פסקי דין על אלי בן שם חברה לבנייה | פסקי דין על מחמוד עודה

54450-05/11 סע     15/12/2011




סע 54450-05/11 אלי בן שם חברה לבנייה נ' מחמוד עודה








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



ס"ע 54450-05-11 עודה נ' אלי בן שם חברה לבנייה

תיק חיצוני
:




בפני

כב' הרשם
תומר סילורה


המבקשת

אלי בן שם חברה לבנייה
ע"י ב"כ עוה"ד איתן עוזר


נגד


המשיב

מחמוד עודה
– ת.ז 918928151
ע"י ב"כ עוה"ד מסארווה האשם



החלטה

1.
בפני
בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.
ואלו נימוקי הבקשה:

א.
המשיב הינו תושב חבלה – ישוב הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינאית.
ב.
לא יהיה למבקשת כל אפשרות לגבות הוצאות שייפסקו לטובתה באם תדחה התביעה ו/או במידה וייפסקו הוצאות לחובת המשיב.
ג.
בין המבקשת למשיב לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, כך סיכויי התביעה של המשיב קלושים.

3.
ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.
יש בהטלת הערובה משום הכבדה ופגיעה במימוש זכויותיו של המשיב ונעילת שערי בית המשפט בפני
ו.
ב.
המבקשת הנפיקה תלושי שכר והיתרי עבודה ע"ש המשיב (דבר המעיד על קיומם של יחסי עובד-מעביד) – ומכאן שסיכויי התביעה של המשיב גבוהים .

דיון והכרעה

4.
מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני
כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.
לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי–דין), התשנ"ב - 1991.


ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה ב

פסק דין
ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ'
saint peter in gallicantu



(ניתן ביום 16.7.03), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ככלל אין להטיל עליו חובת הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. בתוך כך תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד – כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה; הפן האחר – נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.









מן הכלל אל הפרט

6.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.
כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש.

ב.
בענייננו, מקריאת כתב התביעה וכתב ההגנה עולה, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בנוגע לקיומם של יחסי עובד-מעביד. בעוד שהמשיב טוען כי המבקשת הייתה מעסיקתו במשך תקופת העסקתו (ובמסגרת תביעתו הוא עותר לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות נוספות) אזי המבקשת טוענת להעדר יריבות בינה לבין המשיב. הלכה למעשה, המבקשת טוענת כי לא היא זו שהעסיקה את המשיב, אלא שהמשיב הועסק באמצעות קבלן משנה כאשר המבקשת הסכימה לפעול מול הרשויות לקבלת היתרים ואישורי עבודה לעובדיו של קבלן המשנה, כך שמעבר להנפקת תלושי שכר והעברת התשלומים לשרות התעסוקה המבקשת לא שימשה מעסיקתו בפועל של המשיב.

ג.
טענות המבקשת בוודאי שטעונות בירור עובדתי מעמיק, אך בשלב זה, כאמור, כל שעל בית הדין לבחון הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש. לנוכח העובדה כי המבקשת הנפיקה תלושי שכר על שם המשיב וכן אישורי עבודה (עובדה המצביעה, לכאורה, על קיומם של יחסי עובד-מעביד) לא ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי מדובר בהליך סרק. למותר לציין, כי שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ו/או העסקה במשותף דורשת בירור עובדתי מעמיק ולא ניתן בשלב מקדמי זה לקבוע כי תביעת המשיב כנגד המבקשת דינה להידחות.

ד.
יתר על כן, המבקשת לא הוכיחה כי לא תוכל להיפרע מן המשיב בהוצאותיה, ככל שיוטלו עליו וכי קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור.

בהערת אגב אבהיר, כי לגישתי קיים הבדל עת עסקינן בתובע תושב הרשות הפלסטינאית (כבעניינו) לעומת תובע תושב רצועת עזה. ההבדל נעוץ בכך שעל פניו נראה כי היכולת לגבות הוצאות מתושב עזה כאשר החמאס שולט ברצועת עזה היא בלתי אפשרית. עובדה זו יתכן ומחריגה את ההלכות שנקבעו בפסק הדין בעניין פתחי אבו נאסר שניתן לפני עליית שלטון החמאס ברצועת עזה. מכל מקום, משבענייננו המשיב הנו תושב הרשות הפלסטינאית עמה מקיימת מדינת ישראל קשרים (ואפילו עקיפים), לא יחול החריג הנזכר לעיל.

7.
סוף דבר – הבקשה נדחית.


5129371

5129371
xxxxxxxxxxxxxxxx
8.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד לתשלום בפועל.


ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.








סע בית דין אזורי לעבודה 54450-05/11 אלי בן שם חברה לבנייה נ' מחמוד עודה (פורסם ב-ֽ 15/12/2011)