לחוק ההתיישנות חל על המקרה דנן ולפיו תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. היינו, יום הדיון האחרון בבית המשפט שאז למדו התובעים על עסקת החליפין שבוצעה עם אשתו של המנוח מתוך המסמכים שהציג המינהל.


מכאן שלטענת התובעים התביעה לא התיישנה ודין הטענה בהקשר זה להידחות.

ג.
באשר לטענת השיהוי, טענו התובעים כי המבקשים לא הוכיחו את התנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה לקבלת טענת השיהוי. לעניין זה, נטען כי המבקשים לא הוכיחו כי השיהוי מהווה ביטוי לוויתור על הזכות או שעקב חלוף הזמן הורע מצבם. עוד הוסיפו התובעים כי הפסיקה מעמידה תנאי חלופי שלישי ולפיו הטענה לא תתקבל מקום שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של היריב.

ממילא, טענו התובעים, הלכה היא שסילוק תובענה שלא התיישנה באמצעות עילת השיהוי היא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד.

5.
להשלמת התמונה, אציין כי בתשובה שהגישו הנתבעים (המבקשים) לתגובתם הנ"ל של התובעים, טענו המבקשים כי "טענות התובעים כי אבי הנתבעים "העביר" את הזכויות לאשתו ולאמו הינה פרי דמיונם של התובעים" (בסעיף 4 לתגובה לתשובה).

ועוד, "מניין לתובעים שלאבי הנתבעים בכלל היו זכויות בחלקה 99 נשוא התובענה, (...)" (בסעיף 2).


ולבסוף נטען כי –

"(...) התביעה הוגשה נגד הנתבעים כיורשיו של אביהם שכביכול מסר את החלקה 99 הנ"ל למנוח אבי התובעים באריסות בעוד שהאמת כפי שהתגלתה לכולנו כי חלקה זו במקור (בתביעה מקורית בהסדר) ואח"כ ברישום בשנת 57 בתום הליכי ההסדר, ועד להפקעתה, לא הייתה למנוח אבי הנתבעים כפי שהוסבר לעיל" (בסעיף 7 לתשובה לתגובה).

6.
הבקשה שהגישה מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (בקשה מס' 8)

א.
בבקשת המינהל נטען כי דין התביעה להידחות על הסף ולחילופין להימחק על הסף מחמת העדר יריבות, העדר עילה, התיישנות ושיהוי.

ב.
לעניין העדר היריבות, נטען כי בהסכם עליו מסתמכים התובעים, ושנערך לכאורה בשנת 1950, אין כל זיהוי של החלקה על פי גוש וחלקה או על פי זיהוי אחר ועל כן לא ניתן ללמוד ממנו דבר לגבי החלקה שהופקעה ביום 13.9.1965 ואשר בה לא היו לתובעים או למורישם
כל זכויות.

ג.
עוד נטען כי התובעים מעולם לא היו בעלי זכויות בחלקה, הם לא נרשמו כבעלי זכויות במסגרת הליכי ההסדר והם אף לא הגישו תביעה במסגרת הליך ההסדר. על כן, אין להם כל עילת תביעה כנגד המינהל.

ד.
המבקשת הוסיפה וטענה כי ממועד ביצוע הליך ההפקעה אשר פורסם ביום 13.9.1965 ועד למועד הגשת התביעה חלפו כ- 45 שנה, ומכאן שהתביעה התיישנה.

ה.
זאת ועוד, נטען כי התובעים השהו את תביעתם באורח בלתי סביר ומן הראוי לסלקה על הסף מחמת שיהוי קיצוני. זאת, משום שבמהלך התקופה הארוכה שחלפה שינתה המבקשת את מצבה לרעה (שכן היא שילמה פיצויים מלאים להילאנה שחאדה ג'רייס) ונגרם לה נזק ראייתי.

ו.
לבסוף, טענה המבקשת כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בסעד לו עותרים התובעים ככל שהדבר נוגע להכרזה על בטלות הליכי ההפקעה. זאת, משום שהסמכות העניינית לדון בעניין זה נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.


7.
תגובת התובעים לבקשה מס' 8


בתגובה לבקשת המינהל הגישו התובעים תגובה קצרה שבה כתבו כי לאחר בחינת בקשת המדינה -

"(...) נמצא כי הטענות של המדינה הן זהות לאלה שנטענו בבקשת הנתבעים 1 - 8 לסילוק על הסף, ואשר לגביה הוגשה תגובת התובעים, אי לכך התובעים לא מוצאים טעם לשכפל בחוזר אותם נימוקים של התגובה דשם גם בתגובה כאן, ועל כן מסתפקים התובעים באמור בתגובתם שם כנימוק לדחיית הבקשה גם כאן, (...)".

8.
דיון והכרעה

א.
לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הבקשות ולסלק את התובענה שבת.א. 29221-01-10 על הסף.

ב.
אדגיש כבר עתה כי לא נעלמה מעיני ההלכה הפסוקה כי סילוקה של תובענה על הסף הוא סעד חריג שיש לנהוג בו במשורה, במשנה זהירות וביד קמוצה [ראו לעניין זה: ע"א 35/83 לאה חסין נ' רחל פלדמן פ"ד לז(4) 721, 724 (1983); ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח'

נ' פרברים בע"מ ואח'

פ"מ לא(2) 667, 671 (1977); רע"א 359/06 עו"ד ד' חו'רי מועין נ' עו"ד סאלמן פרג' (לא פורסם, ניתן ביום 26.4.06), בסעיף 3; רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.05), בסעיף 8(א); ע"א 2452/01 עו"ד דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 (2003)].

הזהירות הרבה בה נוקטים בתי המשפט בבואם למחוק תביעה נובעת מהעובדה כי מחיקת תביעה הינה צעד המונע דיון לגופו של עניין ומשלח את התובעים מבלי שניתן להם יומם בבית המשפט (ראו: ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב- יפו ואח'

פ"ד מ(2) 668, 671-672 (1986)).

זהירות זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בדחייה על הסף, היוצרת, מטבעה, מעשה בית דין [ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 409].

עוד נפסק שכאשר קיים סיכוי כלשהו, ואפילו הקלוש ביותר, שהתובע יצליח בתביעתו אין מוחקים את התביעה [ראו: בר"ע 59/81 דורה ארידטי ואח'

נ' עיזבון יעקב ארידטי, פ"ד לה(2)811, 813 (1981)].

עם זאת, לאחר שבחנתי את מכלול הטענות והמסמכים חוששני כי בנסיבותיו של התיק שלפני אין מנוס מן המסקנה שדין התביעה להיות מסולקת על הסף. ולהלן טעמיי לכך.

ג.
ראשית לעניין הסעד שלו עתרו התובעים בתביעתם: התובעים ביקשו, בין היתר -

"(...) להצהיר בזה כי ההפקעה שעשתה הנתבעת באמצעות מנהל מקרקעי ישראל/ רשות הפיתוח, מבוטלת הן בשל העובדה שההפקעה בוצעה בזמנו שלא כדין ממי שאינו הבעלים למקרקעין, והן בשל העובדה השנייה שלפיה המקרקעין הנדונה הופקעה לצורכי ולטובת הציבור ... אך ולמרות חלוף זמן ארוך מאז ההפקעה, לא נעשה במקרקעין שימוש אמיתי לטובת הציבור ואו המקרקעין לא נוצלו לצורך המטרה שבשבילה הם הופקעו, ולכן הבעלים הקודם היינו התובעים, זכאים להחזרתם לבעלותם".

צודקת באת כח המדינה, עו"ד הגב' נאוה אביזהר-גרוס, בטענתה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעילת תביעה וסעדים הנוגעים להכרזה על ביטול הפקעה מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). זאת, משום שהסמכות העניינית לדון בכך נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו לעניין זה: רע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' יואב בן גרא כמנהל עיזבון המנוחה שרה לוי ז"ל, פ"ד נט(6) 193, 199-200 (2005); רע"א 7591/01 פתחי אלג'עברי נ' שר האוצר (פורסם בנבו, ניתן ביום 9.4.03)).

מכאן, שהסעד להורות על ביטולה של ההפקעה אינו מצוי בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה. לפיכך אני דוחה את התביעה ביחס לסעד הנוגע להפקעה.

ממילא, על כן, מצטמצמת התביעה לסעד ההצהרתי לזכויות המגיעות לתובעים, כביכול, מכח ההסכם.

ד.
שנית, עיון בהסכם שצוטט לעיל בתרגומו לעברית מלמד שלא מדובר בו כלל על הסכמה בדבר חלוקת מקרקעין.

אין בהסכם זיהוי של המקרקעין לפי גוש וחלקה. התובעים אינם מפנים לסעיף כזה או אחר בהסכם אשר ממנו ניתן ללמוד בבירור על קיומה של זכות לכאורית לאביהם המנוח לקבלת מחצית מן המקרקעין מכח ההסכם.

כבר מן הטעם הזה לבדו ניתן היה לסלק את התביעה מחמת היעדר עילה.

ה.
שלישית, התובעים טענו, כאמור, כי מכח ההסכם הנ"ל מגיעות לאביהם המנוח
ולהם כיורשיו מחצית מן הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 18984 חלקה 99.


אולם, וכאן העיקר, התובעים לא הצביעו ולו על ראשית ראיה שממנה ניתן ללמוד שהיו לאביהם המנוח של הנתבעים אי פעם זכויות כלשהן במקרקעין!

אם התובעים אינם מצביעים על קיומן של זכויות לנתבע – ממילא אין התובעים יכולים לתבוע ולקבל מחצית מזכויות שאינן קיימות.
המסקנה היא כי דין התביעה להיות מסולקת מחמת היעדר עילה.


יתרה מזאת, גם בהנחה שההסכם שצורף לכתב התביעה הוא אותנטי (הגם שהנתבעים העלו טענת זיוף וטענות שונות כנגד תאריך המסמך ותוכנו) עדיין לא נקובים בהסכם גוש, חלקה או סימנים אחרים מהם ניתן ללמוד בוודאות הנדרשת כי המקרקעין שעברו תהליך הסדר הם המקרקעין שהוצעו, לכאורה, לאביהם של התובעים, לעיבוד.


לא זו בלבד, אלא שמהמסמכים המצויים בפני
בית המשפט (נסח הרישום ההיסטורי, נסח הרישום העדכני והסכם הפיצויים שנערך מול אשתו של המנוח לאחר שבוצעה ההפקעה) מתבררת תמונה שונה לגמרי מזו הנטענת על ידי התובעים, תמונה שאין בינה לבין התביעה דבר וחצי דבר.


שמו של המנוח, אביהם של הנתבעים, אינו מוזכר באף אחד מהמסמכים הנוגעים למקרקעין, כמי שהיה אי פעם בעל זכויות כלשהן במקרקעין. ואם כך נשאלת השאלה -
הכיצד יכול היה המנוח להתחייב להעביר מחצית מדבר שאינו שלו. ולא זו אלא גם זו: גם אם התחייב אביהם המנוח של הנתבעים כנטען על ידי התובעים בתביעתם – הואיל ומן החומר שלפני עולה כי לא היו לאביהם של הנתבעים זכויות כלשהן במקרקעין הרי שממילא מעשהו, אם נעשה, לא הקנה לתובעים זכות כלשהי.

ו.
רביעית, ולמעלה מן הנדרש, אדגיש שעסקינן במקרקעין שעברו הליכי הסדר בשנת 1957. אשר על כן ולאור הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות התובענה התיישנה כעבור 25 שנה, היינו בשנת 1982.

התובענה הוגשה בשנת 2010, עשרות שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות וגם מן הטעם הזה דינה להידחות על הסף, שכן בענייננו אין בסיס
לטענה בדבר הארכת תקופת התיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

9.
אחרית דבר


אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א.
אני מקבל את שתי הבקשות ואני מורה על דחיית התביעה שבת"א 20221-01-10
על הסף.

ב.
התובעים ישלמו לנתבעים 1 - 8 יחדיו הוצאות משפט (כפי שייקבעו על פי בקשה שתוגש לרשם בית המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ג.
התובעים ישלמו לנתבעת מס' 9 הוצאות משפט (כפי שייקבעו על פי בקשה שתוגש לרשם בית המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.





פיסקה 9 של

פסק דין
זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד נימר עבדלגאני בא כח התובעים, עו"ד אליאס פרח ב"כ הנתבעים ועו"ד גב' נאוה גרוס באת כח המדינה.


ניתן היום,
י"א כסלו תשע"ב, 07 דצמבר 2011.













א בית משפט מחוזי 29221-01/10 עז' המנוח בכרי מוסטפא ז"ל, אחמד בכרי, מוחמד בכרי ואח' נ' עז' המנוח ג'ריס מוסא ז"ל, ג'ריס סח'י מוסא, ג'ריס חנא מוסא ואח' (פורסם ב-ֽ 07/12/2011)