פסקי דין על אנדריי פושקריוב

9283-07/11 פ     15/12/2011




פ 9283-07/11 מדינת ישראל נ' אנדריי פושקריוב








בית משפט השלום בנתניה



ת"פ 9283-07-11 מדינת ישראל
נ' פושקריוב(עציר)






בפני

שופט חגי טרסי



בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה



נגד


אנדריי פושקריוב
(עציר)


ע"י ב"כ עו"ד קירה קרביץ
הנאשם


הכרעת דין


כתב האישום
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, אשר גרמה לחבלה של ממש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו – עבירות על סעיפים 380 + 382 (ג) ו- 275 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 1.7.11, בסמוך לשעה 2:00, בביתם המשותף של הנאשם ובת זוגו (להלן: "המתלוננת"), תקף הנאשם את המתלוננת, בעודו בגילופין, בכך שזרק עליה שלט טלוויזיה. השלט פגע בפני
ה וגרם להמטומה מתחת לעינה השמאלית. בהמשך, בסמוך לשעה 7:45, כששהה בחדר המעוכבים בתחנת המשטרה, הפריע לשוטר עופר חג'ג' למלא תפקידו בכך שדפק מספר פעמים באגרופיו על הקיר וצעק.

בישיבת המענה כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, כשחזר מעבודתו באותו יום בסמוך לשעה 23:15, מצא את המתלוננת בגילופין והיא החלה לריב עמו. במהלך חילופי הדברים ביקש הנאשם, בעקבות דרישת המתלוננת, להחליש את עוצמת השמע בטלוויזיה שדלקה בבית. הנאשם מסר למתלוננת את השלט ומשזו הרימה את פלג גופה העליון כלפי השלט על מנת ליטול אותו, פגעו פניה בשלט בשוגג וזהו מקור החבלה. בנוסף, כפר הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר וטען כי ביקש מספר פעמים מהשוטרים ללוות אותו לשירותים. בתחילה סירבו השוטרים וכשנענו לבסוף לבקשתו סירבו להוריד את האזיקים מידיו. נוכח כפירת הנאשם במעשים המיוחסים לו שמעתי את מכלול הראיות ובסופו של יום שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי תקף את בת זוגו באופן המתואר בכתב האישום. באשר להפרעה לשוטר, לאחר שנתבררו לי נסיבות האירוע, אינני סבור כי התנהגותו של הנאשם בתחנת המשטרה חדרה לתחומי האחריות הפלילית, וניתן לראות בה משום זוטי דברים שאינם מצדיקים הרשעה בדין. להלן יובאו נימוקיי.


גרסת המתלוננת:

על מנת להבין את ההתפתחויות שחלו בגרסת המתלוננת, ראוי להציג את הדברים שהשמיעה בשלבים השונים של חקירת המשטרה ובבית המשפט על פי סדרם הכרונולוגי. המגע הראשון בין המתלוננת לבין המשטרה, התרחש בבוקרו של יום 1.7.11, אז התקשרה המתלוננת למוקד 100 של המשטרה מחנות המכולת השכונתית שבסמוך לביתה. השיחה הוקלטה ודיסק ועליו העתק ממנה הוגש וסומן ת/2. כמו כן הוצג לעיוני תמליל של אותה שיחה – ת/2א'.

בפתח השיחה ציינה המתלוננת באוזני המוקדנית כי :"החבר שלי, נמאס לי ממנו, הוא מסטול והוא מרביץ לי מאתמול". עוד ציינה המתלוננת כי: "אם עוד פעם ירים עלי יד אני רוצה להתלונן אליכם". בהמשך השיחה, הסבירה המתלוננת כי ניסתה מוקדם יותר לפנות למשטרה, אך הדבר לא עלה בידה. כמו כן סיפרה כי הנאשם "זרק אותה מהבית", כי ברצונה לחזור ולעלות הביתה וכי התקשרה למשטרה על מנת לוודא כי אם תיתקל שוב באלימות תיחלץ המשטרה לעזרתה. במהלך השיחה הדגישה המתלוננת פעם אחר פעם כי היא אינה מעוניינת בהגעתה של ניידת למקום וכי רק אם יפגע בה הנאשם פעם נוספת היא תבקש את עזרת המשטרה. על אף עמדתה זו של המתלוננת, עמדה המוקדנית על כך שלמקום תישלח ניידת. המתלוננת הסכימה לבסוף, אך ציינה כי: "את המכה עדיין לא רואים, זה יראו רק בעוד יומיים".

בעקבות אותה שיחת טלפון נשלחה לבית המתלוננת ניידת, בראשותו של הסייר עופר חג'ג' (להלן: "חג'ג'"). את ממצאיו ופעולותיו תיעד חג'ג' בדו"ח הפעולה ת/13, שאליו אתייחס בהמשך. בין יתר הפעולות שביצע, גבה חג'ג' בשעה 7:40 את עדותה הראשונית של המתלוננת – ת/4, במסגרתה חזרה פעם אחר פעם על הטענה כי הותקפה על ידי הנאשם באמצעות שלט הטלוויזיה ונפגעה באפה ובעינה השמאלית. כבר בתחילת ההודעה הנ"ל, לאחר שדיווחה על כך ש"שתינו קוקטיילים בלילה", מסרה כי במהלך הלילה: "נתן לי את השלט של הטלוויזיה בפני
ם, נפגעתי בעין שמאל ודיממתי מהאף" (ת/4 ש' 4-5). בהמשך, ככל הנראה לאחר שנשאלה אם היא זקוקה לטיפול, מסרה כי: "אני לא צריכה אמבולנס, אני בסדר, רק דיממתי מהאף. הוא זרק שלט של הטלוויזיה" (ש' 14-16). בהמשך ההודעה הבהירה כי איננה פוחדת מהנאשם ואיננה חוששת לחייה, וכשנתבקשה לתאר פעם נוספת כיצד פגע בה השיבה: "היום בא זרק עלי שלט לפנים ונפצעתי ודיממתי באף. הפנס שיש לי בעין שמאל זה עם השלט של הטלוויזיה בגלל שקיללנו אחד את השני. חוץ מזה הוא לא מסוכן לאף אחד".

עינינו הרואות, כי בהודעה שנגבתה מהמתלוננת מייד עם הגעתה של המשטרה למקום, מסרה המתלוננת במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים כי בעקבות הויכוח הסוער שהתפתח בינה לבין הנאשם, זרק הנאשם את שלט הטלוויזיה לעברה, פגע בפני
ה וגרם לחבלה בעין שמאל ולדימום מאפה. והנה, בחלוף יומיים נוספים, בהודעה נוספת ומפורטת שנגבתה ממנה בתחנת המשטרה, שינתה המתלוננת את עמדתה, וביקשה לשכנע כי מדובר היה בתאונה ולא במעשה תקיפה מכוון מצידו של הנאשם. גרסתה זו באה לידי ביטוי לראשונה בשורות 18-28 להודעה, אשר הוגשה וסומנה ת/5, באופן הבא: "ישבנו לשתות ביום חמישי בערב.. ושנינו היינו ביום חמישי מסטולים, שנינו שתינו והשולחן בסלון נמוך, אני ניגשתי לקחת משהו מהשולחן והוא הרים את השלט ואני פשוט נכנסתי בשלט ואני חשבתי שהוא עשה זאת בכוונה והבנתי אחר כך שזו הייתה סיטואציה דבילית... אני חשבתי בהתחלה שזה בכוונה אבל אחר כך הבנתי שזה לא היה בכוונה".

באשר למסגרת הכללית של אירועי אותו הלילה מסרה המתלוננת ב-ת/5 כי עוד לפני שהנאשם חזר מהעבודה באותו לילה היא כבר שתתה יין, אך עדיין לא הייתה "מסטולה". לאחר מכן ישבו ושתו ביחד. אנדריי שתה וודקה ואילו היא שתתה "קוקטיילים עם מיץ". בעקבות המכה שספגה ניסתה להתקשר למשטרה, אך חייגה מספר לא נכון. עיון במכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, העלה מייד כי המתלוננת אכן ניסתה להתקשר למשטרה בליל האירוע בשעה 2:00, אלא שחייגה בטעות "0100" במקום "100" ולכן לא הצליחה להזעיק את השוטרים (ראו ת/5 עמ' 3 ש' 1-10). מייד לאחר מכן, יצאה המתלוננת מהבית ופנתה לבית הקפה של לודמילה, שם קיבלה מבעלת בית הקפה קרח, אותו הניחה על פרצופה הפגוע. בהמשך, לקחה מונית לבית אמה, על מנת לקחת ממנה מפתח לדירתה ולאחר מכן שבה הביתה. בדירה התפתח עימות מילולי נוסף בינה לבין הנאשם, במהלכו הוחלפו ביניהם צעקות וקללות.

את הכוונה העומדת ביסוד הודעה זו, ביטאה המתלוננת באופן מפורש כשציינה כי: "אני באתי לכאן להגיד שהוא לא עשה לי כלום והיו רק צעקות וקללות שאני צעקתי עליו די חזק. קיללנו אחד את השני בכעס" (ת/5 עמ' 4 ש' 19-22). כמו כן, כשהתבקשה להסביר כיצד מסתדרת גרסתה בדבר פגיעה מקרית שנגרמה ללא כל כוונה מצד הנאשם עם החבלה הממשית אשר כללה דימום מאפה, דימום בו הבחין השוטר חג'ג' מספר שעות אחרי הפגיעה, טענה כי: "אני לא יודעת, אני הוצאתי את הנזלת מהאף ועוד היה לי שם דם. אני לא יודעת איך ואין לי כלום באף, יש לי רק מכה בעין שמאל שנכנסתי בשלט שהוא הרים." (ת/5 עמ' 2 ש' 5-10). לבסוף, כשהתבקש להסביר מדוע פנתה לעזרת המשטרה, הסבירה כי ככל הנראה נבע הדבר מכך שהייתה "מסטולה" (ת/5 עמ' 5 ש' 25-28).

למחרת, ביום 4.7.11, נחקרה המתלוננת פעם נוספת, הפעם באזהרה בגין חשד לתקיפת הנאשם והשמעת איומים כלפיו. המתלוננת אישרה כי בשעות הבוקר, כשחזרה לדירה לאחר שהתקשרה למשטרה, אחזה בידיה במערוך על מנת להפחיד את הנאשם, אך הכחישה את הטענה שהכתה בו במערוך. בסיום החקירה הנ"ל – ת/6 – חזרה המתלוננת על הגרסה שמסרה ב-ת/5, בכך שציינה: "היינו שנינו שיכורים וצעקנו אחד על השני וקיללנו אחד על השני, והוא לא עשה לי כלום".

בעדותה בבית המשפט בחרה המתלוננת לדבוק בקו בו נקטה החל מהודעתה ת/5, דהיינו בטענה כי נפגעה בעינה בשל צירוף נסיבות מצער ולא בשל תקיפה יזומה מצידו של הנאשם. לדבריה, במהלך אותו לילה התפתח בינה לבין הנאשם וויכוח מילולי אינטנסיבי, וזאת בשל כעס רב שהצטבר אצלה כלפי הנאשם. היא רצתה שהנאשם יעזוב את הבית ואילו הוא לא הסכים. השניים ישבו בסלון הבית וצעקו זה על זה. עוצמת השמע במכשיר הטלוויזיה שדלק בסלון הייתה גבוהה והמתלוננת התרוממה מהספה עליה ישבה, ורכנה קדימה לעבר השלט שהיה מונח על קצה השולחן. באותו רגע ממש, הרים הנאשם את השלט, שהיה סמוך אליו, על מנת להחליש בעצמו את הטלוויזיה, ומאחר ובו בעת התכופפה המתלוננת לעבר השלט, פגעו פניה בשלט שבידו של הנאשם (ראו עדותה בעמ' 8 ש' 1-10, עמ' 10 ש' 19 – עמ' 11 ש' 2, עמ' 15 ש' 28-29 וכן השרטוט ת/1).



מטבע הדברים התבקשה המתלוננת להסביר מדוע טענה תחילה כי מדובר היה בתקיפה מכוונת מצידו של הנאשם. לדבריה, מדובר היה במסקנה שגויה שהסיקה משום שהייתה שתויה, פירשה לא נכון את האירועים והגיבה בזעם לכאב הרב שחשה באותו רגע. או אז נתבקשה להבהיר מדוע גם בחלוף מספר שעות, כששוחחה עם המשטרה כמפורט ב-ת/2 וכשנחקרה על ידי חג'ג' כאמור ב-ת/4, המשיכה לטעון כי מדובר היה בתקיפה מכוונת ולא בתאונה מקרית, והשיבה כי הייתה עדיין במצב "מאד שתוי" וכי טענה שהנאשם תקף אותה "מרוב הכעס" על הנאשם (עמ' 8 ש' 16-19). רק בהמשך, כש"התאוורר לי הראש קצת מאלכוהול", הבינה שהמעשה לא היה מכוון ופנתה למסור זאת למשטרה יומיים אחרי האירוע. באשר לדימום מהאף, טענה גם הפעם כי אין קשר בין אותו דימום לבין המכה שספגה מהשלט. לדבריה, היא עובדת עם צבעי אקריל ואפוקסי ובשל כך בכל פעם שהיא סובלת מנזלת, מתלוות להוצאת הנזלת טיפות דם. לטענתה, הסבירה זאת לחג'ג', כשהבחין במפיות המשומשות ועליהן טיפות דם (עמ' 11 ש' 17-21).


בעדותה בבית המשפט אישרה המתלוננת לראשונה, בניגוד להודעותיה במשטרה, כי פגעה בנאשם באמצעות המערוך, אם כי הבהירה כי רק דחפה אותו בגב בעזרת המערוך ולא הכתה בו מכות של ממש. היא אישרה כי שתתה לשוכרה וכי קיללה את הנאשם נמרצות. במהלך החקירה הנגדית אף הודתה כי בבוקר, על מנת להעיר את הנאשם משנו ולגרום לו לעזוב את הבית גם "קפצה" עליו, בנוסף לאותן דחיפות באמצעות המערוך. לנתונים אלה אין השלכה ישירה על הסוגיה השנויה במחלוקת, שהרי מדובר באירועים שהתרחשו מספר שעות לאחר הפגיעה שספגה המתלוננת מהשלט, אך אני מוצא לנכון להזכירן על מנת שלא להתעלם מטענת הנאשם כי המתלוננת הייתה נתונה כל העת בגילופין ועל כן פעלה כפי שפעלה, לרבות בזמן הגשת התלונה. בטרם אדון במרכיבים אותם ראוי לאמץ מתוך הגרסאות השונות שמסרה המתלוננת, אתאר בקצרה את יתר הראיות שהביאה התביעה לביסוס עמדתה.



עדי התביעה הנוספים:
בנוסף למתלוננת העידו מטעם התביעה הגב' לודמילה נבחוב (להלן: "לודמילה"), בעלת בית הקפה, הגב' ויקטוריה בובין, אמה של המתלוננת והשוטר עופר חג'ג'. ראשונה מבין השלושה העידה לודמילה, אשר מסרה בהודעתה במשטרה ת/11 מיום 4.7.11, כי בלילה המדובר נכנסה המתלוננת לבית הקפה וצעקה כי היא זקוקה לקרח. המתלוננת בכתה ובמענה לשאלה מה קרה לה השיבה שהנאשם שבר על האף שלה שלט. לאחר מכן נכנסה המתלוננת לשירותים, שטפה את פניה והתיישבה על אחד הכיסאות. היא ציינה בפני
לודמילה כי היא מפחדת לצאת משום שהנאשם עלול לראות אותה, ולכן כשהגיע הנאשם מאחור יותר למקום ושאל היכן המתלוננת, השיבה לו לודמילה שאינה יודעת. בהמשך יצאה המתלוננת החוצה ואז הבחין בה הנאשם והשניים החלו להתווכח, עד שביקשה מהם לעזוב את המקום. לודמילה אף מציינת בהודעתה את התרשמותה לפיה הייתה המתלוננת "מסטולית לגמרי" וכן כי הבחינה בסימן אדום באחת מעיניה של המתלוננת.

בעדותה בבית המשפט חזרה לודמילה על עיקרי הגרסה הנ"ל, תוך שהבהירה כי בינה לבין הנאשם והמתלוננת אין כל קשר אישי, וכי מדובר אך ורק בקליינטים שמגיעים מפעם לפעם לרכוש דבר מה בבית הקפה שבבעלותה. לטענתה, לאחר שהנאשם הגיע למקום, כשעה ויותר אחרי בואה של המתלוננת, הוא דיבר אליה בצורה רגועה ומפויסת, ולא נראה שתוי, בעוד המתלוננת הגיבה בצעקות. עוד ציינה לודמילה כי במהלך פרק הזמן שחלף מאז האירוע ועד למועד עדותה בבית המשפט, התקשר אליה הנאשם פעם אחת, טען שאינו אשם וביקש לדעת אם מסרה במשטרה שהוא הכה את המתלוננת.

אמה של המתלוננת נחקרה אף היא במשטרה ומסרה בהודעתה ת/12 כי בשעה 2:00 לערך הגיעה לביתה המתלוננת במונית, סיפרה שאין לה מפתח לבית ושהנאשם לא פותח לה. האם מסרה לה מפתח ושילמה על המונית. כמו כן הבחינה בסימן אדום בצידם השמאלי של פני המתלוננת. עוד מסרה האם כי הנאשם התקשר אליה בסביבות 1:00, טען כי אינו יודע היכן המתלוננת והאם הציעה לו שייצא להתאוורר. בעדותה בבית המשפט הבהירה האם כי הציעה לו לצאת מהבית לכמה שעות, אחרי שהסביר לה שרב עם המתלוננת והיא יצאה מהבית. עוד הוסיפה כי המתלוננת בכתה והייתה מאד נרגשת ונסערת וכשנשאלה למקור החבלה בפני
ה השיבה שהיא והנאשם רבו. כמו כן אישרה כי ביתה הייתה שיכורה.

אחרון העיד השוטר חג'ג', ובמסגרת עדותו הוגשו הדו"חות שערך, ובראשם דו"ח הפעולה ת/13. מדו"ח זה עולה כי הגיע לדירתם של השניים בעקבות שיחת הטלפון ת/2. המתלוננת פתחה את דלת הדירה ואמרה לשוטר "שהכל בסדר". יחד עם זאת סיפרה לו שהנאשם זרק עליה שלט לעין ונתן לה מכה באף. חג'ג' עצמו אף הבחין בדימום קל מאפה של המתלוננת, אשר ספגה את הדימום בנייר, וב"פנס" בקוטר של 6 ס"מ לערך בעינה השמאלית. שני בני הזוג נראו לשוטר שיכורים ומאחר והחלו לקלל זה את זו אף בנוכחות השוטר, דאג חג'ג' להפריד בין השניים ואז גבה את הודעת המתלוננת ת/4.

על האמור בדו"ח הפעולה חזר חג'ג' גם בעדותו בפני
. בין היתר התבקש חג'ג' להבהיר מדוע לא חתמה המתלוננת על גבי ההודעה ת/4. חג'ג' לא יכול היה לספק הסבר לכך, אך הבהיר כי הקריא לה את כל העדות מילה במילה וכי המתלוננת השיבה לשאלותיו ודבריה תועדו במדויק. אציין, בהקשר זה כי המתלוננת בעדותה בבית המשפט ביקשה להתנער מהאמור ב-ת/4, וטענה כי סירבה לחתום עליה משום שלא הבינה את הכתוב בעברית ומשום שחג'ג' סירב לקרוא בפני
ה את הכתוב. עוד טענה כי משום שהייתה שתויה אינה יודעת מה אמרה וייתכן שהשוטר כתב את הדברים כך סתם או שתיעד את מעט הדברים שהצליח להבין. טעות אלו יזכו להתייחסות מקיפה בהמשך.

נושא מרכזי נוסף עליו נחקר חג'ג' הנו האירועים בתחנת המשטרה לאחר עיכובו של הנאשם. ב-ת/13 נרשם כי החליט לעצור את הנאשם לאחר שדפק מספר פעמים באגרופו על הקיר, צעק וקילל ולא נענה לדרישה שלא לצאת מחדר המעוכבים. בבית המשפט העיד כי הנאשם דפק על הקיר פעמיים, ניסה פעמיים לצאת מהחדר ולא שמע בקולו. כשעומת עם האפשרות שהנאשם עשה כן משום שרצה לצאת לשירותים השיב תחילה כי אינו זוכר וכי אם חשודים מבקשים לצאת לשירותים "לא מן הנמנע שניתן להם... באותו רגע לא מצאתי לנכון. כשהוא ביקש נתנו" (עמ' 29 ש' 19-23). בהמשך, אישר כי הנאשם אכן ביקש לצאת לשירותים וטען כי נלקח לשירותים, אך מבלי שהוסרו ממנו אזיקי הידיים (עמ' 30 ש' 24-29).

בנוסף לעדויות אלו, הוצגו בפני
התמונות ת/3, המתעדות חבלותיה של המתלוננת, כפי שצולמו בתחנת המשטרה ביום 3.7.11. מהתמונות ניתן להתרשם מקיומו של שטף דם נרחב בין עינה השמאלית של המתלוננת לאפה. אפנה כעת לתיאור הגרסאות שמסר הנאשם במהלך החקירה ובבית המשפט.


גרסת הנאשם:
הנאשם נחקר לראשונה במשטרה, באמצעות מתורגמן, בבוקרו של יום 1.7.11, וטען כי המתלוננת שתתה לשוכרה והחלה לקלל אותו כהרגלה, ולבצע פרובוקציות בניסיון לגרום לו להכותה. הנאשם הכחיש את הטענה כי זרק על המתלוננת את השלט וטען כי "היא עשתה את זה לעצמה" (ראו הודעתו ת/8 ובמיוחד שורות 8-9).

כעבור יומיים, ביום 3.7.11, נחקר פעם נוספת וטען כי כשחזר מעבודתו באותו לילה מצא את המתלוננת שיכורה כלוט. כששאל אותה מדוע שתתה לשוכרה היא החלה לקלל אותו. במהלך הויכוח שהתפתח לקח ממנה הנאשם את בקבוק הבירה ששתתה, ואז יצאה המתלוננת מהבית, ככל הנראה על מנת לרכוש בירה נוספת. הנאשם יצא אחריה ומצא אותה אצל לודמילה כשהיא שותה בירה. המתלוננת סירבה לחזור עמו הביתה ולכן התקשר לאמה שתבוא ותרגיע אותו ולאחר מכן הלך לישון, עד שהתעורר ממכות מערוך בגבו.

כפי שניתן לראות, בהודעתו זו – ת/9 – אין כל זכר לפגיעה גופנית שספגה המתלוננת, בכוונה תחילה או במקרה, ולטענת הנאשם מדובר היה בוויכוח שהתמקד בשתייתה של המתלוננת לשוכרה, כשבסופו יצאה המתלוננת לשתות בירה נוספת בבית הקפה של לודמילה. אין אף כל צורך להכביר במילים על כך שמדובר בגרסה שקרית נטולת כל בסיס, ודי בהקשר זה להזכיר את עדותה האמינה של לודמילה, עדה אובייקטיבית שאינה קשורה אישית למי מהמעורבים, אשר העידה על מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת, על בכייה המר, על הפגיעה בפני
ה ועל הצורך הדחוף שלה בקרח להפחתת הכאבים. לודמילה אף העידה על פחדה של המתלוננת ממפגש אפשרי נוסף עם הנאשם ושללה לחלוטין את התיאור שמסר הנאשם, לפיו ישבה המתלוננת בבית הקפה ולגמה בירה להנאתה.

לביסוס טענותיו בדבר התנכלות בלתי מוצדקת מצידה של המתלוננת הציג הנאשם הקלטות יזומות של שיחות שנערכו בינו לבין המתלוננת בשעות הבוקר שלאחר החבלה שספגה המתלוננת, ובטרם הגיעה למקום המשטרה. המדובר בשיחות אותן הקליט הנאשם, ללא ידיעת המתלוננת, באמצעות מכשיר הטלפון שלו, ואשר תועדו במסמכים ת/7 ו- ת/10. תמליל שיחות אלה מגלה את רצונה של המתלוננת לפנות למשטרה, להגיש תלונה נגד הנאשם ולהציג בפני
המשטרה את סימני החבלה שעל פניה. כמו כן, נשמעות מצד המתלוננת קללות נמרצות כלפי הנאשם ודרישה כי יעזוב את הבית. יחד עם זאת אין באותן הקלטות כדי להעיד ולו ברמז על כך שמדובר בתלונת שקר מצד המתלוננת, ולפיכך אין בהן כדי להועיל לנאשם באופן ממשי.

מצבו של הנאשם אך מחמיר לנוכח הגרסה הכבושה שהשמיע בעדותו בבית המשפט. בעדותו בפני
שב הנאשם וטען כי כששב הביתה מהעבודה מצא את המתלוננת שתויה. הוא התיישב לאכול ארוחת ערב ואילו המתלוננת התחילה לעשות "סקנדל" משום שלא פינה את צלחתו לפני שיצא לעבודה. יואר כבר עתה כי מדובר בהסבר שונה להתפתחות הוויכוח המילולי מזה שמסר הנאשם בהודעתו ת/9. באשר לאופן גרימת החבלה בפני
ה של המתלוננת, ניסה הנאשם לאמץ את ההסבר שמסרה המתלוננת בעדותה, בדבר פגיעה מקרית ובלתי מכוונת. הוא טען כי על מנת לא לשמוע את "ההזיות" של המתלוננת השיכורה, הוא הגביר את עוצמת הקול בטלויזיה. המתלוננת קיללה אותו וביקשה להחליש את הקול, אך הוא סירב. בעקבות זאת היא הושיטה את ידה על מנת לקחת את השלט אך מאחר ש"היתה שיכורה ובקושי עמדה על הרגליים" היא "פשוט נפלה על השולחן" ופניה נחבטו בשלט (עמ' 33 ש' 23-27, עמ' 39 ש' 26-29).

תשומת הלב תופנה לכך שרק בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם לראשונה את הגרסה לפיה נחבלה המתלוננת בשל פגיעה מקרית של השלט בפני
ה. בתחילה מסר כזכור ב-ת/8 כי המתלוננת "עשתה זאת לעצמה" ובהמשך, ב-ת/9, לא הזכיר כלל את אותה פגיעה בתיאור השתלשלות העניינים וטען כי יציאתה של המתלוננת מהבית נבעה מכך שלקח ממנה את בקבוק הבירה והיא רצתה לרכוש בקבוק נוסף. כשנשאל על כך במהלך החקירה הנגדית, לא עלה בידי הנאשם לספק הסברים לשינויים בגרסתו, וניסיונו לטעון כי לא הובן היטב בהעדר מתורגמן אינו עולה בקנה אחד עם העובדה כי כל הודעותיו בוצעו בנוכחות מתורגמן לשפה הרוסית.

הנה כי כן, גרסתו של הנאשם בבית המשפט הייתה גרסה כבושה, אשר משקלה מטבע הדברים אפסי. יתרה מכך, על אף הניסיון הברור להתאים את גרסתו לגרסתה המזכה של המתלוננת בבית המשפט, קיימים ביניהם פערים משמעותיים בתיאור האירוע. כך למשל, טענה המתלוננת כי הנאשם הרים את השלט על מנת להחליש בעצמו את הטלוויזיה, בעוד הנאשם טען בעדותו כי סירב לבקשתה להחליש ונטל את השלט על מנת למנוע ממנה את הגישה אליו (ראו בהקשר זה דבריו המפורשים בעמ' 40 ש' 5-8). כמו כן טען הנאשם, בניגוד מוחלט לגרסת המתלוננת, ומתוך מטרה ברורה לתאר תמונה מופרזת של רמת שכרותה, כי המתלוננת איבדה את שיווי המשקל ונפלה לעבר השלט, בעוד המתלוננת תיארה כי רכנה קדימה, תוך שליטה מלאה בגופה, על מנת להגיע לשלט. עוד ראוי להזכיר, כי הגרסה שמסר הנאשם בעדותו שונה אף מזו שנמסרה בישיבת המענה, שם טען כי התכוון להחליש את הטלוויזיה לבקשת המתלוננת ועמד למסור לה את השלט, כשהיא נחבלה.

בהמשך עדותו בבית המשפט הבהיר הנאשם כי המתלוננת האשימה אותו בגרימת החבלה ומשלא הצליח להרגיע אותה אף ברחה בשל כך מהבית. שוב, מדובר בגרסה שונה מהותית מזו שמסר ב-ת/9, בנוגע לסיבות עזיבתה את הדירה. בהמשך, מתאר הנאשם את המפגש בבית הקפה ואת המשך העימותים בבית, לאחר שובה של המתלוננת, לרבות הקלטת השיחות והשימוש במערוך, אך אינני מוצא טעם לפרט כל טענה וטענה, שהרי די במפורט עד כה על מנת להבהיר כי לא ניתן לתת כל אמון בדברי הנאשם. הנאשם מסר גרסה כבושה, מתוך ניסיון ברור להתאים את עדותו לגרסתה העדכנית של המתלוננת, אך גם בכך כשל ולא נותר לי אלא לדחות מכל וכל את דבריו, ככל שהם נוגעים לאירוע התקיפה המפורט בכתב האישום.

באשר להתרחשויות בתחנת המשטרה, מסר הנאשם כי כשהגיעו לתחנה ביקש ללכת לשירותים וזכה כמה פעמים לסירוב. בנסיבות אלה הודה כי יתכן שהכה בקיר מספר פעמים ועל מנת למשוך תשומת לב יצא מחדר המעוכבים ( עמ' 34 ש' 28 – עמ' 35 ש' 3, עמ' 47 ש' 2-8). בסוף החקירה הנגדית, נשאל הנאשם גם לגבי שיחת הטלפון שקיים עם לודמילה לאחר הגשת כתב האישום והוא אישר כי התקשר אליה על מנת לברר מה מסרה בעדותה והאם תיאמה גרסתה עם המתלוננת (עמ' 46 ש' 20-26).

לנוכח האמור לעיל ברי כי לא ניתן לתת כל אמון בגרסת הנאשם, אך כפי שציינה הסנגורית המלומדת בצדק, אין די בכך על מנת להביא להרשעתו במיוחס לו, שהרי יש לבחון בראש ובראשונה האם הוצגה תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס מעל לכל ספק סביר את המפורט בכתב האישום. כזכור, הציגה המתלוננת בהקשר זה שתי עמדות מנוגדות, כאשר בתחילה טענה כי מדובר היה במעשה תקיפה מכוון מצידו של הנאשם, אך בהמשך, החל מיום 3.7.11 בעדותה ת/5, שינתה גרסתה וטענה כי מדובר היה בחבלה שנגרמה בשוגג. אילו מהגרסאות יש להעדיף והאם נותר ספק כלשהו באחריותו של הנאשם? בנושאים אלה אפנה לדון כעת.


דיון והכרעה:
כידוע, רשאי בית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות, להעדיף בתנאים מסוימים את אמרתו של עד, כפי שהועלתה על הכתב בשלב חקירת המשטרה, על פני הגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט. דומני כי המקרה שבפני
מדגים היטב מדוע היה צורך בחיקוקה של הוראה זו ומדוע מוצדק השימוש בה, שכן לאמרה שמסרה המתלוננת במפגשה הראשון עם המשטרה, כפי שתועדה בהודעה ת/4 ובדו"ח הפעולה של חג'ג' ת/13, יתרון מובהק בעיני על פני הגרסה אותה אימצה בהמשך ואשר אותה שיכללה והעמיקה בעדותה בבית המשפט.

בטרם אנמק מסקנתי זו אציין כי לא מצאתי כל סיבה שלא לתת לאמור ב-ת/4 משקל ראייתי מלא ואין לי כל ספק כי מדובר בתיעוד מדויק של הפרטים שמסרה המתלוננת. אזכיר, בהקשר זה, כי תיאור האירוע האלים, לרבות אופן התקיפה באמצעות השלט והפגיעה באף, חוזר על עצמו שלוש פעמים במהלך
אותה הודעה, ואין כל ספק באשר לטיב אותו תיאור. כמו כן, מסרה המתלוננת גרסה דומה בפני
לודמילה ובפני
אמה והיא עצמה מאשרת גם היום כי בתחילה סברה שמדובר היה במעשה תקיפה מכוון וכי כך גם מסרה לשוטר בהודעתה הראשונה. לפיכך, אין כל חשש כי השוטר בדה דברים מליבו או לא תיעד באופן מדויק את דברי המתלוננת, גם אם לא חתמה לבסוף מסיבה כזו או אחרת על ההודעה.

עתה עלי לקבוע האם מעידות מכלול הנסיבות שהוכחו ברמה הנדרשת בפלילים על כך שהאמור ב-ת/4 הוא שמשקף נכונה את המציאות או שמא נותר ספק בנוגע לאפשרות כי בשל שכרותה או בשל הכעס שחשה כלפי הנאשם טעתה המתלוננת בפרשנות האירועים והפלילה את הנאשם על לא עוול בכפו. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית כולה, אין לי כל ספק כי גרסתה הראשונית של המתלוננת, כמתואר ב-ת/4 היא הגרסה הנכונה וכי יש לדחות את ההסברים שמסרה בהמשך כמפורט ב-ת/5 ובעדותה בבית המשפט. לטעמי, מגוון רחב מאד של נימוקים מחייב אימוץ התלונה הראשונית ודחיית הגרסה המאוחרת יותר, כפי שיובהר כעת.

ראשית, נשללת האפשרות לטעות בפרשנות האירוע לנוכח השוני בתיאור העובדתי של מעשה התקיפה בין האמור ב-ת/4 לגרסאות המאוחרות יותר. כוונתי לכך שב-ת/4 חזרה המתלוננת פעמיים על הטענה כי הנאשם "זרק" עליה את השלט, אשר פגע בפני
ה. פעולה זו שונה באופן מהותי מזו שמתארת המתלוננת בהמשך, ב-ת/5 ואילך, כשהיא מנסה לשכנע כי הנאשם אינו אחראי לחבלה, שאז היא מתארת מצב שבו הנאשם מרים את השלט ובעודו אוחז בו בידו, נתקלים בו פניה של המתלוננת. כפי שניתן לראות, קיים שוני עובדתי ממשי בין הגרסאות, שהרי זריקת השלט לעבר המתלוננת אינה מתיישבת עם מצב בו אוחז הנאשם עדיין את השלט בידו. ניתן לקבל את הטענה כי בהיותו של אדם בגילופין עלול הוא לפרש את המציאות ואת כוונותיו של אחר באופן מוטעה ואף לסבור כי מכה מקרית שספג מידו של אחר הייתה מכוונת, אך קשה לקבל את האפשרות כי המתלוננת פירשה בטעות פגיעה בלתי מכוונת מהשלט שבידי הנאשם כהשלכת השלט לעברה. כמו כן, התיאור האותנטי של זריקת השלט לעברה מבסס באופן מובהק את הטענה כי מדובר היה במעשה תקיפה מכוון מצידו של הנאשם.

שנית, ראוי לציין כי התיאור החלופי של האירוע, כפי שמציירים אותו הנאשם והמתלוננת בעדותם בבית המשפט, הנו בלתי סביר באופן קיצוני. אף אם נתעלם לרגע מהפערים המשמעותיים שנמצאו בתיאורים אלה, קשה מאד לאמץ את הטענות בדבר פגיעה מקרית ובלתי מכוונת, כשהיא באה על רקע של מה ששני הצדדים מתארים כוויכוח סוער ומר. יתרה מכך, החבלות שנותרו על גופה של המתלוננת, כפי שהם באים לידי ביטוי בין היתר בתמונות ת/3 מצביעים לכאורה על חבטה חזקה שספגה באזור העין והאף, אשר קשה להניח שהייתה נגרמת מפגיעה מקרית ולא מכוונת כזו המתוארת בעדותם. יתרה מכך, אין לי כל ספק כי גם הדימום מאפה של המתלוננת מקורו במכה שספגה מהשלט. כך עולה בבירור מ-ת/4, מדו"ח הפעולה ת/13 ומהדברים שמסרה המתלוננת ללודמילה כמפורט ב-ת/11. המתלוננת ניסתה אמנם להכחיש זאת, אך הסבריה אינם משכנעים ורק בבית המשפט מסרה לראשונה גרסה כבושה לפיה מקורו של הדם בחומרים הנדיפים עמם היא באה במגע בעבודתה. הנה כי כן, עוצמת הפגיעה במתלוננת, והחבלות הממשיות בעין ובאף, אינם עולים בקנה אחד עם תזת הפגיעה הבלתי מכוונת.

שלישית, אין מנוס מלשוב ולהזכיר את העובדה כי גרסתה המאוחרת של המתלוננת בנוגע לפגיעה המקרית מידי הנאשם לא זכתה לאימות בגרסאות שמסר הנאשם בחקירה. מובן, כי אם אכן מדובר היה בפגיעה בלתי מכוונת מעין זו, ניתן היה לצפות כי הנאשם ימסור זאת מייד בהודעותיו במשטרה, אך כמפורט לעיל מסר הנאשם שלל גרסאות מופרכות ולראשונה אימץ את הסברי המתלוננת רק בעדותו בבית המשפט, וגם אז ניכרו פערים מהותיים בין ההסברים שסיפקו.

רביעית, הקשיים באימוץ הגרסה החדשה ניכרים לא רק בדברי הנאשם אלא גם בגרסאות המתלוננת עצמה, שכן עיון בהודעה ת/5, בה מסרה לראשונה על הבנתה כי מדובר היה בתאונה ולא בתקיפה מכוונת, סיפרה המתלוננת כי ספגה את המכה מהשלט
בזמן שניגשה "לקחת משהו מהשולחן והוא הרים את השלט...". מדברים אלה ניתן להסיק בבירור כי על פי דבריה ב-ת/5, התכוונה להרים מהשולחן חפץ כלשהו אשר אינו שלט הטלוויזיה. זהותו של אותו חפץ לא התבררה, אך מובן מהקשר הדברים כי לא מדובר בשלט. הנה כי כן, רק בעדותה בבית המשפט טענה לראשונה כי הושיטה ידה לשלט הטלוויזיה על מנת להחליש את הקול הבוקע ממנה, ובמובן זה חלקים משמעותיים בגרסתה נכבשו לא רק למשך היומיים שחלפו עד למסירת ההודעה ת/5, אלא עד למתן העדות המפורטת בבית המשפט.

חמישית, לא ניתן להתעלם מהרושם האותנטי המותיר מצבה של המתלוננת בליל האירוע, כפי שבא לידי ביטוי בשלל ראיות, החל מהבכי, ההתרגשות והמצוקה ששידרה בשיחותיה עם לודמילה ואמה, דרך שיחתה המתועדת עם מוקד המשטרה ת/2 וכלה במפגשה עם השוטר חג'ג'. בפני
כל אחד מגורמים אלה מסרה מפורשות כי הוכתה ונחבלה על ידי הנאשם, לא רק בשניות או בדקות שחלפו מאז האירוע, אלא לאורך כל אותו לילה ועד לשעות הבוקר ולמסירת ההודעה ת/4. גם אם שתתה המתלוננת כמות נכבדת של אלכוהול, כפי שעולה מהעדויות כולן, אין בכך כדי לאיין את המסר האותנטי העולה מהתנהגותה ומדבריה במהלך אותו לילה, אשר תואם באופן מובהק לתלונתה בנוגע למעשה תקיפה מכאיב שספגה מידי הנאשם.

את המסקנות המתבקשות מהתנהגותה הנ"ל משלים נימוק שישי, ועל פיו ניתן להסיק באופן מובהק מדברי המתלוננת ב-ת/2 ובדבריה לחג'ג' כפי שתועדו ב-ת/4 וב-ת/13, כי בשעות הבוקר, מועד בו פנתה למשטרה ואף מסרה את תלונתה, לא הייתה מעוניינת כלל לפגוע בנאשם ואף לא ביקשה להשחיר את פניו או לנקום בו. ההפך הוא הנכון, המתלוננת כלל לא הייתה מעוניינת בהגעתה של ניידת למקום, אלא רק בכך שאם תיתקל פעם נוספת באלימות מצידו של הנאשם תוכל לפנות לעזרת המשטרה. הגעת השוטרים למקום נכפתה על המתלוננת על ידי מוקדנית המשטרה, והמתלוננת נאלצה להשלים עם כך. יתרה מכך, גם כשנחקרה ותיארה את התנהגותו האלימה של הנאשם טרחה לציין כי היא אינה חוששת מפניו ואינה סבורה שהוא מקים סיכון כלשהו לה או לכל אדם אחר. לפיכך, ניתן לקבוע בוודאות כי המתלוננת לא פעלה באותה עת, כשמסרה את תיאור התקיפה ב-ת/4, מתוך רגשות כעס או נקם כלפי הנאשם, ואין זאת אלא כי מסרה את הדברים כהווייתם, לאחר שנתבקשה לעשות כן על ידי חג'ג'.

לבסוף, אצרף למכלול הנימוקים הללו אף את התרשמותי הבלתי אמצעית מהמתלוננת כאישה אינטליגנטית, אשר לאחר שהתאוששה מאירועי אותו לילה והבינה כי הביאה למעצרו של בן זוגה, בחרה לפסוע בדרך בה בוחרות למרבה הצער רבות מהמתלוננות בעבירות אלימות בתוך המשפחה, ולחזור בהן מהגשת התלונה, אם מתוך רגשות הקרבה לבן הזוג ואם בשל תחושות פחד או תלות. ניכר היה במתלוננת, גם בדברים המפורשים שאמרה ב-ת/5 וגם מהאופן בו העידה בבית המשפט כי החליטה לעשות כל שביכולתה על מנת להביא לשחרורו של הנאשם ולהסרת החשדות מעליו, ועל כן שינתה את גרסתה באופן היחיד שיכול היה להשתלב עם החבלות הברורות שעל גופה, דהיינו על ידי דיווח על כך שמדובר היה בפגיעה מקרית ובלתי מכוונת.

לאור כל האמור לעיל, אני מעדיף באופן מובהק את הגרסה שמסרה המתלוננת לשוטר חג'ג', כמתואר במסמכים ת/4 ו-ת/13, על פני אמרותיה המאוחרות יותר ועל פני עדותה בבית המשפט. כפי שכבר ציינתי, זוכה גרסה זו לתמיכה ממשית בעדותם של עדי התביעה הנוספים: לודמילה, אמה של המתלוננת והשוטר חג'ג' וכן בתמונות ת/3, ובאותן ראיות יש כדי להקים הרבה יותר מאותו "דבר לחיזוק", הנדרש מכוח הוראות החוק להרשעה על פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות. לפיכך, שוכנעתי כי ראוי להרשיע את הנאשם בעבירת התקיפה המיוחסת לו בכתב האישום.


באשר לעבירה הנוספת שעניינה הכשלת השוטר, טען הנאשם כי את המעשים שיוחסו לו, אשר כללו שתי דפיקות על הקיר, שני ניסיונות לצאת אל מחוץ לתחום חדר המעוכבים והשמעת מספר קללות, ביצע על רקע חוסר נכונותם של השוטרים ללוות אותו אל חדר השירותים על מנת שיוכל להתפנות. בעדותו אישר לבסוף השוטר חג'ג' כי הנאשם ביקש להתפנות, וכן לא שלל את האפשרות שהדבר לא התאפשר באופן מיידי. בנסיבות אלה, נוכח המצוקה שוודאי חש הנאשם בנסיבות מעין אלה, אינני סבור כי המעשים שביצע על מנת לזכות בתשומת לבם של השוטרים עולים לכדי עבירה פלילית ומכל מקום, מדובר, בנסיבות העניין, בזוטי דברים אשר אינם מצדיקים הרשעתו בדין.

בשולי הדברים אציין כי בסיכומיה עתרה התביעה להרשיע את הנאשם גם בעבירה של הטרדת עד, וזאת לנוכח העדויות שנשמעו בנוגע לשיחת הטלפון שיזם עם העדה לודמילה לאחר הגשת כתב האישום. לא מצאתי מקום להתייחס בהרחבה ליסודות העבירה הנ"ל ולבחון אחריותו של הנאשם בעבירה זו, שכן לטעמי לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, כנדרש בהתאם להוראת סעיף 184 לחסד"פ כשמתבקשת הרשעה שלא על פי העובדות המפורטות בכתב האישום. בשום שלב של המשפט, גם לאחר שנשמעה עדותה של לודמילה בנוגע לאותה שיחה, לא הוזהר הנאשם כי בכוונת התביעה לעתור בעתיד להרשעתו בגין מעשה זה ובפועל לא ניהל הנאשם כל הגנה בהקשר זה. לפיכך, לא מצאתי לנכון להרשיעו בעבירה הנ"ל.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפת בת זוג אשר גרמה לחבלה של ממש ומזכה אותו מעבירה של הכשלת שוטר.



ניתנה היום,
י"ט כסלו תשע"ב , 15 דצמבר 2011, במעמד הצדדים








פ בית משפט שלום 9283-07/11 מדינת ישראל נ' אנדריי פושקריוב (פורסם ב-ֽ 15/12/2011)