פסקי דין על שושנה אלוני אלון | פסקי דין על א.מ.י. שרותי הצפון | פסקי דין על צבי ארבס | פסקי דין על יוסף ארבס |

7405-07/08 א     19/12/2011




א 7405-07/08 שושנה אלוני אלון נ' א.מ.י. שרותי הצפון בע"מ, צבי ארבס, יוסף ארבס








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בקריית שמונה



ת"א 7405-07-08 אלוני אלון נ' א.מ.י. שרותי הצפון בע"מ
ואח'




בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג

תובעת
שושנה אלוני אלון


נגד

נתבעים
1.א.מ.י. שרותי הצפון בע"מ
2.צבי ארבס
3.יוסף ארבס




פסק דין


1.
בפני
תביעה כספית בגין חוב דמי שכירות, אשר לטענת התובעת, נותרו הנתבעים חבים לה בגין שתי חנויות ששכרו ממנה במרכז המסחרי בקרית שמונה (להלן: "המושכר"). בכתב התביעה נתבע גם סעד של פינוי וסילוק יד, אולם, בהתאם להסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול מיום 19/4/09 הוסכם על פינוי המושכר ביום 31/12/09. ניתן פס"ד חלקי לפינוי והתביעה צומצמה לסעד הכספי בלבד.

2.
לטענת התובעת,
בהתאם להסכם השכירות מיום 1/1/01 שנכרת בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), הוסכם על דמי שכירות חודשיים בסך 575$ בגין חמש שנות שכירות. לטענת התובעת, לנתבעים ניתנה אופציה לשכור את המושכר לתקופה של 4 שנים נוספות ואולם דמי השכירות שהוסכמו חלו רק ביחס לתקופת השכירות ולא ביחס לתקופת האופציה.
לטענת התובעת, דמי השכירות הועמדו על סכום נמוך במיוחד, לאור השיפוץ אשר נדרשו הנתבעים לבצע במושכר, ואולם כאמור, התייחסו לתקופת השכירות בלבד, שכן לא ייתכן שנקבעו ל-9 שנים מראש.
התובעת טענה כי בחודש 10/07, הודיעה לנתבעים באמצעות בנה – מר אלוני, כי לאור העובדה שכבר חלפה תקופת השכירות, הרי שמיום 1/1/08 על הנתבעים לשלם דמי שכירות ראויים וריאליים אשר הועמדו על ידה על סך של 1,200$.
לטענת התובעת, הנתבעים סירבו לשלם את דמי השכירות שנדרשו והודיעו כי יפנו את המושכר עד ליום 31/12/07.
התובעת טענה, כי לאור הסכמה זו של הנתבעים, סוכם עם שוכר אחר בשם עומר אלוני, כי עם פינוי המושכר הוא ייכנס למושכר. אולם, בהמשך הכחישו הנתבעים את הסכמתם לפינוי ואף סירבו לשלם את דמי השכירות שנדרשו לשלם.
התובעת תבעה את הסכום של 1,200$ לחודש, לתקופה שמיום 1/1/08 עד 9/08 בסך של 17,796 ₪ (ראה החלטה מיום 22/9/08 בדבר תיקון סכום התביעה).

בסיום כתב התביעה, בסעיף 29, תבעה התובעת לחייב את הנתבעים גם בהפרשי השכירות מיום הגשת התביעה ועד סילוק ידם מהמושכר בפועל.

3.
לטענת הנתבעים , תקופת השכירות הסתיימה ביום 31/12/06 ואולם בהתאם להסכם ולאופציה שניתנה להם, המשיכו לשכור את המושכר באותם תנאים של הסכם השכירות וזאת בהתאם להסכמה מפורשת עם נציג התובעת. הנתבעים צרפו העתקים לחשבוניות שהוציאה התובעת, המעידים על הסכמתה של התובעת להמשך דמי שכירות בסך של 575$ גם בשנת 2007.
לטענת הנתבעים דמי השכירות סוכמו מראש על סך של 575$ גם לתקופת האופציה וזאת לאור מצבו הירוד מאד של המושכר והסכום של מעל 100,000 ₪ אשר נאלצו הנתבעים להשקיע לצורך שיפוצו.
לטענת הנתבעים, רק בחודש 12/07 פנה מר אלוני אל הנתבע 2 ודרש את העלאת דמי השכירות לסכום של 1,200$ במקום 575$ כמוסכם בהסכם.
הנתבעים טענו כי עוד ב-10/2007 דרש מהם מר אלוני לפנות את המושכר בטענה כי הבטיח לתת לאחיו את המושכר וכי זאת הייתה הסיבה האמיתית לנקיטת ההליך המשפטי. הנתבעים הוסיפו כי המשיכו לשלם לתובעת את דמי השכירות גם בשנת 2008 לפי שער דולר של 4.00 ₪ ולא בהתאם לשער היציג של אותו יום ולפיכך, בהתאם לתחשיב שערכו,טענו כי הם זכאים לקיזוז סכום העומד על 6,503 ₪.

מטעם התובעת העיד בנה, מר זיו אלוני, אשר טיפל מטעמה בהשכרת המושכר ואף חתם בשמה על הסכם השכירות.
מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 2 ו-3.

4.
בסיכומיה טענה התובעת כי יש לפרש את ההסכם כנגד הנתבעים וכי בהתאם לסעיף 5 להסכם, בהעדר קביעה פוזיטיבית ביחס לגובה דמי השכירות בתקופת האופציה, הרי שדמי השכירות שנקבעו בהסכם, התייחסו אך ורק לתקופת השכירות.
כן נטען כי הנתבעים שילמו בתקופת האופציה תשלום יתר בסכום של 100$ מעבר לסך של 575$ ויש בכך, לטענת התובעת, להצביע כי הנתבעים הבינו שיש להעלות את דמי השכירות בתקופת האופציה. התובעת הפנתה לכך שלמרות שכבר ממכתב ב"כ הנתבעים מ-12/07
עלה כי היה ידוע לנתבעים שהם משלמים 100$ ביתר, המשיכו הנתבעים לשלם סכום זה ולכן, אין לקבל טענתם כי המדובר בטעות.
התובעת הפנתה בסיכומיה לכך שהנתבעים שילמו בעקביות 100$ יותר וכך אף נרשם על ידם בשיק לחודש 04/09 ולכן לטענתה, אין ספק כי מדובר בתוספת מכוונת. התובעת הפנתה לסעיף 29 לכתב התביעה וטענה כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות עד 31/12/09 – מועד פינוי המושכר על ידם.

הנתבעים הדגישו בסיכומיהם כי התביעה התייחסה לחודשים 1-9/2008 בלבד. לטענת הנתבעים, התובעת אשר לא מצאה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה להגדלת סכומה עד למועד הפינוי בפועל, אינה זכאית לפסיקת פיצוי גם בגין החודשים שלאחר הגשת התביעה.
הנתבעים שבו על טענתם כי הדרישה להעלאת דמי השכירות לסכום של 1,200$ מנוגדת להסכם השכירות ולהתנהגות התובעת בשנת 2007, בה כבר החלה תקופת האופציה.
הנתבעים חזרו על טענת הקיזוז וטענו כי סכום הקיזוז מתייחס הן לתשלום ביתר של 100$ והן לתשלום ששולם ביתר, בהתאם לשער דולר העומד על 4.00 ₪ ולא כפי שהיה בכל מועד בו שולמו התשלומים.

דיון:

5.
עיון בהסכם ובמהותו של סעיף אופציה מעלה כי התובעת לא הייתה זכאית לדרוש מהנתבעים לשלם דמי שכירות גבוהים מאלה שהועמדו בחוזה ע"ס של 575$.
בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים. בהתאם להלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט (2) 265), אומד זה ייקבע ע"פ מבחן אובייקטיבי, הן לפי לשונו והן לפי תכליתו של ההסכם. אמנם לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים ונקבע כי אומד הדעת ככל שהוא משתמע במפורש מלשון החוזה, יש לפרשו בהתאם ללשון החוזה. יחד עם זאת, סבורתני כי במקרה זה, גם לשון ההסכם תואמת את תכליתו, באופן שדמי השכירות גם בתקופת האופציה היו אמורים להיות זהים לאלו שבתקופת השכירות.
בהערת אגב אציין, כי תיקון מס' 2 לחוק החוזים המפורט לעיל, אינו חל על ההסכם דנן שכן בעת שנכרת ההסכם, עמד בתקפו הנוסח הקודם של סעיף 25 לחוק החוזים, ע"פ פרשנותו בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אפרופים.
כך או כך, כאמור, הן לשון החוזה והן תכליתו, תומכים בפרשנות הנתבעים: בהתאם לסעיף 3 להסכם, הוקנתה לנתבעים זכות אופציה לשכור את המושכר לעוד 4 שנים ואף נקבע כי זכות זו תמומש אוטומטית אם הנתבעים לא יודיעו על אי רצונם לממשה.
ככל שהצדדים היו מסכימים על דמי שכירות בסכום שונה לתקופת האופציה היו מציינים זאת בהסכם. העובדה שנקבעו דמי שכירות בסכום אחד לתקופת השכירות ונרשמה זכות לתקופת אופציה להארכת השכירות, ללא ציון שינוי כלשהוא ביחס לתקופה זו, מצביעה על כך שהמדובר בתקופת אופציה באותם תנאים, לרבות בעניין דמי השכירות.
גם תכליתו של סעיף אופציה תומכת כאמור, במסקנה כי המדובר בדמי שכירות באותו סכום וכי התובעת לא הייתה זכאית להעלות את דמי השכירות, שאחרת מה היא האופציה ומה היא הזכות שניתנה לשוכר?!!
פרשנות על פיה למשכיר עומדת הזכות להעלות את דמי השכירות בתקופת האופציה למרות שלא נקבע כך בחוזה מפורשות, תעקר ממשמעות את מהותה של האופציה שהינה הטבה המוקנית לשוכר.
אילו צדדים מסכימים מראש על גובה דמי שכירות שונים לתקופת האופציה, יודע שוכר כי קיימת לו אופציה להמשיך את השכירות באותם דמי שכירות שנקבעו בהסכם. בהעדר קביעה, יודע שוכר כי קיימת לו אופציה להמשיך את ההסכם באותם תנאים, שאחרת בנקל יוכל משכיר למנוע משוכר לממש את תקופת האופציה בהציבו דרישה לדמי שכירות מופקעים. אין כל משמעות לסעיף אופציה אם הסעיף נתון לגחמת ליבו של המשכיר, אשר יכול בהינף יד ובהציבו דרישה לדמי שכירות מופקעים, למנוע את מימוש הזכות שהוקנתה לשוכר במפורש בחוזה. ניסח זאת היטב ביהמ"ש בת"א (י-ם) 10515/08 מוסקוביץ נ' ישיבת שובו בנים:
"
אך לא רק לשונו של הסעיף איננה מתיישבת עם עמדתו הפרשנית של התובע . גם מהותו של חוזה וטיבו של חוזה האופציה במשפטנו אינה מתיישבת עם עמדתו זו: "האופציה מעצם מהותה נועדה להעניק נכס כלכלי למקבלה

, וזו גם הסיבה שכמעט תמיד היא תינתן בתמורה ... כאשר נותנים לשוכר אופציה להאריך את השכירות בשנה נוספת... היא באה להקנות לו זכות כלכלית שוות-כסף לבדוק את תנאי השוק ואת צרכיו, לא כעת אלא בעוד שנה . למקבל האופציה זו זכות רבת-ערך, שכן היא תאפשר לו , באופן חד צדדי , לבחון במשך השנה , אם לאור צרכיו , מחיר השוק ותנאיו, כדאי לו לממש את האופציה ..." (ס' דויטש, שם, 287-288). הווי אומר: האופציה מעניקה ברירה לשוכר , ולא למשכיר , לבחור בין סיום השכירות בתום התקופה המקורית, לבין הארכת השכירות לפרק זמן נוסף, אשר נקבע במסגרת תניית האופציה
עמדתו של התובע, לפיה כל שיקול באשר הוא, הינו שקול לגיטמי לצורך החלטתו אם להעמיד את הנכס להשכרה, לרבות שקולים בנוגע לגובה דמי השכירות ותנאי השכירות שיחולו במהלך תקופת האופציה – מעקרת למעשה מכל תוכן את זכות הבחירה המוקנית לשוכר, מכח סעיף האופציה, שכן ברצותו של התובע למנוע את מימוש האופציה, כל שעליו לעשות הוא להציב בפני
הנתבעת, באופן חד צדדי, תנאי כלשהו, אשר לא סוכם בהסכם המקורי, כדי לאלצה "לוותר" על מימוש האופציה. בכך, זכות הבחירה (קרי – האופציה) מוקנית למעשה למשכיר ולא לשוכר, תוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עצם טיבה ומהותה של תניית האופציה, המקובלת בחוזי שכירות"

(חלק מההדגשות שלי, ר.א.).

6.
אם לא די בכל האמור, הרי גם בהתנהגות הצדדים יש להצביע על כך שהסכימו כי מימוש תקופת האופציה אינו מותנה בהעלאת דמי השכירות.
בהתאם להסכם, תקופת השכירות הסתיימה ביום 31/12/06 ותקופת האופציה החלה ב-1/1/07 (קריאה מדוקדקת של ההסכם מצביעה על כך שלמעשה תקופת האופציה החלה למעשה כבר ב-1/1/06 שכן הצדדים טעו, עת רשמו מחד שתקופת השכירות הינה ל-5 שנים ומאידך קבעו את תאריך סיומה ביום 31/12/06 במקום ביום 31/12/05). יחד עם זאת, במשך כמעט שנה לא באה כל דרישה, או טענה להעלאת דמי השכירות, מטעם התובעת ובהתאם לחשבוניות שהוציאה בעצמה - נספחים ב'-ד' לתצהיר הנתבע 2, דרשה התובעת גם בשנת 2007 ועד 10/07 דמי שכירות בסכום של 575$ לחודש בלבד. גם בנספח ה' – חשבונית לחודשים 10-12/07 לא העמידה התובעת את דמי השכירות ע"ס של 1,200$ אלא ע"ס של 675$ בלבד (ראה חשבונית 73568).
אינני סבורה כי במקרה דנן חל הכלל של פרשנות חוזה כנגד מנסחו – בהתאם לתשובת הנתבע 2 בחקירתו, המדובר בהסכם שכירות סטנדרטי שהדפיס הנתבע 2 מן האינטרנט. אין המדובר במשפטן, או בגוף מסחרי המנסח הסכם, אלא בשוכר שגם אם הוא זה שהעמיד לרשות הצדדים נוסח מקובל, של הסכם שכירות, לא ניסחו.
זאת ועוד, לאור העובדה שהצדדים מצאו מקום לציין במפורש בהסכם את מצבו הירוד של הנכס ואת זכותם של הנתבעים לבצע שיפוצים נרחבים במושכר (ראה סעיף 7 להסכם השכירות), אין לקבל את טענת התובעת כאילו לא היה הגיוני שהצדדים יסכימו על דמי שכירות בסכום המוסכם לכל התקופה.
ראה בעניין זה דברי מר אלוני עצמו, בעמ' 4 שורות 12 – 14 לפרוטוקול.
"כשהמבנה הושכר מצבו לא היה טוב, הוא היה פנוי, מצבו לא היה סביר... כדי שישפצו ויסדרו ולפי זה נגזר המחיר. אני לא רציתי להשקיע במבנה ולסדר שם...".
אמנם בהמשך טען מר אלוני כי לפיכך נקבע המחיר הירוד לתקופה של 5 שנים בלבד ואולם בהעדר כל אסמכתא לשווי השיפוץ שנדרש וכשקיימת הודעת בעל דין כי המושכר נזקק

לשיפוץ גדול כשביחס אליו נקבעו דמי השכירות, אין לשלול את טענת הנתבעים (הנתמכת כאמור, בלשון החוזה, במהותו של סעיף אופציה ובהתנהגות הצדדים) כי היה זה מחיר שנגזר ביחס לתקופה אפשרית של 9 שנות שכירות.

7.
מעבר לכל האמור אציין, כי טענת התובעת כי הסכום של 1,200$ היווה דמי שכירות ראויים לתקופה הרלבנטית, לא נתמכה בכל אסמכתא. לא צורפה חוות דעת שמאית בעניין, לא הוצגו הסכמי שכירות ביחס לתקופה הרלבנטית של נכסים אחרים באזור והמדובר בטענה שנטענה על דרך הסתם, ללא כל ראיה להוכחתה. לפיכך, גם לו הייתה מתקבלת טענת התובעת כי עמדה לה זכות להעלות את דמי השכירות בתקופת האופציה (ולא כך היא!), לא ניתן היה לקבוע מה הם דמי השכירות הראויים ואלו היו נלמדים מהתנהלות הצדדים קודם לתקופת האופציה , דהיינו, דמי שכירות בסכום של 575$.

8.
עוד אציין כי גם טענת התובעת כאילו הנתבעים הסכימו לפנות המושכר ב- 12/07, לא הוכחה. מול עדות שני הנתבעים, כאילו לא הסכימו לפינוי במועד זה, ניצבה עדות מר אלוני ללא כל ראיה תומכת, כגון מסמך בכתב, או לכל הפחות, עדות מצד השוכר שלטענתו היה אמור, בהתאם לאותו סיכום, להיכנס למושכר כבר ב-12/07.
בעניין זה אציין כי מר אלוני הצהיר בסעיף 14 לתצהירו כי עקב הסכמה נטענת זו של הנתבעים סוכם עם מר עומר אלוני על כניסתו למושכר עם פינויים. מעדותו בביהמ"ש (עמ' 4 שורה 21 לפרוטוקול), הסתבר כי אותו עומר הינו אחיו של מר אלוני, למרות זאת, לא הובא כאמור אותו עומר להעיד כאילו הודע לו כבר לפני 12/07 כי השוכרים הנמצאים במושכר הסכימו לפנותו וכאילו יוכל להיכנס למושכר כבר ב-12/07.
לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות
בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

7.
יחד עם זאת, הנתבעים הודו כי הפסיקו לשלם את דמי השכירות החל מ-10/09 ולא שילמו עבור 3 חודשי השכירות מאז ועד לפינוי המושכר ב- 31/12/09 (ראה סעיף 25 לתצהיר הנתבע 2). לפיכך, התובעת זכאית לתשלום דמי השכירות עבור חודשים אלו, שהנתבעים הודו כי לא שילמו דמי שכירות עבורם. טענת הנתבעים לקיזוז, תיבחן להלן בסעיף 10.
אמנם, עילת התביעה מתגבשת עם הגשת התביעה ולכן, ככלל אין לעתור לסעד בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, להלכה זו חריג המתייחס למקרים שמדובר בהם בתשלום מתמשך ולצד השני לא יגרם עיוות דין, אם ביהמ"ש יוסיף ויפסוק גם לתקופה שלאחר הגשת התביעה. חריג זה אשר נקבע בפסיקה מתייחס במיוחד להסכם שכירות וראה ההלכה כפי שנקבעה, בע"א בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד מה (2) 36, עמוד 36, שם נפסק:
"אשר לטענתו הראשונה, כבר פסקנו בעבר, כי אף שבדרך כלל הכלל הוא שעילת התביעה מתגבשת במועד הגשת התובענה, הרי אין זה אלא כלל של נוהל ושל נוחיות - אשר ניתן לסטות ממנו במקרה מתאים (ראה: ע"א 517/70, גרוס נ' מועדון נ.צ. בע"מ פד"י כו (1) 175, 179; ע"א 707/78, 713 ידיד יוסף נ' קניאל וערעור שכנגד, פ"ד לה (4) 796,, בעמ' 799; ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן פ"ד לח (1) 17, עמ' 25).
המקרה דנן
הוא המקרה המתאים. בכתב התביעה נתבקש הסעד עד למועד פסק הדין, והראיות היו ממילא לפני בית המשפט. לו נהג בית המשפט אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. המערערים גם לא הצביעו על כל עיוות-דין שנגרם להם בכך (ראה ע"א 707/78, 713 [5] הנ"ל, בעמ' 799 מול אות השוליים ו). די בכך לדחיית הטענה
" (הדגשה שלי, ר.א.).

וכן ראה, ת"א (י-ם) 12449/01 ח'אלד דולה נ' עימאד גיטאן:
"ההלכה היא, כי בית המשפט לא ייעתר לסעד שלא נתבע ממנו- ולכאורה, בענייננו- לתשלום דמי שכירות לשנים 2002-2005 (כולל), אלא שבעניין זה יש להחיל ההלכה שנקבעה בע"א 448/88 בן יאיר שרון נ' יצחק הדסאי (פורסם באתר "נבו") ולפיה, במקרה מתאים, דוגמת תביעה לתשלום דמי שכירות, יכול ביהמ"ש ליתן סעד עד למועד מתן פסה"ד, שכן "הראיות היו ממילא לפני ביהמ"ש". לו נהג ביהמ"ש אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. הנתבעים גם לא הצביעו על כל עיוות שנגרם להם ב..." משכך, יש לחייב הנתבע בתשלום דמי השכירות עד למועד הבאת הראיות, 2/2005, שכן הוברר לי, כי נכון למועד זה עדיין שהה הנתבע במושכר".

בהתאם להלכה דנן, משבסיפא לכתב התביעה, הדגישה התובעת כי היא תובעת גם הפרשי השכירות עד למועד הפינוי בפועל ומשאין חולק כי הנתבעים פינו את המושכר ב-31/12/09 והם הודו כי לא שילמו דמי שכירות לשלושת החודשים האחרונים, הרי הם חייבים בדמי השכירות לחודשים אלו.

10.
טענת הקיזוז – שקלתי את טענת התובעת כאילו בתשלומים ששילמו הנתבעים בשנת 2008-2009 הייתה משום הסכמה להעלאת דמי השכירות ב- 100$.
ראשית אציין, כי המדובר בטענה המהווה הרחבת חזית. בכתב התביעה, טענה התובעת כי דמי השכירות מ-1/1/08 צריכים לעמוד על 1,200$ ולא טענה כלל להסכמה לתשלום דמי שכירות בסכום של 675$. התובעת טענה (לאחר הגשת סיכומיה),כי הנתבעים הרחיבו חזית בטענת הקיזוז ולכן יכולה היא להתייחס לטענה. אמנם התובעת רשאית הייתה להשיב לטענת הקיזוז ולטעון כי המדובר היה בתשלום מוסכם ולא בטעות,אלא שהתובעת לא עשתה כן בתצהיר עדות ראשית שהגישה וזאת לאחר שהנתבעים העלו טענתם. משכך ומשהטענה לא הועלתה כלל על ידה, ברי כי העלאת הטענה בסיכומים(!),מהווה הרחבת חזית.
זאת ועוד, ע"פ החשבונית שהוציאה התובעת לחודשים 10-12/07 (חשבונית 73568 שצורפה כנספח ה' לתצהיר נתבע 2) רשמה התובעת את גובה דמי השכירות בסכום של 675$. רק מאז אותו מועד החלו הנתבעים לשלם דמי שכירות בסכום זה. בעצם העובדה שהתשלום בסכום זה החל מהוצאת החשבונית המוטעית ע"י התובעת (מוטעית – שהרי התובעת לא טענה כלל כי סוכם ב-10/07 על העלאת דמי השכירות לסכום של 675$ אלא טענה רק כי דרשה 1,200$ והנתבעים סירבו לשלמם), יש כדי לתמוך בטענת הנתבע 2 והנתבע 3 כפי שהעידו בחקירתם, כי המדובר בטעות נגררת שנבעה מהעתקה והתייחסותם לחשבונית שהוציאה התובעת (אותה חשבונית ביחס ל- 10-12/07) למרות שבהמשך, לא הוציאה התובעת חשבוניות נוספות.
ראה בחקירת הנתבעים (עמ' 8 שורה 10 לפרוטוקול):
"טעות שלא בדקתי בחשבון. הוא העלה באופן שרירותי ולא שמתי לב" ובהמשך (עמ' 9 שורה 5): "כשהלכתי לרשום את השיק, הסתכלתי על השיק הקודם ורשמתי בלי לחשוב, רק אחרי זה התחלתי לבדוק חשבונות וחוזים, עד שמצאתי בכלל את החוזה לקח לי זמן" ובעדות נתבע 3 בעמ' 11 שורה 11 "כי זו טעות נגררת".
אמנם במכתבו של בא כוח הנתבעים מיום 24/12/07 נרשם כי לאחרונה התברר למרשיו שהם משלמים 100$ יותר מהסכום של דמי השכירות הקבועים בהסכם.אולם,בא כוח הנתבעים המשיך וציין במכתבו, כי אין לתובעת כל זכות להעלות את דמי השכירות כפי שדרשה (לסכום של 1,200$) והוסיף כי בכל מקרה העלאה גם חייבת להיות סבירה – "לכל היותר ב – 5%". מכאן ברור שלא הייתה כל הסכמה להעלאת דמי השכירות ב-18% לסכום של 675$. הנתבעים ציינו במפורש כבר ב-12/07 כי תשלום יתר בסכום הנ"ל, אף הוא מהווה חריגה מההסכם והתובעת אינה זכאית לו. אמנם, הנתבעים המשיכו לשלם במהלך שנות 2008-2009 את אותו הסכום בהתאם לחשבונית מ-10/07 ויתכן שחשבו כי בכך תסתיים המחלוקת. אולם, בהיעדר הסכמה- הסכם בכתב, או טענה מצד התובעת(בכתב התביעה,) או מצד המצהיר מטעמה (בתצהיר עדות ראשית), להסכמה בע"פ שהושגה בין הצדדים לתשלום סכום זה, הרי משהגיע הסכסוך לכדי בירור, לא מצאתי טעם בגינו יש לחייב את הנתבעים בתשלום סכום זה.
אדגיש, כי לא רק שהטענה מהווה הרחבת חזית, אלא שהתובעת אף לא טענה, כי הוסכם בין הצדדים ולו בע"פ, על תשלום סכום של 675$. טענת התובעת הייתה כל העת כי דרשה סכום של 1,200$ והנתבעים סרבו. משאין טענה בתצהירה כאילו הצדדים הסכימו להעלאת דמי השכירות לסכום ל 675$ ומשהנתבעים הודיעו לתובעת כבר ב-12/07 כי הם רואים בתשלום זה של 100$ ששולמו ביתר, סכום שהיא אינה זכאית לו, שכן הינו מעבר לסכום המופיע בהסכם, לא ניתן לקבוע כי היה בתשלום משום הסכמה להעלאת דמי השכירות.

לא יתכן כי תוגש תביעה ואף תצהיר, כשכל טענת התביעה היא כי נדרשו 1,200$ ומשלא הושגה הסכמה לסכום זה, סוכם על פינוי ואולם משיתברר כי סיכויי הוכחת הטענה קלושים, תעלה לפתע טענה חדשה, כאילו הייתה הסכמה לסכום אחר, שלא בא זכרו בתצהיר התובעת.

11.
לאור האמור, זכאים הנתבעים לקזז מסכום החוב לחודשים 10-12/09, סכומים ששילמו ביתר מעבר לדמי השכירות המוסכמים בחוזה.
התובעת לא חלקה על שערי הדולר והסכומים המצוינים בנספח ו' לתצהיר נתבע 2.
בהתאם לתחשיב זה, אשר לא נסתר, הגיעו הסכומים ששולמו ביתר לסך של 12,199 ₪, סכום העולה על סכום דמי השכירות לחודשים 10-12/09.

לאור האמור ולאחר קיזוז הסכומים ששולמו ביתר, לא נותרה יתרת חוב לנתבעים.

(בהערת אגב אציין כי אמנם הנתבעים לא שילמו את המע"מ ביחס לחלק מהחודשים ואולם משהודיעו כי יהיו מוכנים לשלמו בכפוף להוצאת חשבונית מס כדין כאמור בסעיף 5 (ד) להסכם, הרי ברי כי ככל שהתובעת תמציא לנתבעים חשבונית מס, יהיו חייבים הנתבעים לשלם גם את הפרשי המע"מ, ככל שיעלו על סכום היתרה שנותרה לקיזוז).

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 3,000 ₪.



ניתן היום,
כ"ג כסלו תשע"ב, 19 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 7405-07/08 שושנה אלוני אלון נ' א.מ.י. שרותי הצפון בע"מ, צבי ארבס, יוסף ארבס (פורסם ב-ֽ 19/12/2011)