פסקי דין על נסים כהן | פסקי דין על סימון (ישראל) ברק | פסקי דין על זאב לביא ואח' | פסקי דין על אלכסנדר ולד

552/71 עא     27/12/1972




עא 552/71 נסים כהן, סימון (ישראל) ברק, זאב לביא ואח' נ' אלכסנדר ולד




(פד"י כז (1) 201)

(פד"י כז (1) 201)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 552/71


השופטים:
כבוד הנשיא אגרנט


כבוד מ"מ הנשיא זוסמן
כבוד השופט עציוני


המערערים:
1. נסים כהן
2. סימון (ישראל) ברק
3. זאב לביא
4. רכבת ישראל (המנהל הכללי של מסילות הברזל הממשלתיות)


ע"י ב"כ עו"ד ר' יאראק
, עוזר ראשי לפרקליט המדינה

נ ג ד

המשיב:
אלכסנדר ולד


ע"י ב"כ עו"ד א' אבנרי


ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה
(השופטת א' וינוגרדוב),
מיום 6.9.71, ב-תי"א 595/69, לפיו חוייבו המערערים במיוחד ובמאוחד לשלם למשיב סך 9,524 ל"י, פיצויי נזיקין עקב תאונה בה נפגע במהלך עבודתנו ברכבת ישראל.


פסק-דין

מ"מ הנשיא (זוסמן
):
המשיב מועסק על-ידי המדינה בתור מחסנאי טכני במיתקן צבאי של משרד הבטחון, ובו עוברת שלוחה של רכבת ישראל. במהלך עבודתו הוא נפגע על-ידי קטר של רכבת שעברה במיתקן האמור. נגרם לו שבר פתוח בעצמות השוק השמאלית, שלא היה ניתן לריפוי והיה צורך לקטוע את הרגל. המשיב תבע פיצוי נזק מעובדי הרכבת שהיו מעורבים בתאונה ומ"רכבת
ישראל (מנהל הכללי (כך!) של מסילות הברזל הממשלתיות) על-ידי מנהל הכללי של רכבת ישראל", בתור מעבידתם של אלה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי התאונה נגרמה עקב רשלנותם של עובדי הרכבת, אך מצא את המשיב אשם ברשלנות תורמת כדי 20%. הוא אמד את שיעור הנזק (אחרי ניקוי 20% כאמור) בסך 38,097 לירות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמשיב מקבל מהמוסד לביטוח לאומי גימלאות בסך 43,278 ל"י. מאחר שסכום הגימלאות עולה על סכום הפיצויים, נתעוררה השאלה, אם עדיין זכאי המשיב להיפרע מהנתבעים-המערערים. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערים חייבים למשיב כדי 25% מסכום הפיצויים, בהתאם לסעיף 152 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. הסעיף הנ"ל מורה וזו לשונו:

"הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 150 (א), והזכאי לגימלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגימלה זכאי לפחות ל-25% מסך-כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה."

כלפי חיוב זה מופנה הערעור.

2.
מצוות הסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא, שמקום שניזק זוכה גם לפיצויים וגם לגימלה לפי חוק הביטוח הלאומי, אין רואים את המעביד כצד שלישי לעניין חוק הביטוח הלאומי. מן הראוי להבהיר תחילה את מטרתה של טכניקה תחיקתית זו, שהיא קצת מסובכת.


בראשית, היה סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953, שנתן למוסד לביטוח לאומי זכות לתבוע מאת המזיק, הוא המכונה צד שלישי, פיצוי נזקים כדי שיעור הגימלה שהוא משלם לניזק. כבר זמן קצר אחר צאת החוק נתגלו קשיים בהפעלת הסעיף 70 הנ"ל הלכה למעשה, ראה
ע"א 61/55, 62/55, 64/55, מגן צ'טווד בע"מ נגד אדולף גרוסברג והמוסד לביטוח לאומי, ואח'
וערעורים שכנגד: פד"י, כרך י, ע' 190; פי"ם, כרך כב, ע' 79
. הוראת הסעיף גרמה גם לאי-צדק. סעיף 70 הנ"ל נתן למוסד זכות שיפוי מהמזיק על סכום הגימלה שהניזק מקבל ממנו. אך מקום שהמזיק היה מעבידו של הניזק, הוא שילם למוסד דמי ביטוח כדי לכסות את סיכון הנזק שהוא עשוי להתחייב בו, ואם על-אף יחסי מבטח ומבוטח הקיימים בין המעביד ובין המוסד, זכאי המוסד בקרות תאונת עבודה לחזור על המעביד מבוטחו, מה הועיל לזה הביטוח? המעביד יצא קרח מכאן ומכאן, שילם דמי ביטוח כדי לזכות בשיפוי מחבותו כלפי עובדיו, ויחד עם זה יהיה עליו לשאת בנזק והוא חייב להשיב למוסד את הגימלה המשתלמת לניזק עובדו, עקב אותו הביטוח. הדבר בא על תיקונו עם ניסוחו מחדש של סעיף 62 לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, על-ידי חוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים, תשט"ז-1956. בסעיף 62(3) הנ"ל נקבע לראשונה, שלא יראו את המעביד כצד שלישי לעניין סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי. משמע, בעוד שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי מהמזיק – הצד השלישי – שלא היה מעבידו של הניזק, המעביד פטור. המוסד לביטוח הלאומי נושא במקרה זה בנזק שכן הוא ביטח את סיכונו של המעביד וגבה ממנו דמי ביטוח שתמורתם זכאי המבוטח לפטור מן החבות. והדרך למתן הפטור למעביד היתה להוציא אותו מהדיבור "צד שלישי" כמוגדר בפקודה. אחריותו של מעביד מזיק צומצמה להפרש בין סכום הפיצויים והגימלאות, אם היו אלה נמוכים מן הפיצויים. חלק מסעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953, נעשה לסעיף 152 בנוסח משולב, וסעיף 62 לפקודת הנזיקין האזרחיים, נעשה לסעיף 82 בנוסח החדש.

3.
במרוצת השנים עבר סעיף 70 הנ"ל גלגולים שונים. הרפורמה בדיני הביטוח הלאומי בשנת 1965 חוללה שינויים בסעיף הנ"ל. הסעיף תוקן על-ידי סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 11), תשכ"ה-1965, וסעיף 70 (ח) החדש העניק לניזק שזכה גם לפיצויים וגם לגימלאות, בתנאים האמורים באותו סעיף, זכות לקבלת 25% מסכום הפיצויים נגד הצד השלישי. סעיף 70 (ח) החדש הנ"ל נעשה לסעיף 152 (ג) בנוסח המשולב.


מה היתה מטרת התיקון? על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק התיקון הנ"ל שנתפרסמה בהצעות החוק מס' 621 (ראה סעיף י"ב, בע' 262). שם נאמר, כי "כתוצאה מכך (היינו, מניכוי הגימלאות מן הפיצויים) קורה לעתים שהמוסד מקבל את מרבית סכום הפיצויים הנפסק בבית-המשפט, ואילו בידי הניזק (הזכאי לגימלה) נשאר סכום קטן בלבד". מדוע מקבל הניזק סכום קטן בלבד? מפני שהמוסד משלם לו את הגימלאות וחוזר על המזיק וגובה ממנו, ואילו הניזק גובה מהמזיק רק את ההפרש, אם פסקו לו פיצויים העולים על סכום הגימלאות. באה הצעת החוק כדי שהניזק יגבה גם במקרה זה 20% (ששונו בכנסת ל-25%), ואילו המוסד לביטוח לאומי יגבה רק 75% ממה שהוציא על גימלאות.


לענייננו מסבירים דברי ההסבר (שם): "למקרה שתביעת המוסד נגד המזיק גוררת אחריה צירופו של המעביד כאחראי נוסף לתאונה, מוצע למנוע את האפשרות שהמעביד יחוייב בפיצויים גם הוא, שהרי הוא מבוטח לעניין זה בביטוח לאומי".


יושם אל לב, שגם לעניין הסעיף 70 (ח) החדש מעבידו של הניזק אינו בחזקת צד שלישי, ולכן ממנו אין הניזק זכאי לקבל 25%. ההבדל בין המעביד לבין מזיק אחר הוא מכוון.

4.
תוצאת התיקון היא, שבנסיבות האמורות בסעיף 152 (ג) הנ"ל זוכה הניזק לפיצויים מוגדלים, בשיעור של 125%. המזיק "הצד השלישי", אינו חייב אלא כדי 100% של הנזק שגרם, ואף אינו משלם יותר. כיצד ניתן לפצות את הניזק בשיעור של 25% נוספים? נקל להשיב על כך בדוגמה. נניח שהצד השלישי גרם לניזק נזק בסך 1,000 לירות, וגם סכום הגימלאות המשתלם לניזק על-ידי הביטוח הלאומי הוא 1,000 לירות. הכלל הוא, שהניזק זוכה בסכום האמור רק פעם אחת. המוסד לביטוח לאומי משלם לו את הגימלה, אך מכוח סוברוגציה הוא זכאי לשיפוי מאת המזיק, לפי סעיף 150 לחוק, והואיל והמזיק חב למוסד לביטוח הלאומי, פוטרים אותו מחבותו בפני
הניזק, לפי סעיף 82 לפקודת הניזיקין; שאם לא כן, ישלם פעמיים. ואולם סעיף 152 (א) לחוק מפחית את שיעור השיפוי שהמזיק חב למוסד ומעמיד אותו על 75%. המוסד לביטוח לאומי מוותר כאילו על 25% מן הסכום בו רשאי לחזור על המזיק, וחלק זה משתחרר לטובת הניזק. אין המזיק חייב לשאת ביותר מאשר 100% של הנזק. אין הוא משלם יותר מאשר סך 1,000 לירות, הוא סכום הנזק. אבל מזה הוא משלם 750 לירות לביטוח לאומי, 250 לירות לניזק, והואיל והמוסד משלם לניזק גימלאות בסך 1,000 לירות, זוכה זה ביחס סך 1,250 לירות.

5.
כנראה בעליל, התוספת של 25% באה לו לניזק מכיסו של הביטוח הלאומי, שעקב כך מפסיד אותו חלק מזכות השיפוי שלו. אלא שאם היה מעבידו של הניזק מזיק, לא ניתן להעניק לניזק אותה תוספת. המוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לשיפוי מהמעביד הואיל והיה מבטחו, ולכן אין אפשרות להפריש לניזק כל חלק ממה שהמוסד היה מקבל בדרך של שיפוי. אם מטילים גם על מעביד-מזיק חובה לתשלום תוספת זו, יוצא שהמעביד חייב בפיצוי בשיעור של 125%, דהיינו 100% של הנזק מהם ניקה את עצמו מראש על-ידי הביטוח, ועוד 25% שעליו לשלמם על-אף הביטוח. כדבר הזה לא ייתכן. לא זו בלבד שעל-פי הלכות הנזיקין אין מזיק חב אלא כדי שיעור הנזק שגרם, אלא, כמו שנאמר בדברי ההסבר, המזיק-המעביד היה "מבוטח לעניין זה בביטוח לאומי"; משמע, כל עוד לא עלה שיעור הנזק על סכום הגימלאות המשתלמות על-ידי הביטוח הלאומי, מן הדין שהמעביד יהא פטור.

6.
חיובם של המערערים תלוי איפוא בכך אם היתה "רכבת ישראל" שנתבעה בתוקף אחריותה השלוחית לעובדיה מעבידתו של המשיב המועסק על-ידי משרד הבטחון.


המשיב טען לפנינו כי מכוח פקודת מסילות הברזל הממשלתיות, 1936, נעשתה הרכבת תאגיד משפטי, בעל ישות נפרדת משלו, ועל-כן אין זהות בינה ובין המדינה המעסיקה את המשיב באמצעות משרד הבטחון. טענה זו אין בידינו לקבלה.


מחלקה ממשלתית או שלוחת המדינה לא
נעשתה לאישיות עצמאית אלא אם ניתן לגלות בחיקוק המסדיר את ענייניה סממנים של ישות נפרדת, כגון הכושר להחזיק רכוש בשמו הוא ולא בשם המדינה, להתקשר בחוזים, לתבוע ולהיתבע לדין וכיוצא בזה זכויות אחרות המאפיינות תאגיד, ראה
ע"א 55/67, יהושע קפלן, ואח'
נגד מדינת ישראל, ואח'
; פד"י, כרך כא (2), ע' 718, 720
. בפקודה הנ"ל אין לך כל רמז לכך. "המנהל הכללי" מוגדר בסעיף 1 לפקודה בתור "פקיד שנתמנה על-ידי הנציב העליון", ו"ההנהלה", לפי אותו סעיף, פירושה המנהל הכללי וכולל הממשלה.


המשיב ביקש להביא ראיה מסעיף 12 לפקודה. על-פי סעיף 12 (1) ניתן לתבוע את ההנהלה, דהיינו את הממשלה, בכל תביעה שאפשר היה להגישה אילו היתה הרכבת רכושה של חברה רשומה בארץ-ישראל. הוראה זו דבר אין לה עם ענייננו. מכוח סעיף 12 (1) הנ"ל אפשר לתבוע את הממשלה בעילת נזיקין, בשל עוולה שנעשתה על-ידי הנהלת הרכבות, שכן במידה שאדם עשוי היה להתחייב בנזיקין לפני שפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, קיבלה תוקף בשנת 1947, גם חברה היתה חייבת. בכך יש משום רבותא לעומת חבות הממשלה בדרך כלל, שכן לפי סעיף 3 לפקודת המשפטים הממשלתיים (שהיתה בתוקף בשנת 1936) אי-אפשר היה לאכוף תביעת נזיקין על הממשלה. אבל גם תביעה נגד הרכבת היתה כפופה להוראות הפקודה הנ"ל. סעיף 12 (1) קובע מידת החבות של הממשלה למעשי הרכבת ומחדליה, אך אין בו כדי לעשות את הרכבת גוף משפטי עצמאי.


גם סעיף 12 (2) לפקודת מסילות הברזל אינו תומך בטענת המשיב; נהפוך הוא. סעיף זה מורה כי בתביעה נגד "ההנהלה" – קרי הממשלה – יהא המנהל הכללי הנתבע הפורמלי (הנומינלי). בזה יש משום סטיה מסעיף 3 (3) לפקודת המשפטים הממשלתיים, אשר על-פיו תביעה מוגשת בדרך כלל נגד היועץ המשפטי. אך סעיף 12 (2) גופו מורה כי המנהל הכללי של הרכבת אינו אלא בעל-דין פורמלי; משמע, בעל-הדין האמיתי הוא ממשלת המנדט. סעיף 51 לנוסח החדש של הפקודה (שנתפרסם רק אחרי קרות התאונה) משקף את המצב המשפטי לאמיתו וביטל את הצורך בבעל-דין פורמלי, הואיל ועל-פי סעיף 3 (2) לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, מגישים תובענה "נגד מדינת ישראל כנתבעת".

7.
אף בית-המשפט המחוזי לא סבר שניתן להפיח ברכבת רוח חיים של תאגיד משפטי נפרד. אבל השופטת סברה, שאם מחזיק אדם שני מפעלים, אפשר לראותו כמעביד לגבי מפעל אחד וכצד שלישי לגבי מפעל אחר. לא נתקבל על דעתה, שאם נפצע פועל המועסק במפעל חרשתי של פלוני, עקב רשלנותו של נהג משאית שאמנם גם הוא מעובדיו של פלוני, אבל מועסק במפעל אחר, יהא דינו של פלוני דין מעביד. מהנמקה זו ניכר הדבר שבלב השופטת עלה זכרה של תורת "המעסיק המשותף"
(common employment)
, ואת עיוותיה ביקשה למנוע. אבל כמו שנתבאר, הרעיון המונח ביסוד של שלילת זכות-יתר של ניזק נגד מעבידו הוא אחר. הלה קנה לעצמו על-ידי ביטוח העובדים פטור מכל חבות בנזיקין, במידה שזו אינה עולה על סכום הגימלאות המשתלמות על-ידי הביטוח. מה שהפריע לשופטת הוא, שהמדינה תהא פטורה עקב היותה מעבידתם של עובדי הרכבת, ואילו המשיב לא הועסק ברכבת ולא עבד בה. גלל כן היא נרתעה מלהעניק למדינה זכותו של מעביד. אך כנגד זה יש לזכור, שגם חבות המדינה כלפי המשיב לא קמה אלא בשל היותה מעבידתם של עובדי הרכבת, שהרי למה שאלה עיוולו היא אחראית אחריות שלוחית. ואחריות זו היא המכוסה על-ידי הביטוח.

8.
לחלופין ביקש המשיב להרבות את סכום הפיצויים שנפסק על-ידי השופטת כדי להעלותם מעל סכום הגימלאות, אך לא מצאנו צידוק להתערב באמדן השופטת. התוצאה היא שהערעור מתקבל ותביעת המשיב נדחית. סגן פרקליט המדינה הצהיר לפנינו שיש בדעתה של פרקליטות המדינה להמליץ בפני
הממונה על כך לשלם למשיב את החוב הפסוק, על-אף דחיית התביעה. מאחר שהערעור הוגש כדי להעמיד הלכה על מכונה, איננו נותנים צו להוצאות כאן ולמטה.


ניתן היום, כ"ב בטבת תשל"ג (27.12.1972).








עא בית המשפט העליון 552/71 נסים כהן, סימון (ישראל) ברק, זאב לביא ואח' נ' אלכסנדר ולד, [ פ"ד: כז 1 201 ] (פורסם ב-ֽ 27/12/1972)