פסקי דין על אמנון צוקר | פסקי דין על מוסטאפה הישאם | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד הרישוי והתחבורה | פסקי דין על מחמוד יוסף |

52495-06/11 הפ     18/12/2011




הפ 52495-06/11 אמנון צוקר נ' מוסטאפה הישאם, מדינת ישראל - משרד הרישוי והתחבורה, מחמוד יוסף








בית משפט השלום בנתניה



ה"פ 52495-06-11 צוקר נ' הישאם ואח'






בפני

כב' השופט
עוז ניר נאוי

מבקש
אמנון צוקר


נגד

משיבים
1.מוסטאפה הישאם
2.מדינת ישראל - משרד הרישוי והתחבורה
3.מחמוד יוסף




פסק דין


1.
התובע שבפני
מבקש כי יוצהר כי הינו בעלים של רכב מסוג סוברו

b4

מ.ר. 74-075-58, שנת ייצור 2006 (להלן:"הרכב") אותו רכש לטענתו ממשיב 1 (להלן: "הנתבע"; הצדדים יקראו להלן תובע ונתבעים.

א.
העובדות וטענות הצדדים

2.
בתאריך 16.5.2011

רכש התובע את הרכב מן הנתבע תמורת סך 74,000 ₪. התובע ערך תרשומת על גבי צילום תעודת זהות של הנתבע עליה נרשם:


"הריני מאשר כי רכב מ.ר. 74-075-58 שבבעלותי נמכר לאמנון צוקר
ת.ז. 058249632 כאשר אינו תקין ונמסר בגרר
התמורה בסך של 74,000 ₪ תשלום
בצקים דחויים
העברת בעלות על פי דרישה של הקונה
נחתם היום 16/5/11
- חתימת הנתבע -

"
(המקור סומן - במ/2).

3.
בגין התמורה משך התובע 5 שיקים פתוחים של חברה שבבעלותו – אמנון צוקר
בע"מ (להלן: "חברת התובע"), אותם מסר כנטען בגין הרכב, כדלקמן:

3.1
שיק על סך 15,000 זמן פרעון 30.5.2011 (בתצהירו טען התובע לשיק בסך 20,000 ₪ אלא שהפנה לצילום שיק בסך 15,000 ₪, נספח לתובענה, ובחקירתו טען כי בתצהירו נפלה טעות סופר);
3.2
שיק על סך 9,000 זמן פרעון 12.6.2011;
3.3
שיק על סך 20,000 זמן פרעון 22.7.2011;
3.4
שיק על סך 10,000 זמן פרעון 3.8.2011;
3.5
שיק על סך 20,000 זמן פרעון 4.8.2011;

[צילומי השיקים - נספח א' לתובענה].

4.
התובע טען כי מיד לאחר הרכישה ובשל מצבו של הרכב, הזמין גרר אשר גרר את הרכב למוסך "הוכמן" ביפו לשם תיקונו. בתמיכה הציג קבלה בגין תשלום הגרירה מתאריך 16.5.2011 (נספח ד' לתובענה).

5.
התובע טען כי כשבועיים לפני הגשת התובענה (אשר הוגשה בתאריך 30.6.2011), הודע לו מהמוסך, כי הרכב מוכן, אך הוא סיכם עם בעל המוסך כי יגיע לקחת את הרכב בתוך מספר ימים וזאת בשים לב לעובדה כי מדובר במוסך עימו הוא עובד שנים רבות, וכי כל רכביו מטופלים במוסך זה.

6.
בתאריך 27.6.2011 שוחח התובע עם בעל המוסך ואז הסתבר לו כי הרכב נלקח על ידי עובד חברת התובע, מר מוסטפא מוחמד, בן דודו של הנתבע (להלן: "בן הדוד מוחמד"), אשר ניצל את העובדה כי הוא מוכר במוסך כעובד בחברת התובע, וזאת ללא ידיעת התובע ו/או רשותו.

7.
התובע ניסה להשיג את הנתבע ובן הדוד מוחמד, ללא הצלחה. בשלב כלשהו, כשהצליח התובע ליצור קשר עם בן הדוד מוחמד, הודיע האחרון כי הוא מתפטר מעבודתו אצל התובע וכי מסר את הרכב לנתבע.

8.
התובע טוען כי משרכש את הרכב בהתאם להסכם עם בעליו, הנתבע, הרי שיש להורות למשרד הרישוי לרשום את הבעלות בו על שמו.

9.
מנגד טען הנתבע כי לא מכר את הרכב לתובע ולא חתם על ההסכם (במ/2); עוד טען כי חתימתו על במ/2 זויפה וכי אין מדובר בתעודת זהות אשר הוא מחזיק בידיו; כמו כן, כי הוא כלל אינו מכיר את התובע.

10.
לגופם של דברים הציג הנתבע גרסה שונה בתכלית מגרסת התובע.

11.
לטענתו, בתאריך 16.5.2011 מסר את הרכב לבן הדוד מוחמד לשם נסיעה לעבודתו אצל בחברת התובע, ובדרך אירעה תקלה בתיבת ההילוכים. בן הדוד מוחמד הודיע לנתבע כי הוא גורר את הרכב למוסך אותו הוא מכיר, ושם שהה הרכב במשך שלשה שבועות, עד שחרורו בתאריך 7.6.2011.

12.
הנתבע טען כי בן הדוד מוחמד תיקן את הרכב על חשבונו שכן התקלה אירעה כשהרכב בחזקתו. לאחר ששוחרר, קיבל הנתבע את הרכב בתאריך 7.6.2011 אלא שאז הסתבר כי התקלה לא נפתרה ולפיכך השיבו בן הדוד מוחמד למוסך בתאריך 9.6.2011. הרכב תוקן בו ביום והושב לנתבע עוד בתאריך 9.6.2011.

13.
הנתבע טען כי מכיוון שאחיו היה אמור להתחתן בתאריך 25.6.2011 ומשפחתו היתה זקוקה לכסף, החליט למכור את הרכב.

14.
לטענתו, בן דוד אחר שלו – נתבע 3, נכון היה לרכוש את הרכב ובהתאם חתמו הצדדים, הנתבע ונתבע 3, על זכרון דברים למכירת הרכב, בתאריך 11.6.2011. הנתבע ונתבע 3 סיכמו על מכירת הרכב תמורת סך 90,000 ₪, ואף ביצעו בדיקה של הרכב ב"מכון בדיקת רכב" (זכרון הדברים צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע; טופס תוצאות הבדיקה צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע).
משהתגלתה תקלה ברכב והנתבע סרב להפחית במחיר הרכב, סיכמו הצדדים כי הנתבע יתקן תחילה את הרכב, ורק לאחר מכן יימסר הרכב לנתבע 3 כשהוא תקין.

15.
הן הנתבע והן נתבע 3 טוענים כי בתמורה לרכב שילם נתבע 3 לנתבע סך 50,000 ₪ במזומן והיתרה בסך 40,000 ₪ אמורה היתה להיות משולמת לאחר תיקון הרכב, כאמור.

16.
הנתבע טען כי בתאריך 12.6.2011, למחרת החתימה על זכרון הדברים, שב ושלח את הרכב למוסך באמצעות בן הדוד מוחמד. לאחר שהרכב תוקן נסע בן הדוד מוחמד למוסך, שחרר את הרכב ומסרו לנתבע בתאריך 27.6.2011.

17.
בתצהירו טען הנתבע כי בפועל מי ששילם את עלות התיקון היה התובע, אך סכום זה קוזז מחוב חברת התובע לבן הדוד מוחמד, בגין שכר עבודה אשר התובע היה חייב לאותו בן דוד מוחמד.

18.
בתאריך 10.7.2011 העביר הנתבע את הרכב לנתבע 3 כנגד תשלום מלוא יתרת התמורה. הצדדים פנו לדואר על מנת להעביר את הבעלות ברכב אלא שאז הסתבר כי קיימת מניעה. משפנו למשרד הרישוי הסתבר כי המניעה מקורה בעיקול שהוטל על ידי בית משפט זה, במסגרת בקשה לסעד זמני שביקש התובע.

19.
נתבע 3, אשר צורף להליכים לבקשת ב"כ הנתבע בשלב מאוחר יותר, אישר את טענות הנתבע וטען כי אכן רכש את הרכב כמתואר על ידי הנתבע, שילם את מלוא התמורה, קיבל את החזקה ברכב וכי הוא נוהג בו מנהג בעלים.

ב.
ראיות הצדדים וההליכים שהתקיימו

20.
מטעם התובע הוגש תצהירו בו פרט את העובדות דלעיל.

21.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם בהם פורטו העובדות דלעיל.

22.
נתבעת 2 – מדינת ישראל – משרד הרישוי והתחבורה – הודיעה כי היא משאירה לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה בתובענה, כי תכבד כל החלטה, וכי במקרה בו יינתן צו המורה להעביר את הבעלות ברכב על שם התובע, הרי שהיא תעשה כן בכפוף להוראות תקנה 283 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

23.
לשם השלמת התמונה יצוין כי בתאריך 30.6.2011, נתן בית משפט זה (כבוד השופטת עובדיה) צו ארעי האוסר על כל דיספוזיציה ברכב עד להחלטה אחרת ואילו בתאריך 3.7.2011 נדחתה בקשת התובע לתפוס את הרכב. דיון במעמד הצדדים בסעד הזמני התקיים בתאריך 17.7.2011, במסגרתו נחקר התובע בלבד שכן מטעם הנתבע לא הוגשו תצהירים כלשהם. בית המשפט אשר דן בסעד הזמני (כבוד השופט טרסי) הורה כי הצו הארעי יעמוד על כנו עד להכרעה בתיק העיקרי.

ג.
דיון והכרעה

24.
החלטתי לקבל את התובענה

. להלן טעמי.

25.
עדות התובע היתה מהימנה עלי. התובע העיד

הן בדיון שהתקיים בתאריך 17.7.2011 בסעד הזמני והן בדיון שהתקיים בפני
, וגרסתו היתה מהימנה ולא נסתרה.

26.
כך קבע בית המשפט, אשר דן בסעד הזמני ודברים אלה יפים אף להכרעה דנן:

"בהעדר תצהירים לא מצאתי לנכון לשמוע את עדותו של המשיב 1, אשר רק הוא טרח להתייצב מטעם המשיב. נשמעה עדותו של המבקש אשר נחקר נגדית על ידי ב"כ המשיב 1. לאחר ששמעתי את עדותו ואת הסבריו, אינני סבור כי נגרע דבר מה מתוקף טענותיו. המבקש קשר את המשיב 1 ישירות למכירת הרכב, כאשר טענתו זו מבוססת בצילום תעודת הזהות של המשיב 1. אומנם ברשותו של המשיב 1 תעודת זהות נוספת מתאריך מאוחר יותר, אך אין בכך כדי להעיד שלא היתה ברשותו תעודת זהות נוספת זהה מתאריך מוקדם יותר ומכל מקום לא הובא כל הסבר כיצד יכול היה המבקש לקבל לרשותו צילום של אותה ת"ז אלמלא היה המשיב 1 מעורב ישירות במכירת הרכב.
מכל מקום, אין בפני
כל גרסה עובדתית חלופית לזו שמסר המבקש. הקשבתי קשב רב לטענות ב"כ המשיב 1 אך לא מצאתי כי יש בהן כדי לקעקע את אותה גרסה עובדתית..."
(ראה החלטת כבוד השופט טרסי מתאריך 17.7.2011).

27.
דברים אלה אשר אני מאמצם ללא סייג אף להליך העיקרי שבפני
, קיבלו משנה תוקף גם לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעים והם נחקרו עליהם; הוכח כי הנתבעים אינם מהימנים בלשון המעטה והגנתם הגנת בדים שנתפרה לצרכי הליך זה.

28.
ודוק. התובע טען בחקירתו הנגדית כי הנתבע הינו למעשה "איש קש" של אחר, נעיל מסעוד סביחת (להלן: "סביחת"), אותו הגדיר כפטרון הנתבע. התובע הסביר בחקירתו כי אותו סביחת מסובך בחובות ותלויים ועומדים כנגדו תיקי הוצאה לפועל רבים ולפיכך רשם את הרכב על שם הנתבע, שהינו בחור בן 19 שאין לו פרוטה (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 2, שורות 25-30).

29.
התובע אישר כי הוא מכיר את הנתבע וכי הנתבע ואותו סביחת נכחו בפני
ו במעמד המכירה והנתבע חתם על במ/2 (פרוטוקול 17.7.2011, שורות 12-29). התובע אישר פרטים אלה הן בדיון בסעד הזמני והן בדיון העיקרי בפני
, ואישר כי עשה את העסקה עם הנתבע, אותו נתבע אשר נכח באולם בית המשפט (עמוד 14, שורה 15). התובע אף העיד כי הנתבע הציג בפני
ו את תעודת הזהות שלו וכי זו צולמה והוצגה במסגרת במ/2 (עמוד 12, שורות 6-9).

30.
מנגד גרסת הנתבעים היתה לא מהימנה, בלשון המעטה. די בקריאת תצהירו של הנתבע כדי להעלות תמיהות רבות באשר למהימנותה של הגרסה ובאשר להגיון או יותר נכון חוסר ההגיון העולה ממנו. תמיהות אלה אושרו בחקירתו הנגדית של הנתבע, אשר היה מהוסס ולא ידע את מרבית העובדות אשר פורטו בתצהירו

. התרשמתי כי גרסת הנתבע באשר למכירת הרכב לנתבע 3 בושלה בדיעבד על מנת להתחמק ממכירת הרכב לתובע.

31.
ודוק. מרבית הטענות בבסיס הגנתו של הנתבע מבוססות על פעולותיו של בן הדוד מוחמד ועל עדויות שמיעה, באשר בן הדוד מוחמד היה הרוח החיה סביב תיקון הרכב טרם מכירתו לנתבע 3.

32.
בנוסף, הנתבע העיד כי נתבע 3 שילם לו במזומן סך 50,000 ₪ וסכום זה העביר לאחיו לשם עזרה לאח טרם חתונתו (עמוד 17, שורה 6). כמו כן העיד כי גם יתרת המכירה בסך 40,000 ₪ הועברה לאחיו (עמוד 17 שורה 16).

33.
דא עקא, הנתבע נמנע מהגשת תצהיר מטעם בן הדוד מוחמד, אשר לכאורה היה זה שלקח ממנו את הרכב למוסך והחזירו לידיו. עד זה, בן הדוד מוחמד, היה אמור לתמוך בעובדות מרכזיות בגרסת הנתבע לרבות בכך שכנטען עבד בשורות חברת התובע וכי תיקון הרכב טרם מכירתו לנתבע 3, בוצע על חשבון התובע בשל חוב שכר עבודה אותו חב התובע לבן הדוד מוחמד. גרסה זו, אשר אסתפק ואומר שהינה בלתי הגיונית בעליל, לא נתמכה כמתבקש בתצהיר של בן הדוד ו/או בבדל של ראיה, והדבר אומר דרשני

.

34.
אף עדות האח, שלכאורה קיבל את כספי תמורת מכירת הרכב לנתבע 3 במזומן, לא הובאה וגם ענין זה מטיל צל כבד על גרסת הנתבעים

.

35.
הנתבע נמנע מהבאת עדים אלה לעדות בפרט שעיקר הגנתו מבוסס על עדויות שמיעה כאלה ואחרות ובפרט שמדובר בעדים שהיו "תחת ידיו" ובשליטתו, ולמצער לא נטען אחרת. בענין זה פועלת לחובתם של הנתבעים ההלכה הפסוקה, לפיה הימנעות מהבאת עד מצוי ורלבנטי, משמעותה כי ככל הנראה עדותו של אותו עד היתה פועלת לרעתם של הנתבעים.

36.
בנוסף לאמור וכתמיכה לקבלת התובענה, אינני נותן כל אמון בגרסת נתבע 3 ונראה לי כי מסמכי זיכרון הדברים ומסמך בדיקת הרכב כנטען, טרם רכישתו על ידי נתבע 3, בושלו על ידי הנתבעים.

37.
בנוסף, גרסת נתבע 3 העלתה תמיהות לא מעטות אשר לא ניתן להסבירן והוא אף כשל מלעשות כן. כך, נתבע 3 טען מחד, כי סוכם כי את יתרת תמורת הרכב בסך 40,000 ₪, הוא היה אמור לשלם רק לאחר העברת הבעלות ברכב על שמו (עמוד 19, שורה 6). דא עקא, בפועל כשנשאל למה שילם את היתרה אם לא ניתן היה להעביר את הבעלות בשל העיקול שהוטל לבקשת התובע, השיב:

"כי רצה כסף. אם אנו קרובי משפחה אח שלו רוצה להתחתן."
(עמוד 19, שורה 10).

38.
כשנשאל מאיפה היה לו כסף כדי לממן את הרכישה, התחמק והשיב:

"מה איכפת לך..."

(עמוד 19, שורה 14).

39.
נתבע 3 אף טען (בניגוד לאמור כי סוכם כי ישלם את היתרה רק לאחר העברת בעלות) כי כשבדק את הרכב התגלה ליקוי ברכב וסוכם כי ישלם את היתרה בסך 40,000 ₪ לאחר תיקונו. כשנשאל איך ידע כי הרכב תוקן, הציג גם כאן גרסה מתחמקת ולא מהימנה:

"ש. יש לך חשבונית על תיקון ביום 27.6?ת. אני בדקתי את הרכב בנצרת. ש. איפה טופס הבדיקה? ת. זו בדיקה ככה. אמרו לי שהגיר תקין. ש. מי אמר לך? ת. במוסך חבר שלי. הוא בדק במוסך את הרכב. ש. איך קוראים למוסך? ת. לא זוכר. זה חבר שלי."

(עמוד 18, שורות 24-33).

40.
ברי כי מדובר בגרסה לא מהימנה בעליל.

41.
ב"כ הנתבעים המלומד ניסה לטעון כי גרסת התובע נמצאה לא מהימנה וכי בעצם קנה את הרכב מאותו סביחת ולא מן הנתבע. כאמור, קבלתי את גרסת התובע כי הנתבע נכח במעמד מכירת הרכב וממילא משהוכח כי הנתבע נכח במכירה ומשמצאתי כי גרסת התובע לא נסתרה, ממילא אני קובע כי המכירה היתה על דעתו של הנתבע ובאישורו. בנסיבות אלה אין בעובדה כי נכח גם אדם שלישי במכירה, כדי לשמוט את הבסיס תחת התביעה ו/או כדי לבסס את הטענה לפיה, כביכול, התובע רכש את הרכב מסביחת ולא מהנתבע.

42.
בנסיבות אלה, אין לטעמי גם כל משמעות לטענות למי נמסרו השקים בגין הרכישה, האם לנתבע או האם לסביחת, שעה שכאמור הוכח כי הנתבע היה נוכח בכל הליך המכירה וכי המכירה היתה על דעתו. מכל מקום התובע העיד כי גם הנתבע וגם סביחת קיבלו את השקים, דבר אשר תומך באמור (עמוד 3, שורות 6-8).

43.
כמפורט לעיל, גרסת הנתבע כי לא מכר את הרכב ואינו מכיר כלל את התובע, לא היתה מהימנה עלי והתרשמתי כי הנתבע הונחה ליתן תשובות מסוימות בכל מחיר, תוך שהיסס ואף נהג להפנות את מבטו לבא כוחו כשלא ידע מה להשיב.

44.
טענת הנתבע כאילו יש לו כיום תעודת זהות אחרת, השונה מהתעודה המצולמת בבמ/2 וכי לא יכול להיות שהוא מסר לתובע את התעודה שצילומה מופיע בבמ/2, אין בה כדי להועיל לנתבע.

45.
תחילה מן הטעם כי אף גרסה זו שונתה מהלך ההליכים. כך, בתשובה לצו המניעה הזמני טען הנתבע כי תעודת הזהות שהוצגה (במ/2) אינה תעודת זהות שלו. לימים ובתשובה שהגיש לתובענה, שינה את גרסתו וטען כי מדובר בתעודה ישנה שלו שהוחלפה בתעודה משנת 2010, שכן הקודמת היתה בלויה.

46.
ב"כ הנתבע הציג אישור משרד הפנים במסגרת סיכומיו בו צוין כי התעודה החדשה משנת 2010 הינה במקום התעודה הישנה משנת 2007. דא עקא, באותו אישור (אשר לא הוגש במסגרת הראיות), ואף לא בתצהירו של הנתבע (סעיף 30), אין אמירה פוזיטיבית כי אכן הנתבע מסר את התעודה הישנה (בבמ/2) למשרד הפנים כנגד קבלת החדשה.

47.
מכל מקום, בהחלט יכול להיות כי הנתבע החזיק בשתי תעודות הזהות ובעת המכירה הוצגה וצולמה הישנה; ממילא הנתבע לא טען אחרת. כמו כן, בשים לב לכך שאין הבדל של ממש בין התעודות [למעט תאריך ההנפקה - ראה התעודה החדשה נספח א' לתצהיר הנתבע, והישנה בבמ/2], הרי שיכול שהנתבע הציג את התעודה החדשה בעת המכירה ואף הביא עימו למעמד המכירה לתובע, צילום של הישנה. כך או כך, ברור כי מדובר באותו אדם אשר התובע אישר כי הוא זה שמכר לו את הרכב.

48.
לא ראיתי כל רלבנטיות לטענות ב"כ הנתבע בדבר הרחבת חזית באשר להיותו של אותו סביחת פטרון של הנתבע, באשר וכאמור גרסת התובע כי הנתבע הוא שמכר את הרכב היתה מהימנה עלי.

49.
לאור האמור החלטתי לקבל את התובענה.

50.
אציין בשולי הדברים כי בנוסף לסעד ההצהרתי ביקש התובע במסגרת סיכומיו גם צו עשה לפיו הרכב יושב לידיו, אלא שאין בידי לעשות כן, שכן בתובענה התבקש סעד הצהרתי בלבד.

ד.
סיכום

51.
לאור האמור ניתן בזאת

פסק דין
הצהרתי לפיו הרכב הינו בבעלות התובע. בהתאם, אני מורה לנתבעת 2 לרשום את הרכב על שם התובע וזאת בכפוף להוראות תקנה 283 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.

52.
בשים לב לגרסת הנתבעים אשר הסתברה כלא הגיונית וכלא מהימנה בעליל, אני מחייב כל אחד מהם לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 12,000 ₪ ובסך הכל 24,000 ₪.

53.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום,
כ"ב כסלו תשע"ב, 18 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.














הפ בית משפט שלום 52495-06/11 אמנון צוקר נ' מוסטאפה הישאם, מדינת ישראל - משרד הרישוי והתחבורה, מחמוד יוסף (פורסם ב-ֽ 18/12/2011)