פסקי דין על הבית הספרדי בירושלים בע"מ | פסקי דין על מרק מרדכי ביטון

43061-05/11 תאמ     14/12/2011




תאמ 43061-05/11 הבית הספרדי בירושלים בע"מ נ' מרק מרדכי ביטון








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 43061-05-11 הבית הספרדי בירושלים בע"מ
נ' מ' ביטון






בפני

כב' השופטת
יעל ייטב


תובעת

הבית הספרדי בירושלים בע"מ


נגד


נתבע

מרק מרדכי ביטון





פסק דין



מבוא
לפניי תביעה כספית בסכום של 13,790 ₪, בגין שירותי הארחה שניתנו על ידי
התובעת.

התובעת, שהינה חברה המעניקה שירותי הארחה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, טענה, בקליפת אגוז, כי הנתבע חב לה את סכום התביעה עבור שירותי הארחה שניתנו במועדים 25.3.2011
עד
26.3.2011.

הנתבע טען מנגד שהוא לא הזמין מהתובעת את שירותי ההארחה, וכי שהה בבית הארחה במהלך אירוע של שבת חתן כאורח שהוזמן על ידי בעל השמחה.

אקדים ואציין
שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ולאחר ששקלתי את טענותיהם, אלה מול אלה, מצאתי שיש לקבל את התביעה.

נימוקי פסק הדין יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.


טענות התובעת
בכתב בתביעה טענה התובעת, כי ביום 24.2.2011 התקשר עמה הנתבע, וביצע הזמנה טלפונית לעשרה חדרי אירוח (8 בתפוסה זוגית, ו- 2 בתפוסה של עד 5 אנשים), למועדים 25.3.2011
ו- 26.3.11, בסך של 10,900 ₪ בתוספת מע"מ. במסגרת ההזמנה, אשר צורפה לכתב התביעה כנספח א' (להלן- "נספח א'), ביקש הנתבע לשריין לו ולאורחיו חדר אוכל נפרד.

ביום 25.3.2011, בשעה שהנתבע ואורחיו הגיעו לבית ההארחה, ביקש הנתבע להוסיף להזמנה שני חדרי אירוח , כך שסך החדרים שהועמדו לרשותו היה 12 חדרים.

התובעת טענה כי במסגרת ההזמנה היא סיפקה לנתבע שירותי הארחה ושירותים נלווים, בסך כולל של 24,690 ₪, ובכלל זה, הזמנת חדרי האירוח, מזון מיוחד ומשקאות, והשכרת אולם, הכל כמפורט בחשבון שצורף לכתב התביעה כנספח ב'.

התובעת פירטה בכתב התביעה, כי בהתאם לתנאי ההתקשרות בין הצדדים, שילם הנתבע בעת הכניסה לחדרים סכום של 10,900 ₪ על חשבון עלות העסקה הכוללת. עוד פירטה כי בהתאם לסיכום בינה לבין הנתבע, היה על הנתבע לשלם את יתרת הסכום, בסך של 13,790 ₪, בעת פינוי החדרים לאחר צאת השבת.

לטענת התובעת, בצאת השבת, בשעה שביקשה להסדיר את התשלום, ניסה הנתבע לשלם את יתרת התשלום באמצעות כרטיס האשראי של אדם אחר, ואולם חברת האשראי לא אישרה את ביצוע התשלום, ועל כן התחייב הנתבע להסדיר את התשלום בתוך מספר ימים. לטענת התובעת, חרף פניות חוזרות ונשנות לנתבע, וחרף הבטחות שהבטיח לה להסדיר את התשלום, לא עשה כן, וזולת סכום המקדמה בסך של 10,900 ₪, לא שילם לה דבר.

במהלך הישיבה המקדמית שהתקיימה בפני
העיד מטעם התובעת מר ישראל שלם, המשמש כמנהל בית ההארחה. במהלך עדותו תיאר מר שלם את נסיבות ההתקשרות בעיסקה. על פי עדותו, הזמין הנתבע בתחילה את ההזמנה באמצעות שיחת טלפון שקיים עם המזכירה, במהלכה נרשם "טופס הזמנה בודדים", שהוא נספח א לכתב התביעה. במועד ההזמנה לא ידע הנתבע את מספר האורחים המדויק, וביצע הזמנת מינימום.

העד פירט שידוע לו שהנתבע התקשר מספר פעמים, וביקש לשלם את התמורה ב- 10 תשלומים, בעוד שהמקסימום המאושר על ידי התובעת הינו 3 תשלומים ללא ריבית. רק כעבור מספר שיחות טלפון התקשר הנתבע והסכים ל- 3 תשלומים.

ביום ה' שקדם לאירוע, התקשר מר שלם לנתבע, כפי שהוא נוהג לעשות בכל הזמנה גדולה, על מנת לוודא את ביצוע ההזמנה. במהלך השיחה הטלפונית עבר עמו על פרטי ההזמנה. במהלך השיחה ביקש הנתבע שהמזון יהיה בהכשר מיוחד, הכשר "רובין". בעקבות בקשתו הוסיף מר שלם על גבי טופס ההזמנה בכתב יד, מספר מילים כגון "רובין", המציין את הכשרות שהתבקשה. העד פירט שבעקבות הזמנת המזון בהכשר האמור, נסע באופן אישי בשעה 23:00 לחנות "רמי לוי",
לרכוש את המזון המבוקש, כיון שלספק שלו לא היה מזון בהכשר האמור באותו לילה.

מר שלם העיד על כך שביום האירוע הגיע הנתבע למשרדו בלווית אדם נוסף. הנתבע הגיע עם רשימה של אורחים, והשניים ניסו במשך שעה ארוכה, לשבץ את המשפחות בחדרים שהוזמנו. כיון שלא הוזמנו מספיק חדרים, ביקש הנתבע חדרים נוספים.


לאחר שקיבלו את המפתחות לחדרים, נתן הנתבע למר שלם את כרטיס האשראי שלו, שהיה אותו כרטיס האשראי שנמסר למזכירה בעת ביצוע ההזמנה הטלפונית ונרשם על ידה בטופס ההזמנה. במהלך הפגישה בדק מר שלם את תעודת הזהות של הנתבע, אף צילם אותה, ומצא שהשם הרשום על כרטיס האשראי שניתן לו תואם את תעודת הזהות שניתנה לו. בהתאם לסיכום עם הנתבע, חייב מר שלם את כרטיס האשראי בסכום של 10,900 ₪.
במהלך אותה פגישה ביקש הנתבע חדר אוכל פרטי, כדי להימנע מהצורך לשבת בחדר האוכל הגדול עם כלל האורחים. העד הסביר לדבריו לנתבע שבמהלך הארוחה יוגשו משקאות קלים, וכי כל תוספת של בקבוקים או יינות כרוכה בתשלום נוסף. העד הסביר לנתבע שמדובר במקום דתי, ועל כן ההזמנות לא יירשמו, הנתבע לא יידרש לחתום במהלך השבת, ואולם המוצרים יסופקו על פי תיאום עמו.

בתום אותה ישיבה מסר הנתבע למר שלם את כרטיס האשראי שלו, ולאחר שבדק את פרטיו תוך השוואת הפרטים המצוינים על כרטיס האשראי לפרטי תעודת הזהות, חייב מר שלם את כרטיס האשראי בסכום של 10,900 ₪.

על פי עדותו של מר שלם, במוצאי שבת שוחח עמו הנתבע ואמר לו שהחבורה ניגשת לכותל המערבי, ולאחר שתשוב, יסדיר את החשבון. מר שלם המתין במקום עד השעה 23:00 או 24:00 והותיר הנחיות לאחראי לסגור את החשבון,
ואולם הנתבע או מי מטעמו לא הגיעו למקום לשם הסדרת החוב.

מר שלם העיד על כך שביום א' בדק ומצא שהוא חייב בטעות את כרטיס האשראי של הנתבע פעמיים, ועל כן ביטל את הפעולה העודפת מיד לאחר שנוכח בטעותו.

על פי עדותו, לאחר שחלפו יומיים או שלושה שוחח עם הנתבע וביקש ממנו להסדיר את החשבון. במהלך השיחה מסר לו הנתבע את פירטי כרטיס האשראי, ואולם הכרטיס לא כובד. למרות שיחות טלפון חוזרות ונשנות נמנע הנתבע מהסדרת החוב.





עיקר טענות הנתבע
בכתב ההגנה הכחיש הנתבע כי התקשר בעסקה עם התובעת, וטען כי נטל חלק באירוע כאורחו של חברו, מר סמואל דריי (להלן- "סמואל"), אשר הזמין את שירותי ההארחה.

נטען כי ביום שישי, לקראת "שבת החתן", ליווה הנתבע את סמואל אל הקבלה לשם הסדרת התשלום. ברם, כרטיס האשראי של סמואל לא כובד, ולשם מניעת הלבנת פניו של סמואל, הציע הנתבע את כרטיס האשראי שלו ושילם סך של 10,900 ₪. פורט בכתב ההגנה שהנתבע וסמואל הסכימו שסמואל ישיב לנתבע את ששילם לתובעת.

עוד טען הנתבע שהתובעת וסמואל סיכמו ביניהם על כך שיתרת החוב תשולם על ידי סמואל לאחר סיום האירוע של שבת החתן, ולשם כך הותיר סמואל את פרטיו בקבלה. אף הפעם לא צלח החיוב בכרטיס האשראי של סמואל.

לטענת הנתבע, בחרה התובעת לפנות אליו בדרישת תשלום לאחר שניסיונותיה לגבות את החוב מסמואל העלו חרס. הנתבע טען כי חתימתו אינה מופיעה בהסכם ההתקשרות שצירפה התובעת לכתב התביעה, וכי הוא אינו חייב לתובעת דבר.

עוד טען הנתבע שלכל היותר הייתה ההזמנה למתן שירות בסך של 10,900 ₪, וכיוון שהתובעת מודה בכך שהסכום שולם לה, יש לדחות את תביעתה לסכומים נוספים שאינם נזכרים בנספח א'.

במהלך הישיבה המקדמית העיד בפני
הנתבע וטען שהכיר את סמואל
בעת שהתגורר בצרפת במשך 5 שנים, אז התפללו יחדיו בבית הכנסת.

הנתבע אישר שביום חמישי שקדם ליום האירוע, התקשר לתובעת ושוחח עם מר שלם. שיחתם התמקדה לטענתו בבקשתו של הנתבע לשנות את הכשרות, שכן סמואל, בעל השמחה, אינו מבין בהכשרים.

על פי עדותו של הנתבע, ביום שישי הגיע למקום עם החתן והכלה על תקן של מתרגם. על פי הסברו, ביקש מר שלם רשימה של האורחים, ומאחר שהוא עצמו לא הכיר את כל האורחים, אמרו לו סמואל ואשתו את שמותיהם.

הנתבע ציין שסמואל התבקש לשלם לפני השבת, ואולם מאחר שלא התכונן לכך מראש, ביקש ממנו לתת את כרטיס האשראי לאחר שכרטיס האשראי שלו לא עבר.

הנתבע השיב שהוא לא הציג את עצמו כבעל האירוע וכי היה ברור לכל מי בעלי השמחה, ומי המתרגם.

הנתבע תיאר שבמהלך השבת לא נכח מר שלם במקום, אלא מנהל אירועים אחר. למיטב זכרונו התווכח אביו של החתן עם מנהל האירועים, וכמעט שפרצה מריבה על כך שלא הוגשו משקאות ויינות. מנהל האירוע אמר שהוא אינו מורשה להוציא משקאות אם אין לו דברים חתומים, ואולם בסופו של דבר הוגשה להם שתייה ויין.

הנתבע טען שהוא עצמו לא ביקש את הגשת תוספת השתייה, אף לא ביקש אולם פרטי או תוספת של שני חדרים.

על פי עדותו, לא התבקש במוצאי השבת לשלם בשנית באמצעות כרטיס האשראי שלו, ואיש לא שוחח עמו. כל השיחות נוהלו לטענתו עם סמואל. לטענתו, כיון שמר לשם לא נכח במקום, סמואל נתן את מספר כרטיס האשראי שלו כדי שיחוייב ביום שלמחרת, בהתאם להוראות שניתנו למנהל האירוע.

העד העיד על כך שכעבור כיומיים התקשר אליו מר שלם, וקבל על כך שהכרטיס לא עבר. הנתבע הסביר לו לטענתו שהדבר אינו נוגע אליו כי הכרטיס הינו של סמואל.

במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע שהוא אכן מסר צילום של תעודת הזהות שלו למר שלם. כן אישר שבנספח א' מופיעים מס תעודת הזהות שלו, כתובתו ומספר הטלפון שלו.

הנתבע טען שאת הזמנת הכשרות עשה ביום ה' כמתרגם בלבד, ואולם הוא הכחיש שהזמין עבור חברי הקבוצה יינות מיוחדים במהלך השבת.

לשאלה האם במוצאי שבת אמר לאחד מנציגי המלון שהם עומדים לצאת לכותל ולשוב לסיים את החשבון, השיב שאינו זוכר.

הנתבע השיב שלאחר שכרטיס האשראי של סמואל לא כובד, הסכים להעביר את כרטיס האשראי שלו, כדי למנוע ביטול שבת החתן בדקות שלפני כניסת השבת.

לטענתו, לפני מספר שבועות שוחח עם סמואל טלפונית, אז אמר לו שאין לו כל קשר לכך, שהוא אינו רוצה להיות צד בכך, ושהוא מבקש מסמואל לסיים את הפרשה עם התובעת.

לשאלה האם השיב לו סמואל את 10,900 הש"ח ששילם, השיב בחיוב, וציין שהסכום הוחזר לו בשבוע שלאחר שבת החתן.


דיון והכרעה
41.
לאחר עיון בטענות הצדדים, ושמיעת העדויות והראיות במהלך הדיון שהתקיים בפני
י, מצאתי כאמור שיש לקבל את התבי

עה
.
הסכם התקשרות לקבלת שירותי מלון אינו טעון מסמך בכתב. ההתקשרות יכולה להעשות בעל פה, ומטבע הדברים אכן מקובל שהזמנה לקבלת שירותי הארחה נעשית טלפונית, ומשתכללת בעת הגעתו של הלקוח למלון לשם קבלת שירותי הארחה.
הסכם לקבלת שירותי הארחה יכול שיהיה הסכם לטובת צד ג', ואין הכרח שדווקא בעל השמחה יהיה צד להסכם.

בעניננו עלה בידי התובעת להוכיח שההסכם לקבלת שירותי הארחה נכרת בינה לבין הנתבע. שמו של הנתבע, מספר זהותו, כתובתו ומספר הטלפון שלו הופיעו על גבי טופס ההזמנה (נספח א'). לא זו אף זו. הנתבע הוא זה ששילם את המקדמה, בסכום לא מבוטל של 10,900 ₪, הוא אף מסר באותו מעמד את העתק תעודת הזהות שלו.

הסברו של הנתבע לפיה שילם את הסכום רק כדי לא להלבין את פניו של סמואל ולאפשר את ביצוע האירוע, אינה מתיישבת עם העובדה שסמואל לא נרשם כמזמין, וכי נוסף לתשלום רשם הנתבע את ההזמנה על שמו, תוך ציון כתובתו, תעודת הזהות שלו, ומסירת תצלום ממנה.

גרסתו של הנתבע לכך שתפקידו הצטמצם לתפקיד של מתרגם אינה סבירה בעיני. לא סביר שמתרגם, או אורח באירוע ימסור את פרטיו, את צילום תעודת הזהות שלו, ואף את כרטיס האשראי לשם ביצוע המקדמה. אילו היה תפקידו של הנתבע מצטמצם לכדי תרגום בלבד, לא הייתה כל מניעה לכך שהנתבע ימסור את פרטי בעל השמחה, לרבות את מספר כרטיס האשראי שלו, או את פרטי אביו של בעל השמחה וכרטיס האשראי שלו.

בוודאי שלא ניתן הסבר משכנע לכך שהנתבע מסר צילום של תעודת זהותו ככל שתפקידו הצטמצם לתפקיד של מתרגם. מסירת הפרטים האמורים, העתק מתעודת הזהות, והתשלום בכרטיס האשראי של הנתבע, בשעה שלא נמסר כל פרט מזהה של אדם אחר, מלמדים על כך שההסכם למתן שירותי הארחה הינו בין התובעת לנתבע.

זאת ועוד, הנסיבות מלמדות על כך שתפקידו של הנתבע לא הצטמצם לתרגום בלבד, אלא שהוא נטל חלק פעיל בהזמנה.
אף אם עשה זאת בשל קשיי השפה של חברו, תפס הנתבע מקום מרכזי בביצוע ההזמנה אל מול התובעת, ובתפעול האירוע,
מעבר למעורבותו של אורח. לא רק שהוא ביצע כאמור את ההזמנה טלפונית ומסר את פרטיו, עולה מעדותו שהוא זה שהזמין למשל את שינוי סיווג הכשרות.

הנתבע טען שבמוצאי שבת לא דיברו איתו על התשלום, וכי כל השיחות נעשו עם סמואל, ואולם הוא לא מסר הסבר לאופן ניהול השיחות בשל קשיי השפה, ומדוע לפתע לא שימש לטענתו כמתרגם. במהלך חקירתו הנגדית לא פסל הנתבע את האפשרות שהוא אכן אמר שהם עתידים לשוב כדי להסדיר את החשבון, וטען שאינו זוכר.

עצם העובדה שהנתבע לא היה בעל השמחה, אינה משנה לעניין זה, שכן חוזה יכול שיהיה חוזה לטובת צד ג', ולפיכך אין לצפות שבית הארחה יתעקש לכרות את החוזה דווקא עם סמואל, שהיה לטענתו בעל השמחה.

גם אילו הייתי מקבלת את טענת הנתבע לפיה לא נכרת הסכם בינו לבין התובעת, עולה מהדברים שהוא נטל חלק פעיל במשא ומתן בין הצדדים. כידוע, מוטלת על צדדים למשא ומתן החובה לנהלו בדרך מקובלת ובתום לב. חובה זו מוטלת גם על מי שאינו צד להסכם. (ראו לעניין זה למשל ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז (4) 673). גם אם אקבל את גרסתו של הנתבע לפיה הצטמצם חלקו למתן שירותי תרגום, טענה שכאמור לא הוכחה מין הבחינה העובדתית, ניתן להבין מדבריו של הנתבע שסמואל לא דיבר עברית, ושאנשי התובעת לא דיברו צרפתית, ולפיכך היית מוטלת על הנתבע החובה להבהיר לתובעת ולאנשיה שהוא המתרגם בלבד, ושמזמין האירוע הינו סמואל, על כן יש לקבל את פרטיו, את מספר הדרכון שלו, ואת כרטיס האשראי שלו. העלמת מידע זה מהתובעת, במיוחד בשעה שסמואל הינו תושב חוץ שלא ניתן לאתרו בארץ, ומסירת פרטיו של הנתבע כמזמין, ולאחר מכן התנערותו מההזמנה בטענה שהוא אורח בלבד, אינם עולים בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על צד למשא ומתן, הם אף מגיעים לכדי הטעייה.

אשר לנזקים, מצאתי שהתובעת הוכיחה את טענתה בדבר גובה החוב באמצעות נספח ב'. יצוין שהנתבע לא חלק על מספר החדרים שהוזמנו. כמו כן אישר הנתבע שהוזמן מזון בכשרות מיוחדת, חדר נפרד לארוחות, וכן שבמהלך השבת נדרשו משקאות מיוחדים, לטענתו על ידי אביו של סמואל, ולאחר ויכוח הם אף הוגשו. הנתבע לא מסר תחשיב שונה מהתחשיב שנמסר על ידי התובעת וטען טענות כלליות בלבד. מצאתי שיש לקבל את גרסתה של התובעת לפיה לא הוחתם הנתבע על פרטי ההזמנה במהלך השבת, מפאת קדושת השבת, וכי הוא היה מודע לכך מבעוד מועד.
לאור האמור לעיל מצאתי שיש לקבל את התביעה, הן בשל הפרת חוזה, הן בשל הפרת חובת תום הלב במהלך המשא ומתן.


סוף דבר
53.
אשר על כן , אני מקבלת את התביעה.
54.
הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עד יום מתן פסק הדין. כמו כן ישלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪. ככל שהסכום לא ישולם בתוך 30 יום מיום שפסק הדין הומצא לבאי כוחם של הצדדים, יישא תוספת ריבית והצמדה כדין עד יום התשלום בפועל.

ניתן היום,
י"ח בכסלו תשע"ב, 14 בדצמבר 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 43061-05/11 הבית הספרדי בירושלים בע"מ נ' מרק מרדכי ביטון (פורסם ב-ֽ 14/12/2011)