פסקי דין על יעקב וילנר | פסקי דין על ו-5 אח' | פסקי דין על ראש העיר | פסקי דין על חברי המועצה ותושבי ראשון-לציון | פסקי דין על המועצה לייצור ולשיווק של בקר וצאן לבשר | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה |

706/71 עא     25/12/1972




עא 706/71 יעקב וילנר, ו-5 אח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי ראשון-לציון, המועצה לייצור ולשיווק של בקר וצאן לבשר, היועץ המשפטי לממשלה




(פד"י כז (1) 156)

(פד"י כז (1) 160)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 706/71


השופטים:
כבוד השופט ח' כהן


כבוד השופט מני
כבוד השופט קיסטר


המערערים:
יעקב וילנר
, ו-5 אח'



ע"י ב"כ עו"ד גב' ש' שדות

נ ג ד

המשיבים:
1. ראש העיר
, חברי המועצה ותושבי ראשון-לציון

2. המועצה לייצור ולשיווק של בקר וצאן לבשר


ע"י ב"כ עו"ד צ' ברטפלד
– בשם המשיבה מס' 2;

3. היועץ המשפטי לממשלה


ע"י ב"כ עו"ד י' עדיאל
, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב מס' 3


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט י' חריש)
, מיום 21.11.71, ב-תי"א 3445/65, לפיה נדחתה תביעת המערערים להשבת סך של 61,054.50 ל"י ששילמו למשיבים בגין הוצאות היתרי שחיטה.


פסק-דין

השופט קיסטר
:
ראשית, קיצור העובדות בעניין זה. על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, הוסמך שר החקלאות להוציא צווים לשם ביצוע החוק, וביניהם צווי לעניין הסדרת שחיטה. ביום 21.2.1960 התקין שר החקלאות את צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שחיטת בקר וצאן), תש"ך-1960.

סעיף 2 לאותו צו קובע כי: "לא ישחט אדם ראש בקר או ראש צאן אלא לפי היתר בכתב מאת מי שהוסמך לכך על-ידי שר החקלאות ובהתאם לתנאי ההיתר.....", סעיף 3 לצו קובע כי: "בעד היתר לשחיטת בקר תשולם אגרה...." ובדומה לכך סעיף 4: "בעד היתר לשחיטת ראש צאן תשולם אגרה.....", וסעיף 5: "לא ירשה אדם להכניס ראש בקר או ראש צאן לבית מטבחיים אלא אם הוצג לו היתר המתיר את שחיטתו באותו בית מטבחיים....".

ביום 20.12.1960 הוציא שר החקלאות את המינוי ת/2, לפיו הסמיך את ד"ר עמיאל שומרוני, הרופא הווטרינרי של עירית ראשון-לציון, ליתן היתרים לשחיטה לפי סעיף 2 לצו, וזאת על-פי הסדר שנעשה בין השר לבין המועצה לייצור ושיווק בקר שהיא המשיבה מס' 2. במכתבו
ת/3 מיום 20.12.1960 הודיע שר החקלאות לעירית ראשון-לציון על הסכמתו של ד"ר שומרוני והורה לעיריה להעביר למועצה את האגרות שתגבה לפי סעיף 3 לצו, בניכוי 10% דמי עמלה. הוראה זו לעיריה ניתנה בעקבות זכרון-הדברים ת/5 מיום 6.12.1960 שנערך בין העיריה לבין המועצה לייצור ושיווק בקר.

על-פי ההסדר הראשוני שולמה האגרה הנדרשת על-פי הצו – ישירות למועצה, במשרדה שבתל-אביב; ואילו על-פי ההסדר החדש נגבו אגרות השחיטה בבתי-המטבחיים שברשויות המקומיות. הסדר זה, לפיו שילמו סוחרי הבשר, וביניהם המערערים, את סכומי האגרות, התנהל על מי מנוחות במשך קרוב לחמש שנים; עד שבתחילת שנת 1965 החלו המערערים, על-ידי בא-כוחם, לחקור ולדרוש מהו הבסיס החוקי לגביית האגרה על-ידי העיריה ועל-ידי המועצה ואם כל מינוי שנעשה לצורך התרת השחיטה וגביית אגרת ההיתרים נעשו כהלכתו. המערערים פנו לבית-המשפט המחוזי בתיק אזרחי 3445/65 ותבעו השבת הסך של 61,054.50 ל"י ששילמו למשיבים בגין הוצאת היתרי שחיטה. בית-המשפט המחוזי בירר את התביעה ובפסק-דינו הממצה דן בכל הטענות והחליט לדחות את התביעה ועל כך הם מערערים בפני
נו.

הטענות שבערעור זה הן מתחומי משפט אחדים, ועל-כן, אסווג את התייחסותי אליהן לפי תחומי המשפט השונים.

א. בתחילה אתייחס לטענות שבתחום המשפט המינהלי.

1. אחת מטענותיה של באת-כוח המערערים היתה, כי הסמכתו של ד"ר שומרוני וכן הסמכתה של המועצה לייצור ושיווק בקר (להלן – המועצה) לא פורסמו ברשומות.

הן המועצה והן ד"ר שומרוני מונו על-ידי שר החקלאות
כרשויות מבצעות
לעניין חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (להלן – החוק), על-פי
סעיף 43
לחוק וסעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שחיטת בקר וצאן) (להלן – הצו).

אכן, אילו היתה במקרה זה
אצילת סמכויות
מן השר למועצה ולד"ר שומרוני – היתה חלה על השר חובת פרסום ההודעה על אצילת הסמכויות ברשומות, על-פי מצוות
סעיף 42
לחוק, אך לא כך היה במקרה שלפנינו. יש להבחין לעניין זה בין אצילת סמכויות לפי סעיף 42 לחוק, לבין מינוי רשויות מבצעות
לביצוע צווים שיוצאים על-סמך החוק, וזאת לפי סעיף 43 לחוק.

במקרה האחרון, שהוא המקרה שלפנינו, אין צורך בפרסום ההסמכה ברשומות, ומכאן שההסמכה הינה ברת-תוקף גם ללא פרסום כזה.

2. כן טענה באת-כוח המערערים, כי היה צורך בפרסום מינויו של ד"ר שומרוני בשל היות המינוי תקנה בת-פעל תחיקתי. תשובתי לכך היא, שאין לראות במינויו של ד"ר שומרוני משום תקנה בת-פעל תחיקתי שתקפה הוא, כידוע, מיום פרסומה, כך שגם מצד זה – אין כל נפקות למועד פרסום המינוי ברשומות. המינוי הינו בעל תוקף מלא גם לפני שפורסם ברשומות.

מינויו של ד"ר שומרוני הוא בבחינת
יצירת נתון עובדתי חדש המפעיל נורמה
קיימת, משום שעצם החובה לשלם אגרה כבר היתה קיימת בחוק, והרשות שנתמנתה לצורך גביית האגרות (קרי: ד"ר שומרוני) רק מוציאה חובה זו מן הכוח אל הפועל. מינויו של אדם לשמש אורגן מוסמך אינו בבחינת יצירת תקנה בת-פעל תחיקתי, מינוי כזה הוא בבחינת
אקט אינדיבידואלי
, משום שסמכויות הרשות המוסמכת כבר קיימות ואותו אדם רק הופך לבעל הסמכות
להפעיל רשות זו. לסיכום עניין זה: מינוי אדם לשמש במשרה מסויימת אינו בבחינת יצירת נורמה כללית חדשה, משום שרק הסמכויות של אותו אדם משתנות. אין במינוי משום שינוי זכויותיו וחובותיו של ציבור בלתי-מסויים, משום ששינוי זה נעשה כבר בחוק שעל-פיו מונתה אותה רשות מוסמכת, שתפקידה מצטמצם רק בביצוע הוראות החוק; ראה:
בג"צ 10/48, צבי זיו נגד הממונה על האזור העירוני תל-אביב, ואח': פד"י, כרך א, ע' 85; פי"ם, כרך א, ע' 33; ע"פ 213/56, היועץ המשפטי לממשלה
נגד ישעיהו וגניה אלכסנדרוביץ: פד"י, כרך יא, ע' 695; פי"ם, כרך כח, ע' 245
.

3. אשר לטענה כי דרך ביצועו של הצו חורגת מתחום המטרות אשר לשמן מרשה החוק חקיקת-משנה מסוג הצו הנדון.

בית-המשפט העליון הבהיר כבר כי סעיף 3 לחוק נותן "כיסוי" לשקילת שיקולים מגוונים על-ידי השר המשתמש בסמכותו לפי חוק זה; ראה
בג"צ 266/68, עירית פתח-תקוה, ו-8 אח' נגד שר החקלאות; פד"י, כרך כב (2), ע' 824; בג"צ 300/60, צבי גוטליב נגד שר המסחר והתעשיה: פד"י, כרך יד, ע' 2182; פי"ם, כרך נא, ע' 22
. בין מטרות החוק מצויות
מטרות כלכליות, בטחוניות, מטרות המכוונות לשמירת ההיגיינה ובריאות העם, ומיכון שהשר רשאי לשקול שיקולים מתחומים שונים, כגון שיקולים שבהיגיינה ובריאות העם, כאשר הוא משתמש בסמכותו לפי החוק, הרי שהרשות שנתמנתה לשם ביצוע הוראות הצו שהוצא על-סמך החוק רשאית בהחלט לשקול גם-כן שיקולים מסוג זה, ומעדותו של ד"ר שומרוני (בע' 12 לפרוטוקול) נראה באופן ברור כי שיקולים שבהיגיינה הם שהנחו אותו בפעולותיו לשם ביצוע הצו.

העובדה שגם ביסודו של חיקוק אחר [תקנות מחלות בעלי-חיים (שחיטת בהמות), תשכ"ד-1964] עומדות
מטרות שבהיגיינה ובריאות אינה רלבנטית; ראה
בג"צ 264/66, "השעמון", מפעלי הפקק לבידוד נגד שר העבודה, ואח'; פד"י, כרך כ (4), ע' 768, 770. בג"צ 276/66, מרכז החינוך העצמאי נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנין עיר, חיפה, ואח'; פד"י, כרך כא (1), ע' 253, 256.

ב. באשר לטענת המערערים כי המועצה מוגבלת בפעולותיה לאותם עניינים המוזכרים בתזכיר ובתקנות ההתאגדות שלה. באת-כוח המערערים טוענת, כי המועצה הינה חברה פרטית הרשאית לפעול רק במסגרת המטרות המצויות בתזכיר החברה, ואילו האפשרות לגבות כספים מן הציבור אינה נמני
ת בין מטרותיה.

1. על-פי סעיף 37 לחוק: "כל תפקיד ששר רשאי למסרו לפי חוק זה, רשאי הוא למסרו לתאגיד, ומשעשה זאת לא יהיה תוקף לכל הגבלה שהוטלה על אותו תאגיד בין על-פי דין ובין באופן אחר, במידה שהיא עלולה
למנוע אותו מלמלא התפקיד שנמסר לו, וכל הגבלה כזו לא תפטור אותו מלמלא אותו". באת-כוח המערערים מודה בע' 3 לטענות המערערים כי: "לו השתמש שר החקלאות בסמכות שניתנה לו על-פי החוק והצו ומינה את המועצה להוציא היתרי שחיטה על-פי הצו, היה סעיף 37 לחוק מקנה לה את הסמכות להוציא היתרים כאלה, במסגרת הצו, ולגבות את תמורתם, שנקבעה באותו צו, גם בניגוד ומחוץ למסגרת תזכיר התאגדותה". לדעתי, ניתן ללמוד מ-ת/3 כי אכן הוסמכה המועצה לגבות אגרות על-סמך החוק והצו. ד"ר שומרוני אכן מונה על-ידי שר החקלאות לצורך מתן היתרים לשחיטה על-פי סעיף 2 לצו, אך המועצה – היא שהיתה בעלת הסמכות לצורך קבלת סכומי האגרות, בניכוי 10% דמי עמלה שהגיעו לעיריה. ב-ת/3 מזכיר שר החקלאות במפורש כי: "את
האגרות שייגבו
לפי סעיף 3 לצו הנ"ל
עליכם להעביר למועצה
הנ"ל בניכוי 10% דמי עמלה" (ההדגשה שלי). מכאן נובע, כך נראה לי, כי המועצה אכן הוסמכה על-ידי שר החקלאות לקבל את סכומי האגרות שייגבו, ועל-כן, אף אם תזכיר התאגדותה אינו כולל הוראה המסמיכה אותה לגבות כספים מן הציבור, הרי שהיא משוחררת מהוראות התזכיר לעניין זה – על-פי הוראות סעיף 37 לחוק. המועצה היא שהיתה ושהינה מוסמכת לגבות את סכומי האגרות, וההסדר שלפיו ד"ר שומרוני הוסמך להוציא את היתרי השחיטה, והעיריה פעלה כשלוחתה של המועצה לצורך גביית אגרות, לא בא אלא: "כדי לרכז את השחיטה ואת גביית אגרות היתרי השחיטה במקום אחד, הוא המקום שבו נעשית פעולת השחיטה" (ע' 5 לפסק-דינו של השופט חריש).

כלומר, הפעולות שנעשו לשם ריכוז השחיטה והגביה במקום אחד (מינויו של ד"ר שומרוני לרשות מוסמכת לצורך מתן היתרי-שחיטה, והפעלת העיריה כשלוחתה של המועצה) אין בהן כדי לפגום בסמכותה של המועצה לקבל לידיה את סכומי האגרות. סמכותה זו של המועצה באה לידי ביטוי בהסכם שנחתם על-ידי המועצה ועירית ראשון-לציון – ת/5, אשר בו נאמר: "שר החקלאות הסמיך בהתאם לצו הנ"ל את מזכיר המועצה לייצור ושיווק בקר וצאן לבשר לתת היתרים כאמור לעיל.... בהתאם לבקשת העיריה והסכמת משרד החקלאות – תשמש העיריה כסוכן לגביית האגרה אשר תגבה בבית-המטבחיים העירוני..... סכומי הגביה ישולמו על-ידי העיריה למועצה הנ"ל אחת לחודש בניכוי דמי עמלה בשיעור של 10%....."

2. בדיני החברות מקובל לומר כי חברה יכולה לפעול רק במסגרת המטרות שהתוותה לעצמה בתזכיר, ופעולה של החברה החורגת ממסגרת המטרות האלה היא כאין וכאפס. בכדי לחסוך ממייסדי חברות את הטרחה לפרט בתזכיר מספר רב של מטרות בשל רצונם להתחמק מתחולת דוקטרינת ה-
ultra wires
קובעת פקודת החברות שלנו בסעיף 6, כי: "נוסף על המטרות המפורטות בתזכיר, רואין כל חברה הרשומה על-פי פקודה זו, עד כמה שלא פורשה בתזכיר כוונה הקובעת את ההיפך, כאילו יש לה הסמכות לעשות את הדברים המפורשים בתוספת השניה לפקודה זו". על-פי סעיף (כ"א) לתוספת השניה מוסמכת חברה: "לעשות סידור עם כל ממשלה או שלטון וכן
תוכל לקבל מממשלה כזאת
או משלטון כזה או מהחברה והאנשים הנ"ל כל מיני צ'רטרים, חוזים, חוקים,
זכויות
, הנחות וזכויות שהחברה תחשבם לנחוצים לה ותוכל להוציא לפועל או להשתמש בכל הצ'רטרים, החוזים, החוקים, הזכויות, ההנחות והזכויות הנ"ל.....", על-פי סעיף (ח) לאותה תוספת, מוסמכת חברה: "ללוות,
לאסוף
או להבטיח תשלום כספים לצרכי מטרותיה או בקשר עמהם" (ההדגשות שלי).

המועצה במקרה הנדון – אימצה לעצמה אף במפורש את הכוחות המנויים בתוספת השניה לפקודת החברות, באופן שהיא זכאית, בין השאר, לממש זכויות שונות שהוקנו לה על-ידי השלטון. במקרה זה המועצה יכלה לקבל לידיה כחוק את הזכות לגבות את סכומי אגרות השחיטה.

ג. באשר לתביעת ההשבה.

1. באת-כוח המערערים טוענת, כי הללו שילמו "מחיר" ולא קיבלו תמורתו. אך, במקרה זה נשתלמה "אגרה", ונפסק לא פעם על-ידי בית-משפט זה כי באגרה יש אלמנט של "מס". סכומי האגרות שנגבו במקרה זה אינם בבחינת "מחיר" עבור היתרי השחיטה, אגרה זו איננה בבחינת תשלום עבור השירות (ההיתר לשחוט) כפי שוויו המסחרי ולכן איננה בבחינת מחיר השירות.

במקרה דנא, קיימת אמנם תמורה ישירה לתשלום האגרה והיא – עצם מתן הרשות לשחוט, אך סכום האגרה, ובכך היא נבדלת ממחיר, לא נקבע לפי השווי של השירות שניתן למבקשים לשחוט. ייתכן כי הכסף ששילמו אינו שווה לערך השירות שניתן בתמורתו, אך מכיון שמדובר כאן
באגרה – שהיא קרובה באפיה למס,
הרי שאין לשקול זה בצד זה את סכום הכסף ששילמו ואת התמורה שקיבלו עבורו. מי שעליו מוטלת האגרה חייב לשאת בעולה בין אם ניתנה ובין אם לא ניתנה תמורה מתאימה עבורה. יש אמנם צורך בתמורה כלשהי, אך תמורה כלשהי הרי ניתנה כאן! עצם מתן הרשות לשחוט – יש בה משום תמורה ישירה לתשלום האגרה. ראה – עניין
הורנשטיין, ע"פ 74/58, היועץ המשפטי לממשלה
נגד נפתלי הורנשטיין; פד"י, כרך יד, ע' 365; פי"ם, כרך מג, ע' 366;
וכן ע"א 649/71, ויטלגו מפעלי טכסטיל בע"מ נגד עירית תל-אביב-יפו (לא פורסם).

2. באת-כוח המערערים טוענת, כי יש להשיב למערערים את סכומי הכסף ששילמו משום שהתשלום היה בלתי-חוקי.

אך, עצם העובדה שהתשלום היה בלתי-חוקי, אפילו היה כך, כטענת המערערים, אין בה כדי לחייב היענות לתביעת השבה. באת-כוח המערערים ערה לכך והיא טוענת כי במקרה זה יש להיענות לתביעת ההשבה: (א) משום שבמקרה זה היה סיכול גמור של התמורה; (ב) בשל קיומה של טעות עובדתית יסודית מצד המערערים; (ג) משום האילוץ.

אשיב לטענותיה אלא אחת לאחת:

(א) הבנתי מטיעוניה של באת-כוח המערערים כי לדבריהם היה במקרה זה סיכול טוטאלי של התמורה מצד המשיבים, ועל-כן זכאים המערערים להשבה על-פי דיני מעין-חוזים. לפתע פתאום, אחרי שנים של תשלום ללא ערעור, נזכרים המערערים כי התמורה שהובטחה להם בצורת המסמך הקרוי "היתר שחיטה" – לא ניתנה מעולם! אך, אם נשאל את עצמנו, מה
באמת
ציפו המערערים לקבל בעקבות תשלום הסכומים המוטלים עליהם –
יינתן להם להביא את צאנם ובקרם לשחיטה
; ומאי נפקא מינה לגביהם אם המסמך אותו קיבלו לידיהם בתור אישור לתשלום קרוי "קבלה" או "היתר שחיטה"? אין זה נראה הגיוני בעיני כי המערערים שילמו במשך כל אותן שנים משום שחפצו וציפו כל העת כי בסופו של דבר יגיע לידיהם אותו מסמך מסויים הקרוי "היתר שחיטה". הגיוני לומר, שהמערערים רצו שיותר להם לשוט – זו היתה כוונתם, ולכן שילמו את אגרות היתרי השחיטה. כלומר – המערערים קיבלו תמורה בעצם ההרשאה להביא את בקרם לשחיטה, ואף אם נניח כי באמת חשבו כל אותו הזמן כי יזכו גם בהיתר בצורה של מסמך מיוחד כמתואר בצו, הרי שאין לראות בהיתר זה משום עיקר התמורה לה ציפו, וממילא – אין לראות בהעדרו של אותו היתר משום סיכול התמורה.

נכון הדבר כי לשם קיומו של מינהל תקין יש צורך בקיום מסמכים בכתב, ובכלל זה היתרים בכתב, ודרישה זו משתמעת מן החוק והתקנות בעניין זה, אך לגבי העניין דנא אין לראות בקיומם של היתרים בכתב את העיקר.

העובדה שהמערערים לא ראו בהיתרים משום עיקר התמורה לה ציפו נובעת גם מן העדויות:

עדותו של ד"ר שומרוני (בע' 15 לפרוטוקול): "הקצב לא קיבל ליד היתר..... וילנר לא פנה אלי לפני 1964 לקבלת העתקי היתרים".

עדותו של יעקב וילנר
(בע' 19 לפרוטוקול): "אמרו לי שצריכים היתרים.
לא ביקשתי היתרים, שילמתי כי אמרו לי שבלי היתר אי-אפשר לשחוט, ראיתי בתשלום למועצה ולעיריה היתר שחיטה
. ראיתי ששילמתי ונתנו לי לשחוט, וזה היה לי די....." (ההדגשה שלי).

העד טפר יוסף (בע' 29 לפרוטוקול): "אני בכלל לא יודע מה זה היתר שחיטה ולא ראיתי זאת אף פעם. את הבקר שהבאתי לשחיטה שחטו לנו".

(ב) אשר לטענה כי יש להשיב למערערים את ממונם משום ששולם בטעות.

באת-כוח המערערים טוענת, כי הללו טעו בכך שחשבו כל העת כי מוצאים עבורם היתרי שחיטה כדין.

לדעתי, לא היתה מצד המערערים כל טעות
יסודית שהיתה עשויה לזכותם בהשבה. כדי שתקום זאת להשבה, צריכה הטעות להיות מהותית, יסודית וחמורה, ולא כך במקרה שלפנינו (צלטנר, דיני חוזים, כרך ג', ע' 403). נוסף לכך, הזכות להשבה אינה קיימת מקום שהטעות לא היוותה גורם מכריע בתשלום, והמשלם הושפע לאמיתו של דבר משיקולים אחרים (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, ע' 162). במקרה זה – המערערים שילמו את סכומי האגרות משום שהיו מעוניינים כי תינתן להם האפשרות לשחוט, ולא משום שסברו כי הרשויות תדאגנה עבורם להיתרים בכתב שיוכלו לשמרם בארכיונים שלהם. כלומר, לא ניתן לומר במקרה זה כי הטעות היא שגרמה לביצוע התשלום. מה שגרם לביצוע התשלום הוא עצם מתן ההרשאה להביא בקר לשחיטה ולא הציפיה המוטעית לכך שיוצאו היתרים כמצוות החוק, או כפי שאומר יעקב וילנר
בעדותו (ע' 19 לפרוטוקול): "ראיתי ששילמתי ונתנו לי לשחוט וזה היה לי די".

הזכות להשבה עומדת למשלם – "רק אם התשלום נעשה
עקב
הטעות ומכאן שהמשלם אינם זכאי להשבה כאשר הגורם לתשלום היה נעוץ לא בטעות שבעובדה אלא בסיבה אחרת" (פרידמן, ע' 156).

יתר-על-כן, הטעות (אם היתה) במקרה זה הינה
טעות שבחוק
. המערערים טעו בכך שראו בהרשאת השחיטה ובמתן הקבלות משום היתר, למרות שההיתר כהגדרתו בצו הוא מסמך מאד מוגדר ומסויים.

המקרים בהם ייטו בתי-המשפט לפסוק השבה עקב טעות שבחוק יהיו כנראה מצומצמים יותר לעומת המקרים של מתן סעד עקב טעות שבעובדה; אם כי, מבחינה עקרונית הכירו בארץ בהשבה משום טעות שבחוק. ראה הלכת
יפת, ע"א 292/68, יעקב יפת ושות' בע"מ נגד הרולד איסטווד, ואח'; פד"י, כרך כג (1), ע' 604.

מן הראוי לציין כי באנגליה לא הכירו בטעות שבחוק כטענת המזכה בהשבה אלא במקרים מצומצמים ביותר. בארץ, כאמור, הכירו באופן עקרוני בתביעת השבה עקב טעות שבחוק, אך על-כל-פנים ברור הדבר, כי במקרה שהטעות לא היתה טעות יסודית, וכן – לא היא שגרמה לביצוע התשלום, במקרה כזה – לא ייענה בית-המשפט לתביעת השבה.

(ג) אשר לטענת האילוץ. העקרון שנתקבל בפסיקה הוא כי הזכות להשבה מחמת אילוץ קמה – כאשר הרשות דורשת תשלום תמורת פעולות שהאזרח זכאי ליהנות מהן גם בחינם, ואזרח שהוא הצד החלש במקרה כזה – נאלץ לשאת בתשלום שנדרש כתנאי לעשיית אותן פעולות,
morgan v. palmer; (1824), 107 e.r. 554; (1924), 2 b. & c. 729; 4 dow. & ry. k.b. 283; 2 dow. & ry. m.c. 232; 2 l.j.o.s.k.b. 145.
וכן
ע"א 412/54, עיריית תל-אביב-יפו נגד חברת "ארמון אהרונוביץ 3" בע"מ: פד"י, כרך י, ע' 1835; פי"ם, כרך כו, ע' 197; ע"א 309/64, מדינת ישראל ו-"פימקס" חברה ישראל-אפריקה ליבוא ויצוא בע"מ נגד אברהם ו-ברוך חבס, ואח'; פד"י, כרך יח (4), ע' 393.

אך, במקרה זה – המערערים חוייבו משך תקופה ארוכה בתשלום האגרה משום החובה הקבועה בדין לעניין זה, ולא משום כפייתם על-ידי הרשות. המערערים היו מעוניינים בהבאת בקרם לשחיטה, וכדי שיוכלו לעשות כן – החוק והצו שהותקן על-פיו מחייבים אותם בתשלום מסויים. ועל-כן אין לראות בתשלום זה משום אילוץ.

מהותו של האילוץ היא בכך שפלוני יודע שאינו חייב בתשלום שנדרש ממנו והוא בכל זאת משלם בלית ברירה, מפני שהוא זקוק לאותו שירות שבעדו דורשת הרשות את התשלום. במקרה הזה לא נתמלאו התנאים הנ"ל ולכן אין מקום לתביעת המערערים בטענת אילוץ.

יתר-על-כך, אפילו היו המערערים זכאים להיתרים חינם וידעו על כך, היה עליהם לנקוט מייד בצעדים לביטול הדרישה, ולא לשלם במשך שנים אף ללא מחאה, ולדרוש אחר כך השבת התשלומים; שהרי בהתנהגות כזו יש משום הסכמה לתשלום ואין לומר ששילמו בדלית ברירה.

אשר-על-כן, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות הערעור בסך 1,000 ל"י.

ניתן היום, כ' בטבת תשל"ג (25.12.1972).







עא בית המשפט העליון 706/71 יעקב וילנר, ו-5 אח' נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי ראשון-לציון, המועצה לייצור ולשיווק של בקר וצאן לבשר, היועץ המשפטי לממשלה, [ פ"ד: כז 1 160 ] (פורסם ב-ֽ 25/12/1972)